מהו לימוד תורה?
מהי החשיבות שלו?
מה מקומו מול עולם התפילה וקיום המצוות?
לימוד גמרא בבית הכנסת, צפת, ארץ ישראל, שנות ה- 1940 צילום: הרברט זוננפלד. ארכיון התצלומים בית התפוצות
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי:
כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין.
רבי יוחנן אמרה על גרמיה (=על עצמו): כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין.
דין כדעתיה ודין כדעתיה (= זה כדעתו וזה כדעתו).
רבי יוחנן כדעתיה, דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום, למה? שאין תפילה מפסדת.
רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה, דרשב"י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה.
(תרגום: אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל הייתי מבקש מהקב"ה שישבור לבני האדם שני פיות, אחד שיהיה לעיסוק בתורה ואחד שיהיה לכל צורכו).
חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין על אחת כמה וכמה.
(תרגום: חזר ואמר, והרי גם פה אחד העולם אינו עומד בגין השימוש בו לרעה, אילו היו שני פיות על אחת כמה וכמה).
חלק ראשון: תורה מול תפילה
לדעת רשב"י מי שעוסק בתורה פטור מקריאת שמע. עיקרו של האדם הוא העיסוק המתמיד בתורה, ואם היה אפשר, היינו רוצים שתי פיות כדי שאחד מהם יעסוק בתורה כל הזמן.
לדעת ר' יוחנן בתחילת דבריו, הדברים של רשב"י נכונים לגבי לימוד התורה בדורו, אבל בדור של ר' יוחנן, תפילה עדיפה. בהמשך עולה אפשרות עקרונית יותר - העיקר זה תפילה. במצב אידיאלי אדם היה עומד בתפילה כל היום כולו.
- מה הסברה של כל אחד מן החכמים הללו במתח שבין תורה לתפילה?
אמר רבי יוסי קומי רבי ירמיה: אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקביא, דתני:
כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. ר' חנינא בן עקביא אומר: כשם שמפסיקין לקריאת שמע כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה.
ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב.
ולית ליה (=ואין לו) לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא?! ואמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא!
חלק שני: תורה מול מצווה
עד לאן מגיעה העדפת התורה של רשב"י?
הסוגיה מעלה אפשרות שתורה דוחה אפילו מצוות מעשיות. היא דוחה את האפשרות שרשב"י סבר כך, אך אפשר לתת כמה הסברים לשאלה מדוע.
- מדוע בעצם שמצווה תדחה תורה? האם זה בגלל שמצווה חשובה יותר מלימוד תורה, או מסיבה אחרת (למשל - שאי אפשר לדחות אותה)?
- איך אפשרויות ההבנה השונות משליכות על הבנת שיטת רשב"י ביחסי תורה- תפילה?
לעולם טעמיה דרשב"י: זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון.
והא תנינן (=והרי שנינו) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה. הא בעונתה חביבה מדברי תורה!
היא היא - אמר רבי יודן: רשב"י ע"י שהיה תדיר בדברי תורה לפיכך אינה חביבה יותר מדברי תורה.
אמר רבי: אבא מרי לא תנינן אלא כאדם שהוא קורא בתורה, הא בעונתה כמשנה היא! רשב"י כדעתיה, דרשב"י אמר: העוסק במקרא מידה ואינה מידה, ורבנן עבדי מקרא כמשנה:
חלק שלישי: תורה מול קריאת שמע
למסקנה, כוונת רשב"י היא דחיית קריאת שמע מפני תורה. הטעם - זה שינון וזה שינון.
- מה הכוונה במינוח "שינון" (היזהרו מהשלכה מיידית לעברית בת זמננו)?
- איפה זה עומד מול המילים "ושננתם לבניך" בתורה? מול ההסבר "תדיר בדברי תורה" בסוגיה?
- מה החשיבות הגדולה של לימוד תורה לדעת רשב"י?
מבט על הסוגיה
- האם לימוד התורה הוא אמצעי או מטרה?
אמצעי - כדי לדעת כיצד לעשות את המצוות בצורה שלמה.
מטרה - עניין העומד בפני עצמו.
- ואולי את אותה השאלה אפשר להפנות כלפי המצווה - האם היא אמצעי או מטרה?
אמר ר' אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות (יהושע א, ח) לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ
בסוגיה בברכות רשב"י דגל בלימוד תורה מתמיד. כאן הוא מלמד שקריאת שמע לבדה מקיימת לא ימוש.
- מה זה מלמד על קריאת שמע לשיטתו?
- נסו להגדיר את שני הממדים של מצוות לימוד תורה בשיטת רשב"י לאור שתי הסוגיות.
לדעת רשב"י קריאת שמע עצמה היא לימוד תורה. זאת, לעומת ההבנה של קריאת שמע כפעולה הצהרתית של קבלת עול מלכות שמיים. זה יכול ללמד על שני הצדדים של המשוואה. לימוד תורה הוא לא פעולה קוגניטיבית בלבד, וקריאת שמע היא לא פעולה רגשית וליטורגית בלבד.
רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא (אמור צ''ח א) דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ. דְּתָנִינָן כָּל אִנּוּן חַבְרַיָא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ לְמֶהוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא. בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן.
תרגום פירוש הסולם:
רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה, שהיא מלכות, מתחברת בבעלה. שלמדנו, כל החברים שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה, שלמחרתו ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתקוניה שהיא מתתקנת בהם, דהיינו, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התקונים שלה ותכשיטיה. והיא, הכלה, ועלמותיה, באה ועומדת על ראשיהם, ומתתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עמהם. ואלו, החברים העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיון שבאה לחופה הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.
"לעי באורייתא" משמעו עוסק בתורה, אבל המילה עושה שימוש בחלק הפה- הלוע. זה דומה ל"שינון"- שיניים. הפה עוסק בתורה.
זה מזכיר את המדרש בירושלמי ברכות על שתי הפיות שהיינו רוצים.
יש פה מן תיאור פיזי של פה שפועל כל הזמן בתורה.
התורה כאן היא מתנת אהבה לכלה.
היא לא הפעולה הקוגנטיבית של צבירת הידע, אלא נביעת מילות התורה מתוך הפה בכל תהליך השתלשלותן- מתורה לנביאים לכתובים לתורה שבעל פה ולתורת הסוד (זה מקור לתיקון שבועות). זה בודאי יהיה חשוב שיאמר בקול. המילים שבוקעות מן הפה המשנן אותן הופכות להיות תכשיטי הכלה המתאחדת בבעלה.
זו מן תורה- תפילה. תורה שיש בה דבקות.
אם נחזור לשינון:
"ואהבת את ה' אלוקיך... והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך ושיננתם לבנך" - השינון הוא ביטוי האהבה. אין זו חזרה "טוחנת", אלא קריאה חוזרת מתוך אהבה של מילים שמתבארות ומתבהרות יותר ויותר מתוך שחוזרים עליהן וחוקקים אותן.
הקריאה החוזרת באה מאמון שיש כאן לב גדול שפועם מתחת לפני השטח, והשינון יכול להציף אותו למעלה.
ויש בזה כדי ללמד משהו על תיקון ליל שבועות: לא בהכרח עוד שיעור מעניין, אלא פעולה של התקשרות במילות התורה, בשינון שלהן, בהפיכה שלהן למשהו שנמצא על הלב.
בליל קבלת התורה, יש לגעת בתורה, שהיא מעין זו של רשב"י.