אפתח בסיפורו הידוע של ר' נחמן מברסלב, על החכם וההינדיק (=תרנגול הודו):
אסון קרה בבית המלוכה. בן המלך שהיה עד כה שפוי ומנומס, שקע במרה שחורה, והחל הוזה הזיות. מתגולל מתחת לשולחן האוכל על הרצפה, וגורר חתיכות לחם ועצמות שמוצא שם, באמרו שהוא תרנגול הודו…
ולא די לו בכך, אלא שמתעקש הוא לבלי ללבוש עוד את בגדיו, בהטעימו שתרנגול אינו לובש בגדים…
צער רב נגרם לו למלך בשל כך… קרא המלך לרופאיו וחכמיו… אך ללא הועיל, בן המלך בשלו: "תרנגול הודו אני, ואין כל תימה בהתנהגותי, שכן כל תרנגולי הודו נוהגים כך…".
ביום מן הימים, זה מכבר נואשו כל הרופאים והחכמים מלרפאותו, בא חכם אחד מעיר רחוקה, וטען שמקבל הוא על עצמו לרפאותו כליל…
מה עשה החכם, פשט גם הוא את בגדיו, והתיישב אל מתחת לשולחן אצל בן המלך, והחל גם הוא גורר פירורים ועצמות, בארשת פנים תמימה, כאילו הדבר מובן מאליו…
נעץ בו בן המלך עיניים תמהות, אחר שאלו: "מי אתה, ומה אתה עושה פה?" השיבו החכם: "ומה אתה עושה פה?". "תרנגול הודו הנני", נענה הבן בתמימות – "גם אני תרנגול הודו", הפטיר אחריו החכם…
עברו ימים מספר, אף שבועות, והשניים התרגלו זה לזה, באכלם יחדיו מאותו אוכל, בלי לבוש לגופם, כשבין אחד לרעהו נוצר קשר אמיץ.
הבין החכם שהגיעה העת להתחיל בפעולה ממשית, רמז לסובבים להשליך שני כותנות אל תחת השולחן, ובפנותו אל בן המלך אמר לו החכם: "כלום סבור אתה שתרנגול אינו יכול ללבוש כותונת ולהמשיך ולהיות תרנגול הודו"… וכך לבשו שניהם כותנות.
עבר זמן סביר, רמז החכם, והשליכו אליהם מכנסיים ללבוש, ואף עתה, בפנותו אל בן המלך אמר לו: "החושב אתה שעם מכנסיים אי אפשר להיות תרנגול?!"…
כך לבש בן המלך בגד אחר בגד, בלי כל התנגדות. שוב עבר זמן ניכר, והחכם רמז לנוכחים להשליך מאכלי אדם מהשולחן, ושוב טען לבן המלך: "חושב אתה שאם אוכלים מאכלים טובים יוצאים מכלל תרנגול הודו? ייתכן לאכול אותם, ואף להישאר תרנגול", ואכל.
כעבור זמן מה, פנה החכם אל בן המלך ובקשו לשבת עמו על כסא אצל השולחן, ומכאן לא ארכו הימים עד שהחזירו לכל מסלול החיים התקינים, מבלי שיחוש בן המלך בכך שהפך לתרנגול העושה מעשי בני אדם מכל וכל…
חסידי ברסלב מסבירים שכוונת המשל להסביר כיצד ניתן להתגבר על התחושה ההרסנית שעבודת ה' נועדה רק לאנשים גדולים מאיתנו. בהערת המעתיק של משל זה מובא כך:
"יכולים לומר שהאדם הרוצה להתקרב לעבודת ה' הלוא הוא 'הינדיק' מלובש בחומריות וכו', ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם, עד שנכנסים לגמרי…"
אולם על פני השטח לא נראה שהפרשנות הזו משכנעת. נתחיל עם בעיה שצריכה לצוץ כאן מאליה: האם בסוף התהליך אותו בן מלך אכן הבריא? ללא ספק – לא. הוא התנהג באופן בריא לחלוטין, אולם למעשה, במהותו הוא היה עדיין חולה באותה מידה כבתחילה.
אם כן, מדוע הוא מוצג כאדם בריא? לכאורה החכם הוא גיבור הסיפור, והוא אכן הצליח להערים על בן המלך. אך ערמומיותו לא פעלה במישור הרפואי, אלא בתחום השכנוע הרטורי. לכאורה המטרה של הריפוי היתה להביא את בן המלך למצב של התנהגות תקינה, ולאו דווקא לרפא אותו. אבל זה לא ריפוי.
הערך ביהייביוריזם מתוך האתר של מט"ח:
|
ביהייביוריזם (behaviorism) "זרם בפסיכולוגיה הרואה בגישה אובייקטיבית טהורה לחקר ההתנהגות גישה לגיטימית יחידה בפסיכולוגיה המודרנית. מייסד הזרם (1913), ג'ון ברודס ואטסון, ייחס להתנהגות האדם או בעל החיים, כפי שאפשר לחוקרה מנקודת מבטו של המסתכל מבחוץ (לעתים כשהוא מצויד בכלי מדידה שונים), עניין וחשיבות מרכזיים. לפי השקפה זו, המדגימה גישה פוזיטיביסטית מעיקרה, יש לחדול מהעיסוק בנושאי ההכרה והעולם הפנימי של האורגאניזם כדי לקדם את הפסיכולוגיה בתור מדע. ואטסון לא הכחיש את קיומה של ההכרה, אך דרש שהפסיכולוגיה תתעלם ממנה ותעדיף להתייחס אל העדות הנאמנה יותר של ההתנהגות. עיקר הפעילות של הביהיביוריסטים הייתה בהתנגדותם לאינטרוספקציה - השיטה המרכזית בפסיכולוגיה המחקרית בגרמניה ובארה"ב עד תחילת המאה ה-20. האינטרוספקציה היא שיטה סובייקטיבית, וקשה היה להוכיח את מהימנות הממצאים שהושגו באמצעותה. הביהיביוריסטים עסקו ביכולתו של האדם לשחזר בע"פ חומר נלמד, בזמני התגובה הדרושים לו במצבים שונים, בשינויים גופניים (שאפשר למדוד אותם) החלים במצבים רגשיים, ועוד. מעולם לא שאלו את האדם עצמו כיצד הוא מרגיש ועל מה הוא חושב. למחשבות, כך קיווה ואטסון, יימצא ביטוי פיסיולוגי בתנועות מזעריות סמויות במיתרי הקול, וכך אפשר יהיה בעתיד לחקור חקירה אובייקטיבית גם מחשבות. בשנות ה-20 היה הביהיביוריזם לזרם כמעט בלעדי בפסיכולוגיה האמריקנית. הוא גובש לפסיכולוגיה המתארת את התנהגות האדם ובעלי החיים במונחים של גירויים, תגובות והקשרים שביניהם ומשתמשת בשיטות מחקר אובייקטיביות, ניסוייות. הידוע שבביהיביוריסטים המודרניים הוא סקינר, שדחה את ההנחות בדבר מנגנונים פיסיולוגיים המניעים את ההתנהגות. כך, למשל, התייחס סקינר לרפלקס כאל קשר הקיים בין גירוי לתגובה, המתבטא בהסתברות גבוהה של הופעת תגובה מסוימת בעקבות גירוי מסוים, אך דחה את הצורך להניח קיום של מנגנון פיסיולוגי המתווך בין השניים. היום הביהיביוריזם הוא אחד הזרמים בפסיכולוגיה, אך השפעתו מעטה יחסית. בפסיכולוגיה המדעית מסמלת עליית הפסיכולוגיה הקוגניטיבית את החזרה ההיסטורית של ההתעניינות במנגנונים הפנימיים של ההכרה, כגון תהליכי זכרון, חשיבה ושפה. בתחומים אחרים, כגון בפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית, חזר והתקבל העניין בחוויה הסובייקטיבית של הפרט, ובפסיכלוגית האישיות מקובל אף להסיק על תהליכים המתרחשים בתת-הכרה. מבחינה היסטורית יש לביהיביוריזם משקל רב בקידום הפסיכולוגיה המדעית במאה ה-20." |
נסחו לעצמכן את הבעייתיות בסיפור ההינדיק במונחי הביהייביוריזם.
הערך "החדר הסיני" (בחלקו) מויקיפדיה:
|
"החדר הסיני" הוא ניסוי מחשבתי שהציע הפילוסוף ג'ון סרל (John Searle) בשנת 1980, כדרך למתוח ביקורת על "מבחן טיורינג" וגישות הבינה המלאכותית ה"קשה" והפונקציונליזם, בטענה שמבחן זה אינו מלמד דבר על יכולתה של המכונה להבין. האמונה העומדת בבסיס הבינה המלאכותית ה"קשה" היא שמכונה שעוברת את מבחן טיורינג יכולה להיחשב כ"חושבת" באותו מובן כמו אדם, או לחלופין ניתן להציג זאת כאילו מוחם של בני אדם הוא מחשב (מסוג כלשהו) שמריץ תוכנית. תומכי גישה זו מאמינים גם שמערכות שידגימו יכולת כזו עוזרות לנו להסביר את אופן המחשבה של בני אדם. אמונה שלישית, חיונית לשתיים הקודמות, היא שהמצע הביולוגי במוח אינו חיוני למחשבה. סרל מסכם את נקודת ההשקפה הזו, לה הוא מתנגד, באופן הבא: המחשב אינו רק כלי לחקר המוח; יתרה מזאת; מחשב שתוכנת כראוי הוא למעשה מוח, במובן שניתן לומר על מחשבים שניתנה להם התכנה המתאימה שהם מבינים ויש להם מצבים קוגניטיביים נוספים (הופשטטר ודנט, 353) בניסוי המחשבתי של החדר הסיני, אדם שאינו מבין סינית יושב בחדר סגור. מחוץ לחדר יושב אדם שמבין סינית ומכניס אותיות סיניות לחדר. בחדר נמצא ספר שמכיל אוסף מורכב של כללים (שנקבעו מראש) כדי להגיב לאותיות אלו, ולתת תשובה שתיראה הגיונית לאדם המבין סינית. הפעולה תתבצע על בסיס שגרות, לדוגמה: "כשאתה מקבל את האות X כתוב את האות Y". הרעיון הוא שמראיין דובר סינית יעביר אותיות שנכתבו בסינית לתוך החדר, והתשובות המתאימות יוצאו מהחדר כך שלמתבונן מבחוץ יראה כאילו יש בחדר אדם דובר סינית. |
נחזור כעת לסיפור ה'הינדיק' ונצעד לתוכו עוד צעד נוסף. קודם שאלנו מדוע ר' נחמן חושב שאותו נסיך התרפא? כעת אנו שואלים מדוע ר' נחמן חושב שבכלל הוא היה אי פעם חולה?
כפי שמתאר הסיפור, אותו בן מלך מתבונן בתמיהה על החכם שיורד אל מתחת לשולחן, ושואל אותו מה אדם כמוהו מחפש שם מתחת לשולחן. כלומר במעמקי תודעתו הוא יודע שהוא למעשה אדם ולא תרנגול. אם כך, הוא מעולם לא היה באמת חולה.
חשבו כיצד שתי השאלות הללו מיישבות זו את זו.
כעת ראו השלכה ברמב"ם הלכות גירושין פ"ב ה"כ, שכותב:
(כ) מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ. בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְיִכְתֹּב הַגֵּט וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר. וְכֵן אִם הִכּוּהוּ עַכּוּ''ם וְאָמְרוּ לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְךָ וְלָחֲצוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיַד הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם הָעַכּוּ''ם מֵעַצְמָן אֲנָסוּהוּ עַד שֶׁכָּתַב הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְלָמָּה לֹא בִּטֵּל גֵּט זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס בֵּין בְּיַד עַכּוּ''ם בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שֶׁאֵין אוֹמְרִין אָנוּס אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחַץ וְנִדְחַק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בּוֹ מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּגוֹן מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר אוֹ עַד שֶׁנָּתַן. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר הָאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ.
(1) The biblical expression he writes her a bill of divorcement and hands it to her means that it is immaterial whether he has written it himself or has told another to write it for him, whether he has handed it to her himself or has told another to hand it to her on his behalf. The term he writes solely signifies that she can be divorced only with a written document; and he hands her, she must not take it by herself.
(7) What difference is there between a disqualified and a nullified divorce? Wherever it is stated in this work that a get is nullified, we mean that it is nullified on biblical grounds; wherever the reference is to a disqualified get, it is disqualified on rabbinic grounds.
(8) If a husband brought a signed letter of divorce and said: "Give this get to my wife," they should give it to her. If he told others to write and sign a divorce and give it to his wife, and they did, and then it was found out that the get was nullified or disqualified, they may write another get, even a hundred, until finally a valid get reaches her hand.
(12) If a man says: "Write a get for my wife," it should be written, signed, and delivered into the husband's hand, and must not be handed to his wife before he tells them to give it to her; if they gave it to her, it is not a valid get. This rule applies to a man in good health; but if a dangerously ill person, whose illness has suddenly worsened, or one who is being taken prisoner, or one who is starting out on a sea voyage or a convoy, says: "Write a divorce for my wife," they should write, sign, and give it to her, for it is known that he only meant to have it written and given to her.
(16) If a paralyzed man whose mind is intact was asked: "Shall we write a divorce for your wife?" and he nodded his head as a sign of assent, he should be tested three times intermittently whether he is sane: if he says no for no and yes for yes, they should write and deliver the get. He should be tested extremely well, since he might have lost his mind. So too, if he wrote in his own hand: "Write and give a divorce to my wife," they should write and give it to her, if his mind is intact, for the paralyzed person has not the same legal status as the deaf-mute.
(17) If a man married while in possession of all faculties and later became a deaf-mute, and needless to say insane, he can never give a divorce until he is well again. We must not rely on the gesture or the writing of a deaf-mute, even if his mind is completely intact. If, however, he married as a deaf-mute, he may give a divorce by a gesture.— —
(20) If the law requires that a man should be compelled to divorce his wife and he refuses to do so, the Jewish court anywhere, at any time, should lash him until he says I am willing; then he should write the get, and it will be valid.— — So too, if non-Jews flogged him, saying to him: "Do what the Jews are telling you," and if pressure is exerted on him by Jews through non-Jews until he gives his divorce, it is a valid get.— — Why is this get not nullified, seeing that he is compelled by non-Jews or by Jews? The rule concerning a person who has committed a misdeed under compulsion applies only to one who has been pressured to do a thing to which he is not biblically bound.— —
השאלה היא מה מועילה כפייה כזאת? הרי סוף סוף אם ניתן גט ללא רצונו (בלשון חז"ל: 'גט מעושה', כלומר כפוי) היא אינה מגורשת. במינוח שפגשנו למעלה ניתן לומר שהשגנו כאן רק מטרה ביהייביוריסטית.
ניתן להבין את דברי הרמב"ם הללו לאור השאלות שהצגתי למעלה. ברקע הדברים עלינו לזכור כי ההלכה עוסקת בעולם שבו ישנה אמונה ברורה, ובו האידיאה הדתית רווחת בחברה, ולכן לכולם ברור כי זהו הדבר הנכון לעשותו. במצב כזה ההנחה הסבירה היא שכל יהודי רוצה לקיים מצוות, ורק היצר הוא אשר מסיט אותו מדרכו. איך פועל היצר? הוא מנסה להדחיק את המודעות לחובת קיום המצוות פנימה, ולעטוף אותה במעטפות חיצוניות עבות, שקולה לא יישמע. איך הוא מצליח לעשות זאת? הנוחיות הרגעית שבחטא היא אשר מסייעת לו בכך. בגללה הוא מצליח 'לשכנע את עצמו' שזה כלל אינו חטא (כלומר, שהוא באמת תרנגול הודו).
מהי הדרך להוציא אותו ממצב כזה? אם נכפה עליו לקיים מצוות, אזי ההדחקה לא תועיל לו. גם אם יעשה את עצמו תרנגול הודו, הוא עדיין יהיה חייב לעשות את המצוות. גם אם הוא יתנגד לגרש את אשתו, ויצווח על כך ככרוכיה, אנו נאמר לו שהיא תהיה מגורשת בכל מקרה, וההתנגדות לא תעזור לו. או לחילופין, הוא יקבל מלקות עד שיגרש אותה, ולא תועיל לו הטענה שהוא כפוי. במצב כזה לא נותר לו כל מניע להדחיק את האמת. בין כה וכה זה לא יעזור. האישה בכל אופן תהיה מגורשת. אם כן, האמת שמצויה בפנים חייבת לצאת החוצה, כי אין מנגנון שמסייע להדחקה. במצב כזה הוא מפסיק לרמות את עצמו, וחוזר באמת ובתמים לרצות לקיים את המצווה, ובמקרה זה: לגרש את אשתו.
זהו מנגנון הלכתי מעניין מאד, שמקיים את עצמו. הכפייה לכאורה לא פותרת מאומה. מבחינת עיקר הדין האישה אינה מגורשת, שכן הוא לא באמת רוצה. אולם העובדה ההלכתית השרירותית, שהאישה תיחשב כמגורשת על אף אי רצונו, גורמת לו לרצות באמת. ממילא יוצא שהיא גם מגורשת באמת.
גם לאותו נסיך חולה מוצע מנגנון דומה. הרופא מכריח אותו לנהוג כבן אדם, ומסיר בכך את כל המניעים להמשיך ולהדחיק את היותו אדם. הוא הרי יודע זאת בעמקי ליבו כבר מלכתחילה, אלא שהוא מדחיק זאת מסיבות שונות. במצב כזה כבר אין טעם להמשיך ולהדחיק את עובדת היותו אדם.
יתכן שזהו ההסבר לעיקרון שטבע בעל ספר החינוך ולפיו: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". לאחר שהאדם עושה מעשים טובים גם ליבו נהפך לטוב. אמנם, לפי זה יוצא שמעשים רעים אינם מושכים את הלב אחריהם, אלא רק מונעים ממנו מלהימשך אל הטוב.
כעת נוכל להבין ששתי קושיותינו על סיפור ההינדיק מתיישבות האחת באמצעות השנייה. שאלנו מדוע בכלל אותו נסיך היה חולה, שהרי במעמקי ליבו הוא יודע את האמת. עוד שאלנו, אם הוא אכן חולה, כי אז מדוע אנו חושבים שהוא התרפא? התשובה היא שאותו נסיך היה חולה ולא היה חולה. בתוכו פנימה היתה נקודה שידעה את האמת, שאם לא כן אין כל דרך לרפא אותו. אולם מחלתו היתה ההדחקה של העובדה הזו מן המודעות פנימה, כי היה לו נוח בזה.
אז אולי ר' נחמן בכל זאת צודק?! יתכן שבן המלך כל הזמן ידע שהוא אדם, ולכן דרך הריפוי של החכם היתה באמת הדרך הנכונה. הוא הביא אותו למצב שהוא נוהג כיהודי בין כה וכה, ולכן אין טעם להדחיק את מה שהוא כבר יודע. ואכן בן המלך באמת הבריא בסוף. אם אותו בן מלך נוהג כעת ממש כמו בן אדם, ובתוכו הרי הוא תמיד ידע שהוא אדם, אז מה נשאר ממחלתו?!...
לסיום, חזרו וחשבו על הביהייביוריזם כגישה פסיכולוגית. האם היא נכונה? (רמז: לא). האם זה אומר שלא יכול להיות לה ערך תרפויטי (כלומר כטכניקה לריפוי)?