שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃ וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
בעי ר' זירא אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה או דלמא הא איתה בשמחה א"ל אביי ותיפוק ליה דהא איתה בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר' זירא קאמר
- 'חשבונות של מצוה' (להאדר"ת), מצוה תפ"ח: לא מזכיר בכתוב אשתו כיון דאשתו כגופו
However, Shmuel who says that it is always permitted, even when there is another man in his bed is contradicted by the Braiso that says it is forbidden. Shmuel wants to show that Rav Yosaif’s position is also the subject of a dispute and presents a third Braiso that indicates that it is forbidden to say sh’ma even when the other person is his wife. There is major confusion about the proper text of the Braisos involved. You can see that Tosfos begins with a quotation that is different than the Gemara as we have it printed. In the second Braiso that prohibits reciting sh’ma the text is הישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו – הרי זה לא יקרא קריאת שמע One who was sleeping in bed and his sons and members of his household are with him – he should not recite sh’ma.
In the Third Braiso we have the text היה ישן במטה ובניו ובני ביתו במטה – לא יקרא קריאת שמע These texts are almost identical. Rashi says that in the second Braiso is not referring to his wife and in the third Braiso the same words are referring to his wife. Tosfos understands that according to Rashi the second and third Braisos are one and the same, it is juat that the Gemara originally understood that בני ביתו does not refer to his wife and when presented another time the Gemara means to say that those words do refer to his wife. Tosfos is not satisfied with this explanation and chooses to revise the text of the third Braiso.
Rashi explained that the Braiso means that one’s wife is included in the members of his household. And this is not clear for a number of reasons. First, because we do not find that one’s wife is called בני ביתו the members of his household.1See the notes of R’ Akeevo Eiger who challenges Tosfos on this point.
And furthermore, according to his explanation that the third Braiso is actually one and the same as the second, when the Gemara presents this Braiso the Gemara should have said: and we learned in this Braiso, since the Gemara is referring to the second Braiso mentioned earlier.2See פני יהושע who says that Rashi also holds that this is a third Braiso. There is a minor variation in the text of the second and third Braisos. In the first Braiso we read בצדו at his side. This does not refer to a wife since it is rather impersonal. In the third Braiso the text is במטה which is more fitting for a wife. Also, in the second Braiso, the ruling is qualified by, “if they were minors”. This qualification is sensible if we are not discussing his wife. The next Braiso does not mention that if they were minors the rule changes, because one who marries a minor is obviously attracted to her despite her being a minor and the prohibition against reciting sh’ma when she is in his bed would be in effect, even if she was a minor.
But since the Gemara does say “and we learned in a Braiso” it appears that this is a different, third, Braiso. And the Rav Horav Yosaif says that our text in this third Braiso is: if he was sleeping in a bed and his wife was sleeping at his side, he should not turn his face away from his wife and recite sh’ma, unless a garment is separating between him and her. Obviously, according to this text it is extremely clear that the question raised is about one’s wife.
תוספת ברכה (לבעל התורה תמימה), פרשת ראה:
צפע"נ עה"ת, פרשת ראה
הנה כאן נקט רק בקרבך וגבי חג הסוכות נקט בשעריך, משום דכל מקום שנאמר גר בשעריך ר"ל גר תושב עיין פסחים כ"א ע"ב ובספרי וכ"מ, משום דגר תושב אסור לדור בעיר עצמה דהיינו בירושלים, וכמ"ש בתוספתא סוף נגעים ובאדר"נ ובספרי וברמב"ם בכ"מ בזה, והנה בשביל גר תושב אסור לבשל ביו"ט, וכן אסור להטריח כמו הך דביצה דף כ"א ע"ב, ועיין ברמב"ם בהל' ע"ז ובהל' שבת, וא"כ בעצרת אסור דהוא יו"ט, רק בחה"ס וקאי על חוה"מ, ולוי ג"כ בשעריך, עיין בספרי פיס' קס"ח וסוכה דף נ"ו ע"ש.
אבל מצאנו לרבותינו (במכילתא כאן) שדרשו בהפך, אמרו כי וגרך אשר בשעריך על דרך הפשט הוא גר צדק, והוא חייב כמונו בשביתה, וינפש בן אמתך והגר (להלן כג יב) לרבות גר תושב הערל ורצונם שיהיה המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו, והכתוב השני לרבות הערל. ולפיכך הוקש לבהמה, שאמר (שם) למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, צוונו בשביתת כלם בשוה, שלא יעשו לנו, ויעשו כרצונם לעצמם, וכן יהיו העבד והגר הנזכרים בעשרת הדברות שוים, וחייבים בכל דין השבת כמונו, כמו שאמר (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך:
ואם פגע במקדש תחלה כו'. עיין בהך דסנהדרין ד' צ"ו ע"ב תא אשינא דטורא ושם ד' צ"ה ע"א גבי סנחרב דאמר שם אטור בי מקדשא דבציון ועל עזרתא דבירושלים מוכח דטור בי מקדשא הוא חוץ לירושלים ור"ל כמו דמבואר בכ"מ דבהר הזיתים היו רואין את המקדש גבי כהן השורף את הפרה ועיין שבועות דף ט"ז ע"א גבי שני בצעין שהיו בהר המשחה ובבית שני הוסיפו על ירושלים ושם היו קברי מלכי ב"ד וחולדה הנביאה המבואר בירושלמי נזיר פ"ט ובתוספתא ב"ב פ"א דאמר שם דלכך לא פינו אותם משום דאין מפנין קבר המלך והנביא ואמאי לא הקשה האיך קברו אותם שם, רק דבזמן שקברו אותם עדיין לא היה על הר הזיתים שם ירושלים דהיינו בבית ראשון, רק בבית שני כשהוסיפו על העיר אז מקשה למה לא פינו ועיין רש"י יומא ד' ע"ז ע"ב דציון חוץ לירושלים ועיין ב"ק ד' ט"ז ע"ב [השמטה ולפי מה דמבואר בשבועות דף ט"ז ע"א דעליונה שהוסיפו לא היה בה קדושה כל כך לכך מבואר בירושלמי שקלים פ"ח ה"א קצרן של גוים היה שם ר"ל דבשוק העליון היה מותר לגרי תושב לישב משום דהא קיי"ל והובא בדברי רבינו בהל' בית הבחירה פ"י הי"ד וכ"מ דאין גר תושב מותר לדור בירושלים ע"ש ולכך מבואר בסנהדרין ד' ק"א ע"ב דשלמה בנה בית לבת פרעה בהשערים של ירושלים והוא משום דהיא לא היתה גיורת גמורה עי' יבמות ד' ע"ו וירושלמי פרק ב' דסנהדרין ואסורה לדור בירושלים אך קיי"ל פסחים ד' פ"ה ע"ב דשערי ירושלים לא נתקדשו ולכך עשה להם שם בית וא"ש, וקצרה ר"ל כמו עיר עי' ערכין ד' ל"ג ועי' בתוספתא זבים הובא בר"ש דגם רוק של גר תושב מטמא ע"ש. וכן הקברים של מלכי בית דוד וחולדה דמבואר בירושלמי סוף נזיר ותוספתא ב"ב היה שם בעליונה של הר הזיתים ובמקדש ראשון לא היה שייך כלל לירושלים רק בשני הוסיפו ועי' ב"ק דף ט"ז ע"ב ע"ש, וברש"י יומא ד' ע"ז ע"ב ע"ש. ועי' בירושלמי ספ"ג דפסחים גבי הך דעד שלא עבר צופים דאמר שם דכל שיכול לראותו עדיין שם קדושת ירושלים עליו ולכך הביא שם הא דאמרינן בפסחים ד' נ' כל מצילות הסוס כו' דעתיד להוסיף בירושלים עד שהסוס רץ ומציל ע"ש ברש"י ר"ל דהיינו לאחר חצות ומשום דאמרינן שם ד' צ"ד דהוא בערך ט"ז מיל ומבואר בבכורות דף נ"ה דשיתסר מיל שלטא עינא דרועה ע"ש וא"כ צופין הוה ג"כ שיעורא כה"ג וזה עתיד להיות קודש ולכך גם עכשיו יש עליו שם קדושת ירושלים לענין שלא נקרא חוץ לענין שיהא מותר לשורפו שם ע"כ השמטה] ואכמ"ל:
יְרוּשָׁלַיִם מְקֻדֶּשֶׁת מִשְּׁאָר הָעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה. שֶׁאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְפָנִים מֵחוֹמָתָהּ. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אֵין מְלִינִין בָּהּ אֶת הַמֵּת. וְאֵין מַעֲבִירִין בְּתוֹכָהּ עַצְמוֹת אָדָם. וְאֵין מַשְׂכִּירִין בְּתוֹכָהּ בָּתִּים. וְאֵין נוֹתְנִין בְּתוֹכָהּ מָקוֹם לְגֵר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ קִבְרוֹת חוּץ מִקִּבְרֵי בֵּית דָּוִד וְקֶבֶר חֻלְדָּה שֶׁהָיוּ בָּהּ מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין נוֹטְעִין בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. וְאֵינָהּ נִזְרַעַת וְאֵינָהּ נֶחֱרֶשֶׁת שֶׁמָּא תִּסְרַח. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת חוּץ מִגִּנַּת וְרָדִים שֶׁהָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אַשְׁפָּה מִפְּנֵי הַשְּׁרָצִים. וְאֵין מוֹצִיאִין הֵימֶנָּה זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ כִּבְשׁוֹנוֹת מִפְּנֵי הֶעָשָׁן. וְאֵין מְגַדְּלִין בָּהּ תַּרְנְגוֹלוֹת מִפְּנֵי הַקָּדָשִׁים. וְכֵן לֹא יְגַדְּלוּ הַכֹּהֲנִים תַּרְנְגוֹלִים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַטָּהֳרוֹת. וְאֵין הַבַּיִת נֶחְלָט בָּהּ. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת. וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים:
אין ירושלים מטמאה בנגעים. ואין נידונית בעיר הנדחת. ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות וצינורות לרשות הרבים מפני אהל (המת ו) הטומאה. ואין מלינין בה את המת. ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם. ואין עושין בה מקום לגר ותושב. ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וחולדה הנביאה שהיו שם מימות נביאים הראשונים (וכשפינו את הקברות מפני מה לא פינום) אמרו מחילה היתה שם שהיתה מוציאה הטומאה לנחל קדרון. ואין נוטעים בה נטיעות. ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגנות וורדים שהיו שם מימות נביאים הראשונים. ואין מגדלין בה (אווזין ו) תרנגולין ואין צ״ל חזירים. אין מקיימין בה אשפתות מפני הטומאה. ואין מקיימין בה סורר ומורה דברי רבי נתן שנאמר (דברים כ״א:י״ט) ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו ואין זה עירו ואין זה מקומו. אין מוכרין בה בתים [אלא] מן הקרקעות ולמעלה. ואין [מוכרין הבית לצמיתות] בתוכה לאחר י״ב חדש. ואין לוקחין בה שכר מטות ומצעות רבי יהודה אומר אף שכר המטות והמצעות [לא היו לוקחין בה]. עורות קדשים מה היו עושין בהן נותנין אותן לבעלי אושפיזין. רשב״ג אומר אכסניים היו שרויים מבפנים ובעלי אושפיזין מבחוץ. אכסניים היו מערימין ונוטלין כבשים המצויירין שעורותיהן יפה בד׳ וה׳ סלעים ונותנין לבעלי אנשי ירושלים ובה [בעלי בתים] היו משתכרין:
What would they do with the skins of the sacrificed animals? They would give them to the owners of guest houses. Rabbi Shimon ben Gamliel said: innkeepers were inside the city, and the owners of guest houses were outside. The innkeepers would buy sheepskins with fine wool for four or five sela and then sell them to the people of Jerusalem, and that is how these homeowners got rich.
אמר רב פפא אנן משלמה ליקו ונתיב שלמה לא נסיב מידי דכתיב ביה (מלכים א יא, ב) מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם בהם דבק שלמה לאהבה אלא קשיא ויתחתן מתוך אהבה יתירה שאהבה מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה
(א) אל יעלה על דעתך וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל בפ' הערל ביבמות אמרו בסוגיא דשלמה גיורי גיירה לבת פרעה וכו' ע"כ. לא ידעתי היכי נחה דעתו דעת עליון בציון דבר זה שהרי רבינו לא איירי בבת פרעה ודאי לפי הטעם שכתב והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ע"כ ובגמרא שם אמרו להדיא אהא והא לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה ומתרץ מידי הוא טעמא אלא לשולחן מלכים הא לא צריכה ליה ע"כ הרי דבת פרעה אין שייך לומר שנתגיירה לשום תכלית וכיון שכן מה ראיה הביא הרה"מ לדברי רבינו וכן הקשו ז"ל והניחוהו בצ"ע. ולענ"ד נראה עם מ"ש בסו"פ במה בהמה אמר ר' יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו כך עושין לע"ז פלונית וכך עושין לע"ז פלונית ולא מיחה בה ע"כ הרי שכשנשאה הוכיח סופה על תחילתה שלא נתכוונה בגרותה אלא להכשיל את שלמה ולזה נתחכם רבינו לכתוב שלא חזרו אלא בשביל דבר כלומר מקצתם משום שולחן מלכים ומקצתם משום להכשיל את שלמה ולכך קיצר בדבר והזכירו אח"כ ברמז שכתב ועוד שהוכיח סופן וכו' וע"פ זה צדקו דברי הרה"מ ז"ל דכי היכי דגייר את זו כך גייר האחרות.
(ב) אלא דאכתי קשה קושיית הגמרא דפריך עלה והא מצרית ראשונה היא וכי תימא הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו והא תניא אמר ר' יהודה מנימין גר מצרי וכו' ומוקים לה ר' פפא דמתוך אהבה יתירה שאהבה העלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה ופי' רש"י דלזנות היה מתכוין ולדברי הרב המגיד ז"ל איך תתורץ קושיא והא מצרית ראשונה היא ואם נאמר דס"ל דלא הוזהרו אלא על ערב רב דעלו עמהם דאילו להמצרים עצמן כבר טבעו בים כמ"ש רש"י על וכ"ת הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו וקשה מנימין גר מצרי וכו' אנו יכולין לתרץ כמ"ש בתוספתא שהזכירו התוס' שם שאמר ליה ר' עקיבא מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם עם כל זה לא הונח לנו שהרי רבינו הזכיר בפ' הקודם איסור כל האומות ובכללם המצרים וסיים שכבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים וכו' ע"כ הרי שקודם שעלה סנחריב היו המצריים באיסורן עומדים וכיון שכן מה ראיה מייתי הרה"מ מבת פרעה כיון שיש בה איסור אחר נוסף שרבינו לא נרגש בו ואין לומר דבבת פרעה לחוד הוא דסליק בקושיא והוצרך ר"פ לאוקומא בזנות אבל שאר נשים ה"ה נמי שגיירם ונשאם בשופי וכיון שכן צדקו דברי הרה"מ ז"ל. זה אי אפשר חדא דרב פפא אקרא קאי דאיירי בכל הנשים שנשא כדכתיב בהם דבק שלמה לאהבה ואכולהו מוקים דבדרך זנות הוה ועוד דסתם תלמודא מהדר לאוקומי דלא עשה איסור דאם לא כן כי פריך ליה מלא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה לימא ליה דלא חש שלמה להך תקנתא וכיון שכן אם נאמר שלא גיירם אלא בא עליהם בגיותם ניחא אבל אם נאמר שגיירם יקשה כדבר האמור.
(ג) לכן נראה בהורמנותיה דהרב המגיד ז"ל דרבינו הוציא זה מהירושלמי בסנהדרין פ' כהן גדול אמר ולא ירבה לו נשים וכתיב והמלך שלמה אהב נשים נכריות ר' שמעון בר יוחאי אומר אהב ממש לזנות ר' חנניא בן אחי ר' יהושע אומר על שם לא תתחתן בם ר' יוסי אומר למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה ר' (אליעזר) ליעזר אומר על שם גם אותו החטיאו הנשים הנכריות אשכח תימר רשב"י וחנניה ור' ליעזר חדא ור' יוסי פליג על תלתהון ע"כ נמצא דלדעת הג' תנאים לשם עבירה נתכוון ולא גיירם ולדעת ר"י לשם שמים נתכוון וגיירן וכן פי' הרב יפה מראה ז"ל שם ומכיון שאמרו בירושלמי אשכח תימר וכו' משמע שבא לומר דאף שהשלשה פליגי עליה מ"מ הלכה כר"י ומשם למד רבינו דינו אלא דבבת פרעה לבד נצטרך לומר כדברי רב פפא במכילתין דלשם זנות נתכוון מפני שלא היה יכול להשיאה וכן מצאתי בהרמ"ך ז"ל כת"י וז"ל וקרוב לשמוע ודאי שהירושלמי דקאמר הוא זה שכתבנו.
עיירות המוקפות חומה מקודשות כו'. נראה דכל התנאים שהצריך רבינו בפי"ב מהלכות שמיטה ויובל לענין בתי ערי חומה צריכים ג"כ למעלות אלו שכתב כאן ועיין בהר"ש ובמ"ש מהרימ"ט חי"ד סי' ל"ז שרצה לחלק בין בתי ערי חומה למעלות אלו ודבריו צריכים אצלי תלמוד ודוק. עיר שרובה עכו"ם בטלה ממנה קדושת היקף חומה. תוספות פ"ד דכתובות (דף מ"ה:) ד"ה על ודו"ק. ולא ידעתי אם הפתחים נתקדשו בקדושת העיר או לא לפי שראיתי בפ"ז דפסחים (דף פ"ה) דאמרי' אר"ש בר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שמצורעין מגינין תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ולפי זה יראה דגם בבתי ערי חומה לא נתקדשו השערים מפני המצורעים. ואפשר דדוקא בירושלים עשו כן כדי שלא יצאו מירושלים אבל בשאר עיירות לא עשו כן אלא אף השערים נתקדשו. ומ"מ לא ידעתי למה לא הביא רבינו דין זה דשערי ירושלים שלא נתקדשו דנפקא מינה טובא לאכילת מעשר שני ואכילת קדשים קלים שאין אוכלין אותם בשערים כיון שלא נתקדשו בקדושת ירושלים. ואולי סמך על מ"ש ברפ"ט מהלכות קרבן פסח והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ. עוד אני תמיה דמאותה סוגיא דפסחים מוכח דכל שערי העזרה נתקדשו בקדושת העזרה חוץ משער נקנור מפני שמצורעים עומדים שם ומכניסים בהונות ידם ולא ידעתי אמאי לא הביא רבינו דין זה דנ"מ טובא דטמא שנכנס לשער נקנור פטור מכרת ואם נכנס בשאר הפתחים חייב כרת וכן נ"מ טובא לעניינים אחרים וכמבואר. עוד אני מסתפק בשערי הר הבית אם נתקדשו. ומסתברא דנתקדשו בקדושת הר הבית דדוקא בירושלים משום טעמא דמצורעים לא קדשו השערים. שוב ראיתי בירושלמי פ"ז דפסחים דדין זה מחלוקת אמוראים דרבי ירמיה בשם רב שמואל בר יצחק אמר דלא קדשו תחת האגף של הר הבית כדי שיהיו זבים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והקשו על זה דלא דמי למצורע שעשו תקנה בעדו משום דאין לו להגן זב יש לו היכן להגן בכל ירושלים רבי יוחנן בשם רבי פנחס מן מה דאנא חמי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע"כ. ולפי סוגיא זו נראה דקי"ל שלא קדשו תחת האגף של הר הבית דמעשה רב ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה:
אֵי זֶה הוּא גֵּר תּוֹשָׁב זֶה עַכּוּ''ם שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עִם שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וְלֹא מָל וְלֹא טָבַל הֲרֵי זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ וְהוּא מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ תּוֹשָׁב לְפִי שֶׁמֻּתָּר לָנוּ לְהוֹשִׁיבוֹ בֵּינֵינוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עַכּוּ''ם:
איזהו גר תושב כו'. עיין במש"כ רבינו בהל' מלכים פ"ח הי"א ובהל' עדות ספי"א אך זה רק בקבלה בב"ד אבל בלא זה או בזמן שאין היובל נוהג אז הוה בגדר ב"נ המבואר בפ"י שם ה"י ועיין מש"כ רבינו בהל' שבת פ"כ הי"ד ע"ש ובהל' ע"ז ספ"י ובהשגות שם ועיין במש"כ רבינו בהל' בית הבחירה פ"ז הי"ד דאסור לדור לו בירושלים וזהו כונת הראב"ד ז"ל כאן מש"כ בעיר עצמה, ועיין בהך דע"ז דף כ"ד ע"ב גבי ארונה אך י"ל דשם עדיין לא נתקדשה ירושלים ועיין בספרי פ' תצא פסקא רנ"ט דגם בעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו ועיין ביבמות דף מ"ח ע"ב דאמר שם טעם שמא ישמע כו'
והנה גרן ארונה היה בהר המוריה כמו שזכר בספר דברי הימים וידמה שנבחר זה המקום להיות בו בית המקדש מקדם והוא המקום שבנה אברהם בו מזבח לעקד את יצחק בנו כי הוא היה גם כן בהר המוריה כמו שנזכר בתורה, והנה בחר דוד לטוב תכונתו שימות הוא ובית אביו ולא ימותו ישראל מצד החטא שחטא דוד, וידמה שארונה היבוסי נתגייר ולזה נשאר בירושלים עם ישראל ואולם קראו מלך לפי שכבר היה מלך על היבוסי שהיה שם קודם שלקחו אותה ישראל מהם:
ארונה המלך. הוא היה למלך על היבוס עד שלא כבשה דוד, ומשכבשה נתגייר, ונשאר עליו שם מלך:
תקציר (מתוך קונטרס "צפע"נ מבואר: גר תושב ושמחת הרגל", תשע"ד)
- הגר אשר בקרבך והגר אשר בשעריך
בסיום פרשת ראה מזכירה התורה את מצות הרגלים וחיוב השמחה בהם. חיוב השמחה מוזכר הן גבי חג השבועות והן גבי חג הסוכות, ובשניהם מרחיבה התורה ומפרטת מי הם הנכללים בשמחת הרגל.
גבי חג השבועות (דברים טז, יא): "ושמחת . . אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר . . אשר בקרבך . . ".
וגבי חג הסוכות (שם, יד): "ושמחת . . אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר . . אשר בשעריך".
אלא שכאן יש לעמוד על חילוקי לשון הפסוקים כלפי הגר: בחג השבועות נקט הכתוב [רק] 'והגר ... אשר בקרבך', ואילו גבי חג הסוכות נקט 'והגר ... אשר בשעריך'. יש להבין אפוא את פשר שינויי לשון אלו.
לכך יש להקדים דכל מקום שנאמר בתורה הביטוי 'גר בשעריך' - רצונו לומר גר תושב.
דוגמא לכך: עה"פ (דברים יד, כא) "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגו'", מביאה הגמרא בפסחים דף כ"א ע"ב מחלוקת התנאים אודות לשונות הפסוק—נתינה גבי גר ומכירה גבי נכרי—אם הם בדווקא:
אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודה אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר ליכתוב רחמנא 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור'. 'או' למה לי. שמע מינה לדברים ככתבן. ורבי מאיר, 'או' להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. ורבי יהודה, הא לא צריך קרא, כיון דגר אתה מצווה להחיותו ונכרי אי אתה מצווה להחיותו, לא צריך קרא סברא הוא.
רש"י: להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. אם יש גר ליתנה לו נתינתו קודמת למכירתה לנכרי והאי גר בגר תושב קאמר שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ואוכל נבלות: דגר אתה מצווה להחיותו. דכתיב (ויקרא כה, לה) גר ותושב וחי עמך.
כלומר, גמרא זו קושרת בין הגר המוזכר בפסוק לענין נבלה—"לגר אשר בשעריך"—לבין הגר אותו 'אתה מצווה להחיותו' - ובכך מגדירה ומזהה גר זה כגר תושב.
ובאופן מפורש יותר מצינו בספרי פרשת ראה (עה"כ שם): "לגר אשר בשעריך, מלמד שנותנה במתנה לגר תושב . . ומנין שמוכרה לגר תושב תלמוד לומר או מכור ... כשתמצא לומר מוכר ונותנה במתנה לנכרי ולגר תושב וכו'".
וכן נוקטת התורה לשון זו גבי גר תושב בכמה מקומות נוספים.
ומעתה עלינו להבדיל בין הגר הנזכר בחג השבועות, "הגר גו' אשר בקרבך", לבין הגר הנזכר בחג הסוכות, "הגר גו' אשר בשעריך": הגר הנזכר בחג השבועות הוא גר גמור - גר צדק, ואילו הגר הנזכר בחג הסוכות אינו אלא גר תושב.
לקמן יתבאר מפני מה נקטה תורה גר תושב דווקא גבי חג הסוכות, ולא הזכירה עניינו אצל חג השבועות.
- גר תושב בארץ ישראל ובשערי ירושלים
מדוע מתארת התורה את הגר תושב בכינוי "הגר אשר בשעריך"? תיאור זה משקף מציאות הלכתית ייחודית שנאמרה בגר תושב.
גר תושב, כשמו וכהגדרתו, רשאי לדור בארץ ישראל. כמבואר במסכת גיטין (מה, א): "דתניא לא ישבו בארצך (בשבעה אומות כתיב. רש"י) פן יחטיאו אותך לי וגו' (שמות כג, לג). יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הכתוב מדבר, ת"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו (תצא כג, טז), מאי תקנתו עמך ישב בקרבך וגו' (שם, יז)". ומביאו הרמב"ם (הל' ע"ז פ"י ה"ו): ". . אסור לנו להניח גוי עובדי כוכבים בינינו . . לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח. שנאמר לא ישבו בארצך, אפילו לפי שעה. ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב . .".
אולם, אע"פ שרשאי לישב בארצנו, אסור לו לדור בירושלים. דין זה מוזכר בכמה מקורות, ומהם:
בתוספתא סוף מסכת נגעים (פ"ו ה"ז): "ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב". ובאבות דר' נתן (פל"ה ה"ב): "אין ירושלים מטמאה בנגעים . . ואין עושין בה מקום לגר תושב". ובספרי (תצא פיסקא רנט): "אשר ינצל אליך מעם אדוניו, לרבות גר תושב, עמך ישב ולא בעיר עצמו". וברמב"ם (הל' ביהב"ח פ"ז הי"ד): "ירושלים מקודשת משאר עיירות המוקפות חומה . . ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב".
ומשום דגר תושב אסור לדור בעיר עצמה, דהיינו בירושלים, מפני זה קראתו התורה 'גרך אשר בשעריך': ישיבתו בירושלים הותרה בשערי העיר בלבד, כפי שיתבאר לקמן.
- בת פרעה בשערי ירושלים
כיון שקיי"ל דאין גר תושב מותר לדור בירושלים, כי אם בשעריה, לכך מבואר בסנהדרין ד' ק"א ע"ב דשלמה בנה בית לבת פרעה בהשערים של ירושלים:
אמר רבי יוחנן, מפני מה זכה ירבעם למלכות, מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש, מפני שהוכיחו ברבים, שנאמר "וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו" (מלכים א יא, כז). אמר לו, דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה.
רש"י: הוכיח את שלמה. כדמפרש ואזיל דאמר דוד אביך וכו': ומפני מה נענש שהוכיחו ברבים. לביישו: את המלוא. אחת מן הפרצות גדר ומלאו לכותל החומה ובנה שם מגדל לבת פרעה ... : ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא. . . שסגר השערים ועשה מגדל לבת פרעה על אחד מן השערים וכולם עוברים דרך שם כדי שיהיו מצויין עמה לכבדה ולעבדה, כל עבודת בית המלך קרי אנגריא ... :
בת פרעה היתה אסורה לדור בירושלים עצמה, משום דהיא לא היתה גיורת גמורה, עי' מסכת יבמות ד' ע"ו:
מתיב רב יוסף ויתחתן שלמה את (בת) פרעה מלך מצרים (מלכים א ג, א) גייורי גיירה, והא לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. מידי הוא טעמא אלא לשולחן מלכים הא לא צריכא ליה.
רש"י: לא קבלו גרים כו'. קשיא הוא: מידי הוא טעמא. האי דלא קבלו גרים אלא משום דלא הוו מגיירי אלא לשולחן מלכים הא בת פרעה לאו צריכה להכי שהרי בת מלך היתה:
וירושלמי פרק ב' דסנהדרין (ה"ו):
והמלך שלמה אהב נשים נכריות (מלכים א יא, א). רבי שמעון בן יוחי אמר, אהב ממש לזנות. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר, על שם לא תתחתן בם. רבי יוסי אומר, למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה. רבי ליעזר אומר, על שם גם אותו החטיאו הנשים הנכריות (נחמי' יג, כו). אשכח תימר רבי שמעון בן יוחי וחנניה ור' ליעזר חדא, ור' יוסי פליג על תלתיהון.
פני משה: אשתכח תימר וכו' חדא. אמרו דבר אחד שחטא בדבר דמר סבר לזנות ממש ומר סבר שנתחתן בהם ועבר על לא תתחתן ומר סבר שהחטיאו אותו ממש אלו נשים נכריות ור' יוסי הוא דפליג על כולן וס"ל דלשם שמים נתכוין ולא נתחתן בהן בגיותן אלא גיירן והכניסן תחת כנפי השכינה:
וברמב"ם הל' איסורי ביאה (פי"ג הי"ד־י"ז):
אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל [שנקרא] ידידיה נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא . . : לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו. ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו. שכל החוזר מן הגוים בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות. והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם: ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן וכן שמשון גייר ונשא. והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר. ולא על פי ב"ד גיירום. חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות ע"ז שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה: גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד ע"ז . . ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן.
א"כ, כיון שלא היתה בת פרעה גיורת גמורה, לכך לא יכול היה להושיבה בתוך העיר - כי אם בשעריה:
קיי"ל במסכת פסחים (פה, ב) דשערי ירושלים לא נתקדשו: "דאמר רבי שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים (אגף עצמו כלחוץ שלא נתקדש עוביין. רש"י) מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים".
וכיון ששערי העיר אינם בכלל קדושת ירושלים רשאי אפוא הגר תושב לגור שם, ומטעם זה גופא מכונה הוא בשם "גר בשעריך", כנ"ל, ולכך עשה לה שם שלמה בית ואתי שפיר.
- ארונה גר תושב היה
אולם אם גר תושב אינו רשאי לדור בירושלים עצמה, יוקשה לכאורה בדברי הגמרא במסכת עבודה זרה דף כ"ד ע"ב, גבי ארונה היבוסי.
הגמרא דנה אי רשאין להקריב בהמת עכו"ם, שהרי יש לחשוש מרביעה, ומציעה להוכיח מקרבנות שנתן ארונה:
ת"ש, "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים" (שמואל ב כד, כב) - אמר רב נחמן ארונה גר תושב היה.
רש"י: ארונה. יבוסי הי' בספר שמואל: ראה הבקר לעולה. אלמא הקריב דוד בהמת עובד כוכבים לקרבן: גר תושב. שקיבל שבע מצות בני נח והרי רביעה בכלל:
הרי שע"פ גמרא זו ארונה "גר תושב היה", ואיך הורשה לו לישב בירושלים (כמבואר בשמואל שם). אך י"ל וליישב דשם עדיין לא נתקדשה ירושלים. אך משנתקדשה, אין מושיבין בתוכה גר תושב.
- חילול שבת ויום טוב עבור גר תושב
נתבאר לעיל כי גר תושב מצווין אנו להחיותו - "גר ותושב וחי עמך". ציווי זה מזכירו הרמב"ם בהל' ע"ז (פ"י ה"ב), שם מחלק בין עכו"ם וגר תושב לענין הצלתם:
אסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר. ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור. וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם.
גם בהל' שבת (פ"ב הי"ב) מחלק ביניהם: "אין מילדין את הגויה בשבת ואפי' בשכר ואין חוששין לאיבה ואע"פ שאין שם חילול, אבל מילדין את בת גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו". אבל שם מוסיף: "ואין מחללין עליה את השבת".
כלומר, אע"פ שמצווין אנו להחיות גר תושב, בכ"ז אין מחללין עליו את השבת, ודינו לענין חילול שבת כדין נכרי.
וכפי שדינם שווה לענין חילול שבת, כך דינם שווה לענין יו"ט. ולכן, כשם שעבור הנכרי אסור לבשל ביום טוב, כמ"ש הרמב"ם בהל' יום טוב (פ"א הי"ג): "אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל גוים או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב, טז) לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים" - הנה כך גם בשביל גר תושב אסור לבשל ביו"ט.
וכן אסור להטריח עבורו ביום טוב, כמו הך דמסכת ביצה דף כ"א ע"ב, "מרימר ומר זוטרא כי הוה מקלע להו נכרי ביום טוב אמרו ליה אי ניחא לך במאי דטריחא לן מוטב ואי לא טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן", ודינם שווה גם לענין זה.
וא"כ, מפני זה לא הזכירה תורה גר תושב בפסוק דחג שבועות: בעצרת אסור לנו ואין ביכולתנו לשמח גר תושב ע"י בישול וטירחה וכדומה, דהוא יום טוב, ואין דוחים עבורו יו"ט, כנ"ל. וא"כ, הגר הנכלל בפסוק זה—"ושמחת . . והגר . . אשר בקרבך" —על־כרחינו אינו גר תושב אלא גר גמור.
ולאידך, בחג הסוכות כוללת התורה ומזכירה גם גר תושב בכלל השמחה - "ושמחת . . והגר אשר בשעריך": בחג הסוכות, מלבד ימי יו"ט איכא גם ימי חול המועד החייבים בשמחה. ומצות השמחה שבחוה"מ היא גם כלפי הגר תושב - שהרי בימי חול המועד, בניגוד ליו"ט, אפשר (וא"כ מצוה) לשמח גם את הגר תושב - וקאי הכתוב על חול המועד.
ומובן איפא, מדוע הזכירה התורה לשון "אשר בשעריך" כלפי הגר רק בחג הסוכות.
- הלוי אשר בשעריך
ומה שהזכירה תורה בפסוקי הרגלים כלפי הלוי—בחג הסוכות וג"כ בחג השבועות— 'בשעריך', באה בזה להורות ולרמז לדין שדרשו רז"ל גבי עבודת ומשמרות הלוים: הלוי זכאי לשרת ולחלוק בקרבנות הרגלים גם שלא במשמרתו. עיין בספרי (שופטים) פיס' קס"ח וסוכה דף [נו] (נה, ב) ע"ש:
תנו רבנן, מנין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים, תלמוד לומר "ובא בכל אות נפשו ושרת" (דברים יח, ו־ז). יכול אף בשאר ימות השנה כן. תלמוד לומר "מאחד שעריך" (שם), לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד.
רש"י: במה שאמור ברגלים. בחילוק קרבנות האמורין ברגל הראויין להתחלק כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראייה ומוספי ציבור ושעירי חטאות: ובא בכל אות נפשו ושרת. שאין המשמר מעכב עליו וכיון דזוכה בעבודתו זוכה באכילתו דכתיב (ויקרא ז, ט) לכהן המקריב אותה לו תהיה, ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים: ת"ל מאחד שעריך. רישיה דקרא וכי יבא הלוי מאחד שעריך, ודריש ליה הכי כמו באחד שעריך, כשכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת:
ולכן כתבה תורה "בשעריך" כלפי הלוי, מפני שמדברת בלוי בזמן הרגל, ושעה זו היא "בשעריך", שכל ישראל נכנסין בשער אחד - ורשאי לבוא ולשרת בכל אות נפשו.