1 .כוחן של מילים
1. The Power of Words
2 .המשכן כפרוייקט של עם ישראל
2. The Mishkan as a project of the people of Israel
3+4 .המדרש כפרוייקט של עם ישראל – חזל שדורשים שנכפלה המילה משכן כדי לרמוז לתורה: מעכשיו התורה היא המשכן,
התורה היא הפרוייקט
3+4. The Midrash as a national project - the Sages that derive that the word "Mishkan" was used twice to hint to the Torah; From now the Torah is the Mishkan, the Torah is the project
5 .המדרש כפרוייקט שמאפשר את שיקום והתקדמות היהודות: מסכימים
5. The Midrash as a project that allows the rehabilitation and progress of Judaism: Those who agree
6-7 .דוגמאות למדרשים יצירתיים וליריים
6-7. Examples of creative and lyrical Midrashim
8 :הנקודה הלהטבית: האם לגיטימי לדרוש מדרש להטב"י? האם נחוץ?
8. The LGBTQ+ Point: Is it legitimate to derive a LGBTQ+ Midrash? Is it necessary?
9 .דוגמאות לכוח של מילים על המציאות
9. Examples of the power of words on reality
גילוי וכיסוי בלשון - חיים נחמן ביאליק
בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים. היש לתמוה על כך? אין מהרהרים אחרי מידות הטבע. כך מנהגו של עולם: מלים עולות לגדולה ומלים יורדות ונעשות חולין. ובעיקר הדבר, הרי אין לך בלשון מלה קלה שלא היתה בשעת לידתה גילוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח. בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְ רְ " – זה הנמצא בשמות הרעם של הרבה לשונות – האם לא הביא קריאה פראית זו גאולה גדולה לנפשו הנדהמת? האם בקריאה זו, הד נפש שנזדעזעה לכל מעמקי מצולותיה, נתגלה מגבורת היצירה מחרדתה ומצהלת נצחונה בשעור פחות מאלה המתגלות ב"דבור מוצלח" בעל תוכן נשגב, שעלה ביד אחד החוזים הגדולים בשעת עלית נשמה? האם באותה הברה קלה, גרגר המלה העתידה, לא נכרכה מסכת פלאים של הרגשות בראשית, הרגשות עזות בחדושן וכבירות בפראותן, מעין חרדה, פחד, השתוממות, הכנעה, התפעלות, התעוררות לעמוד על נפשו ועוד ועוד כאלה? ואם כן הוא, האם לא היה אדם הראשון ברגע זה אף הוא צַ יָר וחוזה נשגב, בורא על פי אינטואיציה ניב שפתים, וניב נאמן מאוד – על כל פנים לגבי עצמו – לזעזועים נפשיים עמוקים ומסובכים? ... על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בדבורו, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום.... כל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה"צד השוה" ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵ ד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה.
Hiding and Uncovering in Language - Chaim Nahman Bialik
*מה הדגש בסיפור בניית המשכן? מה נרטיב? איזה ערכים מודגשים? מה לכד ת'צומי שלכם?
What is the focus of the story of the building of the Mishkan? What's the narrative? What values are emphasized? What caught your attention?
(א) דָּבָר אַחֵר, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֵין עֵדוּת אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים (דברים ד, מה). מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת, וּבָנָה לָהּ פַּלְטְרִין וְהוֹשִׁיבָהּ לִפְנִים מִשִּׁבְעָה הֵיכָלִים. הוֹצִיא שֵׁם, כָּל מִי שֶׁיִּכָּנֵס עַל בִּתִּי כְּאִלּוּ הוּא נִכְנָס עָלָי. כָּךְ שְׁנֵי שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, זוֹ תוֹרָה. וּבְמָקוֹם אַחֵר אָמַר, לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' (ויקרא יז, ד) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בִּזָּה אָדָם אֶת בִּתִּי, כְּאִלּוּ הוּא מְבַזֶּה לִי. אִם נִכְנַס אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּבִזָּה אֶת תּוֹרָתִי, כְּאִלּוּ עָלָה וּבִזָּה אֶת כְּבוֹדִי. תֵּדַע לְךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּשֶׁנִּכְנַס אַנְדְּרִיָּאנוּס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּךְ הַעֲלֵה עֲלֵיהֶם, כְּאִלּוּ הָיוּ עוֹלִים לָקוֹץ אֲרָזִים וְלַעֲשׂוֹת סֻלָּמוֹת לַעֲלוֹת לָרָקִיעַ וְהָיוּ עוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת (תהלים עד, ה), אֶלָּא שֶׁאֵין יְכוֹלִין, וּמַנִּיחִין אוֹתְךָ וּבָאִין עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ וְגוֹ' (תהלים עט, א). וְכָל אֵלּוּ, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יָדֵינוּ,
(1) A new vessel filled with old wine. Another explanation of The Tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). R. Simeon the son of Yohai said: There is no testimony other than the Torah, as it is said: These are the testimonies, and the statutes, and the ordinances (Deut. 4:45). This may be compared to a king who has a daughter for whom he builds a palace. He sets it in the midst of seven other palaces and then decrees: “Anyone who approaches my daughter will be considered as though he were approaching me.” The Tabernacle was called by two names: The Tabernacle of the testimony, which is the Torah, and elsewhere: A Tabernacle of the Lord (Lev. 17:4). The Holy One, blessed be He, said: Anyone who despises My daughter is considered as though he were despising Me. That is, if a man enters the synagogue and disparages My Torah, it is as though he arose and were disparaging My honor. You know this to be so from the fact that R. Simeon the son of Yohai said: When Hadrian entered the Temple he reviled and blasphemed against God. David said: Master of the world, it should be counted against them as though they had hewn cedars and built ladders in order to ascend into the firmament to wage war against You, as it is said: It seemed as when men wield upwards axes in a thicket of trees (Ps. 74:5). Since they are unable to accomplish this, they turned on You and attacked us, as it said: O God, the heathen are come into Thine inheritance; they have defiled Thy holy temple (Ps. 79:1). All of this transpired because the Temple was seized on account of our sins.
(א) מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. זוֹ תוֹרָה, שֶׁהָיוּ יְגֵעִים בָּהּ. בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְהַקָּרְבָּנוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַצִּיל אֶתְכֶם מִן גֵּיהִנָּם. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי לְאַבְרָהָם הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְהַקָּרְבָּנוֹת וְגֵיהִנָּם וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. תּוֹרָה, לַפִּיד אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב). וּכְתִיב: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם (שמות כ, טו). קָרְבָּנוֹת, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת (בראשית טו, ט). גֵּיהִנָּם, תַּנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ (בראשית טו, יח). מַלְכֻיּוֹת, וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה (בראשית טו, יב).
(1) The tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). This refers the Torah in which they labored. The Holy One, blessed be He, said: Because of the Torah and the sacrifices, I will rescue you from Gehinnom. You may know this from the fact that the Holy One, blessed be He, revealed to Abraham the Torah, the sacrifices, Gehinnom, and the servitude experienced by the exiles. The Torah: A flaming torch (Gen. 15:17), for it is written: At this hand was a fiery law unto them (Deut. 33:2), and the people perceived the thunder and lightning (Exod. 20:15); the sacrifices: Take me a heifer of three years (Gen. 15:9); Gehinnom: A smoking furnace and a flaming torch (ibid., v. 17); the servitude at the hands of the nations: For, behold, there was thick darkness (ibid.).
רווח בין האותיות : שיעוריו התלמודיים של לוינס: התאמה בין תוכן וצורה (אליזבת גולדווין)
"המדרש נוצר ככלי להתמודדות עם מציאות משברית . אובדן המרכז הדתי רוחני בחורבן בית המקדש הצריך שינוי גדול בתרבות היהודית . חז"ל יצרו את היהדות שלאחר החורבן באמצעות תלמוד תורה יצירתי , עיצוב חדש של אופני פולחן ודת מתוך שיחה עם הטקסטים שעיצבו את כל מה שקדם להם . באמצעות מדרש יצרו למשל את תפילת הקבע כתחליף לקורבן התמיד ואת התשובה כתחליף לסדר העבודה בבית המקדש ביום הכיפורים . האחיזה בטקסט הקדוש עם חופש פרשני כמעט מוחלט , אפשרו זאת . המדרש אפשר זאת ."
Reading Between the Lines: Form and Content in Levinas's Talmudic Readings (Dr. Elisabeth Goldwyn)
(א) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה (שמות לח, כט) וּנְחֹשֶׁת הַכַּלּוֹת, שֶׁכֵּן בִּלְשׁוֹן יָוָן קוֹרִין לַכַּלָה נִינְפֵי. אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ בְּמִצְרַיִם, גָּזַר עֲלֵיהֶם פַּרְעֹה שֶׁלֹּא יְהִיוּ יְשֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עוֹשׂוֹת. יוֹרְדוֹת לִשְׁאֹב מַיִם מִן הַיְאוֹר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מַזְמִין לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּתוֹךְ כַּדֵּיהֶן, וְהֵן מוֹכְרוֹת וּמְבַשְּׁלוֹת מֵהֵן וְלוֹקְחוֹת מֵהֶן יַיִן וְהוֹלְכוֹת לַשָּׂדֶה וּמַאֲכִילוֹת אֶת בַעְלֵיהֶן שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה (שמות א, יד). מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, נוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת וּמַבִּיטוֹת בָּהֶן עִם בַּעְלֵיהֶן, זֹאת אוֹמֶרֶת אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נָאֶה מִמֵּךְ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ מַרְגִּילִין עַצְמָן לִידֵי תַאֲוָה וּפָרִין וְרָבִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקְדָן לְאַלְתָּר.
(ב) רַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִין, יֵשׁ מֵהֶן יוֹלְדוֹת שְׁנַיִם בְּבַת אֶחָת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁנֵים עָשָׂר בְּכֶרֶס אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁשִּׁים רִבּוֹא. מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנַיִם, דּוֹרֵשׁ פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ (שמות א, ז). מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁשָּׁה פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד הֲרֵי שִׁשָּׁה. מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר, פָּרוּ שְׁנַיִם, וַיִּשְׁרְצוּ שְׁנַיִם כוּ', הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁכָּתוּב בַּדָּגִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם (בראשית א, כ), וְכָאן כָּתוּב וַיִּשְׁרְצוּ. וְכָל הַמִּנְיָן הָאֵלּוּ, מִן הַמַּרְאוֹת,
(ג) וְכָתוּב בָּהֶן וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם (שמות א, ז). וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א, יב). בִּזְכוּת אוֹתָן הַמַּרְאוֹת שֶׁהָיוּ מַרְאוֹת לְבַעְלֵיהֶן וּמַרְגִּילוֹת אוֹתָן לִידֵי תַאֲוָה מִתּוֹךְ הַפֶּרֶךְ, הֶעֱמִידוּ כָּל הַצְּבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יב, מא). וְאוֹמֵר: הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.
(ד) כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּשְׁכָּן, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְנִתְנַדְּבוּ, מִי שֶׁהֵבִיא כֶסֶף וּמִי שֶׁהֵבִיא זָהָב אוֹ נְחֹשֶׁת וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים, הֵבִיאוּ בִּזְרִיזוּת הַכֹּל. אָמְרוּ הַנָּשִׁים, מַה יֵּשׁ לָנוּ לִתֵּן בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. עָמְדוּ וְהֵבִיאוּ אֶת הַמַּרְאוֹת וְהָלְכוּ לָהֶן אֵצֶל מֹשֶׁה. כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה אוֹתָן הַמַּרְאוֹת, זָעַף בָּהֶן. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, טְלוּ מַקְלוֹת וְשַׁבְּרוּ שׁוֹקֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ. הַמַּרְאוֹת לְמָה הֵן צְרִיכִין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, עַל אֵלּוּ אַתָּה מְבַזֶּה. הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ הֵן הֶעֱמִידוּ כָּל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ בְּמִצְרָיִם. טֹל מֵהֶן וַעֲשֵׂה מֵהֶן כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ לַכֹּהֲנִים, שֶׁמִּמֶּנּוּ יִהְיוּ מִתְקַדְּשִׁין הַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ (שמות לח, ח), בְּאוֹתָן הַמַּרְאוֹת שֶׁהֶעֱמִידוּ אֶת כָּל הַצְּבָאוֹת הָאֵלֶּה. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר, נְחֹשֶׁת הַכַּלּוֹת.
(ה) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתְנַדַּבְתֶּם לַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיָה מִתְכַּפֵּר עֲלֵיכֶם. וְלֶעָתִיד לָבֹא אֲנִי אֲכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְאֹהַב אֶתְכֶם נְדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה (הושע יד, ה). אָמְרוּ, אֵין לָנוּ לֹא מִשְׁכָּן לֹא מִקְדָּשׁ, תְּהֵא לְפָנֶיךָ תְּפִלַּת פִּינוּ כְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. אָמַר דָּוִד, נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה' (תהלים קיט, קח).
(1) These are the accounts of the tabernacle … and the bronze of the offering (Exod. 38:21, 29). The bronze of the offering (tenufah) refers to the bronze vessels given to a bride, for in Greek they call a bride nymphé.14A play on words: tenufah (“offering”) and nymphé, a Greek bride. You find that while the Israelites were making bricks in Egypt, Pharaoh decreed that they were not to sleep at home so that they would not have intercourse with their wives. R. Simeon the son of Halafta said: What did the Israelite women do? They would go to the Nile to draw water, and the Holy One, blessed be He, would fill their jugs with little fishes.15Small fishes arouse sexual desire (Berakhot 40a). They would (sell some), cook and prepare (the fish), and buy some wine (with the proceeds of the sale), and then bring it to their husbands in the fields, as it is said: In all manner of service in the field (Exod. 1:14). While the men were eating and drinking, the women would take out their mirrors and glance into them with their husbands. They would say: “I am more attractive than you,” and the men would reply: “I am handsomer than you.” In that way they would arose their sexual desires and become fruitful and multiply. The Holy One, blessed be He, caused them to conceive on the spot.
(2) Our sages said: They bore twins. Others say: Six were formed in a single womb. Others say: twelve were born from one womb. And still other contend six hudred thousand. Those who believed that twins were born explained it by the words: Were fruitful and increased abundantly (Exod. 1:7). Those who contended that six were born based it on the words: Were fruitful and increased abundantly, and multiplied, and waxed exceedingly mighty (ibid.), that is, six. Those who say that twelve were born argue that the words in this verse are in plural form, thus making twelve in all. Those who said six hundred thousand did so because it is written about fishes: Let the waters swarm abundantly (Gen. 1:20), and here it is written: Increased abundantly.
(3) It is also written concerning them: And the land was filled with them (Exod. 1:7). That is to say, that even while they were suffering hardship, they increased and multiplied, by means of the mirrors in which they preened themselves before their husbands. They aroused their sexual desires despite the arduous labors they performed. They reared all the hosts that were to depart, as it is said: All the hosts of the Lord went out from the land of Egypt (ibid. 12:41), and also: The Lord did bring the children of Israel out of the land of Egypt by their hosts (ibid.,v. 51).
(4) When the Holy One, blessed be He, told Moses to build the Tabernacle, all the Israelites brought their contributions. Some brought silver, others brought gold or copper or onyx stones or unset stones. They brought everything eagerly. The women asked themselves: What contribution can we make to the Sanctuary? They arose, took their mirrors, and brought them to Moses. When Moses saw them he became angry with them. He said to the Israelites: Take your canes and beat them on their shoulders. What purpose do these mirrors serve? The Holy One, blessed be He, called out to Moses: Moses, do you mistreat them because of these? These very mirrors produced the hosts in Egypt. Take them and make a basin of brass and its base for the priests, that they may sanctify the priests from it, as it is said: And he made the laver of brass, and base thereof of brass, of the mirrors of the serving women that did service (ibid. 38:8), for they had produced all the hosts. Therefore it is written: And the brass of the offering was seventy talents (ibid., v. 29), that is, the offering of the wives amounted to seventy talents.
(5) The Holy One, blessed be He, said: In this world you shall offer gifts to the Temple that it might atone for you, but in the future I shall atone for you and love you freely, as it is said: I will heal their backsliding, I will love them freely (Hos. 14:5). They replied: When we have neither Tabernacle nor Temple, let the prayers of our lips be our offerings. David exclaimed: Accept, I beseech thee, the free-will offering of my mouth, O Lord (Ps. 119:108).
(א) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה, שֶׁכְּבָר הָיְתָה בוֹ חָכְמָה. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא חָכְמָה אֶלָּא לְמִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כְּבָר. מַטְרוֹנָה אַחַת שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא, מַהוּ שֶׁכָּתַב יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין (דניאל ב, כא). לַטִּפְּשִׁים הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אִם יָבוֹאוּ אֶצְלֵךְ שְׁנַיִם, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהֵן צְרִיכִין לִלְווֹת מִמֵּךְ מָמוֹן, לְאֵי זֶה מֵהֶם אַנְתְּ מַלְוָה. אָמְרָה לוֹ: לֶעָשִׁיר. אָמַר לָהּ: וְלָמָּה. אָמְרָה לוֹ: שֶׁאִם יֶחְסַר, יִהְיֶה לוֹ מָמוֹן שֶׁיִפְרָע. אֲבָל עָנִי, אִם יְאַבֵּד מְעוֹתַי, מֵהֵיכָן יִפְרָע. אָמַר לָהּ: יִשְׁמְעוּ אָזְנַיךְ מַה שֶּׁפִּיךְ מְדַבֵּר. כָּךְ, אִם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן חָכְמָה לַטִּפְּשִׁין, הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כִסְאוֹת וּבִמְבוֹאוֹת מְטֻנָּפוֹת וּבְבָתֵּי מֶרְחֲצָאוֹת, וְאֵין מִתְעַסְּקִין בָּהּ. אֶלָּא נְתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֲכָמִים, שֶׁיְּהוּ יוֹשְׁבִין בִּישִׁיבַת זְקֵנִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹסְקִין בָּהּ. לְכָךְ כְּתִיב: וָאֲמַלֵּא,
(ב) מִלֵּא מִי שֶׁהָיָה בוֹ כְבָר חָכְמָה, בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁע, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה (דברים לד, ט), שֶׁכְּבָר הָיָה בוֹ. הַחֶנְוָנִי הַזֶּה אָדָם הוֹלֵךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ יַיִן אוֹ דְבַשׁ אוֹ שֶׁמֶן וּמֻרְיָס, כְּשֶׁהַחֶנְוָנִי פִּקֵּחַ, מֵרִיחַ בַּכֶּלִי. אִם הָיָה שֶׁל יַיִן, נוֹתֵן לְתוֹכוֹ יַיִן. וְכֵן כְּלִי שֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל דְּבַשׁ וְשֶׁל מֻרְיָס. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁרוֹאֶה בָאָדָם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חָכְמָה מְמַלְּאוֹ. הֱוֵי, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ, שֶׁכְּבָר הָיָה בוֹ.
(1) And he hath filled him with the spirit of God, in wisdom, in understanding, and in knowledge (Exod. 35:31). Wisdom is mentioned, despite the fact that he had been endowed previously with wisdom, to teach us that the Holy One, blessed be He, does not grant wisdom to anyone unless he already possesses some wisdom. A lady asked R. Yosé the son of Halafta: “What is meant by He giveth wisdom to the wise (Dan. 2:21)? Should not the verse say ‘He giveth wisdom to the fool’?” He replied: “My daughter, if two men came to you to borrow money, one of them being poor and the other rich, to whom would you lend the money?” She answered: “I would lend the money to the rich man, of course.” “Why?” he asked. And she replied: “If the rich man should suffer a loss, he would still have sufficient money to repay me, but if the poor man lost my money, how could he possibly repay me?” He said to her: “Let your ears hear what your lips have said. If the Holy One, blessed be He, gave wisdom to fools, they would still sit in privies, in filthy alleys, and in bathhouses, and would not put the wisdom to use. Hence the Holy One, blessed be He, gives wisdom to the wise, who sit in the chambers of the elders, in synagogues, and in house of study, and they utilize that wisdom.” Therefore it is written: He hath filled him with wisdom (Exod. 35:35).
(2) He gives wisdom to one who possesses wisdom and understanding and knowledge in all kinds of work. Similarly, you find that this was so in the case of Joshua: Joshua the son of Nun was full of the spirit of wisdom (Deut. 34:9), for he already possessed wisdom. This may be compared to a shopkeeper to whom a man goes to purchase wine, honey, oil, or brine. The shopkeeper smells the odor that comes from the bottle, and if it is of wine he pours wine into it, and he does likewise with honey, oil, or brine. When the Holy One, blessed be He, observes that a man has the spirit of wisdom within him, He fills him with additional wisdom. Hence He hath filled him with the spirit of wisdom, since he already possesses some.
8 .יצירה להט"בית:
מדרש כהתמודדות עם מציאות משברית? דיון: האם נכון לפרש פרשנות מדרשית של פסוקים שסותרים אולי נקודות מסויימות בלהט"ב?
8. LGBTQ+ Creativity
Is the Midrash a way of dealing with a crisis reality? Discussion: Is it correct to interpret Midrashic interpretations of verses that perhaps contradict certain points within LGBTQ+?
שירי החול - שלמה אבן גבירול
ושני הצבי חיים וקרים/והמה כחרוזי דר ברורים,
ואתמה משלמה המדמה/בחכמתו פנינים לעדרים,
כאלו אבדה בהם עצתו/ועזב את לבבו לבקרים.
Songs of the Sand - Solomon ibn Gabirol
בעיר ההריגה- חיים נחמן ביאליק
פרסום הפואמה, הכוללת תיאורי זוועה לצד ביקורת נוקבת על החולשה וחוסר האונים של הקהילה היהודית, הביא להד בהתארגנות היהודית והטביעה את חותמה על חיי הציבור. תיאור חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול בני משפחתם הנפגעים , והעדר הגבורה היהודית, הפנה תגובת נגד לפסיביות בקרב ההנהגה הציונית, ועורר את היהודים להגן על עצמם.
"כִלְיוֹן עֲמַל ֹלא-אֱנוֹש ּופְרִי מִשְנֶׁה עֲבוֹדַת פרֶׁך; וְלא-תַעֲמֹד עַל-הַהֶׁרֶׁס וְעָבַרְתָ מִשָם הַדָרֶׁך–
וְלִבְלְבּו הַשִטִים לְנֶׁגְדְך וְזָלְפּו בְאַפך בְשָמִים, וְצִיצֵיהֶׁן חֶׁצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְרֵיחַ דָמִים; וְעַל-אַך וְעַל-חֲמָתְך תָבִיא קְטָרְתָן הַזָרָה אֶׁת-עֶׁדְנַת הָאבִיב בִלְבָבך – וְֹלא-תְהִילְָך לְזָרָא; ּובְרִבֲבוֹת חִצֵי זָהָב יְפַלַח הַשֶׁמֶׁש כְבֵדְך ושֶׁבַע קַרנַיִם מִכָל-רְסִיס זְכּוכִית תִשְמַחְנָה לְאֵידְך,
כִי-קָרָא אֲדֹנָי לָָאבִיב וְלַטֶׁבַח גַם-יָחַד: הַשֶׁמֶׁש זָרְחָה, הַשִטָה פרְחָה וְהשוֹחֵט שָחַט."
In the City of Slaughter - Chaim Nahman Bialik
פרשת שמרת - כתב האישום
"כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת?"
“למה את מתכוונת, כשאת אומרת 'לא'? האם ה'לא' הוא 'לא' – ובאמת אולי הוא רק 'אולי, אך לא כעת', או שה'לא', הוא רק 'עוד לא' אולי הוא 'או', אולי הוא 'בוא'. כי את אומרת 'לא' כל-כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ'כן'". וכך הלאה (הפזמון "כשאת אומרת 'לא'" מאת ד' אלמגור, 1111 זמר ועוד זמר) (כנרת, חלק ב, בעריכת ת' אליגון ו-ר' פסחזון, .1984)
האומנם כך הוא? האומנם "לא" הוא "אולי"? האומנם "לא" הוא "בוא"? האומנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת – בוודאי בכישרון – ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג."