ליקוטי דף היומי | שבת פח עמוד א

תָּנוּ רַבָּנַן: בְּשִׁשִּׁי בַּחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּו

Shabbat 86b:5

The Sages taught: On the sixth day of the month of Sivan, the Ten Commandments were given to the Jewish people. Rabbi Yosei says: On the seventh day of the month. Rava said: Everyone agrees that the Jews came to the Sinai desert on the New Moon, as it is written here: “In the third month after the children of Israel were gone forth out of the land of Egypt, the same day came they into the wilderness of Sinai” (Exodus 19:1), without elaborating what day it was. And it is written there: “This month shall be to you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you” (Exodus 12:2). Just as there, the term “this” is referring to the New Moon, so too, here the term is referring to the New Moon. And similarly, everyone agrees that the Torah was given to the Jewish people on Shabbat, as it is written here in the Ten Commandments: “Remember the Shabbat day to keep it holy” (Exodus 20:8), and it is written there: “And Moses said to the people: Remember this day, in which you came out from Egypt, out of the house of bondage, for by strength of hand the Lord brought you out from this place; there shall be no leaven eaten” (Exodus 13:3). Just as there, the mitzva of remembrance was commanded on the very day of the Exodus, so too, here the mitzva of remembrance was commanded on the very day of Shabbat. Where Rabbi Yosei and the Sages disagree is with regard to the determination of the month, meaning which day of the week was established as the New Moon. Rabbi Yosei held: The New Moon was established on the first day of the week, and on the first day of the week He did not say anything to them due to the weariness caused by the journey. On the second day of the week, He said to them: “And you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation; these are the words that you shall speak to the children of Israel” (Exodus 19:6).

2 בחינות בנתינה של תורה - שבת של ו של יסוד ג ימי פרישה תיקון ברית ומוח . תורה - שבת של ז של כתר מלכות ד ימי פרישה תיקון כתר מלכות.

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא בְּ״סֵדֶר עוֹלָם״: נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶן : חכמים סוברים שבערב שבת ראש חדש ניסן ולפי זה ערב שבת שחיטת פסחיהן וביום השבת יצאו . פיסח אין לו רגליים לילך בם ואינו שייך ביציאה וכיוון שביטלו מום זה יכולים לצאת אחר כך וכן הוא בתורה שהיא דרך שצריך רגליים לילך בה ושם יש לו לתקן קבלתה. (מעשה מחיגר ושם שתהיו משקין אילנות)

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּשֵּׁנִי עָלָה מֹשֶׁה וְיָרַד, בַּשְּׁלִישִׁי עָלָה וְיָרַד, בִּרְבִיעִי יָרַד וְשׁוּב לֹא עָלָה: עליית צדיק עליית נשמה ונעשה ע"י פנאי פנים (והבן) וע"י פניות ושקט המחשבה מכל טורח ומשם מוריד ומגלה. ומה שירד בד' אע"פ שלא עלה ע' רש"י שהוא להפרישם וכדויד משיחא ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליא וכו' שיורד ממדריגתו לנקות ישראל ולא כירידה מסיני (ולפיכך אוזכר אע"פ שהוא משולל ההבנה)

דְּרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: ר"ל דרשת דיבור וגילוי דברים מכוסים בחינת לאה מכח בחינת חסד-א תיקון ברית ואז הדיבור מותר והוא תילתא שלישי דעת ודיבור שאחר חכמה ובינה והוא כחכמים ג ימי פרישה תיקון ברית ומוח.

״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית עד וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ: שנתן להם יציבות שקט וקיום והצילם מבלבולים של תהו ובהו ע"י שהפיל יראת שכר ועונש עליהם (ע' רשי ד"ה גיגית) והיא תלויה בשמיעה וקבלת האוזן ומשיבתו למוטב אך רמזם שאינה שלמות עדיין ולעת"ל שם בשושן תהא קבורתכם שיבקש עמלק לקעקען שגם הוא באוזן וישמע עמלק ובני ישראל הרגישו בזה ולפיכך נאמר שם ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם וסמיך ליה קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וגו' להיות עושים היינו שהרגישו שמחמת שלא נשתלמו בעשייה של עושים מאהבה ניתן רשות לעמלק ובאו על חשק חדש לעבודתו (זרעם) ותיקנו בזה. וכל זה שייך לסדר נשמע (יראה) ואח"כ נעשה (אהבה)

דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״:היא דרגת עליונה יותר שיש לו כלי כתר השמחה על ראשו ומושך אליו שפע תאוות אלוקות והשתוקקות ועושה מאהבה כי משיג שזה שייך לו ומצוי אצלו מכבר ויש לו רק לגלות זאת בפועל ממש ונקראת כתר קירון עור פנים שהאור בא מתוכו מזיו שכינה שבו( ע' רשי )היא אחדות אהבה ויראה ולא מעליו בא לפניו ממש וזוכה למקיפים והשגות חדשות בכל פעם (חופה) ונמשך ע"י הרחת הבושם כקטורת המעשרת בקדושה אך ע"י אורות אלו(בחורב טענו בחורב פרקו) עלול ח"ו לחטא עגל הנעשה בגלל התשוקה הבאה לו -להיות נאמן בה ולא לעשות הטבע המכסה (מסיכה והבן) בציפוי כסף וזהב (הצלחת עוה"ז) לאדון לו ח"ו ואז נפרד אצלו אהבה מיראה(מאה ועשרים ריבוא מלאכים וכו')והגאולה הקרובה היא השבת הכתר כלי השמחה שעל הראש (ושמחת עולם על ראשם)