(א) ויבא עד חברון כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי האבות שלא יהא ניסת לחבריו וכו׳ כך פירש״י, והטעם לפי שלא בקש משה עליו רחמים כמו שעשה על יהושע. ד״א ויבא עד חברון דרך הפסוק לקרא לכמה מרגלים ואורבים לשון יחיד כדכתיב והאורב קם ממקומו
(1) ויבא עד חברון, “he came as far as Chevron;” we have a sudden switch from the plural mode to the singular mode, which raises the question of who it was that the Torah speaks of in this verse. Our sages understand this to be a reference to Caleb whom they credit with the urge to pay his respects to the graves of the patriarchs and his desire to get moral support against the negative attitude of most of his companions. This is Rashi’s interpretation. He felt the need to do this as Moses had not prayed for him especially, as he had done for his colleague Joshua. An alternate interpretation of the line: “he came to Chevron:” it is customary for the Torah to apply the singular mode even when speaking about a number of spies or members of an ambush, as we know from Joshua 8,19 where we read: והאורב קם ממקומו, “and the ambush (the men comprising it) arose from where it had been hiding.”
(לא) וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃
(31) But the men who had gone up with him said, “We cannot attack that people, for it is stronger than we.”
(לב) וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃
(32) Thus they spread calumnies among the Israelites about the land they had scouted, saying, “The country that we traversed and scouted is one that devours its settlers. All the people that we saw in it are men of great size;
(33) we saw the Nephilim there—the Anakites are part of the Nephilim—and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them.”
(ב) וכן היינו בעיניהם. שָׁמַעְנוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה, נְמָלִים יֵשׁ בַּכְּרָמִים כַּאֲנָשִׁים (סוטה ל"ה):
(יח) יְהוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֺ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֺ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃
והזכיר במדות ארך אפים ורב חסד ולא הזכיר אמת כי במדת אמת יהיו חייבים ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד והיאך יאמר אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו ולא הזכיר וחטאה בעבור שאלו מזידים ופושעים ולא ידעתי למה לא הזכיר רחום וחנון אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה ובעבור שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו סלחתי כדבריך שאהיה להם ארך אפים ורב חסד והזכיר פוקד עון אבות לאמר שאם יראה שלא למחות עונם יפקוד עון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם ואמר ר"א כי בעבור שמצאנו אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף וכן ונסלח לו עד שיעשה תשובה שלימה והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלוס והקרבנות מעלים עונש השוגג מעליו וכן טוב וסלח (תהלים פו ה) ואמר סלחתי כדברך לעם בכללן שלא יכם בדבר ויורישם ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו והם וזרעם יאבדו מן הארץ אבל יסלח להם שיירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו שם כל אחד בבא יומו והנה במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם ואמר (דברים ט יח) ואתנפל לפני השם כראשונה וגו' ופירש שם (פסוק כו) תפלתו ואתפלל אל ה' ואומר וגו' והזכיר גם כן תפלתו על אהרן (פסוק כ) ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל וכל זה מן הטעם שהזכרתי כי הוא לא התפלל למחול להם אלא שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עון אבות על בנים ולא היתה תפלתו שלימה עליהם ועל כן לא הזכירה להם כי היו יכולין לטעון עליו: