אש קודש, ר' קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, (האדמו"ר מפיאסצנה), פרשת קדושים 1940
גטו וורשה, 1940 ,דרשה לפרשת קדושים, הת"ש (עמ' מב):
והנה גם כשח"ו {כשחס וחלילה} מעניש לאיש הישראלי הוא לזה הכוונה, כי לא יידח וכו', ולהשיבו. אבל כיון שע"י היסורים קשה לעלות מעלה, לכן צריך האיש אז לעורר בקרבו רצון ותשוקה לעלות יותר, וגם להתאמץ לעלות. ואז בין אם יעלה בין אם ח"ו לא – ממתיק הוא בזה את הדין. כיון שאין תכלית הכוונה שיישאר האיש ביראה תתאה {תחתונה} זו בלבד, שלא יחטא...רק שע"י יראה תתאה זו יעלה יותר. [והאם] (והלא) עולה הוא (או) הלא - אדרבה ע"י הייסורים כלו נשבר ושוכב, וא"א לו לעלות.
Holy Fire, Rabbi Kalonymus Kalman Shapira (the Grand Rabbi of Piaseczno), Parshat Kedoshim 1940
Warsaw Ghetto, 1940, Speech for Parshat Kedoshim (page 42)
לשיטתו של האדמו"ר כוונת היסורים והעונשים היא חינוכית בעיקרה, ונועדה לקרב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים. אולם, הקשיים האמיתיים שהגלות ככלל, והפורענויות הספציפיות שעומדות על הפרק בפרט, מערימים על עובד ה' אינם מאפשרים לו להתרומם לשיאים חדשים בעבודת ה'. ומכאן למסקנה העגומה שנגזר על המאמין להוותר באסונו, שכן דרך ההמלטות שהיתה פתוחה לפניו, ההתחזקות בתורה ובמצוות, נעשית בלתי אפשרית מבחינה קיומית כנה. לכן מבהיר האדמו"ר שבעיתות מצוקה חמורים מבחנו של עובד ה' אינו מבחן התוצאה. השאלה אם הוא עמד באופן מעשי בכל האתגרים הרוחניים שהציבה לפניו הפורענות אינה רלוונטית. השאלה המהותית יותר היא האם הוא ניסה בכל כוחו, באמצעות דבקות ועיקשות בערכי היסוד של עולם ההלכה והרוח היהודיים, להמנע מהדרדרות. האם הוא השתדל, למרות הקשיים העצומים, לשמר את יהדותו ולהתחזק בתורה ובמצוות
דניאל רייזר: עיון מחודש בעקבות בחינה פילולוגית של כתב היד ספר אש קודש
בדרשת קדושים שנת ת"ש עסק האדמו"ר במצב האנושי של נפילה רוחנית ועשיית עבֵ רות. תוך כדי דיון בנושא הזה העלה האדמו"ר את האפשרות שהייסורים שבאים על האדם הם עונש אלוהי על העבֵ רות שלו ופעולה מכוונת מאת אלוהים כדי להשיב את האדם בתשובה: "והנה גם כשח'ו [כשחס ושלום] ד' מעניש לאיש הישראלי הוא לזה הכוונה כי לא ידח וכו' ולהשיבו" (ההדגשות שלי, ד"ר). עיון בכתב היד מעלה כי בשלב מסוים עבר האדמו"ר על הדרשה, מחק, שינה והוסיף הגהות הנמצאות בשולי הגיליון. עם כל זאת נראה שבשלב מאוחר יותר פסל את הדרשה כליל באמצעות שני קווי אורך מראש הדרשה ועד סופה. הדעת נותנת שעשה זאת משום הזיקה הברורה שבדרשה בין ייסורים לעונש ובין ייסורים לתשובה. אמנם האדמו"ר מחק דברים ואף דרשות שלמות, כפי שנראה בהמשך שבהן אכן מופיעה האמירה, באופן כזה או אחר, שהייסורים הם תולדה של חטא וריחוק מה.'
Daniel Raizer: A renewed study in light of a philological study of the "Holy Fire" manuscript
((שינוי תיאולוגיים: ייסורים כעונש ואח"כ ייסורים כשאינם תלויים בעונש. כתיבה שמתעדכנת: ייסורים הם תולדת חטא או לא? התקדשות על ידי עשיית דין ברשעים או התקדשות בכל מקרה גם כשיש דין בצדיקים. האם בעיתות משבר נישאר עם התפיסה של ה' הקדוש הנפרע מאויבים, או נוותר על זה ונגיד שהוא קדוש תמיד. גמישות מחשבתית. עדכון. העם היהודי, והחיים בכלל, תמיד בשעת משבר ))
(א) קְדשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא יט, ב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ה, טז): וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט, תַּנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֵימָתַי שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגַּדֵּל בְּעוֹלָמוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה מִדַּת הַדִּין בָּרְשָׁעִים, וְאִית לֵיהּ קְרָיָן סַגִּיִין (יחזקאל לח, כג): וְהִתְגַדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'. וּכְתִיב (תהלים ט, יז): נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה. (ירמיה טז, כא): בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי. (מיכה ו, ה): לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה', וְהָדֵין, וַיִגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט.
(ב) רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים צב, ט): וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה', לְעוֹלָם יָדְךָ בָּעֶלְיוֹנָה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹשֵׁב בַּדִּין, בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן דִּימוּס, כָּל הָעָם מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן סְפִיקָלָא, אֵין כָּל בְּרִיָה מְקַלֶּסֶת אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ שֶׁטֶף בְּדִינוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא בֵּין בְּמִדַּת הַטּוֹב, בֵּין בְּמִדַּת פֻּרְעָנֻיּוֹת וְאַתָּה מָרוֹם לְעוֹלָם ה', לְעוֹלָם יָדְךָ בָּעֶלְיוֹנָה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, כְּתִיב (תהלים קא, א): לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם חֶסֶד אַתָּה עוֹשֶׂה עִמִּי אָשִׁירָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לַה' אֲזַמֵּרָה, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי יוּדָן, כְּתִיב (תהלים נו, יא): בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, כְּתִיב (תהלים קטז, ג ד): צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, (תהלים קטז, יג): כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּן רַבִּי פִּילְיָא הוּא שֶׁאִיּוֹב אוֹמֵר (איוב א, כא): ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, בֵּין שֶׁנָּתַן בְּרַחֲמִים נָתַן, בֵּין שֶׁנָּטַל בְּרַחֲמִים נָטַל, וְלֹא עוֹד אֶלָּא כְּשֶׁנָּתַן לֹא נִמְלַךְ בִּבְרִיָּה וּכְשֶׁנָּטַל נִמְלַךְ בְּבֵית דִּין...
(1) R. Shimeon b. Lakish said: Moses gave us in writing in the Torah two verses whose meaning we can infer from the wicked Pharaoh. One verse says, “[YHVH will make you the head, not the tail;] you will only be at the top [and never at the bottom—if only you obey and faithfully observe the commandments of YHVH your God that I enjoin upon you this day]” (Deut. 28:13). Could it be that in this you will be like Me? Scripture purposely states “only”, a limiting term: My greatness is higher than yours. We can infer this from the wicked Pharaoh. It says, “You (Joseph) shall be in charge of my court, [and by your command shall all my people be directed]” (Gen. 41:40). Could it be that in this you will be like Me? Scripture purposely states “only with respect to the throne shall I be superior to you” (ibid.): My rank shall be greater than yours. Consider our verse too: “You shall be holy”. Could it be that in this you will be like Me? Scripture purposely states, “for holy am I, YHVH your God” (ibid.): My holiness is higher than yours. And this also we can learn from the wicked Pharaoh; for it says, “Pharaoh said to Joseph, ‘I am Pharaoh’” (ibid. vs. 44): Could it be that in this you will be like Me? Scripture purposely states, “I am Pharaoh”: My rank shall be higher than yours...
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל (ויקרא יט, כג): אַדְרִיָּנוּס שְׁחִיק טְמַיָּא הֲוָה עָבַר בְּאִלֵּין שְׁבִילַיָיא דִּטְבֶרְיָא וְחָמָא חַד גְּבַר סַב קָאֵים וְחָצֵיב חֲצוּבָן לְמִנְצַב נְצִיבִין, אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אִי קָרַצְתְּ לָא חֲשַׁכְתְּ, אֲמַר לֵיהּ קְרִיצַת וַחֲשִׁיכַת, וּמַה דְּהַנֵּי לְמָרֵי שְׁמַיָא עֲבֵיד, אֲמַר לֵיהּ בְּחַיֶּיךָ סָבָא בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ יוֹמָא דֵין, אֲמַר לֵיהּ בַּר מְאָה שְׁנִין, אֲמַר לֵיהּ וְאַתְּ בַּר מְאָה שְׁנִין וְקָאֵים וְחָצֵיב חֲצוּבִין לְמִנְצַב נְצִיבִין, סָבַר דְּאַתְּ אָכֵיל מִנְּהוֹן, אֲמַר לֵיהּ אִין זָכִית אֲכָלִית, וְאִם לָאו כְּשֵׁם שֶׁיָּגְעוּ לִי אֲבָהָתִי, כָּךְ אֲנִי יָגֵעַ לְבָנַי. אֲמַר לֵיהּ בְּחַיָּיךְ, אִם זָכִית אָכוֹל מִנְהוֹן תֶּהֱוֵה מוֹדַע לִי. לְסוֹף יוֹמִין עָבְדִין תְּאֵנַיָא, אֲמַר הָא עָנָתָה נוֹדַע לְמַלְכָּא, מָה עֲבַד מְלָא קַרְטְלָא תְּאֵינִין וְסָלַק וְקָם לֵיהּ עַל תְּרַע פָּלָטִין, אָמְרִין לֵיהּ מָה עִסְקָךְ, אֲמַר לוֹן עֲלוֹן קֳדָם מַלְכָּא, כֵּיוָן דְּעָל אֲמַר לֵיהּ מָה עִסְקָךְ, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא סָבָא דַּעֲבַרְתְּ עָלַי וַאֲנָא חָצֵיב חֲצִיבִין לְמִנְצַב נְצִיבִין, וַאֲמַרְתְּ לִי אִין זָכִית תֵּיכוֹל מִנְּהוֹן תְּהֵא מוֹדַע לִי, הָא זָכִיתִי וַאֲכֵילִית מִנְּהוֹן וְהֵילֵין תְּאֵינַיָא מִן פֵּרֵיהוֹן. אֲמַר אַדְרִיָּנוּס בְּהַהִיא שַׁעְתָּא קְלָווֹנִין אֲנָא תִּתְּנוּן סֵילוֹן דְּדַהֲבָא וִיתֵיב לֵיהּ, אֲמַר קְלַווֹנִין אֲנָא דִּתְפַנּוּן הָדֵין קַרְטַל דִּידֵיהּ וּתְמַלּוּן יָתֵיהּ דִּינָרִין. אָמְרִין לֵיהּ עַבְדוֹהִי כָּל הָדֵין מוֹקְרָא תְּיַקְרִינֵיהּ לְהָדֵין סָבָא דִּיהוּדָאֵי, אֲמַר לְהוֹן בָּרְיֵה אוֹקְרֵיא וַאֲנָא לָא אֲנָא מוֹקַר לֵיהּ.
((התיקון הוא בנטיעה, גם כשאין אמונה ויש זקנה והתערערות העולם ולעג, עשייה))
(ג) רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן פָּתַח (דברים יג, ה): אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְכִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַהֲלֹךְ אַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים עז, כ): בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים, וְאַתָּה אוֹמֵר אַחֲרֵי ה' תֵּלֵכוּ. וּבוֹ תִדְבָּקוּן, וְכִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲלוֹת לַשָּׁמַיִם לְהִדָּבֵק בַּשְׁכִינָה, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בוֹ (דברים ד, כד): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה, וּכְתִיב (דניאל ז, ט): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי-נוּר, וּכְתִיב (דניאל ז, י): נְהַר דִּי-נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, וְאַתָּה אוֹמֵר וּבוֹ תִדְבָּקוּן, אֶלָּא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּמַטָּע תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב, ח): וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן, אַף אַתֶּם כְּשֶׁנִכְנָסִין לָאָרֶץ לֹא תִתְעַסְּקוּ אֶלָּא בְּמַטָּע תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם.
(3) Rabbi Yehudah ben Shimon began, "'After the Lord your God shall you walk' (Deuteronomy 12:5). But is it possible for a man of flesh and blood to walk after the Holy One, blessed be He, the One about Whom it is written (Psalms 77:20), 'Your way is in the sea and Your path is in many waters?' And you say, 'After the Lord shall you walk?' 'And to Him shall you cling.' But is it possible for flesh and blood to go up to the Heavens and to cling to the Divine Presence, about Whom it is written (Deuteronomy 4:24), 'As the Lord, your God, is a consuming Fire,' and it is written (Daniel 7:9), 'His throne is sparks of fire,' and it is written (Daniel 7:10), 'A river of fire pulses and goes out before Him.' And you say, 'And to Him shall you cling?' But rather, the Holy One, blessed be He, from the very beginning of the creation of the world, only occupied Himself with plantation first. Hence it is written (Genesis 2:8), 'And the Lord God planted a garden in Eden.' You also, when you enter into the land, only occupy yourselves with plantation first. Hence it is written, 'When you shall come to the land.'"