אחידות או ייחודיות במנהגים? כור היתוך או רב תרבותיות

אחדות האומה ושינוי המנהגים : הרב משה מלכה
קבלתי את מכתבך זמנו כ"ב ניסן תש"מ, שבו אתה שואל: מדוע לא נקטה מועצת הרבנות הראשית יוזמה, להשוות מנהגי העדות השונות הנמצאים בארץ למיניהם? למה לא הכריזה על מנהג אחד השווה לכל אזרחי המדינה ועל נוסח אחד בתפילות, כך נגיע למזוג גלויות ולא תהיינה עוד עדות נפרדות, אשכנזיות לבד וספרדיות לבד? שכן שינוי המנהגים והתפילות מנציחם את הפרוד והפילוג בין העדות? גם מינוי שני רבנים בכל עיר, אחד אשכנזי ואחד ספרדי, תורם לכך ולמה לא יהיה רק רב אחד? תשובה: שאלה גדולה ידידי שאלת, אך פתרונה לא יוכל לבוא על ידי יחיד ולא ידי יחידים גם לא על ידי מועצת הרבנות, כי היא שאלה כוללת ועולמית הנוגעת לכלל היהדות, וצריך שכולם יסכימו לפתרונה...

מובן מאליו, שאם יצר הפירוד והפילוג השתלט עלינו, והוא הולך ומתגבר בתוכנו, אם רגשי השנאה והקנאה מפעפעים בקרבנו, לא בהבדלי המנהגים יסודם, ולא מחמת שינוי התפילות ריבוי הנוסחאות הנובעים, אלא מפני שאותו חומר המדבק, והמלכד אישי האומה לגוף אחד, אותו דבק המאחד את העדות והקהילות לאומה אחת, ואשר נברא מלכתחילה למטרה זו, נפסל בעיני המודרניזם, נדחה לקרן זווית, ובמקומו משתמשים בטיח מלאכותי מתוצרת יוון "העדינה", מעשה ידי בשר ודם, שאינו מחזיק מעמד אפילו לשעה אחת, ולא עוד אלא שבמקום שיחבר וילכד, הוא מפריד ומרחיק, לכן גברה המחלוקת המפלגתית והשנאה העדתית, המבליטה את אותם השינויים החיצונים שעליהם אתה מדבר, וכל אחד רואה בחברו איש זר, כלא יהודי, רוסי, פולני, מרוקאי או עיראקי, ולא יותר...

אשר לשאלתך השנייה שכדאי למנות רב עיר אחד ולא שני רבנים, לפי דעתי אין במינוי שני רבנים שום פגם ולא שום דופי, אדרבא זו היא מצוות התורה: "שופטים תיתן לך...לשבטיך" ופירש רש"י זכרו לברכה "לשבטיך", לכל שבט ושבט. ...וכל זה מבואר בדברי הכתוב עצמו: ושפטו את העם משפט צדק, זאת אומרת, כאשר יהיו שופטים מכל שבט ושבט, שכל שבט ידון את שבטו, אז יהי משפט צדק בהחלט, כי השופט יודע ומבין היטב את אנשי שבטו את אופיים ואת תכונותיהם ומנהגם, ואת מסורת אבותיהם וישפוט אותם לפיהם, וגם הנשפטים בעצמם יהיו משוכנעים שנשפטו בצדק, ולא יהיה שום חשש ולא שום חשד של שום נטייה שבטית או מגמתית.

והנה על מדוכה זו ישבתי שנים רבות מיום עלייתי לארץ, וראיתי שכל מערכת הדיינים מורכבת כולה מאשכנזים לבד, פרט לשלושה דיינים ספרדים ששובצו במערכת למראית עין, שכל אחד מהם היה בטל מרוב, לא יתכן, צעקתי, לדיין אשכנזי לרדת לסוף דעתו של מתדיין ספרדי, כי אינו מסוגל לדעת את אופיים והתנהגותם ותנאי חייהם, ואיך יצליח לדון בין איש ואשתו בצדק? והגם שהדיין קשור להלכה בשולחן ערוך ואינו רשאי לנטות ממנה ימין ושמאל, כי ההלכה אינה מבחינה בין אשכנזי לספרדי, ישנם דברים התלויים בשיקול דעתו של הדיין, בודאי שתהיה דעתו נוטה לבן עדתו, ובנטייה מועטת עלול להשתנות הדין, במיוחד כאשר הזוג מעורב אישה אשכנזית ואיש ספרדי או להיפך, שאז אם המתחייב ספרדי יחשוב שהייתה כאן נטייה עדתית, והתורה אמרה והייתם נקיים מה' ומישראל. ורק עם מינויו של אהרון אבוחצירא לשר הדתות, שונה המצב קצת לטובה, הוא הכניס כמה דיינים צעירים ספרדים למערכת זו שהיה סגורה בפניהם סגירה הרמטית, ובכל זאת עדיין דיינים ספרדים מהווים רק שליש מכל המערכת.

מובן מאליו, שגם במערכת הרבנות יהיה צורך לשני רבנים בכל עיר, שכן תפקידו של רב המקום הוא לענות על שאלות איסור והתר, להדריך את צאן מרעיתו על דרכי התורה והיראה, להשגיח על הכשרות ולהורות לעם מה יעשה ישראל, ולהיות שישנם דברים רבים ומנהגים משונים בין האשכנזים לספרדים, מהראוי שיהיה בעיר רב אשכנזי להורות ולהדריך את האשכנזים, ורב ספרדי להדריך ולהורות את הספרדים, עד אשר יערה עלינו יתברך שמו רוח ממרום ונתאחד ונתלכד לעם אחד, ולא ייזכר עוד שם 2 אשכנזי ולא שם ספרדי, אלא ישראלי בן אברהם יצחק ויעקוב, כשנהיה לעם אחד ותהיה לנו תורה אחת ומשפט אחד, יתאים לנו רב אחד, זו היא תקוותנו שיגיע הזמן שבו יהיה ה' למלך על כל הארץ והיה ה' אחד ושמו אחד, בעגלא ובזמן קריב, אמן. זהו ידיד מה שנראה לי לענות על מכתבך והנני חותם באהבה רבה.

הרב משה מלכה, אחדות האומה ושינוי המנהגים, שו"ת והשיב משה, לוד: אורות יהדות המגרב, 1994 , סימן מב, עמ' 118-121

להחזיר עטרה ליושנה: הרב עובדיה יוסף

ב"ה. שלוה בארמנותיך (תשכ"ט) לפני קודשו. בבואי שנה זו לשרת בקודש בעיר ואם בישראל תל אביב רבתי והמחוז, הוריתי בסייעתא דשמיא לרבנים רושמי הנישואין ברבנות הראשית לת"א יפו, להרשות- לעשות נישואין לספרדים ועדות המזרח גם לאחר י"ז בתמוז עד ראש חדש אב, ולא עד בכלל, כדעת מרן שקיבלנו הוראותיו, וכמנהג עיר קודשנו ותפארתנו ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, וכמבואר בספר פרי האדמה חלק ד' בשם שולחן מלכים. וכן הוא במנהגי ירושלים. ובפרט שרוב הנרשמים לנישואין הם רווקים שעדיין לא קיימו מצות פריה ורביה. ואף על פי שעד כה לא נהגו לרשום לנישואין בימי בין המצרים גם לספרדים ועדות המזרח, צוויתי שמכאן ולהבא ינהגו להקל כאמור, ואמרתי לבאר טעמי ונימוקי בזה בעזרת ה' יתברך.

...ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לת"א יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ואין זה דבר, שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדים שקדמוני היו כפופים לעמיתיהם הרבנים הראשיים האשכנזים, הגאון רבי בן ציון עוזיאל זכרו לברכה היה כפוף להגאון רבי אברהם יצחק קוק זכר צדיק לברכה. (ונודע כי מרוב אהבתו לאיחוד ומיזוג העדות הציע לוותר ולבטל אף את השחיטה הספרדית, והסכים שהספרדים יקבלו עליהם מנהגי השחיטה של האשכנזים, אלא שהגאון רבי צבי פסח פראנק ז"ל התייצב מנגד, ואמר: "אף אם הרבנים הספרדים יוותרו על מנהגי השחיטה הספרדית, אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית, שכל עדה צריכה להמשיך במסורתה ומנהגיה המקובלים מדורי דורות, וכל שבט ושבט עליו לתפוס כמנהג אבותיו"). וכן הגאון רבי יעקב משה טולידאנו זכרו לברכה בהיותו רב ראשי לת"א-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה.

והם היו ממונים ושולטים על הרבנים רושמי הנישואין, והנהיגו הכל כמנהג בני אשכנז, ולמען השלום שתקו, שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם. והדברים מפורסמים בבירור גמור. ובמקרה שכזה ודאי שלא נחשב מנהג, וכמו שכתוב בשו"ת פעולות צדיק חלק ב'. עיין שם. אבל אנחנו שלא כפופים, תהילה לאל יתברך, על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ולהשוות מנהג עירנו ת"א יפו כמנהג עיר קודש תיבנה ירושלים של זהב.

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וכן קיימו וקבלו הרבנים הגאונים רושמי הנישואין, והוקבע המנהג זה שנים רבות, להתיר נישואין לספרדים ועדות המזרח לאחר י"ז בתמוז עד ראש חודש אב, ולא עד בכלל, כמו שנוהגים במנהגי ירושלים. והבא לשנות ולהחמיר, חטא רבים נשא, וידו על התחתונה. ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ומה' ישא ברכה.

הרב עובדיה יוסף , להחזיר עטרה ליושנה, , שו"ת יביע אומר, ירושלים: מאור ישראל, 1986 , חלק ו אורח חיים סימן מג, עמ' קמא-קמב, קמד.

להחזיר עטרה ליושנה?: צבי זהר

עבור ציבור האוהדים והבוחרים של ש"ס, רעיון "עטרה ליושנה" משמעו שיקום החיים ה"מקוריים" של עדת המוצא )התוניסאית, מרוקאית, עיראקית, חלבית וכד'( כדוגמא וכ"פה" לגישה מעין זאת נביא את שמעון מלול, יליד ואדי סליב ובן להורים שעלו ממרוקו ב- 1954" : להחזיר עטרה ליושנה" זה לא להתחיל לעשות דברים שלא עשינו אף פעם. זה להמשיך לעשות את מה שאנחנו ממילא רגילים מהבית, את מה שעשו מאות שנים לפנינו. אבל: עם הדרת כבוד, עם השלמה שזו הדרך שלנו, בלי בושה...". ואילו מבחינתו של הרב עובדיה יוסף, יש להגיע לאחדות הלכתית של כל יהודי ישראל בלא צורך כלל לדון על ערכם היחסי של מנהגי עדות, או להכריע עניינית איך וכיצד לשגב בין אלמנטים שונים של מנהגי עדות וקהילות מוצא שונות. המהלך של הרב עובדיה ממוקד בקביעה, שההלכה מכירה אך ורק במושג של "מנהג המקום", וכי בעקבות הגירה אין כל חובה להפוך את מנהג מקום המוצא למנהג של קבוצה חברתית במקום החדש. אדרבה: במקרה של עלייה לארץ ישראל, אין זה ראוי כלל להחזיק במנהג מקום המוצא, וכל העולים צריכים לנהוג בארץ אך ורק על פי מנהג המקום היינו, על פי דעת– מרן רבי יוסף קארו ]בעל השולחן ערוך[, שהוא "מרא דאתרא" ]=רב המקום[ של ארץ ישראל...

הרב עובדיה קובל על כך שלמרות קיבוץ הגלויות לארץ ישראל אין העם החי בארץ מאוחד בדרך קיום התורה והמצוות. זאת מפני שכל קבוצה ממשיכה בארץ את שייחד אותה בגלות... תקוותו ושאיפתו של הרב עובדיה היא, שפירוד זה ייפסק, וכל עם ישראל יאמץ דפוס אחיד של חיים יהודיים... הדפוס האחיד, שסביבו יתאחדו ולאורו ילכו כל בית ישראל, הוא הדפוס הארצישראלי האותנטי, זה של מרן רבי יוסף קארו – וזהו על פי הרב עובדיה "להחזיר עטרה ליושנה ."

צבי זהר, "חזונו של הרב עובדיה 'להחזיר עטרה ליושנה' ", האירו פני המזרח הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, תל– – אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"א, עמ' 312-352.

המנהג כבסיס לכל תקנה והלכה : הרב אליהו בקשי דורון

ההלכה וגדריה שווים לכל, בשולחן ערוך שפה אחת ודברים אחדים, אולם בשפת המעשה המנהגים והמסורות רבים ומגוונים, כשם שהארץ ניתנה לבני אדם, וגדלותו של האדם בבחירתו החופשית ובעיצוב דמותו, כך גם גדולתה של ההלכה שנתנה לבני אדם, לפי כושר מעשיו ורגשותיו של המקיים, וכשם שאין פרצופיהם שווים כך גם אין דעותיהם שוות, לכל אדם הדרך משלו להפעיל רגשותיו ולהגיע לתכלית המצווה, ריבוי המסורות והמנהגים מאפשר לאדם לקבוע לו את הצורה והדרך הנכונה המתאימה לו לקיום המצווה, כמובן שלא לכל אחד הרשות בידו, ולא כל אדם קובע את הדרך הנכונה לקיום המעשי של המצווה, אולם מנהגים ומסורות שהונהגו בכלל ישראל והוכיחו את עצמם כדרך הרבים הם הדרכים השונות...

בהלכה שפה אחת ודברים אחדים המורים על העקרונות, אולם היופי וההדר הוא שדרכי הביצוע בשפת המעשה, מגוונים, ומאפשרים את ביטויו האישי של האדם.

הרב אליהו בקשי דורון, המנהג כבסיס לכל תקנה ולהלכה , ספר בנין אב, ירושלים: מכון בנין אב, 2002 , חלק ד, סימן עח, עמ' שנט.