הפרק השמיני של יומא מברר מהו חטא, ובעקבות כך מה מהות העינוי ומה מהותו של יום הכיפורים. חז"ל סוקרים את התרבות האנושית ואת החיים כולם בחיפושם אחר שורש החטא, עד שהם מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת כי החיים עצמם יסודם בהחטאה, בריחוק. העובדה הזו יש בה כדי להביא לדכאון, לתחושה כי מחטא ישחרר רק המוות, אולם יש בה גם אפשרות להשתחרר מן החטא ולהבין כי איננו אחראים בלעדיים עליו, ועלינו לקבל את עובדת היותנו חוטאים ולהמשיך לחיות. את תחושת הדכאון הקיומי אפשר להמיר בתחושת שמחה על השחרור מרגשות האשם, ותמורתם לקבל אחריות על תיקון העולם והאני.
(א) יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, וְהֶחָיָה תִנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
(ב) הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו, חַיָּב. כָּל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לִכְכוֹתֶבֶת. כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלֹא לֻגְמָיו. הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אֵין מִצְטָרְפִין:
(ג) אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. אָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה, חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, וְשָׁתָה צִיר אוֹ מֻרְיָס, פָּטוּר:
(ד) הַתִּינוֹקוֹת, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בַּמִּצְוֹת:
(ה) עֻבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְקִיאִין. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר דָּי:
(ו) מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻלְמוּס, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְבָרִים טְמֵאִים, עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶלֶב שׁוֹטֶה, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ, וְרַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ, הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, מַטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
(ז) מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל. מְצָאוּהוּ חַי, מְפַקְּחִין עָלָיו. וְאִם מֵת, יַנִּיחוּהוּ:
(ח) חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר:
(ט) הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ (ויקרא טז), עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו), וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר (ירמיה יז), מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:
(1) [On] Yom HaKippurim it is forbidden to eat, to drink, to wash, to anoint oneself, to put on sandals, or to have intercourse. A king or bride may wash their face, and a woman after childbirth may put on sandals, the words of Rabbi Eliezer. But the sages forbid it.
(2) If one eats [an amount] the size of a large date, like it and its seed, or if he drank [an amount equivalent to a] mouthful, he is liable. All foods add up to make an amount equivalent to a date, and all the liquids add up to make a mouthful. Food and drink do not add up.
(3) If he ate and drank in one state of unawareness, he is not obligated to bring more than one sin-offering. But if he ate and performed labor while in one state of unawareness he is obligated for two sin-offerings. If he ate foods unfit for eating, or drank liquids unfit for drinking, or drank fish-brine or fish pickling liquid, he is not liable.
(4) [With regard to] children: they do not “afflict” them at all on Yom HaKippurim. But they train them a year or two before in order that they become accustomed to the commandments.
(5) If a pregnant woman smelled [food on Yom Kippur], they feed her until she feels restored. A sick person is fed at the word of experts. And if no experts are there, they feed him upon his own request until he says: enough.
(6) If one is seized by a ravenous hunger, they feed him even unclean things until his eyes light up [and he returns to health]. If one was bit by a mad dog, they do not feed him the lobe of its liver. But Rabbi Matia ben Harash permits it. Moreover Rabbi Matia ben Harash said: if one has pain in his throat, they may drop medicine into his mouth on Shabbat, because it is a possibility of danger to human life and every potential danger to human life overrides Shabbat.
(7) If an avalanche fell on someone, and it is doubtful whether or not he is there, or whether he is alive or dead, or whether he is an Israelite or a non-Jew, they remove the debris from above him [even on Shabbat]. If they find him alive they remove the debris, but if dead they should leave him there [until Shabbat is over].
(8) The sin-offering and the certain guilt-offering effect atonement. Death and Yom HaKippurim effect atonement together with repentance. Repentance effects atonement for light transgressions: [the transgression of] positive commandments and negative commandments. And for severer transgressions [repentance] suspends [the divine punishment], until Yom HaKippurim arrives and effects atonement.
(9) One who says: I shall sin and repent, sin and repent, they do not afford him the opportunity to repent. [If one says]: I shall sin and Yom HaKippurim will atone for me, Yom HaKippurim does not effect atonement. For transgressions between man and God Yom HaKippurim effects atonement, but for transgressions between man and his fellow Yom HaKippurim does not effect atonement, until he has pacified his fellow. This was expounded by Rabbi Elazar b. Azariah: “From all your sins before the Lord you shall be clean” (Leviticus 16:30) for transgressions between man and God Yom HaKippurim effects atonement, but for transgressions between man and his fellow Yom HaKippurim does not effect atonement, until he has pacified his fellow.. Rabbi Akiva said: Happy are you, Israel! Who is it before whom you become pure? And who is it that purifies you? Your Father who is in heaven, as it is said: “And I will sprinkle clean water upon you and you shall be clean” (Ezekiel 36:25). And it further says: “O hope (mikveh) of Israel, O Lord” (Jeremiah 17:1--just as a mikveh purifies the unclean, so too does he Holy One, blessed be He, purify Israel.
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר וגו' (בראשית טו, א), (תהלים יח, לא): הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ, אִם דְּרָכָיו תְּמִימִים, הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, רַב אָמַר לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְכִי מָה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, הֱוֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם אֶת הַבְּרִיּוֹת. דָּבָר אַחֵר, הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ט, ח): וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ. אִמְרַת ה' צְרוּפָה, שֶׁצֵּרְפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ. מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ, (בראשית טו, א): אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ.
(1) After these things the word of Hashem came to Abram in a vision, saying, etc. (Psalms 18:31) "As for God — His ways are perfect; the Word of Hashem is tried; a shield is He for all who take refuge in Him." If His way is perfect, how much more is He Himself! Rav said: Were not the mitzvot given so that man might be refined by them? . Do you really think that The Holy One of Blessing cares if an animal is slaughtered by front or by the back of the neck? Therefore, mitzvot were only given to make humans better.
הדרן עלך יום הכפורים וסליקא לה מסכת יומא
(א) לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה.
(1) At times, when there is a need to disregard words of Torah but there is no one in the generation who can show the way, the matter comes about by means of a disruption. At any rate, it is better for the world that such a matter come about by means of an error. In this inheres the principle, “Better that people [do wrong] in error and not with purposeful intent” (Beitsah 30b). Only when prophecy is present in [the nation of] Israel is it possible to institute such a matter – by means of a temporary injunction. Then it is done openly, with permission and as a Godly command. But in consequence of the sealing of the light of prophecy, this rectification come about by means of a [longlasting] disruption that, although it dismays the heart from the aspect of its outer being, causes it to rejoice from the aspect of its inner being.
הניצוץ שבחטא, אתר חב"ד
בעומק יותר קושרת זאת תורת החסידות לעניין 'בירור הניצוצות'. בכל דבר בעולם ישנו ניצוץ אלוקי (שממנו שואב אותו דבר את קיומו וחיותו). תפקידו של היהודי 'לברר' ולהעלות את הניצוץ הזה. כשיהודי נוטל חפצים גשמיים ומקיים בהם מצוות או מברך עליהם - בכך הוא גואל את הניצוצות האלוקיים שהיו טמונים בהם ומעלה אותם למקורם.
אך מה עושים עם הניצוץ האלוקי שטמון בדברים האסורים? כיוון שדברים אלה קיימים בעולם, בהכרח שגם בהם יש ניצוץ אלוקי. ואדרבה, על-פי הכלל, שכל הגבוה יותר נופל למטה יותר, הרי הניצוצות האלוקיים שחבויים בדברים האסורים, נעלים ונשגבים יותר מהניצוצות שמקיימים את הדברים המותרים. ובכן, ניצוצות אלה אינם יכולים 'להתברר' באופן חיובי, אלא באופן שלילי - על-ידי שדוחים ומרחיקים אותם ומוציאים אותם מחוץ לתחום. רק לעתיד-לבוא, כשהקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, יוכלו הניצוצות הללו להיגאל ולשוב למקורם.
ובכך יתרונו של בעל-התשובה. כשהוא שב עכשיו בתשובה מאהבה-רבה, הוא מעלה איתו גם את כל הדברים שבהם נכשל בהיותו חוטא. נכון שבשעת החטא הוא גרם גלות עמוקה יותר לניצוצות הקדושה שבדברים האסורים והורידם לעמקי-שאול - אך עכשיו, על-ידי התשובה, הוא מחלץ את עצמו יחד עם ניצוצות הקדושה הללו ממעמקי הרע ומשיבם למקורם. על-ידי התשובה נגאלים ניצוצות הקדושה הנעלים שנפלו אל תוך הדברים האסורים, ובכך יתרונו הגדול של בעל-התשובה.
אלא שעל כך נאמר: "האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה". יכול יהודי לטעון, שברצונו לגאול את ניצוצות הקדושה שחבויים ברע, ולכן הוא "יחטא וישוב", כדי להעלות ניצוצות אלה על-ידי התשובה. על כך מזהירים אותו - "אין מספיקים בידו לעשות תשובה". גאולת הניצוצות צריכה להיעשות כרצון ה' ולא בניגוד לרצונו. רצון ה' הוא, שיהודי ילך בדרך הישר ויהיה נקי מחטא. וזו מעלתם של הצדיקים שלא חטאו מעולם.
The Spark in Sin, Chabad.org
פרי חדש אורח חיים סימן תרטו
[הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עולם הבא]. הכי איתא בסוף פרק בתרא דיומא [פח, א], ומסיים התם, תדע שכל העולם כולו רעב והוא שבע, ופירש רש"י, תדע שהרי כל העולם רעב מתשמיש והוא שבע ולא נתענה בזאת ושלא מדעתו השביעוהו ואף על פי כן עלתה לו שנה, יש לדעת שצדיק גמור הוא, עכ"ל. ותימא דאטו מן שמיא משבעי לצדיק במידי דטומאה וקרי, ובפרק קמא (דגיטין) [דברכות] [י, ב] אמרינן גבי אלישע, דכתיב "הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא", מנא ידעה, שלא ראתה קרי על מטתו. וי"ל, דהכי קאמר שמתחילה לעולם לרעה משביעין אותו ולהכי ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה שמע מינה שהוא צדיק גמור שהגינו עליו זכיותיו והצילוהו, ודוק:
שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן עט, בין כסה לעשור התשנ"ג בנ"י יצו"א
אכילת דבש בליל ר"ה
בדבר המנהג לאכול בליל ראש השנה תפוח עם דבש וגם לטבול פרוסת המוציא בדבש ולא רק במלח כמו בכל השנה ומנהג ישראל תורה והגם כי סימנא מילתא ובגמ' (כריתות ו' ע"א) יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא ותלתן כרתי וסילקא תמרי וקרא ולא הזכירו רק הני מיני וכן בש"ע א"ח סי' תקפ"ג ומתפללים עליהם ולמה אנחנו אוכלים דבש וטובלין בו המוציא.
ואשר נלפענ"ד דהנה מלח ברית כריתה לו שלא יתקלקל לעולם ולא זאת אלא שכל מאכל שנמלח במלח מחזיקו ג"כ שלא יתקלקל ולא יבאש דזה טבע המלח וכחו האמנם טבע המלח אינו אלא להחזיק שלא יתקלקל אבל מה שנתקלקל כבר אין במלח כח להפוך דבר ולהחזירו לטוב ומיהו בדבש דבורים אמרו חז"ל דמותר באכילה ואף שנתערבו בו רגלי דבורים והם שרץ טמא הם והטעם כתב רבינו יונה והובא בהרא"ש ברכות מ"ג דרגלי דבורים בדבש נתהפכין ונעשין היתר ולכן מותר לאכול הדבש לכתחילה אף שרגלי דבורים נערבין בו ומקורו טהור ברבינו יונה דס"ל דכמו דאמרינן דם נעקר ונעשה חלב ומי יתן טהור מטמא הלא אנכי ה' וכיון שנשתנה מבריתו נעשה היתר וכן לענין מוסק שהוא דם חי' והתירו, כן נמי לענין דבש והר"ז הלוי הי' אוסרו משום חשש דם חיה ועיין תשו' הרא"ש כלל כ"ד ס"ו שהביא נמי ראי' לר"י.
ולפמ"ש הנה הדבש עדיף מהמלח במה שמהפך האיסור להיות כמוהו משא"כ המלח מחזיק ולא מהפך והנה בר"ה אנחנו עושים תשובה ומבקשים מחילה על העונות ועוד זאת שלאחר שעשו תשובה מעבירות נעשו זכיות שגדולה תשובה מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות ותשובה מאהבה שזדונות שיעשו לנו כזכיות ומצות כמבואר בגמ' (יומא פ"ו ע"ב) דפריך והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה ע"כ ע"ש.
ולכאורה היכן מצינו שהאיסור יתהפך להיות היתר ומצוה ולא דמי לכל ביטול ברוב דנתבטל בדבר אחר ברוב ומ"מ הלא כל דיני ביטול ברוב אינו אלא שהאיסור נתבטל ומותר באכילה והולך לה שם איסור אבל אם מצא איסור אחר חוזר וניעור ואין האיסור נתהפך כחומר חותם ונעשה מצוה והכא ע"י תשובה אמרו דנתהפך העבירה ונעשה מצוה האמנם בדבש מצינו שהדבש מהפך האיסור להיתר ולהיותו דבש ואינו חוזר לאיסורו ולכן בראש השנה שמתפללין שיהפוך לנו השם ית"ש העבירות למצות ומזדונות יעשו זכיות וכדאמר ריש לקיש שזדונות נעשות לו כזכיות ולכן מטבילין המוציא בדבש לרמז על ההיפוך מאיסור להיתר ומעבירה למצוה ומזדונות לזכיות והוא נכון בס"ד.
ולפ"ז נראה נמי לומר טעם על אכילת תפוח עם דבש לפ"מ שאמר דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתנו אמי וכתיב תחת התפוח עוררתיך ובפרט לפ"מ שאמרו עץ שאכלה ממנו חוה תפוח הי' נמצא שהתפוח ח"ו גורם התאוה ומיהו מי שזוכה ומתקן הכל נמצא אדרבה מעז יצא מתוק והכל נעשה מצוה ולכן טובלין תפוח בדבש לתקן הכל וכל כוונותיו יהיו לש"ש ואולי מה"ט כתב בשל"ה הקדוש לפרוש בדברים שבצנעא בליל ר"ה ולפי הנ"ל כיון שבא לתקן והוא מדה כנגד מדה ולכן יפרוש וכדרך שמצינו באדה"ר שפרש מאשתו ק"ל שנין בשביל החטא שחטא שהוא מדה כנגד מדה עיין בשל"ה מה שהאריך בזה.
ואולי זה שאמר הכתוב דבש וחלב תחת לשונך ולמה דוקא שני אלו אלא שהר"י מביא ראי' ממה שאמרו בגמ' נדה דם נעקר ונעשה חלב וכיון שנשתנה ונתהפך מבריתו נעשית היתר וכן הוא בדבש דבורים כיון שנשתנה מבריתו ולכן אמרו דבש וחלב תחת לשונך דתרוייהו מדין אחד הם שנתהפכו מאיסור להיות היתר. ואולי יש להוסיף בזה גם וריח שלמותיך כריח לבנון לרמז על המוס"ק שבו נחלקו מה הוא אבל מ"מ ריחו טוב ובמדרש שהוא ראש לכל מיני בשמים ועיין רמב"ן עה"ת כי תשא (שמות ל' כ"ג) ור"א השיב כי איננו בושם אף על פי שריחו טוב והרמב"ן טען כי אין זה מוס"ק אלא הוא מין בשמים וריחו מפיח מחמת אור והמוסק ריחו מפיח בלי אור ע"ש עכ"פ לדעת הפוסקים שהוא מוסק וריחו מפיח ובא מן החיה לרמז בא גם וריח שלמותיך כריח לבנון.
...... ויה"ר שנזכה לתשובה מאהבה ויתהפכו לנו זדונות כזכיות ונזכה לכוח"ט בספרן של צדיקים עדי יבא ינון ולו יקהת עמים בשנה זו החותם בלב ונפש, מנשה הקטן
אופיר טושה גפלה, ביום שהמוסיקה מתה, עמ' 249
"...ברודין אולי פחד ממלאך המוות, אבל בעט בכל כוחו במלאך החיים."
"מלאך החיים?"
"כן. גם אני לא שמעתי עליו, עד שאחד הלקוחות סיפר לי עליו לפני כמה שנים. הוא אמר שכמו שמלאך המוות מאיץ בנו לחיות, יש מלאך נוסף, אדיש, עייף, אנמי, ששמו מלאך החיים, ואין חביב עליו יותר מן השגרה. הוא אחראי לכך שהרבה אנשים חיים את חייהם כמו הבטחה לא ממומשת, כל הזמן אומרים לעצמם שבשנה הבאה יעשו משהו שתמיד רצו לעשות, אבל כשמגיעה השנה הבאה הם שוב דוחים את המעשה. ואם להתחכם, ככה הם חושבים שהם דוחים את הקץ. זה המלאך שמרפה את ידינו, ואת המלאך הזה צריך להכניע."
"אז לא מלאך המוות הוא שנושף בעורפנו, אלא מלאך החיים."
"בדיוק."
אדם יסודו מעפר / שלמה וילק
ביקורת למופע 'עפר', אנסמבל בין ארץ ושמים, כוריאוגרפיה: רונן יצחקי
לעיתים קרובות אני מקבל שבחים על פועלי. תלמידי מרבים לומר תודה על שיעורים מוצלחים, בני קהילתי דורשים שאדבר דברי תורה בבית הכנסת יותר ממה שאני רגיל, אלו הנזקקים לעזרתי בתחומים רבים שמחים על שותפותי. ולמען האמת אני נהנה מן השבחים, מרגיש מועצם ומאותגר, וכמו רבים גם אני מבקש לי את אהבת הקהל.
אלא שלמזלי התחתנתי לפני חצי יובל, ומאז תמיד עומד לצידי קול אחר, זה שלא נותן לי ליהנות לגמרי מזרי הדפנה המונחים לראשי, קול שיודע לבקר ולכעוס, לדרוש שיהיה טוב יותר. קול שהוא עזר כנגדו, לא שהוא לעיתים עזר ולעיתים נגדו, אלא כזה שהעזר בו הוא הנגד. אין ספק שלעיתים קרובות זה קול מעצבן, לא מרוצה, מפוצץ בלונים שביקשת שישארו נפוחים. לעיתים יש גם עמיתים וחברים קרובים, ואפילו תלמידים נועזים, שיודעים לעשות זאת, להזכיר לך שלא להאמין בשבחים כי יכול היית להיות טוב יותר, או שמא מפטירים כי היה 'מעניין'. עוד נותרו כמה שיודעים להוכיח ולהוסיף אהבה, אהבה שראשיתה במאבק ובמחלוקת ובהגנה על שגיאות וזדונות, וסופה בשלום, לא בהסכמה.
ה'צד השני' עשוי להיות הסיטרא אחרא, הוא הנוקבא והגיהנום, הוא האויב המאיים להשתלט ולהחשיך. וצריך להילחם בסיטרא אחרא, למגר אותו ולגרום לו להסכים. הצד האחר הוא בר הפלוגתא, זה שטוען שאתה טועה ובעצם הוא טועה, וצריך לשכנע אותו שהאמת איתך. הצד האחר הוא האויב שלך, זה שאתה רוקד סביבו במחול חרבות, זה המאיים לאכול ולזנב בך, זה שקם עליך ולא מותיר לך ברירה אלא להשמידו.
אלא שהאחרים מציינים את הגבולות שלי, הם כמו הכיפה שלראשי המזכירה לי היכן אני נגמר והיכן מתחיל הלא נודע, האין. לכל איש יש שם, את השם נותנים האוהבים אך גם המוות. הסופיות יודעת את הגבולות של החיים, ורק בתוך יחסי האיבה - אהבה ביני לבין סופיותי אני חי. אויבי ואהובי מתבלבלים לעיתים, כשאוהבי המשבח ואוהב אותי מביאני לידי שחת, ואויבי מביאני לחיי העולם הבא. אוהבי מצטרפים אלי ומאירים את האורות שבי, אויבי קובעים את גבולותי ויוצרים את זהותי.
אלהי, שמור אותי מאוהבי, לאויבי אני זקוק כדי להיות חי. לולא המוות לא ידענו חיים, ולולא האחר האויב איש לא יעזור כנגדי. לכן את האוהב כדאי לשמור קרוב, אבל את האויב קרוב יותר, כי הוא דמות הראי, המסגרת שבתוכה אתה חי, אבן המשען שלך. ההכרח הוא אבי ההמצאה אמר אפלטון, ואם כך האויב הוא אם הזהות.
בשבוע האחרון צפיתי בקבוצת המחול של 'בין ארץ ושמים' במופע 'עפר'. רונן יצחקי, תלמידה של הפרופ' רות זיו אייל, אחת מן הכוריאוגרפיות המשפיעות ביותר בישראל, הביא את השפה הייחודית של חבורת בנים דתיים למופע מרגש ומעמיק הדן בשורשים של המאבק במוות ובאחר המסמל אותו. הרב חנניה שוורץ, יחד עם אייל עוגן, יובל אזולאי ואלון בן יעקב, הופיעו באולם תיאטרון תמונע בתל אביב. למרות שמדובר בתיאטרון שוליים ובקהל של כמה עשרות בודדות של צופים, 'עפר' היא עבודה שנועדה להיות מוצגת על במה גדולה ומול קהל רב שעסוק בימים אלו בימי תשובה וכפרה.
יצחקי, יחד עם רקדניו ועם נעמי פרלוב, היועצת האומנותית, הציגו לפנינו את גרסתם ל'ונתנה תוקף', הפיוט המפורסם של הימים הנוראים. האויב שלך הוא גם החטא שלך, האחר שלבוש כמוך ונראה כמוך, שלעיתים אינך בטוח אם הוא אחר או שמא אתה, הוא למעשה זה המעניק לחייך משמעות. חבק את החטא שלך ע"י המלחמה בו, דע שאתה והוא החברים הכי טובים דווקא בעת מחול החרבות. האחר קורע ממך את המסווה התרבותי ומותיר אותך עם מדי הקרב. את אפוד המגן שלך אין צורך לקרוע, הוא יהיה חסר משמעות במגע עם האחר, ברגע של צחוק וסוריאליזם בתוך שדה הקרב.
שלשה רקדנים על במה, שלשתם נלחמים וטורפים את זה את זה, אך למעשה ניזונים זה מזה. הם נופלים על חרבם רק לגלות כי הרגליים של אויביהם עליהם נפלו חללים הופכים להיות נקודות המשען עליהם הם ממשיכים לצעוד גם לאחר נופלם. שדות הקרב שלהם הופכים להיות כור ההיתוך אל מול האחר החדש, זה שלא נותרה לו ברירה אלא להילחם כדי להתאחד.
ספק ביקורת, ספק עובדות החיים, ספק פרשנות, זוהי בעיני 'עפר'. ביקורת על חברה מדממת ואכזרית הדורשת דם וכאב כדי להצטרף לשורותיה ועל טבע העולם הנמצא במלחמה מתמדת על החיים, עובדת חיים היודעת כי אנו זקוקים להגדרה עצמית אל מול האחר כדי להיות, ולמוות כדי לחיות, ופרשנות וירטואוזית ניאו חסידית למושג החטא, לו אנו זקוקים כדי להיות בעלי תשובה ולא, חס וחלילה, צדיקים גמורים, להיות כאלו המיודדים ביחסי שנאה - אהבה עם חטאיהם ולא מסתלקים מהם.