(כט) וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃
(א) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית מז, כח), לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה מִכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר אָבִינוּ יַעֲקֹב הִתְחִילָה שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם עַל יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הִיא סְתוּמָה מִפְּנֵי שֶׁבִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ וְנִסְתַּם מִמֶּנּוּ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הִיא סְתוּמָה מִפְּנֵי שֶׁסָּתַם מִמֶּנּוּ כָּל צָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.
(ה) וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף (בראשית מז, כט), לָמָּה לֹא קָרָא לֹא לִרְאוּבֵן וְלֹא לִיהוּדָה, וּרְאוּבֵן הוּא הַבְּכוֹר וִיהוּדָה הוּא הַמֶּלֶךְ, וְהִנִּיחָן וְקָרָא לְיוֹסֵף, לָמָּה כֵן, בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה סֵפֶק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, לְפִיכָךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, וּלְפִי שֶׁהַשָּׁעָה מְסוּרָה לוֹ, (בראשית מז, כט): אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, בִּשְׁבִילְךָ יָרַדְתִּי לְמִצְרַיִם, בִּשְׁבִילְךָ אָמַרְתִּי (בראשית מו, ל): אָמוּתָה הַפָּעַם. (בראשית מז, כט): וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, וְכִי יֵשׁ חֶסֶד שֶׁל שֶׁקֶר שֶׁהוּא אוֹמֵר חֶסֶד וֶאֱמֶת, לָמָּה כֵן, מָשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מִית בְּרֵיהּ דְּרַחֲמָךְ טְעוֹן, מִית רַחֲמָךְ פְּרוֹק. אָמַר לוֹ אִם תַּעֲשֶׂה לִי חֶסֶד לְאַחַר מִיתָתִי הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת. אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, לָמָּה, שֶׁסּוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ מִצְרַיִם לִלְקוֹת בְּכִנִּים וְיִהְיוּ מְרַחֲשׁוֹת בְּתוֹךְ גּוּפִי, לְפִיכָךְ אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. דָּבָר אַחֵר, מִפְנֵי מָה בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁלֹא יִקָּבֵר בְּמִצְרַיִם, שֶׁלֹא יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָעוֹבֵד כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַנֶּעֱבָד, דִּכְתִיב (שמות יב, יב): וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָנִיֵּאל, כֵּיוָן שֶׁפָּתַר אֶת חֲלוֹמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר מַה כְּתִיב (דניאל ב, מו): בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָא לֵהּ, אֲבָל דָּנִיֵּאל לֹא קִבֵּל, לָמָּה, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִים מֵעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּךְ נִפְרָעִים הֵימֶנָּה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּחִירָם כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, מָה הָיָה סוֹפוֹ, כְּתִיב בֵּיהּ (יחזקאל כח, ב): יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (יחזקאל ב, ג): הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל, שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַּר בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב לוֹ וְלֹא רָצָה וְאַתְּ עוֹשֶׂה עַצְמְךָ אֱלוֹהַּ. מֶה הָיָה סוֹפוֹ, כְּתִיב בֵּיהּ (יחזקאל ב, יז): עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בְּךָ. דָּבָר אַחֵר, יַעֲקֹב אָמַר שֶׁלֹא יִפָּדוּ בִּי הַמִּצְרִים, הֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְשֶׂה וַאֲנִי נִמְשַׁלְתִּי בְּשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְרַיִם כְּתִיב (יחזקאל כג, כ): אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, וּכְתִיב (שמות לד, כ): וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶה בְשֶׂה, הֱוֵי אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְלָמָּה כָּל הָאָבוֹת תּוֹבְעִין וּמְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דְּבָרִים בְּגוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר מַהוּ דְּבָרִים בְּגוֹ (תהלים קטז, ט): אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁנֵי דְבָרִים בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ, לָמָּה הָאָבוֹת מְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֵּתֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַיִּים תְּחִלָּה בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאוֹכְלִין שְׁנוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מִי שֶׁמֵּת בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנִקְבַּר שָׁם שְׁתֵּי מִיתוֹת יֵשׁ בְּיָדוֹ, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (ירמיה כ, ו): וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל ישְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַשֶּׁבִי וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר, הֱוֵי יֵשׁ בְּיָדוֹ שְׁתֵּי מִיתוֹת, לְפִיכָךְ יַעֲקֹב אוֹמֵר לְיוֹסֵף אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אָמַר רַבִּי סִימוֹן אִם כֵּן הִפְסִידוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם קְבוּרִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, עוֹשֶׂה לָהֶן מְחִלּוֹת בָּאָרֶץ וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כַּמְּעָרוֹת הַלָּלוּ וְהֵן מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִים עַד שֶׁהֵם מַגִּיעִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם רוּחַ שֶׁל חַיִּים וְהֵן עוֹמְדִין, מִנַּיִן שֶׁכֵּן כְּתִיב (יחזקאל לז, יב): הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ (יחזקאל לז, יד): וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִקְרָא מָלֵא הוּא שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵן מַגִּיעִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם נְשָׁמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב, ה): נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּפִּילִי שֶׁחוּץ לִטְבֶרְיָא, רָאוּ אָרוֹן שֶׁל מֵת שֶׁבָּא מִחוּצָה לָאָרֶץ לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה הוֹעִיל זֶה שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבָא לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו (ירמיה ב, ז): וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, בְּחַיֵּיכֶם (ירמיה ב, ז): וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי, בְּמִיתַתְכֶם. אָמַר לוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא נִקְבַּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ, דִּכְתִיב (דברים לב, מג): וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם אָמַר לְאוֹתָן שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְהִטַּפֵּל בּוֹ, קִבְרוּ אוֹתִי בְּכֵלִים צְבוּעִים דִּבְרִיקָא לֹא לְבָנִים וְלֹא שְׁחוֹרִים, שֶׁאִם עָמַדְתִּי בֵּין הַצַּדִּיקִים לֹא נֵבוֹשׁ וְאִם עָמַדְתִּי בֵּין הָרְשָׁעִים לֹא נִכָּלֵם. רַבִּי יֹאשְׁיָה כְּשֶׁהָיָה נִפְטַר מִן הָעוֹלָם אָמַר לְמִי שֶׁהוּא עוֹמֵד עָלָיו קִרְאוּ לִי לְתַלְמִידַי, אָמַר לָהֶם קִבְרוּ אוֹתִי בְּכֵלִים לְבָנִים, לָמָּה, שֶׁאֵינִי בּוֹשׁ בְּמַעֲשַׂי לְהַקְבִּיל פְּנֵי בּוֹרְאִי. רַבֵּנוּ כְּשֶׁהָיָה נִפְטַר מִן הָעוֹלָם צִוָּה שְׁלשָׁה דְבָרִים, אָמַר לָהֶם אַל תָּזוּז אַלְמָנוּתִי מִתּוֹךְ בֵּיתִי, וְאַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַל תַּנִּיחוּ לְנָכְרִי שֶׁיִּגַּע בְּמִטָּתִי אֶלָּא מִי שֶׁנִּטַּפֵּל עִמִּי בְּחַיַּי יְטַפֵּל בִּי בְּמוֹתִי. בְּחַיָּיו הָיָה דָר בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהָיָה קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְחָיָה יְהוּדָה בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין. רַבֵּנוּ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה חָשַׁשׁ בְּשִׁנָּיו וְכָל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֹא מֵתָה חַיָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִפִּילָה אִשָּׁה עֻבָּרָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּסוֹף שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה כָּעַס רַבֵּנוּ עַל רַבִּי חִיָּא הַגָּדוֹל, נִכְנַס אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב אֵצֶל רַבֵּנוּ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא וְנָתַן יָדוֹ עַל שִׁנּוֹ וּמִיָּד נִתְרַפֵּא, לְמָחָה נִכְנַס רַבִּי חִיָּא אֶצְלוֹ אָמַר לוֹ רַבִּי אוֹתָהּ שִׁנָּךְ מַה הִיא עֲשׂוּיָה, אָמַר מִשָּׁעָה שֶׁנָּתַתָּ יָדְךָ עָלֶיהָ אֶתְמוֹל נִתְרַפְּאָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר רַבִּי חִיָּא אִי לָכֶם חַיּוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי לָכֶם עֻבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ כֵן אָמַר לוֹ לֹא הָיִיתִי אֲנִי שֶׁנָּתַתִּי יָדִי עַל שִׁנֶּךָ. יָדַע רַבֵּנוּ שֶׁאֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב הָיָה, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל לִנְהֹג בְּרַבִּי חִיָּא כָּבוֹד.
(1) 96:3 "And Israel approached the time of dying" (Gen 47:29). It is written, "No one rules over the wind to restrain the wind, and there is no ruling over the day of death" (Eccles 8:8). Rabbi Yehoshua of Sichnin said in the name of Rabbi Levi: The trumpets which Moses made in the wilderness were hidden by the Holy One, who is blessed, when Moses neared death so that no one else would sound them while they were coming to him, as it is written, "Gather to me all the elders of your tribes" (Deut 31:28), in order to fulfill what is stated, "And there is no ruling over the day of death"....And so too when Jacob neared death he began to lower himself before Joseph and said to him, "Please, if I have found favor in your eyes" (Gen 47:29). When [did he say this]? As he was approaching death, as it is stated, "And Israel drew near to the time of dying" (ibid.).
(א) ויקרבו ימי ישראל למות. כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמְרָה בּוֹ קְרִיבָה לָמוּת, לֹא הִגִּיעַ לִימֵי אֲבוֹתָיו (יִצְחָק חָיָה ק"פ, וְיַעֲקֹב קמ"ז, בְּדָוִד נֶאֱמַר קְרִיבָה, אָבִיו חָיָה פ' שָׁנִים וְהוּא חָיָה ע'):
(ב) ויקרא לבנו ליוסף. לְמִי שֶׁהָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת:
(ג) שים נא ידך. וְהִשָּׁבַע:
(ד) חסד ואמת. חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂין עִם הַמֵּתִים הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, שֶׁאֵינוֹ מְצַפֶּה לְתַשְׁלוּם גְּמוּל:
(ה) אל נא תקברני במצרים. סוֹפָהּ לִהְיוֹת עֲפָרָהּ כִּנִּים, וּמְרַחֲשִׁין תַּחַת גּוּפִי, וְשֶׁאֵין מֵתֵי חוּצָה לָאָרֶץ חַיִּים אֶלָּא בְּצַעַר גִּלְגּוּל מְחִלּוֹת, וְשֶׁלֹּא יַעֲשׂוּנִי מִצְרַיִם עֲבוֹדָה זָרָה:
(1) ויקרבו ימי ישראל למות AND WHEN THE DAYS OF ISRAEL S DEATH APPROACHED — Everyone of whom it is stated that his days drew near to die did not attain to the age of his fathers (Genesis Rabbah 76:3). Some editions add: Isaac lived 180 years, whereas Jacob lived only 147. Similarly it is said in the case of David, “his days drew near” and he lived 70 years, whereas his father reached the age of eighty.
(2) ויקרא לבנו ליוסף AND HE CALLED HIS SON JOSEPH — he called that one who had the power in his hands to do what he was about to ask (Genesis Rabbah 76:3). (3) שים נא ידך PUT, I PRAY THEE, THY HAND — and take an oath.
(4) חסד ואמת MERCY AND TRUTH — The mercy shown to the dead is “mercy of truth” (true, disinterested kindness) since one cannot hope for any reward (Genesis Rabbah 76:3).
(5) אל נא תקברני במצרים BURY ME NOT, I PRAY THEE, IN EGYPT — Because its soil will ultimately become lice which would swarm beneath my body. Further, those who die outside the Land of Israel will not live again at the Resurrection except after the pain caused by the body rolling through underground-passages until it reaches the Holy Land) And another reason is that the Egyptians should not make me (my corpse or my tomb) the object of idolatrous worship (Genesis Rabbah 76:3).
גמילות חסדים , בפרט חסד שעושים עם המתים, כמו שאמר יעקב (בראשית מז, כט) ועשית עמדי חסד ואמת. וכן העוסק בצרכי קבורה והאבילות כנזכר בסוף הפרשה, והכל נכלל בכלל מצות עשה (דברים כח, ט) דוהלכת בדרכיו, ונכלל שם מה הוא קובר מתים כו'. והלכת בדרכיו הוא מצות עשה מרמ"ח מצות עשה כמו שכתב הסמ"ג, והעתקי דבריו ריש פרשת וירא (נר מצוה):
The positive commandment mentioned in our portion is that of גמילות חסד, the performing of a deed of loving kindness, and specifically that of performing a service for a person after he has died. Such deeds are called the true גמילות חסד. Jacob described the act of burying his remains in ארץ ישראל as such an act of loving kindness. Attending to the burial of a departed, or performing rites of mourning as described near the end of our פרשה are all part of this מצוה. All of this comes under the heading of the positive commandment: והלכת בדרכיו, "You shall walk in His ways, which the סמ"ג enumerates in his list of the 248 positive commandments. I have copied the exact words of the סמ"ג on this subject at the beginning of פרשת וירא.
(א) בענין מה שאמר יעקב ליוסף ועשית עמדי חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. מקשים העולם הלא יעקב נתן ליוסף גמולו במילואו וטובו, שעשה בניו לשני שבטים ובירך אותם, ונתן לו שכם אחד על אחיו. ובמדרש רבה (ב"ר צז, ט) אומר שזה היה בגדי אדם הראשון שלקח אותם יעקב מעשו ונתנם ליוסף, וא"כ איך אמר חסד של אמת:
(ב) וכתבו בשם הר"י מאורלייניש, כי קאמר ועשית עמדי חסד שהוא חסד, ואמת עם שאר מתים, אבל רחוק הוא בעיני דמה לו להרבות בדברים לומר שהוא חסד ואמת במקום אחר:
(ג) על כן נראה בעיני, יעקב רצה שיוסף יעשה לו חסד של אמת מהטעם שאכתוב אח"כ, ולא רצה לגלות לו שום דבר מתשלומין באותו הפעם שבקש ממנו שיקברוהו בקברות אבותיו, ולא זו שלא גילה לו משום מתנה, אפילו התנצלות שהתנצל אח"כ בזה שקבר רחל בדרך שהיה על פי הדבור לא אמר לו עתה, והכל כדי שיוסף יעשה חסד של אמת בלי כוונת תשלומין. ואף שלכאורה לא עשה כן לאמו רחל, נמצא היה גדול במאוד חסד של אמת של יוסף. ולאחר שהבטיח יוסף לאביו ונשבע לו, אז אח"כ בזמן אחר כמו שכתוב (בראשית מח, א) ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עמו וגו', ובאותו המאמר בירך לבניו ועשאם ב' שבטים ונתן לו שכם אחד, ואז באותו פעם התנצל יעקב מחמת קברות רחל ואמר (שם ז) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וגו':
(ד) אבל צריך להעמיק בענין, מה ראה יעקב על ככה להיות יוסף מבטיח לאביו וישבע לו ויהיה כוונתו על חסד של אמת. דע כי עשה יעקב זה לשני טעמים והם עולים למקום אחד. הטעם האחד הוא, כי יעקב רצה לזכות לחסד של אמת למעלה כמו שנפרש אח"כ, על כן ביקש מבנו החביב לו אשר היה מדוגמתו, כי יוסף הוא דוגמת יעקב כמו שהארכתי במקום אחר (עי' לעיל פ' וישב תחילת תורה אור), על כן ביקש שיוסף יעשה חסד של אמת וברא מזכי אבא:
(ה) טעם השני, כבר ידוע שיעקב ויוסף עם השבטים הם סוד הבנין של מעלה בסוד האצילות, כי יעקב בסוד התפארת שם ידו"ד, והשבטים בסוד י"ב צרופי הוי"ה, ואלה תולדות יעקב יוסף כמו שנפרש אח"כ בארוכה. זהו ועשית עמדי חסד ואמת, פי' אתה בעשותך חסד של אמת תגרום לי חסד של אמת שלמעלה שהוא שורש הבנין כמו שנפרש. גם פירושו אתה עמדי תשלים הבנין במילואו וטובו, כי אני עצם הבנין ואתה הוא בדוגמתי נמשך ממני ואז ישתלם הבנין במילואו וטובו באופן שיעלה הבנין בשרשו למעלה ששם חסד של אמת כמו שנפרש הענין בארוכה:
(ו) עוד יש לפרש במה שאמר תיבת עמדי, כבר בארתי בארוכה בפרשת וישלח ענין (תענית ה, ב) יעקב אבינו לא מת, כי היו בו ב' עניינים של נפש, החלק של יעקב כבר מת מאבילות יוסף, אח"כ (בראשית מה, כז) ותחי רוח יעקב, וחלק זה שוב לא מת רק (שם מז, כט) ויקרבו ימי ישראל למות, והוא החלק הנקרא ישראל, ויקרא לבנו יוסף. ודביקות ורוממות חלק הנפש הנקרא ישראל, היא במעלה יתירה מחלק יעקב. וכבר רמזתי כי בקשת חסד של אמת שלמעלה הוא מקום גבוה על גבוה, על כן ביקש זה מצד חלק ישראל זהו ועשית עמדי, כלומר עם ישראל הנזכר:
(ז) וענין שלימות הבנין וענין זכיית יעקב לחסד ואמת הכל עולה אל מקום אחד. כתיב ארץ ארץ ג' פעמים, וכן כתיב היכל ה' היכל ה' היכל ה' ג' פעמים, והכל ענין אחד, כי ההיכל הוא בתוך ארץ הקדושה. ובענין ג' פעמים הוא זה, רז"ל אמרו (תענית ה, א), בקרבך קדוש ישראל (ישעיה יב, ו) לא אבוא בירושלים שלמעלה עד שאבוא בירושלים שלמטה. הפשוטו היא ירושלים שלמטה, הוא ירושלים אשר בכאן בארץ הקדושה אשר אנחנו מצפים לבניינה במהרה בימינו, ומכוונת נגד שלמעלה שהוא סוד הארץ העליונה ארץ חפץ היכל ה' אשר עליו נאמר (חבקוק ב, כ) ויהו"ה בהיכל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ, ההיכל של ידו"ד הוא שם אדנ"י העולה כמנין היכל וכמנין ה"ס, ושם אדנ"י הוא ההיכל והוא ארץ של ישראל סבא דהיינו תפאר"ת ישראל סוד שם ידו"ד:
(1) Jacob said to Joseph that he wanted him to perform a חסד ואמת, with him (47,27); he described the kindness as a "true kindness" because in performing a deed of this nature to a departed there can be no expectation of recompense to the performer. Many people raise the point that Joseph had already received his reward for this kindness before he actually performed it. Had not his father promised that Ephrayim and Menashe, Joseph's two sons, would each inherit a slice of the land of Israel, just like Jacob's own sons? So how can we speak about a חסד של אמת? Not only that, Jacob gave special blessings to Joseph's children (something that is not recorded as having happened with his other grandsons); he also allocated the city of Shechem as belonging to the tribal territory of Joseph. In view of all this, how can one speak about a חסד של אמת, a totally altruistic act of kindness? Bereshit Rabbah 98,2 understands the additional שכם Jacob bestowed on Joseph as the birthright and the garments of Adam (which had been owned by Esau; Genesis 27,15). In view of all this, how can we speak about a totally altruistic act of kindness?
(2) The author quotes an anonymous source in the name of Rabbi Yitzchok of Orleans: When Jacob said: ועשית עמדי חסד, he had in mind that the act of kindness he requested from Joseph would be an act of true kindness if performed for other deceased people. The author finds it difficult to credit this explanation since if this was all that Jacob had in mind, he would not have had to elaborate that much. The author therefore follows a different approach, as we shall see.
(3) At the time Jacob made his request that Joseph bury him in the land of Israel, he did not hold out any promise of reward for Joseph when he requested his promise to bury him in the land of Israel. Neither did Jacob use the opportunity to apologize for burying Joseph's mother in the middle of nowhere instead of with his, Jacob's ancestors. By his withholding any promises or apologies Jacob made sure that Joseph should acquire the merit of performing an act of גמילות חסד that was totally altruistic. Once Joseph had promised his father to bury him in the land of Israel, and had sworn an oath concerning this, -on a different occasion,- as attested to by the words ויהי אחרי הדברים האלה, "It was after these events," in 48,1, Jacob did explain why he had buried Rachel where he did, and that Joseph would inherit in the land of Israel as if he had been his firstborn son, etc. All of this occurred after Jacob had been taken ill.
(4) We must try and understand why Jacob was so concerned about his burial that he made Joseph swear an oath. Actually Jacob had two reasons, both stemming from similar considerations. Firstly, Jacob wanted to acquire the merit in Heaven of having performed such an act of pure altruism, as we will explain in more detail later. This is why he turned to his favorite son, the one who was the most like him. We have explained repeatedly that Joseph was the image of his father in character, in historical significance, etc. We have a tradition that the son can confer merits on his father, whereas the father cannot do the same thing in reverse (Sanhedrin 104).
(5) The second reason stems from the fact that, as we have explained elsewhere, Jacob, Joseph and the brothers are the mystical dimension of the בנין in the Celestial Regions. Jacob is a mystical dimension of the emanation תפארת, the domain of the Ineffable four-lettered Name of G–d. The twelve tribes represent the twelve ways that this name can be spelled. When the Torah wrote: ואלה תולדות יעקב יוסף, the latter was equated with the former. We will come back to this later. The words: ועשית עמדי חסד ואמת, mean that by your performing an act of true kindness with me you will cause me to acquire the merit of a truly performed act of kindness in the Celestial Regions. By adding the word עמדי, Jacob intimated that between them they could complete the בנין in its fullest sense. Jacob conveyed to Joseph that whereas he, Jacob, was the essence of that בנין, Joseph was its extension. The existence of such an extension enables the root of this בנין to be placed in a still higher region in the emanations than it had started out from. It is in those regions that חסד של אמת has its roots. We will still explain all this.
(6) In my commentary on פרשת וישלח I have already explained at length the meaning of the statement that "Jacob did not die," and how Jacob's "death" occurred when he received the news about Joseph's disappearance, and how his soul was restored when he received the news that Joseph was alive and well. He thus became his own re incarnation. That re-incarnation was no longer subject to physical death. "Death" happened only to the part of the Jacob-Israel personality known as Israel. This is the deeper meaning of 47,29: ויקרבו ימי ישראל למות, "the death of the person called Israel drew near." The spiritual part of Jacob's soul (נפש) called Israel, was on a higher level than the spiritual part of the נפש called Jacob. Jacob's request to Joseph to perform a חסד של אמת emanated from his “ישראל” aspect. The word עמדי emphasized that he was speaking in his capacity as ישראל.
(7) The concept of שלמות הבנין and the acquisition by Jacob of the merit of חסד של אמת converge into one overall concept. The word ארץ appears here three times, (verses 3-4-7) We also encounter the expression היכל השם three times in Jeremiah 7,4. The Sanctuary called היכל השם is situated in a sacred ארץ. In commenting on Isaiah 12,6: כי גדול בקרבך קדוש ישראל, "For The Holy One of Israel will be great in your midst," our sages state that G–d will not take up residence in the Jerusalem "above" until He has been able to do so in the Jerusalem "below." The plain meaning of that statement is that the Jerusalem "below" is the Sanctuary in the Holy Land, ארץ ישראל, the Temple whose speedy rebuilding we pine for every day. This Temple is on a site that corresponds to the Sanctuary in the Celestial Regions. The Sanctuary in the Celestial Regions in turn is the סוד, mystical dimension of the ארץ העליונה, the "Earth" of the upper regions, also known as ארץ חפץ. Chabakuk 2,20 says of that land: וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, "And the Lord is in His Sanctuary, be silent before Him all the earth!" The Sanctuary of G–d, היכל, discussed here is that of the attribute known as א-ד-נ-י, the numerical value of which equals 65, the same as the numerical value of the word היכל. These two words also have the same numerical value as the word הס in the verse from Chabakuk quoted. The היכל is the ארץ של ישראל סבא, the land of the founding father of the Jewish people, Israel, otherwise known as תפארת ישראל a mystical dimension of the Ineffable Name.