וחייב המוכיח להוכיח בדברי' כפי מדותיו של הנוכח אם הוא נוח יוכיחנו בנחת. ואם הוא קשה יוכיח אותו כנגד מדותיו. וימשול לו משלים ויביא לו ראיה להשיב דעתו אל רצונו.
One giving rebuke must rebuke in a way which is consistent with the character of the one being rebuked. If he is a sensitive person, he must be rebuked gently; if he is callous, he should be rebuked more strongly. Additionally, the one giving rebuke should use parables, logical proofs, and the likes to covey his point.
...ואתה דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במדה אחת. וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי, ואף על פי שהיו בני מות. והטענה שאמר: כי היום ידעתי שאני מלך על ישראל. כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עיין לעתים בקלות. ואני רואה שצריך שיתחזק ענין התקנות בתחילה, ולא יכנס במחלוקת. וכבר ידעת ענין מלכנו הראשון שאול, כי היה כמחריש והעלמת עין בדבר זה, עד אשר יחזקו זרועות העומדים על הפקודים, מצוה רבה. והמקיים את המצוה, עשה סמוכות לתקנה, ובנקלה חומה בצורה. ואחר תחזקנה ידיך, ומלכת בכל אשר תאוה נפשך.
In summary: Rashba submits that it is often necessary to initially ignore someone else's wrongdoing or to handle it in an indirect way to avoid a direct confrontation which is fraught with the potential for devolving into controversy and strife.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן: לוֹכְחִינְהוּ מָר לְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא מְקַבְּלִי מִינַּאי. אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּלָא מְקַבְּלִי לוֹכְחִינְהוּ מָר.
With regard to the issue of reprimand, it was related that Rabbi Zeira said to Rabbi Simon: Let the Master reprimand the members of the house of the Exilarch, as Rabbi Simon had some influence over them. Rabbi Simon said to him: They will not accept reprimand from me. Rabbi Zeira said to him: Let my master reprimand them even if they do not accept it.