Open Book VaYishlah, 2020

(ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃ (ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה׃ (ו) וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃ (ז) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃ (ח) וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ (ט) וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃ (י) וַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהוָ֞ה הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃ (יא) קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ (יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃ (יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃ (יד) וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃ (טו) עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃ (טז) גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ (יז) וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃ (יח) וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָּשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וִשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃ (יט) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃ (כ) וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ׃ (כא) וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃ (כב) וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ (כג) וַיָּ֣קָם ׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק׃ (כד) וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ׃ (כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃ (כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ׃ (כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי׃ (כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃ (כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃ (ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם׃ (לא) וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃ (לב) וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ׃ (לג) עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃ (א) וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃ (ב) וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים׃ (ג) וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃ (ד) וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃ (ה) וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ׃ (ו) וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ׃ (ז) וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ (ח) וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ (ט) וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ (י) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃ (יא) קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃ (יב) וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃ (יג) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃ (יד) יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃ (טו) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ (טז) וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃ (יז) וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃ (ס) (יח) וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר׃ (יט) וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה׃ (כ) וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)

Genesis 32:4-33:20

(4) Jacob sent messengers ahead to his brother Esau in the land of Seir, the country of Edom, (5) and instructed them as follows, “Thus shall you say, ‘To my lord Esau, thus says your servant Jacob: I stayed with Laban and remained until now; (6) I have acquired cattle, asses, sheep, and male and female slaves; and I send this message to my lord in the hope of gaining your favor.’” (7) The messengers returned to Jacob, saying, “We came to your brother Esau; he himself is coming to meet you, and there are four hundred men with him.” (8) Jacob was greatly frightened; in his anxiety, he divided the people with him, and the flocks and herds and camels, into two camps, (9) thinking, “If Esau comes to the one camp and attacks it, the other camp may yet escape.” (10) Then Jacob said, “O God of my father Abraham and God of my father Isaac, O LORD, who said to me, ‘Return to your native land and I will deal bountifully with you’! (11) I am unworthy of all the kindness that You have so steadfastly shown Your servant: with my staff alone I crossed this Jordan, and now I have become two camps. (12) Deliver me, I pray, from the hand of my brother, from the hand of Esau; else, I fear, he may come and strike me down, mothers and children alike. (13) Yet You have said, ‘I will deal bountifully with you and make your offspring as the sands of the sea, which are too numerous to count.’” (14) After spending the night there, he selected from what was at hand these presents for his brother Esau: (15) 200 she-goats and 20 he-goats; 200 ewes and 20 rams; (16) 30 milch camels with their colts; 40 cows and 10 bulls; 20 she-asses and 10 he-asses. (17) These he put in the charge of his servants, drove by drove, and he told his servants, “Go on ahead, and keep a distance between droves.” (18) He instructed the one in front as follows, “When my brother Esau meets you and asks you, ‘Whose man are you? Where are you going? And whose [animals] are these ahead of you?’ (19) you shall answer, ‘Your servant Jacob’s; they are a gift sent to my lord Esau; and [Jacob] himself is right behind us.’” (20) He gave similar instructions to the second one, and the third, and all the others who followed the droves, namely, “Thus and so shall you say to Esau when you reach him. (21) And you shall add, ‘And your servant Jacob himself is right behind us.’” For he reasoned, “If I propitiate him with presents in advance, and then face him, perhaps he will show me favor.” (22) And so the gift went on ahead, while he remained in camp that night. (23) That same night he arose, and taking his two wives, his two maidservants, and his eleven children, he crossed the ford of the Jabbok. (24) After taking them across the stream, he sent across all his possessions. (25) Jacob was left alone. And a man wrestled with him until the break of dawn. (26) When he saw that he had not prevailed against him, he wrenched Jacob’s hip at its socket, so that the socket of his hip was strained as he wrestled with him. (27) Then he said, “Let me go, for dawn is breaking.” But he answered, “I will not let you go, unless you bless me.” (28) Said the other, “What is your name?” He replied, “Jacob.” (29) Said he, “Your name shall no longer be Jacob, but Israel, for you have striven with beings divine and human, and have prevailed.” (30) Jacob asked, “Pray tell me your name.” But he said, “You must not ask my name!” And he took leave of him there. (31) So Jacob named the place Peniel, meaning, “I have seen a divine being face to face, yet my life has been preserved.” (32) The sun rose upon him as he passed Penuel, limping on his hip. (33) That is why the children of Israel to this day do not eat the thigh muscle that is on the socket of the hip, since Jacob’s hip socket was wrenched at the thigh muscle. (1) Looking up, Jacob saw Esau coming, accompanied by four hundred men. He divided the children among Leah, Rachel, and the two maids, (2) putting the maids and their children first, Leah and her children next, and Rachel and Joseph last. (3) He himself went on ahead and bowed low to the ground seven times until he was near his brother. (4) Esau ran to greet him. He embraced him and, falling on his neck, he kissed him; and they wept. (5) Looking about, he saw the women and the children. “Who,” he asked, “are these with you?” He answered, “The children with whom God has favored your servant.” (6) Then the maids, with their children, came forward and bowed low; (7) next Leah, with her children, came forward and bowed low; and last, Joseph and Rachel came forward and bowed low; (8) And he asked, “What do you mean by all this company which I have met?” He answered, “To gain my lord’s favor.” (9) Esau said, “I have enough, my brother; let what you have remain yours.” (10) But Jacob said, “No, I pray you; if you would do me this favor, accept from me this gift; for to see your face is like seeing the face of God, and you have received me favorably. (11) Please accept my present which has been brought to you, for God has favored me and I have plenty.” And when he urged him, he accepted. (12) And [Esau] said, “Let us start on our journey, and I will proceed at your pace.” (13) But he said to him, “My lord knows that the children are frail and that the flocks and herds, which are nursing, are a care to me; if they are driven hard a single day, all the flocks will die. (14) Let my lord go on ahead of his servant, while I travel slowly, at the pace of the cattle before me and at the pace of the children, until I come to my lord in Seir.” (15) Then Esau said, “Let me assign to you some of the men who are with me.” But he said, “Oh no, my lord is too kind to me!” (16) So Esau started back that day on his way to Seir. (17) But Jacob journeyed on to Succoth, and built a house for himself and made stalls for his cattle; that is why the place was called Succoth. (18) Jacob arrived safe in the city of Shechem which is in the land of Canaan—having come thus from Paddan-aram—and he encamped before the city. (19) The parcel of land where he pitched his tent he purchased from the children of Hamor, Shechem’s father, for a hundred kesitahs. (20) He set up an altar there, and called it El-elohe-yisrael.

בראשית רבה ע״ח:י׳

(י) וירץ עשו לקראתו וישקהו - נקוד עליו. אמר ר' שמעון בן אלעזר: (...) אלא מלמד, שנכמרו רחמיו באותה השעה, ונשקו בכל לבו. אמר לו ר' ינאי: אם כן, למה נקוד עליו? אלא מלמד, שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע. ומה ת"ל ויבכו? אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו.

Bereshit Rabbah 78:10

(10) And Esau ran to meet him... and kissed him- the word "kissed" is dotted. Said R' Shimon Ben Eleazar: (...) Teaches that on that moment he was moved and kissed him with all his heart. Rabbi Yannai said to him: If so, why is ['kissed'] dotted? On the contrary, it teaches that [Esau] came not to kiss [Jacob] but to bite him, but our ancestor Jacob's neck became like marble and that wicked man's teeth were blunted. Hence, 'and they wept' teaches that [Jacob] wept because of his neck and [Esau] wept because of his teeth.

העמק דבר על בראשית ל״ג:ד׳:א׳

(ד) ויבכו. שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו וכן לדורות בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא וכמו שרבי הי׳ אוהב אמתי לאנטונינוס וכן הרבה:

Haamek Davar on Genesis 33:4:1

They both cried - this comes to teach us that Jacob was emotional at this moment with love for his brother.

So it is for generations, when the children of Esau connect with the Jews in a spirit of purity and recognise their greatess, then we too recognise and connect with Esau because he is our brother.

This is like Rebbi loved Antininus and there are many other examples of the this.

ספורנו על בראשית ל״ג:ד׳:א׳

(ד) וירץ עשו נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב כאמרם ז''ל שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות הן לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו (גטין פרק הנזקין) בריוני דבן לא שבקונן:

Sforno on Genesis 33:4:1

(4) וירץ עשו, his attitude changed suddenly when he realised to what extent Yaakov had humbled himself before him. It is of great concern to us seeing that we live among the descendants of Esau, people who are arrogant, consider themselves invincible. Yaakov’s conduct vis a vis Esau teaches that the only way to escape the sword of Esau is through self degradation and gifts. This corresponds to what our sages taught us (Taanit 20) that the curses of the prophet Achiyah Hashiloni were more beneficial to the Jewish people than the blessing showered upon them by Bileam..... If the Jewish people during the period of the second Temple had taken his advice to heart, the Temple would not have been destroyed. Rabbi Yochanan ben Zakkai testified to this when he said “if not for the militant extremists the Romans would not have destroyed the Temple.”

רש"י על בראשית ל״ג:ט׳:א׳

(ט) יהי לך אשר לך כַּאן הוֹדָה לוֹ עַל הַבְּרָכוֹת (בראשית רבה):

Rashi on Genesis 33:9:1

(9) יהי לך אשר לך BE THINE THAT WHICH IS THINE — In these words he admitted his right to the blessings (Genesis Rabbah 78:11).

רמב"ן על בראשית ל״ג:י׳:א׳

(י) כי על כן ראיתי פניך אמר לו תקח מנחתי מידי בעבור שראיתי פניך שהם לי כראות פני אלהים ותרצני בקבלת המנחה כאשר האלהים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם

Ramban on Genesis 33:10:1

He (Jacob) said: take my present from my hand..

כלי יקר על בראשית ל״ג:י׳

(י) כראות פני אלהים. כך אין אני חפץ לראות פניך ריקם על כן אני מבקש שתקבל מנחתי, כי מודה אני שאין הברכות שלי כי אתה גביר לאחיך וכל גביר ושר נקרא אלהים כמ"ש (שם ז.א) ראה נתתיך אלהים לפרעה, על כן המשיל ראות פניו כראיית פני אלהים. ועל כן קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, ולא על המנחה דבר כן כ"א על הברכות שברכני אבי, קח נא אותה לך כי שלך היא והיא הובאת לך כי אבי כשברכני היה דעתו עליך, וא"ת אם אין הברכות שלי א"כ מאין לי כל הרכוש הזה ע"ז אמר כי חנני אלהים, שנתן לי על צד החנינה כחונן דלים לא על צד החיוב מצד הברכות, והנה נצח ישראל לא ישקר אע"פ שבנגלה אמר ראיתי פניך כראות פני אלהים. מ"מ בלבו היתה הכוונה כשם שנבהלתי בלילה כשראיתי פני אלהים המלאך שלך, כך נבהלתי בראיית פניך.

Kli Yakar on Genesis 33:10

Jacob said: I admit that the blessings are not mine, because you are the stronger brother, and anyone who is stronger is called "ELOKIM".... and therefore he compares seeing Esau to seeing ELOKIM, and therefore, he says take my blessing. Jacob was not talking about the physical presents that he had provided, but the spiritual blessings of his father, because they are really Esau's because when Isaac blessed Jacob, his intention was on Esau....

רמב"ן על בראשית ל״ג:י״ד:א׳

(יד) עד אשר אבא אל אדוני שעירה ...ורבותינו אמרו (ע"ז כה) עוד שלא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל אבל הרחיב לו את הדרך וגם זו עצת חכמה ועוד להם מדרש אחר (ב"ר עח יד) שיקים דברו לימות המשיח שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו יאמר כי המושיעים אשר בהר ציון יעלו לשפוט את הר עשו

Ramban on Genesis 33:14:1

Our rabbis have taught us that it was never Jacob's intent to return to the mountain of Seir, and it was his intent to escape from him in whatever way he could, but instead he created distance between the two of them.

The Medrash says that the Jews will eventually keep their promise when they judge (nation) of the mountain of Esau. It was only at this moment that Jacob will ever return to the mount of Seir..

כלי יקר על בראשית ל״ב:ח׳:א׳-ב׳

(ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו. ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקב"ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה ומהרי"א נתחבט מאד בקושיא זו.

(ט) והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו רז"ל (סוטה מא:) אר"א כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו כו', וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר כה אמר עבדך יעקב, וכן תפשו רז"ל על יעקב כדמסיק (כאן בבר"ר עהב) עשו לדרכו הוא הולך כו' ויעקב עשה קודש חול וקרא לעשו אדוני מצד החנופה שהחניף לרשע, על כן היה מתירא כי ידע יעקב שכך היא המדה שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו על כן נאמר ויירא יעקב, ולפי שיעקב בלי ספק היו בידו זכיות כל כך הרבה שיהיו מכריעות על עון זה, מ"מ היה צר לו שינכו לו מזכיותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו.

Kli Yakar on Genesis 32:8:1-2

This fear has perplexed many of the commentators, and they haven't managed to find the reason for Jacob's fear. After all, G-d had promised him to look after him twice....

How is it possible say he was frightened that he had sinned - after all, it was only 8 days between the word of G-d and the appearance of Esau?

It would therefore appear according the words of our sages in Sotah (41B) "Anyone who flatters his friends eventually falls into his hands". Therefore here, Jacob felt he had sinned by flattering Esau calling him "your servant Jacob".

This is mirrored by the words of the sages who said"...Jacob made the holy mundane by calling Esau my master. It was for this reason the Jacob was afraid....

Rabbi Yitschak Isaac Sher

After his prayer to Eisav, Jacob humbles himself before Esau. This humility does not come from weakness against strength. Rather, it is humility which has its roots in honour... Why was it all neccesary? Because for all the honour that Esau gave to his father Isaac, Jaacob honoured Esau. The Torah commands us to 'Honour your father and mother' and this includes your elder brother (Ketubos 103A). Honouring an elder brother is essentially also respecting one's father, and this is why Jacob honoured his elder brother to this level, out of respect to his father Isaac...

It was for this reason that Esau did not find it strange that Jacob did this - he felt the truth in Jacob's actions, because this is the way that Jacob always served his brother Esau.

Jacob's intent was to show Esau, because Esau would have thought that after the blessings had fallen to Jacob instead of him, that Jacob would claim lordship over Esau, and that is fitting for him to give him (Jacob) honour. However, Jacob did the exact opposite. In this way, he managed to assuage the anger of Esau, which was there because he feared that Jacob did not respect him sufficiently. Jacob showed him that nothing had changed. He was still the obedient brother. The blessings and birthright don't really effect this obeisant relationship - rather they are spiritual blessings which Esau has no relationship or need for. Esau therefore kissed him with all his heart.