הַמַּסָּע הָאֵינְסוֹפִי אֶל הַחֵרוּת...

אין אנו רק מספרים סיפורים המתארים מאורעות.
לספר סיפור פירושו לחיות מחדש מאורעות עבר.
עדין אנו חוגגים את היציאה ממצרים, דבר שארע בשחר ההיסטוריה שלנו.
הסיפורים שלנו לא רק בעבר, אלא גם בעתיד.
ספור מרגש זה שאנו מספרים לילדנו,
הינו ספור המאחד דורות לאין ספור: עבר, הווה ועתיד מתמזגים לחוויה אחת...
ספורנו מספר על עבר מפואר שעודנו כאן,
על עתיד שהוא כבר כאן
ועל הווה יצירתי המלא הזדמנויות ואתגרים"
(י.ב סלובצ'יק – "הקהילה")

סיפור חג הפסח הוא סיפור פרטיקולריסטי ביותר. הוא מספר על עם אחד, שלפני שנים רבות דוכא ושועבד והובל אל החירות במסע ארוך ומפרך במדבר. אבל אין סיפור שהשפיע יותר ממנו על ההתפתחות הפוליטית במערב. משה ידע שאירועי תקופתו נושאים משמעות החורגת מעבר לתקופה המסוימת ולעם המסוים; הוא ידע שיום יבוא ועמים אחרים ילכו לאורו. ואכן כך היה.
כאשר השחורים באמריקה שרו "שלח את עמי", כאשר התיאולוגים של שחרור דרום אמריקה בשנות השישים של המאה העשרים ביססו את תפיסותיהם על ספר שמות, כשנלסון מנדלה קרא לאוטוביוגרפיה שלו הצעדה הארוכה אל החירות, כל אחד מהם אימץ את סיפורו של עם ישראל והפך אותו לסיפורו שלו. יותר מהמדינה של אפלטון ויותר מהפוליטיקה של אריסטו, יותר מהאמנה החברתית של רוסו או מהקפיטל של מרקס, סיפור חג הפסח הוא סיפור החירות שהשפיע על המערב יותר מכל סיפור אחר. "מאז יציאת מצרים", אמר היינריך היינה, "החירות מדברת במבטא עברי"
יציאת מצרים היא המעיין הנובע הבלתי־נדלה לכל מי שנפשו יוצאת אל החירות. היא לימדה כי הזכות גוברת על הכוח.
כי החירות והצדק חייבים להיות נחלת הכלל, לא נחלת המעטים.
שכל בני־האדם שווים בשלטון הא־ל; ושמעל לכל הכוחות הארציים קיים הכוח העליון, מלך המלכים, השומע את זעקת העשוקים ומתערב בהיסטוריה כדי לשחרר עבדים. נדרשו מאות רבות של שנים עד שהחזון הזה הפך לנחלתן המשותפת של כל הדמוקרטיות הליברליות במערב, ואין כל ערובה כי כך ימשיך להיות.
החירות היא הישג מוסרי, ובלא מאמץ מתמיד של חינוך היא תתנוון ויהיה צורך לשוב ולהיאבק כדי להשיגה. אבל דווקא בפסח, יותר מבכל יום אחר, אנו רואים כיצד סיפורו של עם אחד יכול להיות לפיד מאיר לרבים; כיצד העם היהודי, נאמן לאמונתו לאורך השנים, נעשה השומר הנאמן של החזון הזה שבו, בסופו של דבר, תתברכנה כל משפחות האדמה.
החירות מדברת במבטא עברי - הרב ג'ונתן זקס

"Give me your tired, your poor,
Your huddled masses yearning to breathe free,
The wretched refuse of your teeming shore.
Send these, the homeless,
tempest-tost to me,
I lift my lamp beside the golden door!"*
*הבו לי את בניכם היגעים והעניים
ערב רב של המונים כמהים
לנשום כבני חורין
את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים
שילחו אותם אלי, חסרי הבית
וסחופי הסער בפנס אאיר בואם בשער זה"

פעמון יציאת מצרים
בכיכר במרכז פילדלפיה, מול אולם העצמאות שבו נוסחו הכרזת העצמאות של ארצות־הברית וחוקתה, מוצב אחד הסמלים האמריקניים הגדולים, פעמון החירות, המושך יותר ממיליון תיירים מדי שנה. סביב חלקו העליון של הפעמון חרותות מילים הלקוחות מפרק כ"ה בספר ויקרא: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". נוכחותה של מובאה מקראית זו אינה מקרית. זוהי הוכחה ליחסים ההדוקים בין המקרא ובין מייסדיה של ארצות־הברית. ארצות־הברית, עוד יותר מאנגליה שבשלטון קרומוול, הייתה הניסיון הגדול להקים חברה ברוח המקרא, בעקבות משה.

לא זכרתי את הטקסט של ההגדה אלא במעומעם, לא הייתה מצה וגם לא מרור, ולא הגדה לקרוא ממנה. הייתי היהודי היחיד שהשתתף בסדר, בעצם הייתי האדם היחידי בחדר. אבל כל זה לא הפריע לאורחי מבחוץ, סיפרתי לשניים מעמיתיי האסירים את סיפור יציאת מצרים דרך חריץ קטן בצינוק שאליו הושלכתי, למרות שלא היו יהודים [הם] הזדהו עם המסר האוניברסלי של הסיפור.
הסיבה הייתה פשוטה. קבוצה מבודדת זאת של מתנגדי המשטר כבר טעמה את יכולתה של החירות לעצב מחדש את הפרט והבינה את הכוח הטמון בה: היכולת לשנות חברה שלמה. הם לא היו זקוקים לתזכורות. הרעיון שאומה של עבדים יכולה לזכות בחירות ולהביס את המעצמה החזקה ביותר בעולם, היה עבורנו לא אגדה עתיקה אלא אמת נצחית.
נתן שרנסקי, "כוחה של חירות", מתוך: מישאל ציון (עורך) הלילה הזה - הגדה ישראלית, ירושלים, הלילה הזה, תשס"ד, עמ' 158

[...] החירות אינה מתמצה בשאיפה לשחרור משעבוד. שחרור יוצר חופש לנוכח האחר - פרעה - אך אין הוא מעניק למשוחרר חופש לנוכח עצמו. גם אדם משוחרר מבחינה פוליטית וחברתית אינו בהכרח בן חורין בהווייתו הפנימית, אם הוא שואב את ערכו העצמי מהפירורים הנופלים משולחנו של הזולת, כביטויו של קירקגור. מרידתו של עבד, המסתכמת באמירת "לא!" לאדון, אינה מבטיחה את חירותו, שכן גם היא, ממש כמו אמירת "כן!", אינה אלא ביטוי לתלות באדון.

גם מי שניצח במאבק שחרור הרואי נותר שבוי במכלאות השעבוד - עבד שברוח - אם אין הוא מצליח להציב הצעה חלופית לאפשרות שאותה שלל. ההימלטות מעול, ללא עיצוב של תפישת עולם עצמאית שאינה מפנה את מבטה החוצה, אמנם מאפשרת חירות שלילית, אך אינה יוצרת חירות במובנה החיובי.

דורנו ניצב מחדש על גדות ים סוף. בניגוד לדור מצרים לא סמכנו על הנס ולא החרשנו. דורות של לוחמים וחלוצים שרו: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". שילמנו דמי התנסות יקרים והצלחנו - הים נקרע וקמה המדינה היהודית הריבונית. ואולם, שחרורנו הפיסי, ממש כמו יציאת מצרים, הוא רק תחנת המוצא בדרך ארוכה.

המסע אל החירות הפנימית טרם תם, הוא בקושי החל. פרוס לפנינו מדבר גדול, ולאחריו "ילידי ענק" מאיימים. משכו של המסע אל השחרור מעבדות - רכישת החירות השלילית - היה קצוב: אלפיים שנה; לעומתו, המסע אל החירות החיובית לעולם לא ייתם.

אבי שגיא וידידה שטרן, "מסע החירות ומשא האחריות", "הארץ" ניסן תשס"ח

שיר החירות / יצחק שנהר
פָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,
דַּרְכֵּנוּ שׁוּב פּוֹנָה מִזְרָחָה.
אָנוּ צוֹפִים לִקְרַאת שָׁעָה גְּדוֹלָה,
זָקוּף הָרֹאשׁ נַפְשֵׁנוּ עוֹד לֹא שָׁחָה.

חוֹצְבִים אָנוּ גּוֹרָל בְּיָד רָמָה,
נוֹשְׂאִים בַּלֵּב תִּקְוָה יוֹקֶדֶת.
אָנוּ זוֹכְרִים כִּי יֵשׁ לָנוּ אֻמָּה,
אָנוּ יוֹדְעִים כִּי יֵשׁ לָנוּ מוֹלֶדֶת.

הוֹלְכִים אָנוּ לַקֵּץ שֶׁל הַנֵּכָר,
חֲלוֹם חֵרוּת יַחְדָּו נַגְשִׁימָה.
אָנוּ דּוֹגְלִים בְּעֹז בְּשֵׁם מָחָר,
וְטוּר אֶל טוּר נֵלֵךְ תָּמִיד קָדִימָה!

"אשה אצל בעלה אינה צריכה הֲסִיבָּה,
ואם אשה חשובה היא - צריכה הֲסִיבָּה"
(בבלי פסחים קח ע"א)
אז מה למדנו?
שכדי להסב ולהרגיש בת חורין, שעה בשנה, צריכה האישה להיות חשובה.
חשובה?
לא טובה
לא אחראית
לא אימהית
לא חכמה
לא דעתנית
לא חושנית
לא נדיבה –
חשובה!
ואני כשאני עסוקה בלהיות חשובה
שפחה לאֶגוֹ –
אובדת לי מיד תחושת החירות.
אהובה בן אהרון

לידת החירות

שמות י״ד:כ׳-כ״ב

(כ) וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃

(כא) וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃

(כב) וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃

Exodus 14:20-22

(20) and it came between the army of the Egyptians and the army of Israel. Thus there was the cloud with the darkness, and it cast a spell upon the night, so that the one could not come near the other all through the night. (21) Then Moses held out his arm over the sea and the LORD drove back the sea with a strong east wind all that night, and turned the sea into dry ground. The waters were split, (22) and the Israelites went into the sea on dry ground, the waters forming a wall for them on their right and on their left.

הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח - הסיפור של פסח

שמות י״ג:ח׳

וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃

Exodus 13:8

(8) And you shall explain to your son on that day, ‘It is because of what the LORD did for me when I went free from Egypt.’

משנה פסחים י׳:ה׳

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:

Mishnah Pesachim 10:5

Rabban Gamaliel used to say: whoever does not make mention of these three things on Pesah does not fulfill his duty. And these are they: the pesah, matzah, and bitter herbs. The pesah because the Omnipresent passed over the houses of our fathers in Egypt. The matzah because our fathers were redeemed from Egypt. The bitter herb because the Egyptians embittered the lives of our fathers in Egypt. In every generation a man is obligated to regard himself as though he personally had gone forth from Egypt, because it is said, “And you shall tell your son on that day, saying: ‘It is because of that which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8). Therefore it is our duty to thank, praise, laud, glorify, raise up, beautify, bless, extol, and adore Him who made all these miracles for our fathers and ourselves; He brought us forth from slavery into freedom, from sorrow into joy, from mourning into festivity, from darkness into great light, and from servitude into redemption. Let us say before him, Hallelujah!

הגדה של פסח, מגיד, מעשה שהיה בבני ברק א׳

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי־בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל־אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

Pesach Haggadah, Magid, Story of the Five Rabbis 1

It happened once [on Pesach] that Rabbi Eliezer, Rabbi Yehoshua, Rabbi Elazar ben Azariah, Rabbi Akiva and Rabbi Tarfon were reclining in Bnei Brak and were telling the story of the exodus from Egypt that whole night, until their students came and said to them, "The time of [reciting] the morning Shema has arrived."

תהילים קי״ח:ה׳

מִֽן־הַ֭מֵּצַ֥ר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃

Psalms 118:5

In distress I called on the LORD; the Lord answered me and brought me relief.

שמות י״ג

(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃ (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃ (ד) הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃ (ה) וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃ (ו) שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃ (ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃ (ח) וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ (ט) וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ (י) וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ (ס) (יא) וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ (יב) וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃ (יג) וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ (יד) וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ (טו) וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ (טז) וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ (ס) (יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ (יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (יט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃ (כ) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ (כא) וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ (כב) לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃ (פ)

Exodus 13

(1) The LORD spoke further to Moses, saying, (2) “Consecrate to Me every first-born; man and beast, the first issue of every womb among the Israelites is Mine.” (3) And Moses said to the people, “Remember this day, on which you went free from Egypt, the house of bondage, how the LORD freed you from it with a mighty hand: no leavened bread shall be eaten. (4) You go free on this day, in the month of Abib. (5) So, when the LORD has brought you into the land of the Canaanites, the Hittites, the Amorites, the Hivites, and the Jebusites, which He swore to your fathers to give you, a land flowing with milk and honey, you shall observe in this month the following practice: (6) “Seven days you shall eat unleavened bread, and on the seventh day there shall be a festival of the LORD. (7) Throughout the seven days unleavened bread shall be eaten; no leavened bread shall be found with you, and no leaven shall be found in all your territory. (8) And you shall explain to your son on that day, ‘It is because of what the LORD did for me when I went free from Egypt.’ (9) “And this shall serve you as a sign on your hand and as a reminder on your forehead—in order that the Teaching of the LORD may be in your mouth—that with a mighty hand the LORD freed you from Egypt. (10) You shall keep this institution at its set time from year to year. (11) “And when the LORD has brought you into the land of the Canaanites, as He swore to you and to your fathers, and has given it to you, (12) you shall set apart for the LORD every first issue of the womb: every male firstling that your cattle drop shall be the LORD’s. (13) But every firstling ass you shall redeem with a sheep; if you do not redeem it, you must break its neck. And you must redeem every first-born male among your children. (14) And when, in time to come, your son asks you, saying, ‘What does this mean?’ you shall say to him, ‘It was with a mighty hand that the LORD brought us out from Egypt, the house of bondage. (15) When Pharaoh stubbornly refused to let us go, the LORD slew every first-born in the land of Egypt, the first-born of both man and beast. Therefore I sacrifice to the LORD every first male issue of the womb, but redeem every first-born among my sons.’ (16) “And so it shall be as a sign upon your hand and as a symbol on your forehead that with a mighty hand the LORD freed us from Egypt.” (17) Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Phillistines, although it was nearer; for God said, “The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.” (18) So God led the people roundabout, by way of the wilderness at the Sea of Reeds. Now the Israelites went up armed out of the land of Egypt. (19) And Moses took with him the bones of Joseph, who had exacted an oath from the children of Israel, saying, “God will be sure to take notice of you: then you shall carry up my bones from here with you.” (20) They set out from Succoth, and encamped at Etham, at the edge of the wilderness. (21) The LORD went before them in a pillar of cloud by day, to guide them along the way, and in a pillar of fire by night, to give them light, that they might travel day and night. (22) The pillar of cloud by day and the pillar of fire by night did not depart from before the people.

דברים ט״ז

(א) שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃ (ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ (ג) לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּר֔ אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

Deuteronomy 16

(1) Observe the month of Abib and offer a passover sacrifice to the LORD your God, for it was in the month of Abib, at night, that the LORD your God freed you from Egypt. (2) You shall slaughter the passover sacrifice for the LORD your God, from the flock and the herd, in the place where the LORD will choose to establish His name. (3) You shall not eat anything leavened with it; for seven days thereafter you shall eat unleavened bread, bread of distress—for you departed from the land of Egypt hurriedly—so that you may remember the day of your departure from the land of Egypt as long as you live. (4) For seven days no leaven shall be found with you in all your territory, and none of the flesh of what you slaughter on the evening of the first day shall be left until morning. (5) You are not permitted to slaughter the passover sacrifice in any of the settlements that the LORD your God is giving you; (6) but at the place where the LORD your God will choose to establish His name, there alone shall you slaughter the passover sacrifice, in the evening, at sundown, the time of day when you departed from Egypt. (7) You shall cook and eat it at the place that the LORD your God will choose; and in the morning you may start back on your journey home. (8) After eating unleavened bread six days, you shall hold a solemn gathering for the LORD your God on the seventh day: you shall do no work. (9) You shall count off seven weeks; start to count the seven weeks when the sickle is first put to the standing grain. (10) Then you shall observe the Feast of Weeks for the LORD your God, offering your freewill contribution according as the LORD your God has blessed you. (11) You shall rejoice before the LORD your God with your son and daughter, your male and female slave, the Levite in your communities, and the stranger, the fatherless, and the widow in your midst, at the place where the LORD your God will choose to establish His name. (12) Bear in mind that you were slaves in Egypt, and take care to obey these laws. (13) After the ingathering from your threshing floor and your vat, you shall hold the Feast of Booths for seven days. (14) You shall rejoice in your festival, with your son and daughter, your male and female slave, the Levite, the stranger, the fatherless, and the widow in your communities. (15) You shall hold a festival for the LORD your God seven days, in the place that the LORD will choose; for the LORD your God will bless all your crops and all your undertakings, and you shall have nothing but joy. (16) Three times a year—on the Feast of Unleavened Bread, on the Feast of Weeks, and on the Feast of Booths—all your males shall appear before the LORD your God in the place that He will choose. They shall not appear before the LORD empty-handed, (17) but each with his own gift, according to the blessing that the LORD your God has bestowed upon you. (18) You shall appoint magistrates and officials for your tribes, in all the settlements that the LORD your God is giving you, and they shall govern the people with due justice. (19) You shall not judge unfairly: you shall show no partiality; you shall not take bribes, for bribes blind the eyes of the discerning and upset the plea of the just. (20) Justice, justice shall you pursue, that you may thrive and occupy the land that the LORD your God is giving you. (21) You shall not set up a sacred post—any kind of pole beside the altar of the LORD your God that you may make— (22) or erect a stone pillar; for such the LORD your God detests.

א. מַהִי מִצְרַיִמ שֶׁלִּי?
ב. אֵיפֹה נִמְצֵאת מִצְרַיִמ שֶׁלִּי?
ג. מַהִי יְצִיאַת מִצְרַיִמ שֶׁלִּי?

מצרים / איה כורם

כשיצאתי ממצרים
זחלתי על גחוני
ארבעים ימים ולילה
לא ידעתי מי אני

כשיצאתי ממצרים
לא ידעתי עוד לאן
המדבר הזה יקח אותי
יקח אותי מכאן

ומאז אני לא עוצמת עין
הלילות כאן חשוכים
ומאז אני לא עוצמת עין
מהפחד שמצרים היא עדיין בתוכי.
עבדים היינו. היינו עבדים.
עבדים עדיין. עדיין עבדים.

שם בחרבה הבנתי
בין קירות ים גועשים
לכל איש ישנה מצרים
אף אחד הוא לא חופשי

ויצאתי ממצרים
וחציתי את הים
ואולי גם זאת מצרים
ואני נשארתי שם

ומאז אני לא עוצמת עין
מהפחד שמצרים היא עדיין בתוכי.
עבדים היינו. היינו עבדים.
עבדים עדיין. עדיין עבדים.

והגדתי בלחש,
וצעקתי אליכם
אלוהים הזה שכח אותי
והוא לא יציל אתכם

והשארתי במצרים
את ליבי ואת כבודי
ויצאתי ממצרים
אז לגמרי לבדי

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם / הרב אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלָיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

יוצאת ממצרים / חגית אקרמן

לֹא בְּיָד חֲזָקָה
וְלֹא וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה
וְלֹא וּבְמוֹרָא גָּדוֹל
וְלֹא וּבְאוֹתוֹת
וְלֹא וּבְמוֹפְתִים
אֶלָּא בְּהִסּוּס,
בִּצְעָדִים קְטַנִּים,
בְּהוּלַת חֹשֶׁךְ
בְּרֹךְ
וּבִדְבֵקוּת
וּבְכַוָּנָה
וּבְדִיּוּק
וּבְאַהֲבָה
נוֹשֵׂאת סִימָנִים קְטַנִּים
כְּמוֹ קִמְטֵי הַזְּמַן הָעוֹבֵר,
וְחִלּוּפֵי עוֹנוֹת,
גּוּפִי הַמִּשְׁתַּנֶּה,
פְּנִינֵי גַּעְגּוּעַי.
יוֹצֵאת מִמִּצְרַיִם.

יְצִיאַת מִצְרַיִמ, טוֹרוֹנְטוֹ תשׁע"ד
מִמִּצְרַיִמ לֹא יוֹצְאִימ,
מִמִּצְרַיִמ מִתְעוֹרְרִימ
וְלְמִּצְרַיִמ נִרְדָּמִימ .
כְּנֶגֶד תְּמִידִינ וְאָבוּת
וּלְלֹא עַכָּבוֹת.