Drush Midrash/Targum on Esther
(כב) וְקַמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְהִכְרַתִּ֨י לְבָבֶ֜ל שֵׁ֥ם וּשְׁאָ֛ר וְנִ֥ין וָנֶ֖כֶד נְאֻם־יְהוָֽה׃

(22) I will rise up against them—declares the LORD of Hosts—and will wipe out from Babylon name and remnant, kith and kin—declares the LORD—

(יג) תַּ֤חַת הַֽנַּעֲצוּץ֙ יַעֲלֶ֣ה בְר֔וֹשׁ תחת [וְתַ֥חַת] הַסִּרְפַּ֖ד יַעֲלֶ֣ה הֲדַ֑ס וְהָיָ֤ה לַֽיהוָה֙ לְשֵׁ֔ם לְא֥וֹת עוֹלָ֖ם לֹ֥א יִכָּרֵֽת׃ (ס)

(13) Instead of the brier, a cypress shall rise; Instead of the nettle, a myrtle shall rise. These shall stand as a testimony to the LORD, As an everlasting sign that shall not perish.

ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (ישעיהו יד, כב) וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה' שם זה הכתב שאר זה לשון נין זה מלכות ונכד זו ושתי רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (ישעיהו נה, יג) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו ע"ז דכתיב (ישעיהו ז, יט) ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר (שמות ל, כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכי תחת הסרפד תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה' דכתיב (שיר השירים ג, י) רפידתו זהב יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה שנאמר (אסתר ב, ז) ויהי אומן את הדסה והיה לה' לשם זו מקרא מגילה לאות עולם לא יכרת אלו ימי פורים ר' יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (דברים כח, סג) והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים והא כתיב (דברי הימים ב כ, כא) בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו וא"ר יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב (שמות יד, כ) ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש ש"מ רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (קהלת ב, כו) לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי ואסתר דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן רבה בר עופרן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (ירמיהו מט, לח) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים מלך זו ושתי ושרים זה המן ועשרת בניו רב דימי בר יצחק פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא

§ The Gemara cites prologues utilized by various Sages to introduce study of the Megilla: Rabbi Yonatan introduced this passage, the book of Esther, with an introduction from here: “For I will rise up against them, says the Lord of hosts, and cut off from Babylonia name, and remnant, and offspring [nin], and posterity, says the Lord” (Isaiah 14:22). This verse may be interpreted homiletically: “Name,” this is the writing of ancient Babylonia that will disappear from the world. “Remnant,” this is the language of ancient Babylonia. “Offspring,” this is their kingdom. And “posterity,” this is Vashti, who according to tradition was Nebuchadnezzar’s granddaughter, and the book of Esther relates how she too was removed from the throne.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani introduced this passage with an introduction from here: “Instead of the thorn shall the cypress come up, and instead of the nettle shall the myrtle come up; and it shall be to the Lord for a name, for an everlasting sign that shall not be cut off” (Isaiah 55:13). Rabbi Shmuel bar Naḥmani interpreted the verse homiletically as referring to the righteous individuals who superseded the wicked ones in the book of Esther. “Instead of the thorn”; this means instead of the wicked Haman. He is referred to as a thorn because he turned himself into an object of idol worship, as he decreed that all must prostrate themselves before him. The Gemara cites proof that the term thorn is used in connection with idol worship, as it is written: “And upon all thorns, and upon all brambles” (Isaiah 7:19), which is understood to be a reference to idol worship. The next section of the verse discusses what will replace the thorns, i.e., Haman: “Shall the cypress [berosh] come up”; this is Mordecai. Why is he called a cypress [berosh]? Because he was called the chief [rosh] of all the spices, as it is stated: “Take you also to yourself the chief spices, of pure myrrh [mar deror]” (Exodus 30:23), and we translate “pure myrrh,” into Aramaic as mari dakhei. Mordecai was like mari dakhi, the chief [rosh] of spices, and therefore he is called berosh. The verse continues: “And instead of the nettle [sirpad],” this means instead of the wicked Vashti. Why is she called a nettle [sirpad]? Because she was the daughter of the son of the wicked Nebuchadnezzar, who burned the ceiling [saraf refidat] of the House of God, as it is written: “Its top [refidato] of gold” (Song of Songs 3:10). The next section of the verse states: “Shall the myrtle [hadas] come up”; this is the righteous Esther, who was called Hadassah in the Megilla, as it is stated: “And he had brought up Hadassah; that is, Esther” (Esther 2:7). The concluding section of the verse states: “And it shall be to the Lord for a name”; this is the reading of the Megilla. “For an everlasting sign that shall not be cut off”; these are the days of Purim.

(עזרא ט, ט) כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס אימתי בזמן המן רבי חנינא בר פפא פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (תהלים סו, יב) הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים באש בימי נבוכדנצר הרשע ובמים בימי פרעה ותוציאנו לרויה בימי המן רבי יוחנן פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (תהלים צח, ג) זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו בימי מרדכי ואסתר ריש לקיש פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (משלי כח, טו) ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל ארי נוהם זה נבוכדנצר הרשע דכתיב ביה (ירמיהו ד, ז) עלה אריה מסובכו דוב שוקק זה אחשורוש דכתיב ביה (דניאל ז, ה) וארו חיוה אחרי תניינה דמיה לדוב ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות ר' אלעזר פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מך אלא עני שנאמר (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (תהלים קכד, א) שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם (תהלים קכד,ב) אדם ולא מלך רבא פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (משלי כט, ב) ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם ברבות צדיקים ישמח העם זה מרדכי ואסתר דכתיב והעיר שושן צהלה ושמחה ובמשול רשע יאנח עם זה המן דכתיב והעיר שושן נבוכה רב מתנה אמר מהכא (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו רב אשי אמר מהכא (דברים ד, לד) או הנסה אלהים וגו' ויהי בימי אחשורוש אמר רב ויי והי הדא דכתיב (דברים כח, סח) והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות וגו' ושמואל אמר (ויקרא כו, מד) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לא מאסתים בימי יוונים ולא געלתים בימי נבוכדנצר לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי פרסיים כי אני ה' אלהיהם בימי גוג ומגוג במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה ולא געלתים בימי יוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כה"ג לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר להפר בריתי אתם בימי פרסיים שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות כי אני ה' אלהיהם לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם רבי לוי אמר מהכא (במדבר לג, נה) ואם לא תורישו את יושבי הארץ רבי חייא אמר מהכא (במדבר לג, נו) והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם אחשורוש אמר רב אחיו של ראש ובן גילו של ראש אחיו של ראש אחיו של נבוכדנצר הרשע שנקרא ראש שנאמר (דניאל ב, לח) אנת הוא רישא די דהבא בן גילו של ראש הוא הרג הוא ביקש להרוג הוא החריב הוא ביקש להחריב שנאמר (עזרא ד, ו) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם ושמואל אמר שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה ורבי יוחנן אמר כל שזוכרו אמר אח לראשו ורבי חנינא אמר שהכל נעשו רשין בימיו שנאמר (אסתר י, א) וישם המלך אחשורוש מס הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו (בראשית לו, מג) הוא עשו הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו (במדבר כו, ט) הוא דתן ואבירם הן ברשען מתחילתן ועד סופן (דברי הימים ב כח, כב) הוא המלך אחז הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו (דברי הימים א א, כז) אברם הוא אברהם הוא בצדקו מתחילתו ועד סופו (שמות ו, כו) הוא אהרן ומשה הן בצדקן מתחילתן ועד סופן (שמואל א יז, יד) ודוד הוא הקטן הוא בקטנותו מתחילתו עד סופו כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה המולך אמר רב שמלך מעצמו אמרי לה לשבח ואמרי לה לגנאי אמרי לה לשבח דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה ואמרי לה לגנאי דלא הוה חזי למלכותא וממונא יתירא הוא דיהב וקם מהודו ועד כוש רב ושמואל חד אמר הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם וחד אמר הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי כשם שמלך על הודו וכוש כך מלך מסוף העולם ועד סופו כיוצא בדבר אתה אומר (מלכים א ה, ד) כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי הוו קיימי כשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם כולו שבע ועשרים ומאה מדינה אמר רב חסדא בתחילה מלך על שבע ולבסוף מלך על עשרים ולבסוף מלך על מאה אלא מעתה (שמות ו, כ) ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה מאי דרשת ביה שאני הכא דקרא יתירא הוא מכדי כתיב מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה למה לי ש"מ לדרשה: תנו רבנן שלשה מלכו בכיפה ואלו הן אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר אחאב דכתיב (מלכים א יח, י) חי ה' אלהיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך וגו' ואי לא דהוה מליך עלייהו היכי מצי משבע להו נבוכדנצר דכתיב (ירמיהו כז, ח) והיה הגוי והממלכה אשר לא יתן את צוארו בעול מלך בבל אחשורוש הא דאמרן

...Reish Lakish introduced this passage with an introduction from here: “As a roaring lion, and a ravenous bear, so is a wicked ruler over a poor people” (Proverbs 28:15). “A roaring lion”; this is the wicked Nebuchadnezzar, as it is written about him: “The lion has come up from his thicket” (Jeremiah 4:7). “A hungry bear”; this is Ahasuerus, as it is written about him: “And behold, another beast, a second one, like a bear” (Daniel 7:5). And Rav Yosef taught that these who are referred to as a bear in the verse are the Persians. They are compared to a bear, as they eat and drink in large quantities like a bear; and they are coated with flesh like a bear; and they grow their hair long like a bear; and they never rest like a bear, whose manner it is to move about from place to place. “A wicked ruler”; this is Haman. “Over a poor people”; this is the Jewish people, who are referred to in this manner because they are poor in their observance of the mitzvot.

§ The Gemara returns to its interpretation of the book of Esther. The verse states: “And it came to pass [vayhi] in the days of Ahasuerus” (Esther 1:1). Rav said: The word vayhi may be understood as if it said vai and hi, meaning woe and mourning. This is as it is written: “And there you shall sell yourselves to your enemies for bondsmen and bondswomen, and no man shall buy you” (Deuteronomy 28:68). The repetitive nature of the verse, indicating that no one will be willing to buy you for servitude, but they will purchase you in order to murder you, indicates a doubly horrific situation, which is symbolized by the dual term vayhi, meaning woe and mourning. And Shmuel said his introduction from here: “And yet for all that, when they are in the land of their enemies, I will not reject them, nor will I abhor them, to destroy them utterly, and to break My covenant with them; for I am the Lord their God” (Leviticus 26:44). Shmuel explains: “I will not reject them”; this was in the days of the Greeks. “Nor will I abhor them”; this was in the days of Vespasian. “To destroy them utterly”; this was in the days of Haman. “To break My covenant with them”; this was in the days of the Persians. “For I am the Lord their God”; this is in the days of Gog and Magog.

An alternative understanding was taught in a baraita: “I will not reject them”; this was in the days of the Chaldeans, when I appointed for them Daniel, Hananiah, Mishael, and Azariah to pray on their behalf. “Nor will I abhor them”; this was in the days of the Greeks, when I appointed Shimon HaTzaddik for them, and the Hasmonean and his sons, and Mattithiah the High Priest. “To destroy them utterly”; this was in the days of Haman, when I appointed for them the righteous leaders Mordecai and Esther. “To break My covenant with them”; this was in the days of the Romans, when I appointed for them the Sages of the house of Rabbi Yehuda HaNasi and the Sages of other generations. “For I am the Lord their God”; this will be in the future, when no nation or people of a foreign tongue will be able to subjugate them further.

..

תניא נמי הכי ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא דכתיב (דניאל ט, ב) בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים מדקאמר בינותי מכלל דטעה מ"מ קשו קראי אהדדי כתיב (ירמיהו כט, י) מלאות לבבל וכתיב (דניאל ט, ב) לחרבות ירושלם אמר רבא לפקידה בעלמא והיינו דכתיב (עזרא א, ב) כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם דרש רב נחמן בר רב חסדא מאי דכתיב (ישעיהו מה, א) כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו וכי כורש משיח היה אלא א"ל הקב"ה למשיח קובל אני לך על כורש אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי והוא אמר (עזרא א, ג) מי בכם מכל עמו ויעל: (אסתר א, ג) חיל פרס ומדי הפרתמים וכתיב למלכי מדי ופרס אמר רבא אתנויי אתנו בהדדי אי מינן מלכי מינייכו איפרכי ואי מינייכו מלכי מינן איפרכי (שם, ד) בהראותו את עושר כבוד מלכותו א"ר יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם (שמות כח, ב) לכבוד ולתפארת (שם, ה) ובמלאות הימים האלה וגו' רב ושמואל חד אמר מלך פיקח היה וחד אמר מלך טיפש היה מאן דאמר מלך פיקח היה שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו ומאן דאמר טיפש היה דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא דאי מרדו ביה הנך הני הוו קיימי בהדיה שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב (איכה ג, לג) כי לא ענה מלבו: (שם) בחצר גנת ביתן המלך רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר הראוי לגינה לגינה הראוי לביתן לביתן וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן בגינה ולא החזיקתן עד שהכניסן לביתן והחזיקתן במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים אחד לגינה ואחד לביתן (שם, ו) חור כרפס ותכלת מאי חור רב אמר חרי חרי ושמואל אמר מילת לבנה הציע להם כרפס אמר ר' יוסי בר חנינא כרים של פסים על גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף תניא ר' יהודה אומר הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב אמר לו ר' נחמיה א"כ אתה מטיל קנאה בסעודה אלא הם של כסף ורגליהן של זהב בהט ושש א"ר אסי אבנים שמתחוטטות על בעליהן וכן הוא אומר (זכריה ט, טז) אבני נזר מתנוססות על אדמתו ודר וסוחרת רב אמר דרי דרי ושמואל אמר אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה הושיבה באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים דבי רבי ישמעאל תנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה (שם, ז) והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים משונים מיבעי ליה אמר רבא יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם ויין מלכות רב אמר רב מלמד שכל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים (שם, ח) והשתיה כדת (אין אונס) מאי כדת א"ר חנן משום ר"מ כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה אין אונס אמר רבי אלעזר מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו לעשות כרצון איש ואיש אמר רבא לעשות כרצון מרדכי והמן, מרדכי דכתיב איש יהודי המן איש צר ואויב (שם, ט) גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות בית הנשים מיבעי ליה אמר רבא שניהן לדבר עבירה נתכוונו היינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואתתיה

The verse states: “When he showed the riches of his glorious [kevod] kingdom and the honor of his majestic [tiferet] greatness” (Esther 1:4). Rabbi Yosei bar Ḥanina said: This teaches that Ahasuerus wore the priestly vestments. Proof for this assertion may be adduced from the fact that the same terms are written with regard to the priestly vestments, as it is written here: “The riches of his glorious [kevod] kingdom and the honor of his majestic [tiferet] greatness.” And it is written there, with regard to the priestly garments: “For glory [kavod] and for majesty [tiferet]” (Exodus 28:2).

The students of Rabbi Shimon bar Yoḥai asked him: For what reason were the enemies of Jewish people, a euphemism for the Jewish people themselves when exhibiting behavior that is not in their best interests, in that generation deserving of annihilation? He, Rabbi Shimon, said to them: Say the answer to your question yourselves. They said to him: It is because they partook of the feast of that wicked one, Ahasuerus, and they partook there of forbidden foods. Rabbi Shimon responded: If so, those in Shushan should have been killed as punishment, but those in the rest of the world, who did not participate in the feast, should not have been killed. They said to him: Then you say your response to our question. He said to them: It is because they prostrated before the idol that Nebuchadnezzar had made, as is recorded that the entire world bowed down before it, except for Hananiah, Mishael, and Azariah. They said to him: But if it is true that they worshipped idols and therefore deserved to be destroyed, why was a miracle performed on their behalf? Is there favoritism expressed by God here? He said to them: They did not really worship the idol, but pretended to do so only for appearance, acting as if they were carrying out the king’s command to bow before the idol. So too, the Holy One, Blessed be He, did not destroy them but did act angry with them only for appearance. He too merely pretended to desire to destroy them, as all He did was issue a threat, but in the end the decree was annulled. And this is as it is written: “For He does not afflict from His heart willingly” (Lamentations 3:33), but only for appearances’ sake.

בבוציני ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות וכן בסעודתו של אותו רשע הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי רצונכם לראותה אמרו לו אין ובלבד שתהא ערומה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת היינו דכתיב אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה כשם שעשתה כך נגזר עליה ותמאן המלכה ושתי מכדי פריצתא הואי דאמר מר שניהן לדבר עבירה נתכוונו מ"ט לא אתאי א"ר יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת במתניתא תנא [בא גבריאל ועשה לה זנב] ויקצף המלך מאד אמאי דלקה ביה כולי האי אמר רבא שלחה ליה בר אהורייריה דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי בחמריה מיד וחמתו בערה בו ויאמר המלך לחכמים מאן חכמים רבנן יודעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים אמר להו דיינוה לי אמרו היכי נעביד נימא ליה קטלה למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן נימא ליה שבקה קא מזלזלה במלכותא אמרו לו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה וטעמא אמרו ליה דכתיב (ירמיהו מח, יא) שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר מיד והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש א"ר לוי כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר כרשנא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך שתר כלום הקריבו לפניך שתי תורין אדמתא כלום בנו לפניך מזבח אדמה תרשיש כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו (שמות כח, כ) תרשיש ושהם וישפה מרס כלום מירסו בדם לפניך מרסנא כלום מירסו במנחות לפניך ממוכן כלום הכינו שלחן לפניך ויאמר ממוכן תנא ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שמוכן לפורענות אמר רב כהנא מכאן שההדיוט קופץ בראש להיות כל איש שורר בביתו אמר רבא אלמלא אגרות הראשונות לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט אמרי מאי האי דשדיר לן להיות כל איש שורר בביתו פשיטא אפילו קרחה בביתיה פרדשכא ליהוי ויפקד המלך פקידים א"ר מאי דכתיב (משלי יג, טז) כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת כל ערום יעשה בדעת זה דוד דכתיב (מלכים א א, ב) ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה כל מאן דהוה ליה ברתא אייתה ניהליה וכסיל יפרוש אולת זה אחשורוש דכתיב ויפקד המלך פקידים כל מאן דהוה ליה ברתא איטמרה מיניה איש יהודי היה בשושן הבירה וגו' איש ימיני מאי קאמר אי ליחוסא קאתי ליחסיה ואזיל עד בנימין אלא מאי שנא הני תנא כולן על שמו נקראו בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו בן שמעי בן ששמע אל תפלתו בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קאתי אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוסו היה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי אביו מבנימין ואמו מיהודה ורבנן אמרי משפחות מתגרות זו בזו משפחת יהודה אומרת אנא גרים דמתיליד מרדכי דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא ומשפחת בנימין אמרה מינאי קאתי רבא אמר כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני מה עשה לי יהודי

“On the seventh day, when the heart of the king was merry with wine” (Esther 1:10). The Gemara asks: Is that to say that until now his heart was not merry with wine? Did it take seven days for him to achieve merriment? Rava said: The seventh day was Shabbat, when the difference between the Jewish people and the gentiles is most apparent. On Shabbat, when the Jewish people eat and drink, they begin by occupying themselves with words of Torah and words of praise for God. But the nations of the world, when they eat and drink, they begin only with words of licentiousness.

The verse that initially describes Mordecai states: “There was a certain Jew in Shushan the castle, whose name was Mordecai the son of Jair the son of Shimei the son of Kish, a Benjamite” (Esther 2:5). The Gemara asks: What is it conveying in the verse by saying the names of Mordecai’s ancestors? If the verse in fact comes to trace his ancestry, it should continue tracing his lineage back all the way to Benjamin, the founder of his tribe. Rather, what is different about these names that they deserve special mention? The Gemara answers: A Sage taught the following baraita: All of them are names by which Mordecai was called. He was called “the son of Jair” because he was the son who enlightened [heir] the eyes of all of the Jewish people with his prayers; “the son of Shimei” because he was the son whom God heard [shama] his prayers; “the son of Kish” because he knocked [hikish] on the gates of mercy and they were opened to him.

The Gemara points out a contradiction: Mordecai is referred to as a “Jew [Yehudi],” apparently indicating that he came from the tribe of Judah, but in the continuation of the verse he is called “Benjamite” [Yemini], which indicates that he came from the tribe of Benjamin. Rav Naḥman said: Mordecai was crowned with honorary names. Yehudi is one such honorary epithet, due to its allusion to the royal tribe of Judah, but it is not referring to Mordecai’s tribal affiliation. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yehoshua ben Levi said an alternative explanation: Mordecai’s father was from the tribe of Benjamin, and his mother was from the tribe of Judah. Therefore, he was both a Yemini, a Benjamite, and a Yehudi, from the tribe of Judah. And the Rabbis say that the dual lineage is due to a dispute: The families competed with each other over which tribe could take credit for Mordecai. The family of Judah would say: I caused the birth of Mordecai, as only because David did not kill Shimei, the son of Gera, when he cursed him (see II Samuel 16) was it possible for Mordecai to be born later from his descendants. And the family of Benjamin said in response: In the end he came from me, as he in fact was from Benjamin’s tribe.

Rava said: The Congregation of Israel at the time said this from the opposite perspective, not as a boast, but as a complaint, remarking: See what a Judean has done to me and how a Benjamite has repaid me. What a Judean has done to me is referring to

דלא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל רבי יוחנן אמר לעולם מבנימן קאתי ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בע"ז שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי כדכתיב (דניאל ג, יב) איתי גוברין יהודאין וגו' רבי שמעון בן פזי כי הוה פתח בדברי הימים אמר הכי כל דבריך אחד הם ואנו יודעין לדורשן (דברי הימים א ד, יח) ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד אמאי קרי לה יהודיה על שום שכפרה בע"ז דכתיב (שמות ב, ה) ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ואמר רבי יוחנן שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה ילדה והא רבויי רביתיה לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ירד זה משה ולמה נקרא שמו ירד שירד להם לישראל מן בימיו גדור שגדר פרצותיהן של ישראל חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים סוכו שנעשה להם לישראל כסוכה יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו זנוח שהזניח עונותיהן של ישראל אבי אבי אבי אב בתורה אב בחכמה אב בנביאות ואלה בני בתיה אשר לקח מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה אשר הגלה מירושלם אמר רבא שגלה מעצמו ויהי אומן את הדסה קרי לה הדסה וקרי לה אסתר תניא ר"מ אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים רבי יהודה אומר הדסה שמה ולמה נקראת שמה אסתר על שם שהיתה מסתרת דבריה שנאמר אין אסתר מגדת את עמה וגו' ר' נחמיה אומר הדסה שמה ולמה נקראת אסתר שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר בן עזאי אומר אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית כהדסה ר' יהושע בן קרחה אמר אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה כי אין לה אב ואם ובמות אביה ואמה למה לי אמר רב אחא עיברתה מת אביה ילדתה מתה אמה ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת תנא משום ר"מ אל תקרי לבת אלא לבית וכן הוא אומר (שמואל ב יב, ג) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת משום דבחיקו תשכב הוות ליה (לבת) אלא (לבית) הכי נמי לבית ואת שבע הנערות וגו' אמר רבא שהיתה מונה בהן ימי שבת וישנה ואת נערותיה וגו' אמר רב שהאכילה מאכל יהודי ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי ור' יוחנן אמר זרעונים וכן הוא אומר (דניאל א, טז) ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים ששה חדשים בשמן המור מאי שמן המור ר' חייא בר אבא אמר סטכת רב הונא אמר שמן זית שלא הביא שליש תניא רבי יהודה אומר אנפקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר בערב היא באה ובבקר היא שבה אמר רבי יוחנן מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו שלא היה משמש מטתו ביום ותהי אסתר נשאת חן אר"א מלמד שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת ירח שנהנה גוף מן הגוף ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות אמר רב ביקש לטעום טעם בתולה טעם טעם בעולה טעם ויעש המלך משתה גדול עבד משתיא ולא גליא ליה דלי כרגא ולא גליא ליה שדר פרדישני ולא גליא ליה ובהקבץ בתולות שנית וגו' אזיל שקל עצה ממרדכי אמר אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה ואפי' הכי לא גליא ליה דכתיב אין אסתר מגדת מולדתה וגו' אמר רבי אלעזר מאי דכתיב

the responsibility of Judah, as David did not kill Shimei, although he was liable to the death penalty. The grave consequences of this failure included that Mordecai was born from him, and it was he against whom Haman was jealous, leading Haman to issue a decree against all of the Jewish people. And how a Benjamite has repaid me is referring to the fact that Saul, who was from the tribe of Benjamin, did not kill the Amalekite king Agag immediately, from whom Haman was later born, and he caused suffering to the Jewish people. Rabbi Yoḥanan said a different explanation of the verse: Actually, Mordecai came from the tribe of Benjamin. Why, then, was he referred to as Yehudi? On account of the fact that he repudiated idol worship, for anyone who repudiates idolatry is called Yehudi. It is understood here in the sense of yiḥudi, one who declares the oneness of God, as it is written: “There are certain Jews [Yehuda’in] whom thou hast appointed over the affairs of the province of Babylonia, Shadrach, Meshach, and Abed-Nego; these men, O king, have not regarded you: They serve not your gods, nor worship the golden image which you have set up” (Daniel 3:12). These three individuals were in fact Hananiah, Mishael, and Azariah, who were not all from the tribe of Judah but are referred to as Yehuda’in because they repudiated idol worship.

The verse initially states with regard to Esther: “For she had neither father nor mother” (Esther 2:7). Why do I need to be told in the continuation of the verse: “And when her father and mother were dead, Mordecai took her for his own daughter”? Rav Aḥa said: This repetition indicates that when her mother became pregnant with her, her father died, and when she gave birth to her, her mother died, so that she did not have a mother or a father for even a single day. The verse states: “And when her father and mother were dead, Mordecai took her for his own daughter” (Esther 2:7). A tanna taught a baraita in the name of Rabbi Meir: Do not read the verse literally as for a daughter [bat], but rather read it as for a home [bayit]. This indicates that Mordecai took Esther to be his wife. And so it states: “But the poor man had nothing, except one little ewe lamb, which he had bought and reared: And it grew up together with him, and with his children; it did eat of his bread, and drank of his own cup, and lay in his bosom, and was like a daughter [kevat] to him” (II Samuel 12:3). The Gemara questions: Because it lay in his bosom, it “was like a daughter to him”? Rather, the parable in II Samuel referenced the illicit taking of another’s wife, and the phrase should be read: Like a home [bayit] to him, i.e., a wife. So too, here, Mordecai took her for a home, i.e., a wife.

(איוב לו, ז) לא יגרע מצדיק עיניו בשכר צניעות שהית' בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר ומאי צניעות היתה בה ברחל דכתיב (בראשית כט, יב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא אלא אמר לה מינסבא לי אמרה ליה אין מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה אמר לה אחיו אנא ברמאות אמרה ליה ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא אמר לה אין (שמואל ב כב, כז) עם נבר תתבר ועם עקש תתפל אמר לה ומאי רמיותא אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסיב לי מקמה מסר לה סימנים כי מטא ליליא אמרה השתא מיכספא אחתאי מסרתינהו ניהלה והיינו דכתיב (בראשית כט, כה) ויהי בבקר והנה היא לאה מכלל דעד השתא לאו לאה היא אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול ומה צניעות היתה בשאול דכתיב (שמואל א י, טז) ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל זכה ויצאת ממנו אסתר ואמר רבי אלעזר כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות שנאמר (איוב לו, ז) ויושיבם לנצח ויגבהו (וגו') ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר (איוב לו, ח) ואם אסורים בזקים וגו' ואת מאמר מרדכי אסתר עושה אמר רבי ירמיה שהיתה מראה דם נדה לחכמים כאשר היתה באמנה אתו אמר רבה בר לימא (משמיה דרב) שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הקציף הקב"ה אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק ומנו יוסף שנאמר (בראשית מא, יב) ושם אתנו נער עברי וגו' עבדים על אדוניהן לעשות נס לצדיק ומנו מרדכי דכתיב ויודע הדבר למרדכי וגו' אמר רבי יוחנן בגתן ותרש שני טרסיים הוו והיו מספרין בלשון טורסי ואומרים מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו בא ונטיל ארס בספל כדי שימות והן לא היו יודעין כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה והיה יודע בשבעים לשון אמר לו והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה אמר לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך והיינו דכתיב ויבקש הדבר וימצא שלא נמצאו במשמרתן אחר הדברים האלה (אחר מאי) אמר רבא אחר שברא הקב"ה רפואה למכה דאמר ר"ל אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה תחילה שנאמר (הושע ז, א) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים אבל אומות העולם אינו כן מכה אותן ואח"כ בורא להם רפואה שנאמר (ישעיהו יט, כב) ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו אמר רבא בתחילה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי ומנו רבנן ולבסוף בכל היהודים הפיל פור הוא הגורל תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד ישנו עם אחד אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן אמר ליה תא ניכלינהו אמר ליה מסתפינא מאלהיו דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי אמר ליה ישנו מן המצות אמר ליה אית בהו רבנן אמר ליה עם אחד הן שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך מפוזרין הם בין העמים שמא תאמר אית הנאה מינייהו מפורד כפרידה זו שאינה עושה פירות ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו ת"ל בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י ולמלך אין שוה להניחם דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן חובטו בקרקע ואינו שותהו אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף וגו' אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך אמר רבי אבא

§ The Gemara returns to its exposition of the Megilla. The verse states: “For Esther adhered to the words of Mordecai, as she did when she was brought up with him” (Esther 2:20). Rabbi Yirmeya said: This teaches that she would show discharges of her menstrual blood to the Sages to inquire whether she was pure or impure. The verse continues: “As she did when she was brought up with him” (Esther 2:20). Rabba bar Lima said in the name of Rav: This means that she maintained a relationship with Mordecai, as she would arise from the lap of Ahasuerus, immerse herself in a ritual bath, and sit in the lap of Mordecai.

The verse describes when the rest of the events of the Megilla occurred: “After these events did King Ahasuerus promote Haman” (Esther 3:1). The Gemara asks: After what particular events? Rava said: Only after the Holy One, Blessed be He, created a remedy for the blow and set in place the chain of events that would lead to the miraculous salvation was Haman appointed, setting the stage for the decree against the Jews to be issued. Rava explains: As Reish Lakish said: The Holy One, Blessed be He, does not strike at the Jewish people unless He has already created a remedy for them beforehand, as it is stated: “When I would have healed Israel, then the iniquity of Ephraim was uncovered” (Hosea 7:1). But this is not so with regard to the nations of the world. With them, God first strikes them and only afterward does He create a remedy, as it is stated: “And the Lord shall smite Egypt, smiting and healing” (Isaiah 19:22). The verse states: “But it seemed contemptible in his eyes to lay his hand on Mordecai alone; for they had made known to him the people of Mordecai; wherefore Haman sought to destroy all the Jews that were throughout the whole kingdom of Ahasuerus, even the people of Mordecai” (Esther 3:6). Rava said: At first he wanted to lay his hands on Mordecai alone, and in the end on the people of Mordecai. And who were the people of Mordecai? They were the Sages, i.e., Mordecai’s special people. And ultimately he sought to bring harm on all the Jews.

The verse states: “They cast pur, that is, the lot” (Esther 3:7). A Sage taught the following baraita: Once the lot fell on the month of Adar, he, Haman, greatly rejoiced, for he saw this as a favorable omen for the execution of his plans. He said: The lot has fallen for me in the month that Moses died, which is consequently a time of calamity for the Jewish people. But he did not know that not only did Moses die on the seventh of Adar, but he was also born on the seventh of Adar, and therefore it is also a time of rejoicing for the Jewish people. Haman said to Ahasuerus: “There is [yeshno] one people scattered abroad [mefuzar] and dispersed [meforad] among the peoples in all the provinces of your kingdom; and their laws are diverse from those of every people; nor do they keep the king’s laws; therefore it does not profit the king to tolerate them” (Esther 3:8).

Rava said: There was none who knew how to slander like Haman, as in his request to the king he included responses to all the reasons Ahasuerus might be reluctant to destroy the Jewish people. He said to Ahasuerus: Let us destroy them. Ahasuerus said to him: I am afraid of their God, lest He do to me as He did to those who stood against them before me. Haman said to him: They have been asleep [yashnu] with respect to the mitzvot, having ceased to observe the mitzvot, and, therefore there is no reason to fear. Ahasuerus said to him: There are the Sages among them who observe the mitzvot. Haman said to him: They are one people, i.e., they are all the same; nobody observes the mitzvot. Haman continued with his next response as expressed in the verse: Perhaps you will say that I am making a bald spot in your kingdom, i.e., you fear that if an entire nation is wiped out there will be a desolate area within the kingdom. There is no need to worry, though, as they are scattered [mefuzarin] among the peoples, and eradicating them will not result in the creation of an unpopulated zone in the area where they had once lived. Furthermore, perhaps you will say that there is benefit from them; but this nation is meforad, like this barren mule [pereida] that cannot bear offspring, and there is no benefit to be gained from them. And perhaps you will say that there is at least a province that is filled with them. Therefore the verse states that they are scattered “in all the provinces of your kingdom” (Esther 3:8), and they do not inhabit one place. Haman continued: “And their laws are diverse from those of every people” (Esther 3:8), as they do not eat from our food, nor do they marry from our women, nor do they marry off their women to us. “Nor do they keep the king’s laws” (Esther 3:8). They spend the entire year in idleness, as they are constantly saying: Shehi pehi, an acronym for: It is Shabbat today [Shabbat hayom]; it is Passover today [Pesaḥ hayom]. The verse continues: “Therefore it does not profit the king to tolerate them,” as they eat and drink and scorn the throne. And a proof of this is that even if a fly falls into the cup of one of them, he will throw the fly out and drink the wine it fell into, but if my master the king were to touch the glass of one of them, he would throw it to the ground, and would not drink it, since it is prohibited to drink wine that was touched by a gentile. Therefore, Haman concluded: “If it please the king, let it be written that they be destroyed, and I will weigh out ten thousand talents of silver into the hands of those who have the charge of the business, to bring it into the king’s treasuries” (Esther 3:9). Reish Lakish said: It is revealed and known in advance to the One Who spoke and the world came into being, that in the future Haman was going to weigh out shekels against the Jewish people; therefore, He arranged that the Jewish people’s shekels that were given to the Temple preceded Haman’s shekels. And this is as we learned in a mishna (Shekalim 2a): On the first of Adar the court makes a public announcement about the contribution to the Temple of half-shekels that will soon be due, and about the need to uproot forbidden mixtures of diverse kinds of seeds from the fields now that they have begun to sprout. Therefore, it turns out that the Jewish people give the shekels on the first of Adar, preceding the date of Haman’s planned destruction of the Jewish people and his own collecting of shekels. Ahasuerus responded to Haman’s request: “And the king said to Haman: The silver is given to you; the people also, to do with them as it seems good to you” (Esther 3:11). Rabbi Abba said:

משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תילך אמר לו טול אותה בחנם והלואי ויסר המלך את טבעתו אמר רבי אבא בר כהנא גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה ממיתה לחיים לא כל שכן אי הכי הלל נמי נימא לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא רבא אמר בשלמא התם (תהלים קיג, א) הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן בין לרבא בין לר"נ קשיא והא תניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון ותו ליכא והכתיב (שמואל א א, א) ויהי איש אחד מן הרמתים צופים אחד ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל מיהוה טובא הוו כדתניא הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה רבי שמואל בר נחמני אמר אדם הבא משתי רמות שצופות זו את זו רבי חנין אמר אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם ומאן נינהו בני קרח דכתיב (במדבר כו, יא) ובני קרח לא מתו תנא משום רבינו מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו שבע נביאות מאן נינהו שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר שרה דכתיב (בראשית יא, כט) אבי מלכה ואבי יסכה ואמר ר' יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש שנאמר (בראשית כא, יב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ד"א יסכה שהכל סוכין ביופיה מרים דכתיב (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה אמר ר"נ אמר רב שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה בתי היכן נבואתיך היינו דכתיב (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה לדעת מה יהא בסוף נבואתה דבורה דכתיב (שופטים ד, ד) ודבורה אשה נביאה אשת לפידות מאי אשת לפידות שהיתה עושה פתילות למקדש (שופטים ד, ה) והיא יושבת תחת תומר מאי שנא תחת תומר אמר ר' שמעון בן אבשלום משום יחוד דבר אחר מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים חנה דכתיב (שמואל א ב, א) ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רמה קרני ולא רמה פכי דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן (שמואל א ב, ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך אמר רב יהודה בר מנשיא אל תקרי בלתך אלא לבלותך שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו אבל הקדוש ברוך הוא מבלה מעשה ידיו (שמואל א ב, ב) ואין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו אדם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים אבל הקב"ה צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים אביגיל דכתיב (שמואל א כה, כ) והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר בסתר ההר מן ההר מיבעי ליה אמר רבה בר שמואל על עסקי דם הבא מן הסתרים נטלה דם והראתה לו אמר לה וכי מראין דם בלילה אמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה

The actions of Ahasuerus and Haman can be understood with a parable; to what may they be compared? To two individuals, one of whom had a mound in the middle of his field and the other of whom had a ditch in the middle of his field, each one suffering from his own predicament. The owner of the ditch, noticing the other’s mound of dirt, said to himself: Who will give me this mound of dirt suitable for filling in my ditch; I would even be willing to pay for it with money, and the owner of the mound, noticing the other’s ditch, said to himself: Who will give me this ditch for money, so that I may use it to remove the mound of earth from my property? At a later point, one day, they happened to have met one another. The owner of the ditch said to the owner of the mound: Sell me your mound so I can fill in my ditch. The mound’s owner, anxious to rid himself of the excess dirt on his property, said to him: Take it for free; if only you had done so sooner. Similarly, Ahasuerus himself wanted to destroy the Jews. As he was delighted that Haman had similar aspirations and was willing to do the job for him, he demanded no money from him. § The verse states: “And the king removed his ring from his hand” (Esther 3:10). Rabbi Abba bar Kahana said: The removal of Ahasuerus’s ring for the sealing of Haman’s decree was more effective than the forty-eight prophets and the seven prophetesses who prophesied on behalf of the Jewish people. As, they were all unable to return the Jewish people to the right way, but the removal of Ahasuerus’s ring returned them to the right way, since it brought them to repentance.

מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה אמרה לו עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם אמר לה (שמואל א כה, לג) ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני [היום הזה] מבא בדמים דמים תרתי משמע אלא מלמד שגילתה את שוקה והלך לאורה ג' פרסאות אמר לה השמיעי לי אמרה לו (שמואל א כה, לא) לא תהיה זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע ומסקנא הכי הואי (שמואל א כה, כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כי הוות מיפטרא מיניה אמרה ליה (שמואל א כה, לא) והטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא פילכא איכא דאמרי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי חולדה דכתיב (מלכים ב כב, יד) וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור וגו' ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנביא איהי אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיה היתה ולא הוה מקפיד עליה ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה אמרי דבי רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן ר' יוחנן אמר ירמיה לא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים ומנלן דאהדור דכתיב (יחזקאל ז, יג) כי המוכר אל הממכר לא ישוב אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל אלא מלמד שירמיה החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהן דכתיב (מלכים ב כג, יז) ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בבית אל וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן רב נחמן אמר מהכא (הושע ו, יא) גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי אסתר דכתיב (אסתר ה, א) ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות בגדי מלכות מיבעי ליה אלא שלבשתה רוח הקדש כתיב הכא ותלבש וכתיב התם (דברי הימים א יב, יט) ורוח לבשה את עמשי וגו' אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי תרתי נשי יהירן הויין וסניין שמייהו חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא זיבורתא כתיב בה (שופטים ד, ו) ותשלח ותקרא לברק ואילו איהי לא אזלה לגביה כרכושתא כתיב בה (מלכים ב כב, טו) אמרו לאיש ולא אמרה אמרו למלך אמר רב נחמן חולדה מבני בניו של יהושע היתה כתיב הכא (מלכים ב כב, יד) בן חרחס וכתיב התם (שופטים ב,ט) בתמנת חרס איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה ואלו הן נריה ברוך ושריה מחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה כתיב הכא בן תקוה (מלכים ב כב, יד) וכתיב התם (יהושע ב, יח) את תקות חוט השני אמר ליה עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתא דאיגיירא ונסבה יהושע ומי הוו ליה זרעא ליהושע והכתיב (דברי הימים א ז, כז) נון בנו יהושע בנו בני לא הוו ליה בנתן הוו ליה

Esther was also a prophetess, as it is written: “And it came to pass on the third day that Esther clothed herself in royalty” (Esther 5:1). It should have said: Esther clothed herself in royal garments. Rather, this alludes to the fact that she clothed herself with a divine spirit of inspiration. It is written here: “And she clothed herself,” and it is written elsewhere: “And the spirit clothed Amasai” (I Chronicles 12:19). Just as there the reference is to being enclothed by a spirit, so too Esther was enclothed by a spirit of divine inspiration.

בשלמא אינהו מיפרשי אלא אבהתייהו מנלן כדעולא דאמר עולא כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא שמו ולא שם אביו בידוע שהוא נביא ולא בן נביא שמו ושם עירו מפורש בידוע שהוא מאותה העיר שמו ולא שם עירו בידוע שהוא מירושלים במתניתא תנא כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט לך הכתוב באחד מהן לשבח כגון (צפניה א, א) דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה בידוע שהוא צדיק בן צדיק וכל שפרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי כגון (ירמיהו מא, א) ויהי בחדש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע בידוע שהוא רשע בן רשע אמר רב נחמן מלאכי זה מרדכי ולמה נקרא שמו מלאכי שהיה משנה למלך מיתיבי ברוך בן נריה ושריה בן מעשיה ודניאל ומרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש תיובתא תניא אמר רבי יהושע בן קרחה מלאכי זה עזרא וחכ"א מלאכי שמו אמר רב נחמן מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא דכתיב בנביאות מלאכי (מלאכי ב, יא) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר ומאן אפריש נשים נכריות עזרא דכתיב (עזרא י, ב) ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה (ואביגיל רחב) ואסתר ולמאן דאמר אסתר ירקרוקת היתה מפיק אסתר ומעייל ושתי תנו רבנן רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה אמר רבי יצחק כל האומר רחב רחב מיד ניקרי א"ל רב נחמן אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי אמר ליה כי קאמינא ביודעה ובמכירה ומרדכי ידע את כל אשר נעשה מאי אמר רב אמר גבה המן מאחשורוש ושמואל אמר גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה ותתחלחל המלכה מאי ותתחלחל אמר רב שפירסה נדה ור' ירמיה אמר שהוצרכה לנקביה ותקרא אסתר להתך אמר רב התך זה דניאל ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו ושמואל אמר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו לדעת מה זה ועל מה זה אמר רבי יצחק שלחה לו שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב בהן (שמות לב, טו) מזה ומזה הם כתובים ויגידו למרדכי את דברי אסתר ואילו איהו לא אזל לגביה מכאן שאין משיבין על הקלקלה לך כנוס את כל היהודים וגו' עד אשר לא כדת אמר רבי אבא שלא כדת היה שבכל יום ויום עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך ויעבור מרדכי אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית ושמואל אמר דעבר ערקומא דמיא ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות בגדי מלכות מיבעי ליה אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא מלמד שלבשתה רוח הקדש כתיב הכא ותלבש וכתיב התם (דברי הימים א יב, יט) ורוח לבשה את עמשי ואמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן ואלו הן דוד ודניאל דוד דברכיה ארונה דכתיב (שמואל ב כד, כג) ויאמר ארונה אל המלך וגו' דניאל דברכיה דריוש דכתיב (דניאל ו, יז) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך ואמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה (בראשית כ, טז) הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים בזרעה (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו ואמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם שופת קדרה ואח"כ נותן לתוכה מים אבל הקב"ה נותן מים ואחר כך שופת הקדרה לקיים מה שנאמר (ירמיהו י, יג) לקול תתו המון מים בשמים ואמר ר"א אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי ואמר ר"א אמר רבי חנינא צדיק אבד לדורו אבד משל לאדם שאבדה לו מרגלית כל מקום שהיא מרגלית שמה לא אבדה אלא לבעלה וכל זה איננו שוה לי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך אמר כל זה אינו שוה לי כדרב חסדא דאמר רב חסדא זה בא בפרוזבולי וזה בא

§ The Gemara returns to its explanation of the verses of the book of Esther. The verse states: “When Mordecai perceived all that was done, Mordecai rent his clothes, and put on sackcloth with ashes, and went out into the midst of the city, and cried with a loud and bitter cry” (Esther 4:1). The Gemara asks: What did Mordecai say when he cried out? Rav said: He said that Haman has risen above Ahasuerus, for he saw that Haman had become even stronger than Ahasuerus himself, and that he controlled all affairs of the empire. And Shmuel said: The upper King has prevailed over the lower king, saying this euphemistically and insinuating just the opposite. In other words, it would appear that Ahasuerus, the lower king, has prevailed over the higher King, God in Heaven, Who desires good for the Jewish people.

. The verse continues to relate that Esther sent Hathach to Mordecai after hearing about the decree: “To know what this [zeh] was, and why it [zeh] was” (Esther 4:5). Rabbi Yitzḥak said that Esther sent a message to Mordecai, saying: Perhaps the Jews have transgressed the five books of the Torah, as it is written with regard to the two tablets: “On this [zeh] side and on the other [zeh] side were they written” (Exodus 32:15). The verse states: “And they told Esther’s words to Mordecai” (Esther 4:12), but he, Hathach himself, did not go to tell him directly. The Gemara explains: From here we see that one does not bring back a sad report. If one has nothing positive to say, it is best for him to remain silent. This explains why Hathach himself did not report the information to Mordecai, and Esther’s words had to be delivered by other messengers. Esther sent a message to Mordecai: “Go, gather together all the Jews who are present in Shushan, and fast for me, and neither eat nor drink for three days, night and day; I also and my maidens will fast likewise, and so will I go in to the king, not according to the custom” (Esther 4:16). Rabbi Abba said: It will not be according to my usual custom, for every day until now when I submitted myself to Ahasuerus it was under compulsion, but now I will be submitting myself to him of my own free will. And Esther further said: “And if I perish, I perish” (Esther 4:16). What she meant was: Just as I was lost to my father’s house ever since I was brought here, so too, shall I be lost to you, for after voluntarily having relations with Ahasuerus, I shall be forever forbidden to you. There is a dispute with regard to the meaning of the verse: “So Mordecai passed [vaya’avor]” (Esther 4:17). Rav said: This means that he passed the first day of Passover as a fast day, understanding the word vaya’avor in the sense of sin [aveira], as by doing so he transgressed the obligation to rejoice on the Festival. And Shmuel said: It means that he crossed over [avar] a stream in order to bring the message to all. The verse states: “And it came to pass on the third day, that Esther clothed herself in royalty” (Esther 5:1). The Gemara asks: It should have said: Esther clothed herself in royal garments. Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said: This teaches that she clothed herself with a divine spirit of inspiration, as it is written here: “And she clothed herself,” and it is written elsewhere: “And the spirit clothed Amasai” (I Chronicles 12:19). Just as there the reference is to the spirit of divine inspiration, so too here, the term royalty is referring to the spirit of divine inspiration.

בפרוזבוטי אמר רב פפא וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי וכל זה איננו שוה לי מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו ובשעה שרואה את מרדכי יושב בשער המלך אמר כל זה איננו שוה לי ואמר ר' אלעזר אמר רבי חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר (ישעיהו כח, ה) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי [וגו'] מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה לעושין צביונו ולמצפין תפארתו יכול לכל ת"ל לשאר עמו למי שמשים עצמו כשירים ולרוח משפט זה הדן את יצרו וליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמתו ולגבורה זה המתגבר על יצרו משיבי מלחמה שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה שערה [אלו ת"ח] שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הקדוש ברוך הוא ישראל עסקו בתורה אומות העולם לא עסקו בתורה אמר ליה גם אלה ביין שגו ובשכר תעו פקו פליליה אין פקו אלא גיהנם שנאמר (שמואל א כה, לא) ולא תהיה זאת לך לפוקה ואין פליליה אלא דיינין שנאמר (שמות כא, כב) ונתן בפלילים ותעמד בחצר בית המלך הפנימית א"ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה (תהלים כב, ב) אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנאמר (תהלים כב, כב) הושיעני מפי אריה ויהי כראות המלך את אסתר המלכה אמר רבי יוחנן ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט וכמה אמר רבי ירמיה שתי אמות היה והעמידו על שתים עשרה ואמרי לה על שש עשרה ואמרי לה על עשרים וארבע במתניתא תנא על ששים וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה וכן אתה מוצא בשיני רשעים דכתיב (תהלים ג, ח) שיני רשעים שברת ואמר ריש לקיש אל תקרי שברת אלא שריבבת רבה בר עופרן אמר משום ר"א ששמע מרבו ורבו מרבו מאתים ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות ומאי ניהו בנין בית המקדש יבא המלך והמן אל המשתה ת"ר מה ראתה אסתר שזימנה את המן ר"א אומר פחים טמנה לו שנאמר (תהלים סט, כג) יהי שלחנם לפניהם לפח ר' יהושע אומר מבית אביה למדה שנאמר (משלי כה, כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' ר"מ אומר כדי שלא יטול עצה וימרוד ר' יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית ר' נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים ר' יוסי אומר כדי שיהא מצוי לה בכל עת ר"ש בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס רבי יהושע בן קרחה אומר אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא רבן גמליאל אומר מלך הפכפכן היה אמר רבי גמליאל עדיין צריכין אנו למודעי דתניא ר' אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים רבה אמר (משלי טז, יח) לפני שבר גאון אביי ורבא דאמרי תרוייהו (ירמיהו נא, לט) בחומם אשית את משתיהם וגו' אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א"ל כמאן חזיא אסתר ועבדא הכי א"ל ככולהו תנאי וככולהו אמוראי ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו וכמה רוב בניו אמר רב ל' עשרה מתו ועשרה נתלו ועשרה מחזרין על הפתחים ורבנן אמרי אותן שמחזרין על הפתחים שבעים הויא דכתיב (שמואל א ב, ה) שבעים בלחם נשכרו אל תקרי שבעים אלא שבעים ורמי בר אבא אמר כולן מאתים ושמונה הוו שנאמר ורוב בניו ורוב בגימטריא מאתן וארביסר הוו אמר רב נחמן בר יצחק ורב כתיב בלילה ההוא נדדה שנת המלך אמר רבי תנחום נדדה שנת מלכו של עולם ורבנן אמרי נדדו עליונים נדדו תחתונים רבא אמר שנת המלך אחשורוש ממש נפלה ליה מילתא בדעתיה אמר מאי דקמן דזמינתיה אסתר להמן דלמא עצה קא שקלי עילויה דההוא גברא למקטליה הדר אמר אי הכי לא הוה גברא דרחים לי דהוה מודע לי הדר אמר דלמא איכא איניש דעבד בי טיבותא ולא פרעתיה משום הכי מימנעי אינשי ולא מגלו לי מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים ויהיו נקראים מלמד שנקראים מאיליהן וימצא כתוב כתב מבעי ליה מלמד
as one with the heritage of a poor man [perozeboti], as Mordecai had been Haman’s slave master and was aware of Haman’s lowly lineage. Rav Pappa said: And he was called: The slave who was sold for a loaf of bread. Haman’s previously quoted statement: “Yet all this avails me nothing” (Esther 5:13), teaches that all the treasures of that wicked one were engraved on his heart, and when he saw Mordecai sitting at the king’s gate, he said: As long as Mordecai is around, all this that I wear on my heart avails me nothing. And Rabbi Elazar further said that Rabbi Ḥanina said: In the future, the Holy One, Blessed be He, will be a crown on the head of each and every righteous man. As it is stated: “In that day shall the Lord of hosts be for a crown of glory, and for a diadem of beauty, to the residue of His people” (Isaiah 28:5). What is the meaning of “for a crown of glory [tzevi], and for a diadem [velitzefirat] of beauty”? A crown for those that do His will [tzivyono] and a diadem for those that await [velamtzapin] His glory. One might have thought that this extends to all such individuals. Therefore, the verse states: “To the residue of his people,” to whoever regards himself as a remainder, i.e., small and unimportant like residue. But whoever holds himself in high esteem will not merit this. Apropos the quotation from Isaiah, the Gemara explains the following verse, which states: “And for a spirit of justice to him that sits in judgment and for strength to them that turn back the battle to the gate” (Isaiah 28:6). “And for a spirit of justice”; this is referring to one who brings his evil inclination to trial and forces himself to repent. “To him that sits in judgment”; this is referring to one who judges an absolutely true judgment. “And for strength”; this is referring to one who triumphs over his evil inclination. “Them that turn back the battle”; this is referring to those that give and take in their discussion of halakha in the battle of understanding the Torah. “To the gate”; this is referring to the Torah scholars who arrive early and stay late at the darkened gates of the synagogues and study halls. The Gemara continues with an episode associated with a verse in Isaiah. The Attribute of Justice said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, how are these, referring to the Jewish people, different from those, the other nations of the world, such that God performs miracles only on behalf of the Jewish people? The Holy One, Blessed be He, said to it: The Jewish people occupied themselves with Torah, whereas the other nations of the world did not occupy themselves with Torah. The Attribute of Justice said to Him: “These also reel through wine, and stagger through strong drink; the priest and the prophet reel through strong drink, they are confused because of wine, they stagger because of strong drink; they reel in vision, they stumble [paku] in judgment [peliliyya]” (Isaiah 28:7). The word paku in this context is referring only to Gehenna, as it is stated: “That this shall not be a cause of stumbling [puka] to you” (I Samuel 25:31), and the word peliliyya here is referring only to judges, as it is stated: “And he shall pay as the judges determine [bifelilim]” (Exodus 21:22). The response of the Attribute of Justice was essentially that the Jewish people have also sinned and are consequently liable to receive punishment. § The Gemara returns to its explanation of the verses of the Megilla. The verse states with regard to Esther: “And she stood in the inner court of the king’s house” (Esther 5:1). Rabbi Levi said: Once she reached the chamber of the idols, which was in the inner court, the Divine Presence left her. She immediately said: “My God, my God, why have You forsaken me?” (Psalms 22:2). Perhaps it is because You judge an unintentional sin as one performed intentionally, and an action done due to circumstances beyond one’s control as one done willingly. Or perhaps You have left me because in my prayers I called Haman a dog, as it is stated: “Deliver my soul from the sword; my only one from the hand of the dog” (Psalms 22:21). She at once retracted and called him in her prayers a lion, as it is stated in the following verse: “Save me from the lion’s mouth” (Psalms 22:22). The verse states: “And so it was, that when the king saw Esther the queen standing in the court, that she obtained favor in his sight; and the king held out to Esther the golden scepter that was in his hand” (Esther 5:2). Rabbi Yoḥanan said: Three ministering angels happened to join her at that time: One that raised up her neck, so that she could stand erect, free of shame; one that strung a cord of divine grace around her, endowing her with charm and beauty; and one that stretched the king’s scepter. How much was it stretched? Rabbi Yirmeya said: The scepter was two cubits, and he made it twelve cubits. And some say that he made it sixteen cubits, and yet others say twenty-four cubits. It was taught in a baraita: He made it sixty cubits. And similarly you find with the arm of Pharaoh’s daughter, which she stretched out to take Moshe. And so too, you find with the teeth of the wicked, as it is written: “You have broken the teeth of the wicked” (Psalms 3:8), with regard to which Reish Lakish said: Do not read it as “You have broken [shibbarta],” but as: You have enlarged [sheribavta]. Rabba bar Oferan said in the name of Rabbi Elazar, who heard it from his teacher, who in turn heard it from his teacher: The scepter was stretched two hundred cubits. The verse states: “Then the king said to her” (Esther 5:3), to Esther the queen, “What is your wish, even to half the kingdom, it shall be performed” (Esther 5:6). The Gemara comments that Ahasuerus intended only a limited offer: Only half the kingdom, but not the whole kingdom, and not something that would serve as a barrier to the kingdom, as there is one thing to which the kingdom will never agree. And what is that? The building of the Temple; if that shall be your wish, realize that it will not be fulfilled. The verse states that Esther requested: “If it seem good unto the king, let the king and Haman come this day to the banquet that I have prepared for him” (Esther 5:4). The Sages taught in a baraita: What did Esther see to invite Haman to the banquet? Rabbi Elazar says: She hid a snare for him, as it is stated: “Let their table become a snare before them” (Psalms 69:23), as she assumed that she would be able to trip up Haman during the banquet. Rabbi Yehoshua says: She learned to do this from the Jewish teachings of her father’s house, as it is stated: “If your enemy be hungry, give him bread to eat” (Proverbs 25:21). Rabbi Meir says: She invited him in order that he be near her at all times, so that he would not take counsel and rebel against Ahasuerus when he discovered that the king was angry with him. Rabbi Yehuda says: She invited Haman so that it not be found out that she was a Jew, as had she distanced him, he would have become suspicious. Rabbi Neḥemya says: She did this so that the Jewish people would not say: We have a sister in the king’s house, and consequently neglect their prayers for divine mercy. Rabbi Yosei says: She acted in this manner, so that Haman would always be on hand for her, as that would enable her to find an opportunity to cause him to stumble before the king. Rabbi Shimon ben Menasya said that Esther said to herself: Perhaps the Omnipresent will take notice that all are supporting Haman and nobody is supporting the Jewish people, and He will perform for us a miracle. Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: She said to herself: I will act kindly toward him and thereby bring the king to suspect that we are having an affair; she did so in order that both he and she would be killed. Essentially, Esther was willing to be killed with Haman in order that the decree would be annulled. Rabban Gamliel says: Ahasuerus was a fickle king, and Esther hoped that if he saw Haman on multiple occasions, eventually he would change his opinion of him. Rabban Gamliel said: We still need the words of Rabbi Eliezer HaModa’i to understand why Esther invited Haman to her banquet. As it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer HaModa’i says: She made the king jealous of him and she made the other ministers jealous of him, and in this way she brought about his downfall. Rabba says: Esther invited Haman to her banquet in order to fulfill that which is stated: “Pride goes before destruction” (Proverbs 16:18), which indicates that in order to destroy the wicked, one must first bring them to pride. It can be understood according to Abaye and Rava, who both say that she invited Haman in order to fulfill the verse: “When they are heated, I will make feasts for them, and I will make them drunk, that they may rejoice, and sleep a perpetual sleep” (Jeremiah 51:39). The Gemara relates that Rabba bar Avuh once happened upon Elijah the Prophet and said to him: In accordance with whose understanding did Esther see fit to act in this manner? What was the true reason behind her invitation? He, Elijah, said to him: Esther was motivated by all the reasons previously mentioned and did so for all the reasons previously stated by the tanna’im and all the reasons stated by the amora’im. The verse states: “And Haman recounted to them the glory of his riches, and the multitude of his sons” (Esther 5:11). The Gemara asks: And how many sons did he in fact have that are referred to as “the multitude of his sons”? Rav said: There were thirty sons; ten of them died in childhood, ten of them were hanged as recorded in the book of Esther, and ten survived and were forced to beg at other people’s doors. And the Rabbis say: Those that begged at other people’s doors numbered seventy, as it is written: “Those that were full, have hired themselves out for bread” (I Samuel 2:5). Do not read it as: “Those that were full” [seve’im]; rather, read it as seventy [shivim], indicating that there were seventy who “hired themselves out for bread.” And Rami bar Abba said: All of Haman’s sons together numbered two hundred and eight, as it is stated: “And the multitude [verov] of his sons.” The numerical value of the word verov equals two hundred and eight, alluding to the number of his sons. The Gemara comments: But in fact, the numerical value [gimatriyya] of the word verov equals two hundred and fourteen, not two hundred and eight. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The word verov is written in the Bible without the second vav, and therefore its numerical value equals two hundred and eight. The verse states: “On that night the sleep of the king was disturbed” (Esther 6:1). Rabbi Tanḥum said: The verse alludes to another king who could not sleep; the sleep of the King of the universe, the Holy One, Blessed be He, was disturbed. And the Sages say: The sleep of the higher ones, the angels, was disturbed, and the sleep of the lower ones, the Jewish people, was disturbed. Rava said: This should be understood literally: The sleep of King Ahasuerus was disturbed. And this was the reason Ahasuerus could not sleep: A thought occurred to him and he said to himself: What is this before us that Esther has invited Haman? Perhaps they are conspiring against that man, i.e., against me, to kill him. He then said again to himself: If this is so, is there no man who loves me and would inform me of this conspiracy? He then said again to himself: Perhaps there is some man who has done a favor for me and I have not properly rewarded him, and due to that reason people refrain from revealing to me information regarding such plots, as they see no benefit for themselves. Immediately afterward, the verse states: “And he commanded the book of remembrances of the chronicles to be brought” (Esther 6:1). The verse states: “And they were read before the king” (Esther 6:1). The Gemara explains that this passive form: “And they were read,” teaches that they were read miraculously by themselves. It further says: “And it was found written [katuv]” (Esther 6:2). The Gemara asks: Why does the Megilla use the word katuv, which indicates that it was newly written? It should have said: A writing [ketav] was found, which would indicate that it had been written in the past. The Gemara explains: This teaches
ששמשי מוחק וגבריאל כותב אמר רבי אסי דרש ר' שילא איש כפר תמרתא ומה כתב שלמטה שלזכותן של ישראל אינו נמחק כתב שלמעלה לא כל שכן (אסתר ו, ג) לא נעשה עמו דבר אמר רבא לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאים את המן (אסתר ו, ד) הכין לו תנא לו הכין ועשה כן למרדכי אמר ליה מנו מרדכי אמר ליה (אסתר ו, י) היהודי אמר ליה טובא מרדכי איכא ביהודאי אמר ליה (אסתר ו, י) היושב בשער המלך אמר ליה סגי ליה בחד דיסקרתא אי נמי בחד נהרא אמר ליה הא נמי הב ליה אל תפל דבר מכל אשר דברת ויקח המן את הלבוש ואת הסוס אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה וסוסיה מיחד בידיה מירתת אמר להו לרבנן האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי אמר ליה רשע עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי אמר ליה קום לבוש הני מאני ורכוב האי סוסיא דבעי לך מלכא אמר ליה לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למזייא דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי שדרה אסתר ואסרתינהו לכולהו בי בני ולכולהו אומני עייליה איהו לבי בני ואסחיה ואזיל ואייתי זוזא מביתיה וקא שקיל ביה מזייה בהדי דקא שקיל ליה אינגד ואיתנח אמר ליה אמאי קא מיתנחת אמר ליה גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבנוהי השתא לישוייה בלאני וספר אמר ליה רשע ולאו ספר של כפר קרצום היית תנא המן ספר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנה בתר דשקלינהו למזייה לבשינהו למאניה אמר ליה סק ורכב אמר ליה לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא גחין וסליק כי סליק בעט ביה אמר ליה לא כתיב לכו (משלי כד, יז) בנפל אויבך אל תשמח אמר ליה הני מילי בישראל אבל בדידכו כתיב (דברים לג, כט) ואתה על במותימו תדרוך (אסתר ו, יא) ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן חזיתיה ברתיה דקיימא אאיגרא סברה האי דרכיב אבוה והאי דמסגי קמיה מרדכי שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה דלי עיניה וחזת דאבוה הוא נפלה מאיגרא לארעא ומתה והיינו דכתיב וישב מרדכי אל שער המלך אמר רב ששת ששב לשקו ולתעניתו והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש אבל על בתו וחפוי ראש על שאירע לו ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו' קרי להו אוהביו וקרי להו חכמיו אמר רבי יוחנן כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם אם מזרע היהודים מרדכי וגו' אמרו ליה אי משאר שבטים קאתי יכלת ליה ואי משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה לא יכלת ליה יהודה דכתיב (בראשית מט, ח) ידך בערף אויביך אינך דכתיב בהו (תהלים פ, ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך (אסתר ו, יג) כי נפל תפול לפניו דרש ר' יהודה בר אלעאי שתי נפילות הללו למה אמרו לו אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים (אסתר ו, יד) וסריסי המלך הגיעו ויבהילו מלמד שהביאוהו בבהלה כי נמכרנו אני ועמי וגו' אין הצר שוה בנזק המלך אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ויאמר ויאמר למה לי אמר רבי אבהו בתחלה על ידי תורגמן כיון דאמרה ליה מדבית שאול קאתינא מיד ויאמר לאסתר המלכה: ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה אמר ר' אלעזר מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן: והמלך קם בחמתו וגו' והמלך שב מגנת הביתן מקיש שיבה לקימה מה קימה בחימה אף שיבה בחימה דאזל ואשכח למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי וקא עקרי לאילני דבוסתני ואמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה דפקדינן המן אתא לביתיה והמן נופל על המטה נופל נפל מיבעי ליה אמר רבי אלעזר מלמד שבא מלאך והפילו עליה אמר ויי מביתא ויי מברא ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית ויאמר חרבונה וגו' אמר רבי אלעזר אף חרבונה רשע באותה עצה היה כיון שראה שלא נתקיימה עצתו מיד ברח והיינו דכתיב (איוב כז, כב) וישלך עליו ולא יחמול מידו ברוח יברח וחמת המלך שככה שתי שכיכות הללו למה אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש ואמרי לה אחת של אסתר ואחת של ושתי (בראשית מה, כב) לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימן נתן חמש חליפות אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק
that Shimshai, the king’s scribe who hated the Jews (see Ezra 4:17), was erasing the description of Mordecai’s saving the king, and the angel Gavriel was writing it again. Therefore, it was indeed being written in the present. Rabbi Asi said: Rabbi Sheila, a man of the village of Timarta, taught: If something written down below in this world that is for the benefit of the Jewish people cannot be erased, is it not all the more so the case that something written up above in Heaven cannot be erased? The verse states that Ahasuerus was told with regard to Mordecai: “Nothing has been done for him” (Esther 6:3). Rava said: It is not because they love Mordecai that the king’s servants said this, but rather because they hate Haman. The verse states: “Now Haman had come into the outer court of the king’s house, to speak to the king about hanging Mordecai on the gallows that he had prepared for him” (Esther 6:4). A Sage taught in a baraita: This should be understood to mean: On the gallows that he had prepared for himself. The verse relates that Ahasuerus ordered Haman to fulfill his idea of the proper way to honor one who the king desires to glorify by parading him around on the king’s horse while wearing the royal garments: “And do so to Mordecai the Jew who sits at the king’s gate, let nothing fail of all that you have spoken” (Esther 6:10). The Gemara explains that when Ahasuerus said to Haman: “And do so to Mordecai,” Haman said to him in an attempt to evade the order: Who is Mordecai? Ahasuerus said to him: “The Jew.” Haman then said to him: There are several men named Mordecai among the Jews. Ahasuerus then said to him: I refer to the one “who sits at the king’s gate.” Haman said to him: Why award him such a great honor? It would certainly be enough for him to receive one village [disekarta] as an estate, or one river for the levy of taxes. Ahasuerus said to him: This too you must give him. “Let nothing fail of all that you have spoken,” i.e., provide him with all that you proposed and spoke about in addition to what I had said. The Gemara describes what occurred as Haman went to follow the king’s orders, as the verse states: “Then Haman took the apparel and the horse” (Esther 6:11). When he went, he found Mordecai as the Sages were sitting before him, and he was demonstrating to them the halakhot of the handful, i.e., the scooping out of a handful of flour from the meal-offering in order to burn it on the altar. Once Mordecai saw him coming toward him with his horse’s reins held in his hands, he became frightened, and he said to the Sages: This evil man has come to kill me. Go away from him so that you should not get burnt from his coals, i.e., that you should not suffer harm as well. At that moment Mordecai wrapped himself in his prayer shawl and stood up to pray. Haman came over to where they were and sat down before them and waited until Mordecai finished his prayer. In the interim, as he waited, Haman said to the other Sages: With what were you occupied? They said to him: When the Temple is standing, one who pledges a meal-offering would bring a handful of fine flour and achieve atonement with it. He said to them: Your handful of fine flour has come and cast aside my ten thousand pieces of silver, which I had pledged toward the destruction of the Jewish people. When Mordecai finished praying, he said to Haman: Wicked man, when a slave buys property, to whom belongs the slave and to whom belongs the property? As I once bought you as a slave, what silver can be yours? Haman said to him: Stand up, put on these garments and ride on this horse, for the king wants you to do so. Mordecai said to him: I cannot do so until I enter the bathhouse [bei vanei] and trim my hair, for it is not proper conduct to use the king’s garments in this state that I am in now. In the meantime, Esther sent messengers and closed all the bathhouses and all the shops of the craftsmen, including the bloodletters and barbers. When Haman saw that there was nobody else to do the work, he himself took Mordecai into the bathhouse and washed him, and then he went and brought scissors [zuza] from his house and trimmed his hair. While he was trimming his hair he injured himself and sighed. Mordecai said to him: Why do you sigh? Haman said to him: The man whom the king had once regarded above all his other ministers is now made a bathhouse attendant [balanei] and a barber. Mordecai said to him: Wicked man, were you not once the barber of the village of Kartzum? If so, why do you sigh? You have merely returned to the occupation of your youth. It was taught in a baraita: Haman was the barber of the village of Kartzum for twenty-two years. After Haman trimmed his hair, Haman dressed Mordecai in the royal garments. Haman then said to him: Mount the horse and ride. Mordecai said to him: I am unable, as my strength has waned from the days of fasting that I observed. Haman then stooped down before him and Mordecai ascended on him. As he was ascending the horse, Mordecai gave Haman a kick. Haman said to him: Is it not written for you: “Do not rejoice when your enemy falls” (Proverbs 24:17)? Mordecai said to him: This statement applies only to Jews, but with regard to you it is written: “And you shall tread upon their high places” (Deuteronomy 33:29). The verse states: “And he proclaimed before him: Thus shall it be done to the man whom the king delights to honor” (Esther 6:11). As Haman was taking Mordecai along the street of Haman’s house, Haman’s daughter was standing on the roof and saw the spectacle. She thought to herself that the one who is riding on the horse must be her father, and the one walking before him must be Mordecai. She then took a chamber pot full of feces and cast its contents onto the head of her father, whom she mistakenly took as Mordecai. When Haman raised his eyes in disgust afterward, and looked up at his daughter, she saw that he was her father. In her distress, she fell from the roof to the ground and died. And this is as it is written: “And Mordecai returned to the king’s gate” (Esther 6:12). Rav Sheshet said: This means that he returned to his sackcloth and his fasting over the troubles of the Jewish people. Simultaneously, “but Haman hastened to his house, mourning, and having his head covered” (Esther 6:12). “Mourning”; over the death of his daughter. “And having his head covered”; due to what had happened to him, as his head was full of filth. The following verse states: “And Haman recounted to Zeresh his wife and to all his friends everything that had befallen him. Then his wise men and Zeresh his wife said to him: If Mordecai, before whom you have begun to fall, be of the seed of the Jews, then you will not prevail over him, but you shall fall before him” (Esther 6:13). The Gemara comments: At the beginning of the verse it calls them “his friends,” and in the continuation of the verse it calls them “his wise men.” Rabbi Yoḥanan said: Whoever says something wise, even if he is from the nations of the world, is called a wise man. The Gemara explains that their wise remark, which earned them their distinction, is contained in their advice: “If Mordecai be of the seed of the Jews [Yehudim], then you will not prevail over him” (Esther 6:13). The word Yehudim can also refer to people from the tribe of Judah. Haman’s wise men thereby said to him: If he descends from the other tribes, you can still prevail over him, but if he descends from the tribe of either Judah, Benjamin, Ephraim, or Manasseh, you cannot prevail over him. With regard to Judah, the proof of this is as it is written: “Your hand shall be on the neck of your enemies” (Genesis 49:8), indicating that Judah will emerge victorious over his enemies. And the proof that Haman cannot prevail over the others that were mentioned is as it is written with regard to them: “Before Ephraim and Benjamin and Manasseh, stir up Your might” (Psalms 80:3). The wise men continued: “But you shall fall [nafol tippol] before him” (Esther 6:13). Rabbi Yehuda bar Ilai interpreted a verse homiletically: Why are these two fallings, nafol and tippol, mentioned here? The wise men said to Haman: This Jewish nation is compared in the Bible to the dust of the earth and it is also compared to the stars in heaven. This teaches you that when they descend, they descend to the dust, and when they rise, they rise to the stars. Accordingly, when Mordecai is on the rise, you will be utterly incapable of prevailing over him. The next verse states: “The king’s chamberlains came, and they hastened [vayavhilu] to bring Haman” (Esther 6:14). This teaches that they brought him in disarray [behala], not even giving him a chance to wash himself from the filth. During the banquet Esther said to Ahasuerus: “For we are sold, I and my people, to be destroyed, to be slain, and to be annihilated. But if we had been sold merely for bondmen and bondwomen, I would have held my tongue, since the affliction [tzar] would not have been worth [eino shoveh] the damage to the king” (Esther 7:4). The Gemara explains that she said to him: This adversary [tzar] is not concerned [eino shoveh] about the damage that he is constantly causing to the king. First he was jealous of Vashti and killed her, as it has been explained that Memucan, who suggesting killing Vashti, was Haman; now he is jealous of me and desires to kill me. The verse states: “Then said the king Ahasuerus and said to Esther the queen” (Esther 7:5). The Gemara asks: Why do I need it to say “said” and again “said”? Rabbi Abbahu said: At first he spoke to her through the translator, who would interpret on his behalf, because he thought that she was a common woman of lowly ancestry. Once she told him that she came from the house of Saul, immediately it says: “And said to Esther the queen.” Ahasuerus himself spoke to her, as if she had royal lineage, she was a woman befitting his status. The next verse states: “And Esther said: An adversary and enemy is this wicked Haman” (Esther 7:6). Rabbi Elazar said: This teaches that she was in fact pointing toward Ahasuerus, indicating that in fact he was an adversary and enemy, and an angel came and pushed her hand toward Haman. The verse states: “And the king arose from the banquet of wine in his wrath and went into the palace garden” (Esther 7:7), and the next verse states: “Then the king returned out of the palace garden to the place of the wine drinking” (Esther 7:8). The Gemara comments: The verses here compare his returning to his arising: Just as his arising was in wrath, so too, his returning was in wrath. And why did he return in wrath? For when he went out he found ministering angels who appeared to him as people and they were uprooting trees from the garden, and he said to them: What are you doing? They said to him: Haman commanded us to do this. And when he entered his house he saw that “Haman was falling upon the bed” (Esther 7:8). The Gemara asks: Why does it say “was falling” [nofel] in the present tense, implying that he was currently falling? It should have said “fell” [nafal] in the past tense. Rabbi Elazar said: This teaches that an angel came and pushed him down on it, and every time he would try to stand up, the angel would push him down again. Ahasuerus said: Woe unto me in the house and woe unto me outside, as the verse continues: “Then the king said: Will he even force the queen before me in the house?” (Esther 7:8). “And Harbonah, one of the chamberlains, said before the king, Behold also, the gallows fifty cubits high, which Haman has made for Mordecai, who spoke good for the king, stands in the house of Haman” (Esther 7:9). Rabbi Elazar said: Harbonah was also wicked and involved in that plot, as he too wanted Mordecai executed. Once he saw that his plot had not succeeded, he immediately fled and joined Mordecai’s side. And this is the meaning of that which is written: “It hurls itself at him, and does not spare; he would fain flee out of its hand” (Job 27:22), indicating that when God sends calamity upon a wicked person, his friends immediately flee from him. The verse states: “Then the king’s wrath was assuaged [shakhakha]” (Esther 7:10). The Gemara asks: Why are there two assuagings here? The term shakhakha is used rather than shaka and indicates doubled wrath. There was one assuaging of the wrath of the King of the universe, and one of the wrath of Ahasuerus. And some say: Ahasuerus’s wrath burned within him for two reasons; one due to Haman’s involvement with Esther, and one due to his involvement with Vashti, and now they were both assuaged. Before continuing its midrashic interpretation of the rest of the book of Esther, the Gemara expounds a verse concerning Joseph that relates to the Megilla: “To all of them he gave each man changes of clothing, but to Benjamin he gave three hundred pieces of silver, and five changes of clothing” (Genesis 45:22). The Gemara asks: Is it possible that in the very thing from which that righteous man Joseph had suffered, as his father’s show of favoritism toward him aroused the enmity of his brothers,
יכשל בו דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים אמר רבי בנימן בר יפת רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנאמר ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו' (בראשית מה, יד) ויפול על צוארי בנימן אחיו כמה צוארין הוו ליה לבנימין אמר רבי אלעזר בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב ובנימין בכה על צואריו בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב (בראשית מה, יב) והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין אמר רבי אלעזר אמר להם כשם שאין בלבי על בנימין אחי שלא היה במכירתי כך אין בלבי עליכם כי פי המדבר אליכם כפי כן לבי (בראשית מה, כג) ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים מאי מטוב מצרים אמר ר' בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר שלח לו יין [ישן] שדעת זקנים נוחה הימנו (בראשית נ, יח) וילכו גם אחיו ויפלו לפניו אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר היינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה תעלא מאי בצירותיה מאחווה אלא אי איתמר הכי איתמר (בראשית מז, לא) וישתחו ישראל על ראש המטה אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר תעלא בעידניה סגיד ליה (בראשית נ, כא) וינחם אותם וידבר על לבם אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר מלמד שאמר להם דברים שמתקבלין על הלב ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אמר רב יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור שמחה זה יום טוב וכן הוא אומר (דברים טז, יד) ושמחת בחגך ששון זו מילה וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך ויקר אלו תפלין וכן הוא אומר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש ואת פרשנדתא וגו' עשרת בני המן אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך לממרינהו בנשימה אחת מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו אמר רבי יוחנן ויו דויזתא צריך למימתחה בזקיפא כמורדיא דלברות מאי טעמא כולהו בחד זקיפא אזדקיפו אמר רבי חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה מ"ט שלא תהא תקומה למפלתן ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים אמר רבי אבהו מלמד שבא מלאך וסטרו על פיו ובבאה לפני המלך אמר עם הספר אמר אמרה מיבעי ליה אמר רבי יוחנן אמרה לו יאמר בפה מה שכתוב בספר דברי שלום ואמת אמר רבי תנחום ואמרי לה אמר רבי אסי מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה ומאמר אסתר קיים מאמר אסתר אין דברי הצומות לא אמר רבי יוחנן דברי הצומות ומאמר אסתר קיים (את ימי) הפורים האלה כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין אמר רב יוסף גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד' ולבסוף בתר חמשה מעיקרא כתיב (עזרא ב, ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן ולבסוף כתיב (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש דאמר מר
he himself should stumble by showing favoritism to Benjamin? As Rava bar Meḥaseyya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: Due to the weight of two sela of fine wool that Jacob gave to Joseph, which he added to what he gave Joseph beyond what he gave the rest of his brothers, as he made him his special coat, the story progressed and our forefathers went down to Egypt. How then could Joseph have displayed similar favoritism toward Benjamin? Rabbi Binyamin bar Yefet said: He was not showing favoritism. Rather, he intimated to him that a descendant was destined to issue from him who would go out from the presence of the king wearing five royal garments, as it is stated: “And Mordecai went forth from the presence of the king in royal apparel of sky blue and white, and with a great crown of gold, and with a wrap of fine linen and purple” (Esther 8:15). The Gemara elaborates on certain elements in the story of Joseph and his brothers. The verse states with regard to Joseph: “And he fell on his brother Benjamin’s neck [tzavarei] and wept” (Genesis 45:14). The wording of the verse gives rise to a question, as the word tzavarei is plural, meaning necks: How many necks did Benjamin have, such that the verse should use the plural tzavarei rather than the singular tzavar? Rabbi Elazar said: This intimates that Joseph cried over the two Temples that were destined to be in the tribal territory of Benjamin and were destined to be destroyed. The same verse continues: “And Benjamin wept on his neck” (Genesis 45:14); he cried over the tabernacle of Shiloh that was destined to be in the tribal territory of Joseph and was destined to be destroyed. The verse states: “And behold, your eyes see, and the eyes of my brother Benjamin” (Genesis 45:12). Rabbi Elazar said: Joseph said to his brothers as follows: Just as I certainly harbor no resentment in my heart toward my brother Benjamin, for he was not even present when I was sold, so too, I harbor no resentment toward you. The verse continues: “That it is my mouth [ki fi] that speaks to you” (Genesis 45:12), i.e., As my mouth [kefi] is, so is my heart. The verse states: “And to his father he sent after this manner ten donkeys laden with the good things of Egypt” (Genesis 45:23). The Gemara asks: What are “the good things of Egypt” that are mentioned but not specified here? Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: He sent him aged wine, which the elderly find pleasing. Following Jacob’s death, it states concerning Joseph: “And his brothers even went and fell down before him” (Genesis 50:18). Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: This explains the folk saying that people say: When the fox is in its hour, bow down to it, i.e., if a fox is appointed king, one must bow down before and submit oneself to it. The Gemara expresses astonishment at the use of this parable: Are you calling Joseph a fox? What, was he inferior to his brothers such that in relation to them you call him a fox? Rather, if such a statement was stated, it was stated as follows, not in connection with this verse, but rather in connection with a different verse. The verse states: “And Israel bowed himself upon the head of the bed” (Genesis 47:31). With regard to this, Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: When the fox is in its hour, bow down to it, as Jacob had to bow down before his son Joseph, who had reached greatness. It says with regard to Joseph’s remarks to his brothers: “And he comforted them and spoke to their hearts” (Genesis 50:21). Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: This teaches that he spoke to them words that are acceptable to the heart, and alleviated their fears. This is what he said: If ten lights could not put out one light, as all of you were unable to do me harm, how can one light put out ten lights? § The Gemara returns to its explanation of the Megilla. The verse states: “The Jews had light and gladness, and joy and honor” (Esther 8:16). Rav Yehuda said: “Light”; this is referring to the Torah that they once again studied. And similarly it says: “For the mitzva is a lamp and the Torah is light” (Proverbs 6:23). “Gladness” [simḥa]; this is referring to the Festivals that they once again observed. And similarly it says: “And you shall be glad [vesamakhta] on your Festival” (Deuteronomy 16:14). “Joy” [sasson]; this is referring to circumcision, as they once again circumcised their sons. And similarly it says: “I rejoice [sas] at Your word” (Psalms 119:162), which the Sages understood as referring to David’s rejoicing over the mitzva of circumcision. “Honor”; this is referring to phylacteries, which they once again donned. And similarly it says: “And all peoples of the earth will see that you are called by the name of the Lord; and they will be afraid of you” (Deuteronomy 28:10). And it was taught in a baraita: Rabbi Eliezer the Great said: This is referring to the phylacteries worn on the head. Haman had banned the fulfillment of all the mitzvot mentioned, but upon Haman’s demise the Jews returned to their observance. The verse states: “And in Shushan the capital the Jews slew and destroyed five hundred men. And Parshandatha…and Vaizatha, the ten sons of Haman” (Esther 9:6–10). Rav Adda from Jaffa said: When reading the Megilla, the names of the ten sons of Haman and the word “ten” must be said in one breath. What is the reason for this? It is that their souls all departed together. Rabbi Yoḥanan said: The letter vav in the name “Vaizatha” is a lengthened vav and must be elongated as a pole, like a steering oar of a ship [liberot]. What is the reason for this? To indicate that they were all hanged on one pole. Rabbi Ḥanina bar Pappa said that Rabbi Sheila, a man of the village of Timarta, interpreted a verse homiletically: All of the songs in the Bible are written in the form of a half brick arranged upon a whole brick and a whole brick arranged upon a half brick, i.e., each line of the song is divided into a stitch of text, referred to as a half brick, which is separated by a blank space, referred to as a whole brick, from the concluding stitch of that line of text. The next line of the song inverts the sequence. This is the principle for all songs in the Bible except for this song, referring to the list of Haman’s sons, and the song listing the kings of Canaan who were defeated by Joshua. These two songs are written in the form of a half brick arranged upon a half brick and a whole brick arranged upon a whole brick, i.e., one stitch of text over another, and one blank space over another. What is the reason that these two songs are written in this anomalous fashion? So that they should never rise from their downfall. Just as a wall that is built in this manner will not stand, so too, these individuals should have no resurgence. The verse states: “And the king said to Esther the queen: The Jews have slain and destroyed five hundred men in Shushan the capital, and also the ten sons of Haman; what have they done in the rest of the king’s provinces? Now what is your petition and it shall be granted to you; and what more do you request, and it shall be done” (Esther 9:12). Rabbi Abbahu said: This teaches that an angel came and slapped him on his mouth, so that he was unable to finish what he was saying; he started with a complaint about what the Jews were doing, but ended on an entirely different note. The verse states: “But when she came before the king, he said with a letter” (Esther 9:25). Why does it say: “He said”? It should have said: “She said,” as it was Esther who changed the decree. Rabbi Yoḥanan said: She said to Ahasuerus: Let it be said by word of mouth, indicating that that which is written in the letter should also be ordered verbally. With regard to what is stated: “Words of peace and truth” (Esther 9:30), Rabbi Tanḥum said, and some say that Rabbi Asi said: This teaches that a Megilla scroll requires scoring, i.e., that the lines for the text must be scored onto the parchment, as the Torah itself, i.e., as is done in a Torah scroll. The verses say: “The matters of the fasts and their cry. And the decree of Esther confirmed these matters of Purim” (Esther 9:31–32). The Gemara asks: Should we say that “the decree of Esther” indeed confirmed these matters of Purim, but “the matters of the fasts” did not? But didn’t the fasts also contribute to the miracle? Rabbi Yoḥanan said: These two verses, “The matters of the fasts and their cry. And the decree of Esther confirmed these matters of Purim,” should be read as one. The verse states: “For Mordecai the Jew was second to the king Ahasuerus, and great among the Jews, and accepted by the majority of his brethren” (Esther 10:3). The Gemara comments: The verse indicates that Mordecai was accepted only “By the majority of his brethren,” but not by all his brethren. This teaches that some members of the Sanhedrin parted from him, because he occupied himself with community needs, and was therefore compelled to neglect his Torah study. They felt that this was a mistake and that he should have remained active on the Sanhedrin. Rav Yosef said: Studying Torah is greater than saving lives, as initially, when listing the Jewish leaders who came to Eretz Yisrael, Mordecai was mentioned after four other people, but at the end he was listed after five. This is taken to indicate that his involvement in governmental affairs instead of in Torah study lowered his stature one notch. The Gemara proves this: At first it is written: “Who came with Zerubbabel, Jeshua, Nehemiah, Seraiah, Reelaiah, Mordecai, Bilshan” (Ezra 2:2); but in the end in a later list it is written: “Who came with Zerubbabel, Jeshua, Nehemiah, Azariah, Raamiah, Nahmani, Mordecai, Bilshan” (Nehemiah 7:7). Rav said, and some say that Rav Shmuel bar Marta said: Studying Torah is greater and more important that building the Temple. A proof of this is that for as long as Baruch ben Neriah was alive in Babylonia, Ezra, who was his disciple, did not leave him and go up to Eretz Yisrael to build the Temple. Rabba said that Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta said: Studying Torah is greater and more important than honoring one’s father and mother, and a proof of this is that for all those years that our father Jacob spent in the house of Eber and studied Torah there he was not punished for having neglected to fulfill the mitzva of honoring one’s parents. As the Master said:
(א) לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּ֥לֶת הַשַּׁ֗חַר מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) אֵלִ֣י אֵ֭לִי לָמָ֣ה עֲזַבְתָּ֑נִי רָח֥וֹק מִֽ֝ישׁוּעָתִ֗י דִּבְרֵ֥י שַׁאֲגָתִֽי׃ (ג) אֱ‍ֽלֹהַ֗י אֶקְרָ֣א י֭וֹמָם וְלֹ֣א תַעֲנֶ֑ה וְ֝לַ֗יְלָה וְֽלֹא־דֽוּמִיָּ֥ה לִֽי׃ (ד) וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל׃ (ה) בְּ֭ךָ בָּטְח֣וּ אֲבֹתֵ֑ינוּ בָּ֝טְח֗וּ וַֽתְּפַלְּטֵֽמוֹ׃ (ו) אֵלֶ֣יךָ זָעֲק֣וּ וְנִמְלָ֑טוּ בְּךָ֖ בָטְח֣וּ וְלֹא־בֽוֹשׁוּ׃ (ז) וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם׃ (ח) כָּל־רֹ֭אַי יַלְעִ֣גוּ לִ֑י יַפְטִ֥ירוּ בְ֝שָׂפָ֗ה יָנִ֥יעוּ רֹֽאשׁ׃ (ט) גֹּ֣ל אֶל־יְהוָ֣ה יְפַלְּטֵ֑הוּ יַ֝צִּילֵ֗הוּ כִּ֘י חָ֥פֵֽץ בּֽוֹ׃ (י) כִּֽי־אַתָּ֣ה גֹחִ֣י מִבָּ֑טֶן מַ֝בְטִיחִ֗י עַל־שְׁדֵ֥י אִמִּֽי׃ (יא) עָ֭לֶיךָ הָשְׁלַ֣כְתִּי מֵרָ֑חֶם מִבֶּ֥טֶן אִ֝מִּ֗י אֵ֣לִי אָֽתָּה׃ (יב) אַל־תִּרְחַ֣ק מִ֭מֶּנִּי כִּי־צָרָ֣ה קְרוֹבָ֑ה כִּי־אֵ֥ין עוֹזֵֽר׃ (יג) סְ֭בָבוּנִי פָּרִ֣ים רַבִּ֑ים אַבִּירֵ֖י בָשָׁ֣ן כִּתְּרֽוּנִי׃ (יד) פָּצ֣וּ עָלַ֣י פִּיהֶ֑ם אַ֝רְיֵ֗ה טֹרֵ֥ף וְשֹׁאֵֽג׃ (טו) כַּמַּ֥יִם נִשְׁפַּכְתִּי֮ וְהִתְפָּֽרְד֗וּ כָּֽל־עַצְמ֫וֹתָ֥י הָיָ֣ה לִ֭בִּי כַּדּוֹנָ֑ג נָ֝מֵ֗ס בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃ (טז) יָ֘בֵ֤שׁ כַּחֶ֨רֶשׂ ׀ כֹּחִ֗י וּ֭לְשׁוֹנִי מֻדְבָּ֣ק מַלְקוֹחָ֑י וְֽלַעֲפַר־מָ֥וֶת תִּשְׁפְּתֵֽנִי׃ (יז) כִּ֥י סְבָב֗וּנִי כְּלָ֫בִ֥ים עֲדַ֣ת מְ֭רֵעִים הִקִּיפ֑וּנִי כָּ֝אֲרִ֗י יָדַ֥י וְרַגְלָֽי׃ (יח) אֲסַפֵּ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י הֵ֥מָּה יַ֝בִּ֗יטוּ יִרְאוּ־בִֽי׃ (יט) יְחַלְּק֣וּ בְגָדַ֣י לָהֶ֑ם וְעַל־לְ֝בוּשִׁ֗י יַפִּ֥ילוּ גוֹרָֽל׃ (כ) וְאַתָּ֣ה יְ֭הוָה אַל־תִּרְחָ֑ק אֱ֝יָלוּתִ֗י לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה׃ (כא) הַצִּ֣ילָה מֵחֶ֣רֶב נַפְשִׁ֑י מִיַּד־כֶּ֝֗לֶב יְחִידָתִֽי׃ (כב) ה֭וֹשִׁיעֵנִי מִפִּ֣י אַרְיֵ֑ה וּמִקַּרְנֵ֖י רֵמִ֣ים עֲנִיתָֽנִי׃ (כג) אֲסַפְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לְאֶחָ֑י בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל אֲהַלְלֶֽךָּ׃ (כד) יִרְאֵ֤י יְהוָ֨ה ׀ הַֽלְל֗וּהוּ כָּל־זֶ֣רַע יַעֲקֹ֣ב כַּבְּד֑וּהוּ וְג֥וּרוּ מִ֝מֶּ֗נּוּ כָּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃ (כה) כִּ֤י לֹֽא־בָזָ֨ה וְלֹ֪א שִׁקַּ֡ץ עֱנ֬וּת עָנִ֗י וְלֹא־הִסְתִּ֣יר פָּנָ֣יו מִמֶּ֑נּוּ וּֽבְשַׁוְּע֖וֹ אֵלָ֣יו שָׁמֵֽעַ׃ (כו) מֵ֥אִתְּךָ֗ תְֽהִלָּ֫תִ֥י בְּקָהָ֥ל רָ֑ב נְדָרַ֥י אֲ֝שַׁלֵּ֗ם נֶ֣גֶד יְרֵאָֽיו׃ (כז) יֹאכְל֬וּ עֲנָוִ֨ים ׀ וְיִשְׂבָּ֗עוּ יְהַֽלְל֣וּ יְ֭הוָה דֹּ֣רְשָׁ֑יו יְחִ֖י לְבַבְכֶ֣ם לָעַֽד׃ (כח) יִזְכְּר֤וּ ׀ וְיָשֻׁ֣בוּ אֶל־יְ֭הוָה כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִֽשְׁתַּחֲו֥וּ לְ֝פָנֶ֗יךָ כָּֽל־מִשְׁפְּח֥וֹת גּוֹיִֽם׃ (כט) כִּ֣י לַ֭יהוָה הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם׃ (ל) אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֨וּ ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ לְפָנָ֣יו יִ֭כְרְעוּ כָּל־יוֹרְדֵ֣י עָפָ֑ר וְ֝נַפְשׁ֗וֹ לֹ֣א חִיָּֽה׃ (לא) זֶ֥רַע יַֽעַבְדֶ֑נּוּ יְסֻפַּ֖ר לַֽאדֹנָ֣י לַדּֽוֹר׃ (לב) יָ֭בֹאוּ וְיַגִּ֣ידוּ צִדְקָת֑וֹ לְעַ֥ם נ֝וֹלָ֗ד כִּ֣י עָשָֽׂה׃

(1) For the leader; on ayyeleth ha-shaḥar. A psalm of David. (2) My God, my God, why have You abandoned me; why so far from delivering me and from my anguished roaring? (3) My God, I cry by day—You answer not; by night, and have no respite. (4) But You are the Holy One, enthroned, the Praise of Israel. (5) In You our fathers trusted; they trusted, and You rescued them. (6) To You they cried out and they escaped; in You they trusted and were not disappointed. (7) But I am a worm, less than human; scorned by men, despised by people. (8) All who see me mock me; they curl their lips, they shake their heads. (9) “Let him commit himself to the LORD; let Him rescue him, let Him save him, for He is pleased with him.” (10) You drew me from the womb, made me secure at my mother’s breast. (11) I became Your charge at birth; from my mother’s womb You have been my God. (12) Do not be far from me, for trouble is near, and there is none to help. (13) Many bulls surround me, mighty ones of Bashan encircle me. (14) They open their mouths at me like tearing, roaring lions. (15) My life ebbs away: all my bones are disjointed; my heart is like wax, melting within me; (16) my vigor dries up like a shard; my tongue cleaves to my palate; You commit me to the dust of death. (17) Dogs surround me; a pack of evil ones closes in on me, like lions [they maul] my hands and feet. (18) I take the count of all my bones while they look on and gloat. (19) They divide my clothes among themselves, casting lots for my garments. (20) But You, O LORD, be not far off; my strength, hasten to my aid. (21) Save my life from the sword, my precious life from the clutches of a dog. (22) Deliver me from a lion’s mouth; from the horns of wild oxen rescue me. (23) Then will I proclaim Your fame to my brethren, praise You in the congregation. (24) You who fear the LORD, praise Him! All you offspring of Jacob, honor Him! Be in dread of Him, all you offspring of Israel! (25) For He did not scorn, He did not spurn the plea of the lowly; He did not hide His face from him; when he cried out to Him, He listened. (26) Because of You I offer praise in the great congregation; I pay my vows in the presence of His worshipers. (27) Let the lowly eat and be satisfied; let all who seek the LORD praise Him. Always be of good cheer! (28) Let all the ends of the earth pay heed and turn to the LORD, and the peoples of all nations prostrate themselves before You; (29) for kingship is the LORD’s and He rules the nations. (30) All those in full vigor shall eat and prostrate themselves; all those at death’s door, whose spirits flag, shall bend the knee before Him. (31) Offspring shall serve Him; the Lord’s fame shall be proclaimed to the generation (32) to come; they shall tell of His beneficence to people yet to be born, for He has acted.

ואריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר (תהלים כב, ג) אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי

And Rabbi Yehoshua ben Levi further said with regard to Purim: A person is obligated to read the Megilla at night and then to repeat it [lishnota] during the day, as it is stated: “My God, I call out by day and You do not reply, and at night I do not keep silent. (Psalms 22:3), which alludes to reading the Megilla both by day and by night.

ותעמד בחצר בית המלך הפנימית א"ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה (תהלים כב, ב) אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנאמר (תהלים כב, כב) הושיעני מפי אריה

§ The verse states with regard to Esther: “And she stood in the inner court of the king’s house” (Esther 5:1). Rabbi Levi said: Once she reached the chamber of the idols, which was in the inner court, the Divine Presence left her. She immediately said: “My God, my God, why have You forsaken me?” (Psalms 22:2). Perhaps it is because You judge an unintentional sin as one performed intentionally, and an action done due to circumstances beyond one’s control as one done willingly. Or perhaps You have left me because in my prayers I called Haman a dog, as it is stated: “Deliver my soul from the sword; my only one from the hand of the dog” (Psalms 22:21). She at once retracted and called him in her prayers a lion, as it is stated in the following verse: “Save me from the lion’s mouth” (Psalms 22:22).

Here is an exposition on the first two sections of the psalm, sections I-II:[19]

"My God, my God, why have You forsaken me" – The first day [of the three days of fasting set by Esther] – "My God"; the second day – "my God"; the third day – "why have You forsaken me"…[20]

"O my God, I cry in the daytime, but You answer not." She said to the Holy One, blessed is He: Is this what You did to our forefathers in Egypt? Is it not that when they cried, You heard [them], as it is stated: "And I heard their cries" (Shemot 3:7)? Pharaoh said (Shemot 1:22): "Every son that is born you shall cast into the river, and every daughter you shall save alive." And Haman said (Esther 3:13): "Both young and old, little children and women, in one day." Pharaoh said… He who completed his work, they would do nothing to him, but Haman decreed: "To destroy, to kill, and to annihilate, all Jews." Those who were in Egypt, when they cried out, You immediately heard them, but we have fasted these three days, and prayed, and cried out, and called, but You have not answered us.[21] If we have no good deeds, do for us for the sake of the sanctity of Your name – "But You are holy, O You that are enthroned upon the praises of Israel."

Here is an exposition on the second part of the psalm:[22]

"Many bulls have compassed me" – These are the troops of Achashverosh.

"Strong bulls of Bashan have beset me round" – … R. Abba says: These are the sons of Haman, who are waiting for her to fall.

"They gape upon me with their mouths, like a ravening and a roaring lion" – Just as a lion sits over his prey and tears it, so to Achashverosh sits over me and tears me…

"For dogs have compassed me" – These are the sons of Haman.

"The assembly of the wicked have enclosed me" – These are the troops of Haman.

"They seize my hands and my feet like a lion" – R. Yehuda said: They cast a spell upon me, that my hand and feet would be repulsive to Achashverosh.

And elsewhere in the midrash:[23]

When [Esther] said, "And so I will go to the king" (Esther 4:16), the residents of the palace began to say: Now he is angry with her, and he has sentenced her to death. And each and every one of them would say: I will take her clothing. And this one would say: I will take her ornaments. And this one would day: I will take her rings. And this one would say: I will take her royal blue cloaks, as it is stated: "They part my garments among them, and cast lots upon my vesture" (v. 19). And when she saw this, she prayed and said: "But You, O Lord, be not far from me. O my strength, haste You to help me" (v. 20). And when David saw with the holy spirit the term with which she would cry out to the Holy One, blessed be He – eyulati, "my strength" – he arranged for her this psalm: "La-Menatze'ach al Ayelet Ha-Shachar."

Here is an exposition on the third part of the psalm:[24]

"The meek shall eat and be satisfied" (v. 27) – This is Mordechai and Esther, who merited the table of kings. It is taught: Haman's money was divided into three parts. A third to Mordechai and Esther; a third to those toiling in Torah study; and a third toward the building of the Temple. And the three of them are mentioned in one verse: "They shall eat and be satisfied" – this is Mordechai and Esther; "Those who seek Him shall praise the Lord" – these are those who toil in Torah study; "May your heart forever revive" – this is the building of the Temple, as it is written: "And My eyes and My heart shall be there forever" (II Divrei Ha-Yamim 7:16).

[18] The greatest number of expositions about Esther in Midrash Tehillim revolve around the heading of our psalm, the words "Ayelet Ha-Shachar." In this framework, we will not bring any of these expositions.

[19] Buber edition, pp. 183-184.

[20] Compare with R. Levi's exposition of the verse in Megilla 15b, cited at the end of the previous section, sub-section d.

[21] It is clear that this exposition also explains verses 5-6 in our psalm: "Our fathers trusted in You… They cried to You, and were delivered" – "Is this what You did to our forefathers in Egypt? Is it not that when they cried, You heard [them]," even though these verses are not mentioned here explicitly. The midrash reads section II as support for the complaint in section I, while identifying "our fathers" with those who were in Egypt.

[22] Buber ed., pp. 193-194.

[23] Ibid., p. 184.

[24] Ibid., p. 197.