קרן הצבי חלק ב' - סימן ב' אם פיקוח נפש דוחה עבודת כהן גדול בקדש הקדשים

ניתן להשיג את כל הספר בחינם במייל בכתובת [email protected]

סימן ב' – אם פיקוח נפש דוחה עבודת כהן גדול בקדש הקדשים

א. אם שייך לפקח נפש ביוה''כ על מי שנמצא בקדש הקדשים ואולי הוא רשע שנתחייב מיתה לשמים ב. אם הכהן גדול בעצמו חייב לטפל באדם גוסס ג. כהן גדול שמצא שרץ במקדש אם יטמא כדי להוציאו החוצה או ימשיך לעבוד ד. הטעם שלא מפרישים את הסגן שבוע קודם יוה''כ ה. אם יש איסור לאכול מאכלים שמביאים לידי קרי לפני השינה ושיטות הראשונים לגבי הרחקת הכהן גדול ממאכלים שמביאים לידי קרי ו-ז. ראיות שמותר לאכול מאכלים המביאים לידי קרי לפני השינה ח. למה לא דאגו חכמים בבית שני שכהן גדול רשע יראה קרי לפני יום כיפור כדי שלא ישמש ביוה''כ ט. עוד בענין הנ''ל י. אם יש להימנע ממאכלים המביאים לידי קרי בערב פסח כדי שיוכל להביא קרבן פסח יא. נישואי אשה קטלנית ע''פ הפשט וקבלה יב. אם כהן גדול רשאי לעבוד בקדש הקדשים בזמן שחזיר שוהה שם יג. פתרונות לעבודת יוה''כ כשיש חזיר בקדש הקדשים יד. כהן שנכנס לקדש הקדשים לאחר שיצאה משם בהמה אם צריך לבדוק קודם שאין שם צואה טו. פלפול בטעם שכהן גדול פסול לעיבור השנה טז. בענין תקנת עזרא לטבול לאחר תשמיש המיטה יז. טבילה במים חמים בשבת יח. אם שייך ברכת הגומל בכהן שיצא מקדש הקדשים יט. כהן שנתמנה לכהונה גדולה למרות שאינו ראוי אם שייך לברך שהחיינו כ. אם שייך ברכת הגומל למי שלא ראוי לעבודה ונכנס באונס כא. אם מותר לסגן להתייחד עם כ''ג שהוא בנו או תלמידו כב. אם מותר לגרום שמצב כזה יקרה.

(א) הסתפקתי אם כהן גדול שנמצא באמצע עבודתו ביוה''כ צריך להפסיק לצורך הצלת נפשות אם יראה איש אחר גוסס בקודש הקדשים, וכן הסתפקתי מה הדין אם מצא מת בקדש הקדשים אם יהיה חייב הכהן הגדול להיטמא לו באמצע עבודתו ביוה''כ כשאותו גוסס מת בשידה תיבה או מגדל, שאם הוא סתם מת בפנים בכל מקרה הכהן גדול נטמא בטומאת אוהל (עיין ח''א סי' כ''ג אות א'-ב').

וכתב הרמב''ם (אבל ג,ח) כהן שפגע במת מצווה בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו, ואיזהו מת מצווה, אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין וכו', במה דברים אמורים כשהיה הכהן לבדו ואין עמו אחר ואפילו קרא שם בדרך ואין לו עונה, אבל אם כשיקרא אחרים עונים אותו אין זה מת מצווה אלא יקרא לאחרים ויבואו ויעסקו בו, ומקורו בגמרא (יבמות פט,ב). ומדבריו משמע שהכהן גדול יטפל בו כיון שהוא היחיד שרשאי להיכנס לתוך ההיכל בזמן עבודתו.

ועיין בפרמ''ג (סי' שכ''ט א''א סק"ד), כתב שמי שנגמר דינו למיתה בב''ד מפקחים עליו את הגל בשבת, שאין מיתת בית דין דוחה שבת ולחיי שעה מפקחים, וכך כתב המנ''ח (מצווה רצ''ו אות כ''ח ד''ה ודע) שמי שנגמר דינו למיתה בב''ד אסור למוסרו לאנסים כדי להציל אחרים. והביה''ל (סי' שכ''ט,ד' ד''ה אלא לפי שעה) השיג על דבריו, שמה שאמרו שהתורה חסה על חיי שעה היינו למי שחס על חייו, להוציא מי שמחויב מיתה מחמת רשעתו, ואינו עדיף מרועי בהמה דקה שאין מעלים (יו''ד קנ''ח,א). א''כ לכאורה כיון שזה שנמצא גוסס עבר בכניסתו על איסור מיתה אין לכהן כלל חיוב להתעסק בו באמצע עבודתו כמו שפסק הביה''ל, ואולי אפילו יש בזה צד של מאבד עצמו לדעת שנכנס למקום שאסור לו והתחייב במיתה. אך כתב הרמב''ם לענין מאבד עצמו לדעת (אבל א,יא), אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גב סייפו הרי זה בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר, והוא הדין לכאן שצריך לטפל בו כיון שאיננו יודעים אם אדם אחר הכניסו לשם ובוודאי שבספק נפשות צריך להצילו.

(ב) ועיין בגמרא (עירובין קה,א), תנו רבנן הכל נכנסין בהיכל לבנות לתקן ולהוציא את הטומאה, ומצווה בכהנים. אם אין שם כהנים נכנסין לויים, אין שם לוים נכנסין ישראלים וכו', וכך פסק הרמב''ם להלכה (בית הבחירה ז,כג). לפי זה אפשר לומר שהכהן יוציאו החוצה כדי שיוכלו אנשים אחרים לטפל בו משום פיקוח נפש ויחזור אח''כ הכהן לעבודתו, ולא מסתבר לומר שהכהן ימשיך לעבוד בזמן שאותו גוסס מסתכן יותר בכל רגע שלא יטפלו בו משום דהוי בכלל חסיד שוטה (סוטה כא,ב). אך גם לומר שיטפל בו הכהן הגדול בעצמו לא מסתבר לומר כיון שאין ביכולתו לטפל באותו גוסס בזמן שנמצא בקדש הקדשים ולכן עדיף שיטפלו בו כהנים אחרים שנמצאים במקדש.

ואם הכהן הגדול בעצמו יכול לרפאותו אם חייב לעשות כן, הדעת נוטה לומר שלא במידה ויש כהנים אחרים במקדש שיכולים להציל אותו. ואף שאפשר שהסגן יעבוד במקומו, מ''מ יש עדיפות שיעבוד הכהן גדול עצמו. וראיה לכך ממה שכתבו התוס' (נזיר מז,א ד''ה וכן) שאם ראו הכהן גדול וכהן משוח מת מצווה ביוה''כ מוטב שיטמא הכהן גדול ויעבירו מחמה לצל ולא יטמא הכהן משוח [כיון שאסור לקבור מת ביוה''כ לכן רק מעבירים אותו לצל כדי שלא יסריח], והעירו הבאר משה שם והחיד''א (שער יוסף הוריות יג,א) שכל זה לאחר עבודת הכהן הגדול במקדש, אבל באמצע עבודתו עדיף שלא יטמא אלא יטמא הכהן המשוח, וכל זה כדי שלא יצטרכו כהן אחר שישלים את עבודת היום.

(ג) אמנם למסקנה יש לומר שהכהן יפסיק באמצע עבודתו כדי לטפל בו ויחליף אותו הסגן, כיון שיש חשש שאותו גוסס טמא, וכל שכן אם נמצאת שם בת שיש חשש שהיא בטומאת נדה, וגם אם מדובר בגוי או גויה שטמאים בטומאת זב מדרבנן כמבואר בגמרא (שבת יז,ב) וברמב''ם ^[1](איסורי ביאה ד,ד), מ''מ גם מהם הכהן נטמא לענין שלא יוכל לעבוד במקדש, וראיה לכך מרבי ישמעאל בן קמחית (יומא מז,א) שפעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, ונתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו. וכתב המאירי (שם) מעשה היה בישמעאל בן קמחית שהיה משמש ביוה"כ בכהן גדול ויצא וסיפר עם ערבי אחד בשוק, רצה לומר לצורך איזה דבר שנתבקש עליו ונראה שבין עבודה לעבודה יצא וסוף דבר נתזה צינורא מפיו על בגדו ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו ונראה שהיה ממונה לסגן ואף הוא הוצרך לצאת לספר עם הגמון אחר וניתזה צינורא על בגדו ונכנס אח שלישי ושימש תחתיו וראתה אימם ג' כהנים גדולים ביום אחד וכו', מכאן מוכח שגם לצורך פיקוח נפש הכהן גדול צריך להפסיק בעבודתו, שכמו שצורך מלכות הכהן גדול הולך ביוה''כ, כל שכן לצורך הצלת נפשות ממש.

ועוד מבואר במשנה (עירובין קד,ב), שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה. רבי יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה וכו', ופסק הרמב''ם (ביאת המקדש ג,כ) כל מקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו קרבן, אם נמצאת שם טומאה בשבת מוציאין אותה, ושאר המקומות כופין עליו כלי עד אחר שבת, וכשהן מוציאין אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה שלא לרבות את הטומאה. והסתפקתי אם גם כאן הכהן יפסיק בעבודתו כדי להוציא את השרץ החוצה או שמא ימשיך למרות שהשרץ נשאר שם.

וראיתי בשו''ת אבני נזר (חו''מ סי' קמ''ב) שכתב שכל דבר שאפשר לקיים המצווה כתיקונה בלא דחייה כך יש לעשות, ולכן עדיף שיעבוד הכהן הגדול שהופרש שבעה ימים קודם יוה''כ והוא גם טהור עכשיו מאשר שיטמא עצמו בשרץ ויצטרך להיכנס תחתיו כהן שלא הופרש למשך שבוע. וקצת דומה הדבר לביקור קרבן פסח וקרבן תמיד (פסחים צו,א) שצריך ד' ימים קודם הפסח, שלדעת הרמב''ם גם אם לא ביקרו את הקרבן אם הוא נשחט כהלכה הקרבן כשר (עיין מנ''ח מצווה ה' אות ב'), ולדעת התוס' (סוכה מב,א ד''ה שאינו מבוקר) שכתבו שללא ביקור אפילו אם הקרבן יצא כשר מבחינת השחיטה הוא פסול, צריך לומר שאינו דומה לכאן כיון ששם היה אפשר לקחת קרבן אחר שביקרו אותו משא''כ כאן שאם הכהן גדול נטמא אין כהן אחר שיופרש תחתיו. וכעין זה כתב המנ''ח (מצווה ש''ב אות ט' ד''ה ומה) שמוטב לקחת עומר שנקצר כמצוותו בלילה ונטמא לקרבן העומר בפסח ולא לקחת עומר טהור שנקצר ביום שלא כמצוותו.

(ד) אך לפי זה יש להקשות, למה שלא נתקין שגם את הסגן כהן גדול יפרישו שבוע לפני יוה''כ למקרה שהכהן גדול בעצמו ייפסל מחמת שנגע בשרץ או נטמא ע''י רוק מגוי. ומבואר במשנה (יומא ב,א), ז' ימים קודם יוה''כ מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו וכו' אמרו לו א''כ אין לדבר סוף. ואף שבדיני כהן גדול משתדלים להחמיר כמה שאפשר [2](עיין רמב''ם עבודת יוה''כ א,ג-ו), מ''מ אשה נוספת לא התקינו לו מפני שאין לדבר סוף. ונראה שהוא הדין כאן, שאם נחשוש שכהן גדול יטמא צריך לחשוש גם לסגן ולכל השאר וא''כ אין לדבר סוף ולכן לא חוששים.

ומבואר בירושלמי (יומא ה,ב) שאם אשת הכהן גדול מתה ביוה''כ הוא נושא אשה ביוה''כ עצמו אף שאסור לישא אשה בשבתות ויו''ט מדרבנן כמבואר ברמב''ם (אישות י,יד) ובשו''ע (אהע''ז ס''ד,ה'), ונראה שעדיף היה שלא לגזור איסור דרבנן במקרה כזה מאשר שיחליף את הכהן הסגן שלא עשה הכנה שבוע מפני שבכהן הגדול יש יותר מצווה לעשות כיון שהיה לו שבוע הכנה, ועוד שכתב הרמ''א (או''ח של''ט,ד') שבשעת הדחק מותר לישא בשבת, ונראה שהוא הדין לכאן. ועיין בערוה''ש העתיד (סי' קנ''ז,י''ז) שגם פסק לעשות כך ולא כתב שהסגן יחליף את הכהן הגדול באמצע עבודתו. והמג''א (שם סק''ה) הביא בשם הסמ''ע שאין לכהן גדול היתר לישא אשה בשבת, ובאתי לעורר.

ועוד בענין זה, מבואר בירושלמי (יומא ה,א) שאסור לסגן להתייחד עם הכהן הגדול מחמת החשש שירצח אותו, ולפי זה מדוע הסגן הוא זה שמחליף את הכהן גדול שהרי הוא יכול לגרום לכך שהכהן הגדול ייפסל לעבודה ביוה''כ כדי להחליפו וא''כ הסגן חשוד תמיד. וי''ל שהחשש הוא שהסגן ירצח את הכהן גדול מחמת הקנאה או השנאה אליו אע''פ שאם יעשה כן הוא ייפסל לעבודה ולכן החשש הוא דוקא שירצח אותו ולא שיעשה תחבולות אחרות או ירצח את אשתו. וכעין זה מצינו בגמרא (יומא כג,א) על שני הכהנים שרצו כדי לזכות באחד התפקידים וזה שהיה מאחורה דקר למוות את הכהן שהשיגו למרות שע''י זה הוא נפסל לעבודה במקדש כמו כל כהן שהרג שנפסל לנשיאת כפים כמבואר בגמרא (ברכות לב,ב) וברמב''ם (תפילה טו,ג) ובשו''ע (או''ח קכ''ח,ל''ה).

ועיין עוד בירושלמי שם (יומא ד,ב) שמבואר שהכהנים היו הורגים אחד את השני ע''י כשפים, וכעת לא נתברר לי אם לכהן שהרג ע''י כישוף מותר לעבוד במקדש, אם מדין רצח ואם מדין עובד ע''ז לדעת רשב''י (סנהדרין נו,א), ואי''ה אאריך בזה במקום אחר.

(ה) והואיל ועסקנו בענין החומרות בכהן גדול אעורר כאן לדבר שקשור, הסתפקתי אם יש איסור לאכול מאכלים המביאים לידי קרי כגון ביצים וגבינה וכיוצא בזה לפני השינה בידיעה שיש סיכוי גבוה שיגיע לידי קרי בגללם בלילה או שמא אין איסור בכך כלל וכל האיסור הוא קרי שיוצא מחמת הרהורי עבירה או עבירה ממש.

ובשו''ת המהרי''ל (סי' ר''ד) כתב לגבי הכהן גדול שהפרישו ממנו מאכלים המביאים לידי קרי כל השבוע, וכתב מחצית השקל (סי' תרט''ו,סק''ב) שביום אחרון הפרישו מהכהן גדול אפילו מאכלים שאינם מרבים זרע כדי שלא יירדם. לעומתו הרמב''ם (עבודת יוה''כ א,ו) סובר שרק ביום האחרון מפרישים אותו ממאכלים שמרבים את הזרע, ובספר שרשי הים (שם) כתב שלא חששו כל שאר הימים להאכילו המחממים מפני שאי אפשר שלא יישן שבוע, וא''כ נמצא שיכול לבוא לידי קרי בשינה, וכיון שאי אפשר לתקנו לגמרי לא תיקנו כלום. והקשו התוס' ישנים (יומא יח,א ד''ה אין) למה לא נמנעים מלהאכיל כהן גדול כל מה שמונעים מן הזב, ותירצו שלא החמירו כל כך בכהן גדול.

עוד מצינו בתוס' (ראש השנה כו,ב ד''ה חלגלוגות) שבעל קרי לא יאכל בשבעת ימי הנקיים דברים המביאים לידי קרי כדי שלא יטמא. ומכאן וממה שכתבנו בפסקה הקודמת משמע שרק באלו שהיה מוכרח אצלם לא לראות קרי החמירו במאכלים המביאים לידי קרי אך לא בשאר האנשים, אמנם מכאן אין ראיה כיון שכאן מדובר מהפרשה ממאכלים שמרבים זרע במהלך כל השבוע או כל היום, מה שאין כן בנידון כאן אם יש בעיה לאכול מאכלים המביאים לידי קרי סמוך לשינה, ודבר זה מוכרח שהרי מצינו שאחת מעשר התקנות שתיקן עזרא (ב''ק פב,א) היתה שהגברים יאכלו שום בערב שבת מפני שהשום מרבה את הזרע, ומסתבר שתקנה זו שייכת דווקא לגברים נשואים.

<< אחר כתבי זה מצאתי בספר מעשה רב (סי' קכ''ד) שגם רווקים צריכים לאכול שום בערב שבת, וראיה לדבריו מהמשנה (נדרים לא,א) שהנודר מאוכלי השום אסור בהנאה מישראלים, ולא חילקו בין גברים לנשים או בין נשואים לרווקים, והרמב''ם והשו''ע השמיטו דין זה, ותמה התוס' יו''ט (נדרים ג,י) מדוע הרמב''ם השמיטו, וכתב החיד''א (מחזיק ברכה או''ח ר''פ,סק''א) שהרמב''ם סובר שתקנה זו בוטלה כמו שכתב (דעות ד,לט) למעט באכילת שום. ובכה''ח (שם סק''א) כתב שרווקים לא יאכלו שום בערב שבת>>.

(ו) ומבואר בגמרא (יומא יח,ב) שאכסנאי לא יאכל ביצים ולא יישן בטליתו של בעל הבית, והביאו השו''ע להלכה (או''ח ר''מ,י''ג). והקשה הרש''ש (ד''ה אכסנאי), למה לא החמירו בשאר הדברים, ותירץ שהחשש הוא שיישפך עליו מהלובן של הביצה ויחשבו שיצא לו קרי, אבל שאר מאכלים שבהם אין חשש כזה התירו. ובבארות מים (רש''י ד''ה לא) תירץ שרק ביצים לכל הדעות מביא לידי קרי מה שאין כן בשאר המאכלים שעליהם יש מחלוקת. ואף שמהגמרא אין הכרח שמדובר על אכילת ביצים בלילה, מתירוץ הרש''ש ניכר שהכוונה ללילה דווקא, וא''כ אפשר לדייק מכאן שיש איסור דווקא לאכסנאי אבל לשאר כל האנשים מותר לאכול ביצים ושאר דברים לפני.

וכתב הרמ''א (או''ח תר''ח,ד') בשם מהרי''ל, אין אוכלים [בערב יוה''כ] דברים המחממים את הגוף שלא יבא לידי קרי, וכן אין לאכול מאכלי חלב שמרבים זרע, אך בסעודת שחרית נוהגין לאכלן. ועיין בפרי חדש (שם סק''ד) שכתב שכל זה מידת חסידות ואינו מעיקר הדין, והראיה לדבריו מהתוס' (ע''ז ה,ב ד''ה וכדברי) שנהגו לאכול עופות ודגים בערב יוה''כ, ועוד הביא ראיה מהטור (או''ח סי' תר''ד) שציין לאותו חייט שקנה דגים לאכול בערב כיפור למרות שדגים מרבים את הזרע כידוע. וכתב הר''ן (נדרים סג,ב ד''ה עד שעה) שנהגו לאכול בשר בערב יוה''כ לכבוד החג, והביא ראיה מהגמרא (חולין פג,א).

ועיין בתוס' ישנים (יומא יח,א ד''ה לא), שכתבו בשם ריב''א שאף שלסתם כהן העובד במשמר אסור לשתות יין גם בלילה (עיין תענית יז,א), לכהן גדול מותר לשתות יין לאחר שמסיים עבודתו כל יום, וכתב השיח יצחק (שם) שאף שמבואר בגמרא שהכהנים אסורים בשתיית יין גם בלילה, הטעם הוא משום שעליהם להקטיר בלילה חלבים ואיברים כמו שכתב הראב''ד (ביאת מקדש א,ו), וכיון שהדבר אינו מוטל על הכהן הגדול מותר לו לשתות יין בלילות. וכידוע יין גורם לקרי, ומכל האמור כאן נראה ברור שמותר לאכול ולשתות דברים שמרבים זרע לפני השינה מבלי לחשוש לקרי.

(ז) כך נראה גם ממה שכתב הרמב''ם (אבות הטומאות ה,ד) וז''ל, וכל שכבת זרע שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה, לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאווה אינה מטמאה משום שכבת זרע וכו'. ועוד אפשר להביא ראיה מאלישע הנביא, שבגמרא (ברכות י,ב) שאלו מנין ידעה האשה השונמית שאלישע קדוש, ונחלקו בזה רב ושמואל, אחד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו ואחד אמר סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו. ואין לדייק מכאן שאלישע קדוש אבל כל מי שרואה קרי בהכרח טמא, וכעין זה מבואר במסכת נדה (יב,א) שמנהג הצנועות לבדוק עצמן עם סדין חדש לפני תשמיש ואילו אלו שאינן צנועות בודקות את עצמן בסדין משומש, אך מכל מקום אף שאינן נקראות צנועות [מלשון מנהג חסידות] גם רשעות הן לא, עיין שם.

<< ובירושלמי (יבמות יב,א) מבואר שלרבי אבין אלישע נקרא קדוש על שלא הביט באשה השונמית ולרבנן מפני שלא ראה טיפת קרי מימיו. ולכאורה יש להקשות היאך יכלה לדעת האשה השונמית שאלישע קדוש על סמך זה שלא הסתכל בה מעולם הרי יש הרבה אנשים שלא מביטים בנשים ואין זה מעיד על כך שהם קדושים. וי''ל שכיון שאלישע גר אצלה בבית כל כך הרבה זמן ולא הסתכל בה מעיד איש שהוא קדוש. כעין מה שמצינו בגמרא (סנהדרין כ,א) שפלטי בן ליש משובח מיוסף ובועז כיון שלו היה ניסיון בעריות הרבה יותר זמן משניהם, שגם יוסף שאשת פוטיפר תבעה אותו לעבירה יום יום ובגדים שלבשה בשחרית לא לבשה בערבית (סוטה לה,ב), מבואר שם (לו,ב) שרק ביום שבו תבעה אותו לעבירה הבית היה ריק מפני שכולם הלכו לחג של ע''ז אבל בשאר הימים תמיד היו אנשים אחרים בבית, משא''כ אצל פלטי בן ליש שקיבל את מיכל בן שאול לאשה למרות שהיתה אשת איש לדוד, עיין שם בגמרא (סנהדרין יט,ב).

ואגב הגמרא בסוטה אעורר לחידוש נוסף, מבואר בירושלמי (ע''ז ג,א) חברייא בעי נשי דפלחין כפלחין. ופירש הפני משה שכוונת הגמרא לשאול אם מותר לשאת עם נשותיהן של עובדי ע''ז ביום אידם או שאשת עובד ע''ז נחשבת כגופו. ובתוס' מראה הפנים (שם ד''ה חברייא בעו) כתב שאפשר שכך היה בזמנם שהנשים לא נמשכו אחר בעליהן אבל היום גם הן בעצמן עובדות לע''ז, והעלי תמר רצה לבאר שאין הכוונה כאן לשאלה אלא לאמירה שנשות עכו''ם כעכו''ם לענין האיסור לשאת ולתת עמהם. ולענ''ד מוכח מהגמרא בסוטה הנ''ל שהנשים לא הלכו בחגים לפולחן ע''ז למרות שגם הן עבדו לו כמו שמצינו באשת פוטיפר שנשארה בבית ביום אידם ומשום כך חז''ל הסתפקו אם אשת עכו''ם כעכו''ם לענין לשאת ולתת עמה ביום אידם, ולא נפשט האיבעיא בגמרא.

*שוב עיינתי בתוך הגמרא שם וראיתי שאשת פוטיפר לא הלכה לחג של הע''ז מפני שאמרה שהיא לא מרגישה טוב, משמע שגם נשים באו לחגים של הע''ז. ועיין בילקוט שמעוני (רמז קמ''ו) שהם הלכו לכבוד נהר הנילוס שמתגדל באותה תקופה, והחזקוני כתב (בראשית לט,יא) שנהגו המלך והשרים ללכת ולשמוח בעליית הנילוס, א''כ מכאן אין ראיה כיון שאפשר לומר שבחג שמיועד לשרים גם נשותיהם הלכו, אבל בחגים של כלל הציבור הנשים הפשוטות לא הלכו, וממילא אין מכאן קושיא על דברינו. ומבואר בתורה (שמות י,יא) שפרעה אמר שרק הגברים ילכו לעבוד את ה', וכתבו הרשב''ם ור''א בן הרמב''ם שפרעה אמר להם שאם הם מבקשים לעבוד את ה' אין צורך בנשים וטף, והוסיף הר''א בן הרמב''ם שכנראה כך היה המנהג פעם שנשים לא השתתפו בחגים>>.

וראיתי בספר חסידים (סי' כ''ח) שכתב, וימנע אדם עצמו מלבוא לידי קרי מלשתות יין יותר מן הראוי מפני שהוא לוקה את לבבו ומסירו מאחרי ה' וכו', לכן מן הראוי להימנע כשאפשר מלאכול דברים המביאים לידי קרי לפני השינה, אך מכל מקום חיוב מן הדין אין ולכן הרוצה להקל בדבר ולאכול לא צריך לחשוש. ומה שמצינו שאמרו חז''ל (ברכות יג,ב ונדה יד,א) שאסור לישן פרקדן [כשפניו כלפי מטה], זה לא משום חשש שיצא קרי בלילה אלא משום חשש שהאבר יתחמם בעודו ער ויבוא לידי הרהור ע''י כך, וכן מבואר ברמב''ם (איסורי ביאה כא,יח-כא) ובשו''ע (אהע''ז כ''ג,ב-ג). << ועיין בחזו''א (יו''ד סי' ק''ד אות ב') שהוכיח מהגמרא (נדה יג,א) שהאיסור להחזיק באמה בזמן שמשתין הוא משום החשש שיבוא לידי הרהור, אבל אין איסור ביציאת זרע אם לא מהרהר>>.

ולגבי אכילת ועשיית דברים שגורמים לשכחה, כתב הספר חסידים (סי' תתר''ח) שאין איסור לעשות כן, ובמשנ''ב דרשו (סי' ב' הערה 9) הביאו בשם הגרח''ק שאין בזה איסור כלל אפילו מדרבנן כיון שיכול להיות שלא ישכח את דברי תורתו, ואינו דומה למשכח דבר מתלמודו מחמת שאינו חוזר עליו שמתחייב בנפשו (אבות ג,ה), ועיי''ש שכתבו בשם החסד לאלפים (או''ח סי' קנ''ז אות ו') והדברי מלכיאל (ח''ד סי' א') והתעוררות התשובה (ח''ד סי' ק''ל) שעובר בלאו דהשמר לך ושמור נפשך פן תשכח, והשלמת חיים (סי' תתס''ז) כתב שיש בזה משום סרך דפן תשכח. ולגבי נשים אם מוזהרות בזה, כתבו בשם החוות דעת (יו''ד סי' ע''ב חידושים סק''ב) שרק זכרים נהגו להימנע מאכילת לב של בהמה ועוף מחמת שקשה לשכחה. ולדעת האר''י (שער המצוות פר' וילך) גם לנשים אין לאכול מחמת שהלב של בהמה ועוף מטמא את הנפש, ובמקום אחר (סי' ק''ז אות ב') הארכנו בזה.

(ח) ועוד בענין ראיית קרי לכהן גדול, מה שמבואר שהיו עושים הכל כדי שלא יראה כהן גדול קרי ביוה''כ, לכאורה יש לתמוה, שהרי בסוף בית שני רוב הכהנים הגדולים היו צדוקים או אנשים שאינם ראויים לתפקיד, ולעומת זאת תמיד הסגן כהן גדול היה אדם צדיק וכשר שראוי לכהונה גדולה אך לא התמנה מפני שהשלטונות מינו ע''פ שוחד, וא''כ למה גם לכהנים שאינם ראויים לתפקיד השתדלו חכמים לעשות הכל כדי שלא יראו קרי, הרי היה אפשר להאכילם הרבה במאכלים שמרבים זרע וממילא הם יטמאו בקרי ויחליף אותם בכהונה גדולה הסגן שכשר לתפקיד יותר מהכהן גדול.

* הגרצ''ר – אין היתר לחז''ל לשנות הלכות, דאין ב''ד יכול לבטל דברי ב''ד חבירו אא''כ גדול ממנו בחכמה ובמנין (עדויות א,ה).

וכתב הרמב''ם (עבודת יוה''כ א,ז), בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין שקטורת של יוה''כ מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים וכו' ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון וכו' ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יוה''כ ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח ב''ד, משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך, והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בליבו כלום, וכעין דבריו מבואר במשנה (יומא יח,ב), עיין שם.

ואף שמהמשנה והרמב''ם ניכר שידעו אם מדובר בכהן בקיא, שהרי מבואר שלימדו אותו איך לעבוד ביוה''כ וכן שהקריאו לו פרקים מהתנ''ך בלילה כדי שלא יירדם, עיין רמב''ם [3](עבודת יוה''כ א,ה+ח), מ''מ מלשון המשנה והרמב''ם משמע שהב''ד לא היו בטוחים אם מדובר בכהן צדוקי או סתם אדם כשר שאינו ראוי לכהונה, ואף שאדם כזה לא צדיק גדול אינו מן המוכרח שב''ד יכשילוהו בקום עשה כדי להסירו מתפקידו.

(ט) ומבואר בזוהר (ויקרא יז,ב), א''ר יצחק (ויקרא ד,ג) ''אם הכהן המשיח יחטא'' דא כהן דלתתא דאתתקן לעבודה ואשתכח ביה חטאה ''לאשמת העם'' הוא דהוי ודאי, ווי לאינון דסמיכין עליה, כגוונא דא שליחא דצבורא דאשתכח ביה חטאה ווי לאינון דסמכין עליה, א''ר יהודה וכל שכן כהנא דכל ישראל ועלאין ותתאין כלהו אחידן ומצפאן לאתברכא על ידוי [4]וכו'. מבואר שדין כהן גדול שווה לדין שליח ציבור, ואף שלגבי ימינו שכל אחד מתפלל מסידור לעצמו ולא מכוון לצאת ע''י השליח ציבור, כבר כתב המג"א (סי' נ''ג,סק"כ), עתה שכולם בקיאין רק הש"ץ הוא לפיוטים, אע''פ שאומר קדיש וברכו, אין כל כך קפידא. אך כתב כף החיים (או''ח נ''ג,סקפ''ו) שלפי המקובלים יש חשיבות גדולה לחזרת הש''ץ שעושה תיקונים גדולים יותר מתפילת לחש עצמה, וכיון שוודאי שחז''ל היו מקובלים לכן גם כיום אפשר להשוות בין דיני שליח ציבור למינוי כהן גדול, ועוד שגם הפוסקים הפשטנים מסכימים שבימים נוראים יש למנות שליח ציבור שראוי לכך כמבואר ברמ''א [5](או''ח תקפ''א,א'). ובדרכי משה (או''ח נ''ג,סק''ח) כתב בשם האור זרוע (ח"א סי' קיג) שראוי לשכור חזן ולהשתדל לו סיפוקו חלף עבודתו כדי שלא יתרשל כמו שהכהנים והלוים במקדש קיבלו תרומות ומעשרות על עבודתם.

וכתב החת''ס (או''ח סי' ר''ה) בתשובה לזקני אבד''ק אלישטבע הרה''ג שלמה שטרן זלה''ה, שאין להוריד חזן מפני חשד שזנה עם פרוצה אם ירבו מחלוקות בשל כך, מפני שהחזנים אינם מוציאים את הרבים ידי חובתם בזמן הזה אפילו בימים נוראים, ועוד שאם יורידו את החזן הזה יעלו חזן אחר כמותו. ולפי זה יש לומר לענין הכהונה גדולה, שאם יורידו את הכהן עם הארץ הזה ע''י שיוציא קרי יעלה עם הארץ אחר שיקנה את הכהונה בכסף או שיותר גרוע יעלה כהן צדוקי וא''כ מה הועילו חכמים בתקנתם.

עוד יש להעיר ע''פ המבואר בגמרא (נזיר כג,א), אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (הושע יד,י) ''כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'', משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצווה ''וצדיקים ילכו בם'', וזה שאכלו לשום אכילה גסה ''ופושעים יכשלו בם'', וכתבו התוס' (פסחים קז,ב ד''ה דלמא) שאין לקרוא לזה שאכל בתאווה רשע, מפני שסוף סוף הוא עשה מצווה שקיים את מצוות פסח אע''פ שלא קיים מצוות אכילת הפסח, שאכילת פסח אינה מעכבת. וגם בגמרא ריש לקיש הביע תמיהה על רבה בר בר חנה היאך הוא קורא לאדם שאכל אכילה גסה מקרבן הפסח רשע. וגם כאן אף שזה שקנה את הכהונה בכסף אינו צדיק, אין הכרח שהוא רשע גדול, ואף שאין ראוי למנותו לכהונה גדולה מכל מקום לא היתה ברירה כל כך.

ומכל הסיבות הנ''ל נראה שחז''ל לא רצו בקום ועשה להדיח כהנים מהכהונה הגדולה מפני שהיה עולה לכהונה מחליף כמותו, ועיין בביאור מתוק מדבש (זוהר ויקרא יח,א [עמ' ר' והלאה]) שהסגן היה מקריב קרבן לפני הכהן גדול אם הוא חטא במהלך השנה, לכן אף שהיתה חשיבות גדולה בבחירת הכהן הגדול לא היה בכך עיכוב גדול כל כך. אך עדיין קשה, בשלמא בכהנים עמי ארצות חז''ל היו מקבלים את הגזרה ולא מנסים להדיחם בכח, אבל בכהנים שידעו בוודאות שהם צדוקים לא מנעו את הדבר. ויש לומר שגם באלו הצדוקים לא היה ברור לגמרי מה יעשו במקדש, והראיה לכך מאותו צדוקי שאביו שהיה צדוקי בעצמו ביקש ממנו לעשות כמנהג הפרושים בקודש הקדשים כדי שלא ימות (יומא יט,א), ובמקום אחר הארכתי (ח''א סי' כ''ג אות א-ה) עיי''ש.

<< וכתב העלי תמר (יומא ד,ב ד''ה שנות) ושנות רשעים תקצרנה אלו ששמשו בבית שני. צריך בירור איך רבותינו גדולי הדורות הסתפקו בעבודה של כהנים גדולים כאלו. על מדוכה זו כבר עמדו רבותינו בספרי ובירושלמי (גיטין לב,ב) ואמרו שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני. אמר הקב''ה, ומי מברכך, לא אני הוא מברכך. שנאמר, ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם. וביאור הדבר שכן לא הכהן הוא שמברך שכן אינו אלא כלי שרת שעל ידו עוברות הברכות שה' מברך לישראל. ומפורש כן בירושלמי (ברכות נט,ב) מניין המשתמש בכהונה מעל ר"א בשם שמואל אמר ואמרה להם אתם קדש לה' והכלים קדש, מה כלים המשתמש בהם מעל אף כהנים המשתמש בהם מעל, הרי שהכהן אינו אלא כלי שרת ואין אישיותו פוסלת את העבודה שהוטלה עליו. בוודאי שיש לברר אחר כלי שרת קדוש ומקודש, אבל כשאין זה כל כלי שרת כשר. ויש לציין שמאמר שמואל בר אבא הכהן הקדוש לאלוקיו. וגם כ''ג העובד עבודה ביוה"כ אינו אלא כלי שרת וכו' הנה שיש לראות בכ''ג העובד עבודה רק כלי כפרה אורגן שעל ידו סליחת העוון נתתו. והיה זה תנאי בכהונה גדולה של אהרן קדוש ה', שכן בזרעו אחריו אף שמצד עצמם אינם כדאי אבל הרי הם כלי כפרה ולא גרע מכהן המגלה עריות ושופך דמים שהוא כלי שרת שע"י עוברות ברכות ה' לישראל. ודאי שאוי לו לדור שיש לו כלי כפרה כאלו אבל מ"מ אינו אלא כלי שרת ועבודתו כשירה, עכ''ל.

(י) ועוד הסתפקתי לגבי ערב פסח אם מותר לאכול מאכלים המביאים לידי קרי או שיש לאסור מחמת שאם יראה קרי יצטרך להיכנס טבול יום לעזרת נשים ולדחות לא תעשה מדרבנן כמבואר בגמרא (יבמות ז,ב) וברמב''ם (ק''פ ו,ה), ולענ''ד מותר לאכול ואין צורך לחשוש כיון שהאיסור להיכנס לעזרת נשים הוא מדרבנן, ואם באמת היה איסור לאכול היה לגמרא להשמיע על כך ולא רק להזכיר שלאכסנאי אסור לאכול ביצים, ולכן שומר פתאים ה'. ועוד יש לומר ע''פ דברי שרשי הים על הרמב''ם, שכיון שיכול לצאת קרי במהלך השינה בלילה ואין אפשרות להימנע לחלוטין מקרי, לכן לא גזרו כלל שלא לאכול לפני פסח דברים שגורמים לקרי מפני שאין על זה שליטה גם ככה.

וכעין זה מצינו בגמרא (נדה לא,א), המשמש מיטתו ליום צ' כאילו שופך דמים [שאם האם משמשת ביום הצ' להריון הוולד מת]. והגמרא שואלת מנין להורים לדעת מתי יום צ', אלא אמר אביי משמש והולך, ושומר פתאים ה', וכתב האגרות משה (ח''א אהע''ז סי' ס''ג ד''ה וכן) שכיון שהתורה התירה לשמש ביום צ', לכן מוכרח לומר שלא תהיה סכנה ביום זה כלל, ואפילו אם ההורים יודעים שזה היום התשעים מותר להם [6]לשמש. אמנם בפרי עץ חיים (שער ק''ש פרק י''א ד''ה אמר) הביאו בשם האריז''ל שאסור לשמש ביום צ' ואפילו בספק יום תשעים אסור, ובזה פירש האר''י את דברי הזוהר (שמות ג,ב) מאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא דסתיר בניינא דקודשא בריך הוא ואומנותא דיליה וכו' [היינו מי שהורג את בנו מאשתו המעוברת וגרם להרוג אותו בבטן האשה הורס את בניין הקב''ה וכו']. ובשו''ת שבט הלוי (ח''ג סי' קי''ג) כתב שטוב להחמיר בזה כדברי האר''י, אך הרוצה לבעול רשאי מדין שומר פתאים ה'.

(יא) ומבואר בגמרא (יבמות סד,ב) ובשו''ע (אהע''ז ט',א') לגבי אשה שנשאה שתי פעמים, ומתו שני הבעלים הקודמים שלה, אסור לה להתחתן פעם שלישית מדין אשה קטלנית [מוזכר בשו''ע, אך לא בגמרא], ואם יהיה מותר למי שמצא רק אשה קטלנית ועדיין לא קיים מצוות פ''ו, לישא אותה לצורך מצווה ונאמר ששומר מצווה תלוי במחלוקת הזו.

ובאמת הגמרא שם פסקה הלכה כדעת רב אשי שטעם האיסור של אשה קטלנית להתחתן הוא משום שהמזל גורם, משמע מהגמרא שהטעם הוא סגולי, והשאלה אם בגלל טעם סגולי נמנע מאדם לקיים מצווה חשובה כל כך. ואע''פ שאמרו התוס' (כתובות ב,א ד''ה שאם) שחז''ל לא חילקו בגזרותיהם בין אנשים שהגזירה שייכת אליהם לאלו שלא, כאן אפשר לומר שלא גזרו במקום מצווה משום דבר סגולי. וכתב הרמב''ם (איסורי ביאה כא,לא), אשה שנשאת לשני אנשים ומתו, לשלישי לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. ואפילו נתקדשה יכנוס. והסביר המגיד משנה שם שלא כופים אותה לצאת אפילו אם רק נתקדשה, והטעם שאין להוסיף על גזירות חז''ל ומשמע שלא תינשא לכתחילה, אבל בדיעבד אין צורך להוציא. ומדבריו לכאורה אפשר לומר שיהיה מותר לצורך מצווה, כי דווקא לצורך סתם לא יכול לשא לכתחילה, אבל לצורך מצווה יכול.

* הגרצ''ר – אין שום היתר גם לצורך מצווה, דא''כ בטלה דין דאשה קטלנית לא תינשא שהרי נתיר לינשא לצורך מצווה על לא תוהו בראה לשבת יצרה לכל הפחות וזה גם כן מצווה גדולה כדאיתא בגמרא (ע''ז יג,א) שמותר לצאת לחו''ל בשביל לישא אשה דלא תוהו בראה ונקטו בגמרא דלא תוהו, רואים שזו מצווה רבה.

ועיין בשו''ת הרמב''ם (סי' רס''ג) שנשאל לגבי אשה קטלנית שנפלה לייבום אם מותר ליבמה. והשיב שאין איסור להתחתן עם אשה קטלנית כלל, ועוד תמה הרמב''ם על השואלים איך תדחה מצוה מהתורה מפני חשש בעלמא, עיי''ש. מוכח מדבריו שאפשר לבוא לכתחילה על אשה קטלנית כדי לקיים מצוות פ''ו, כיון שאפילו איסור דרבנן אין בזה. והחת''ס (ח''ו סי' ע''ו) פירש בדעת הרמב''ם שלדעה בגמרא שסוברת שהמזל גורם האיסור הוא רק משום פחד של האנשים, ואם הבעל אינו מקפיד אין בכך כלום.

אמנם הריטב''א (יבמות סד,ב ד''ה נשאוין) והנימוקי יוסף (יבמות כ,א מדפי הרי''ף ד''ה נשואין) כתבו, אדם הנושא אשה קטלנית כופין להוציא משום שחמורה סכנה יותר מאיסור והוא בכלל ''שופך דם האדם באדם'' ומנדים אותו ב''ד עד שיגרש, וא''כ גם מהפשטנים מצינו ראשונים שאוסרים ולכאורה יהיה אסור לשאת אשה קטלנית. וגם השל''ה (כי תצא אות ט''ו) כתב על דרך הסוד שאיסור חמור לשאת אשה קטלנית משום סכנת [7]נפשות, וכבר הארכתי בסוגיא במקום אחר (ח''א סי' י') עיי''ש. ועיין מנ''ח (מצווה שס''ה סוף אות י''ד) שהביא בשם המשנה למלך (סוטה ב,י ד''ה ודע שיש) שאשה קטלנית גם לשיטות שחייבים להוציאה מפני הסכנה, מכל מקום היא ראויה לאישות ובעלה יכול להשקותה אם הוא רוצה, ואף לר' מאיר (סוטה כד,א) שמועברת חבירו אינה שותה, שם זה מפני שיש סכנה ממשית לתינוק מה שאין כן בקטלנית שהסכנה היא לעצמו, עיי''ש.

(יב) ובחזרה למה שכתבנו בתחילת הסימן, הסתפקתי האם כהן רשאי לעבוד בקדש הקדשים בזמן שבפנים משוטט חזיר או שמא יש חיוב להוציאו החוצה קודם העבודה. ומבואר בגמרא (ברכות כה,א), איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק''ש רבא אמר אסור לקרות קריאת שמע וכו' אמר רב פפא פי חזיר כצואה עוברת דמי [נחשב]. ואף שהרמב''ם (ק''ש ג,יג) היקל שצריך להרחיק רק ארבע אמות, השו''ע (או''ח ע''ו,ג') החמיר וכתב שאסור לקרוא כנגדו כלל היינו כמלוא עיניו, א''כ לכאורה יהיה אסור.

ומבואר בגמרא (יומא לט,ב) אמר רבה בר בר חנה מירושלים ליריחו י' פרסאות וכו' עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת. אמר רבי אליעזר בן דגלאי עזים היו לאבא בהרי מכוור והיו מתעטשות מריח הקטורת וכו'. ולפי זה מסתבר לומר שלא הרגישו כלל בריח החזיר גם אם היה מסריח ביותר מפני שריח הקטורת היה חזק ממנו בהרבה. אך באמת שאין בכך תועלת כיון שדינו כגרף של רעי, וכל מה שכתבו הפוסקים (עיין פסקי תשובות סי' ע''ט אות ב') להתיר ללמוד תורה במקום מסריח כשמעבירים את הריח ע''י מטהר אוויר, זה דווקא בדברים מדרבנן כגון הפחה וכיוצא בזה אבל לא צואה עוברת, שאסור לעשות לידה דברים שבקדושה.

<< ויש צד נוסף לאסור מפני שעלולים לחשוד בכהן גדול שעבד לחזיר בתוך קדש הקדשים, והוא הדין לשאר חיות שנכנסות פנימה, כעין מה שמצינו בגמרא (סוכה נא,ב) שבבית השואבה הם אמרו אנו לי''ה עינינו כדי שלא יחשדו בהם שעובדים לע''ז>>.

(יג) ולכאורה יהיה צד להתיר לכהן להיכנס לקדש הקדשים להקטיר את הקטורת ולהתפלל בהיכל בחוץ, כיון שהוא רק עושה פעולת הקטרה מבלי לומר דברים בפה. ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נ"ז) נשאל אם מותר לדבר בעשיית מצווה במקומות שאינן נקיים כגון נלך ונקנה לולב טוב וכיוצא בזה להרהר היאך לעשות סוכה נאה וטלית נאה, והשיב, עד שאתה שואלני אם מותר להרהר בהם שאלני אם מותר לעשותם במקום שאינו נקי שמצינו (רמ''א יו''ד י''ט,א') שוחטין ובודקין בבית המטבחים ושם אי אפשר שלא להרהר בדברי תורה שלא לשהות ושלא לדרוס ובבודק צריך להעלות בזכרונו זה אליבא דפלוני מותר ואליבא דפלוני אסור ונכנסים בציצית לבית הכסא. ולפי זה האם נאמר דגם ייטול שם לולב ויתקע שם שופר אתמהה, בדיעבד לא קאמינא או היכא דהוי כדיעבד שאין שם מקום אלא הוא שיוצא אבל לכתחילה ודאי אסור שלא יהיו מצות בזויות עליו כההיא דלא יכסנו ברגל, ודיבור אסור וכו'. ובביה"ל (סי' תקפ''ח,ב' ד''ה שמע) כתב שלכאורה אין איסור לקיים מצווה במקום שאינו נקי והראיה שלובשים טלית קטן אף במקום שאינו נקי, אך הביא מהמטה אפרים שאסור לתקוע במקום מטונף ויש לחזור ולתקוע בלי ברכה, ופירש הביה"ל הטעם שאסור לתקוע במקום מטונף, מפני שמצוות צריכות כוונה, ועוד שאסור לכוון במקום מטונף, ועוד משום שאין לעשות עבודת ה' דרך בזיון, ועיין בשו''ת תשובות והנהגות (ח''א סי' ת''ש) ומשנה הלכות (ח''ה סי' י''ח) שהאריכו בסוגיא, אך למסקנה כתבו כמו הביה''ל.

ועיין בתוס' (זבחים נח,א ד''ה קדשי), כתבו שמהתורה מותר לשחוט קדשי קדשים בראש המזבח אך מדרבנן אסרו מחשש שהבהמה תרביץ גללים על המזבח ויש בזה בזיון, ומדבריהם צריך ללמוד בקל וחומר, מה על המזבח יש לחשוש לגללי בהמה, כל שכן בקדש הקדשים צריך לחשוש לגללי בהמה ולפי זה יצטרך הכהן להוציא החוצה כל בהמה או חיה שנכנסה לקדש הקדשים מחשש שתרביץ גללים בפנים ותגרום לביזיון.

ונראה שהכהן שנגע בחזיר יצטרך לטבול שוב, כיון שהחזיר דינו כצואה, ומבואר במשנה (יומא כח,א) וברמב''ם (ביאת המקדש ה,ה) שכל כהן המסיך את רגליו [צואה] טעון טבילה וכל כהן שהטיל מים טעון קידוש ידיים ורגליים. ואין לומר שדין זה אינו נוהג ביוה''כ שאם היה כך היה לחז''ל לפרש כן. ועוד אפשר ללמוד דין זה מקל וחומר ממה שכתב הרמ''א (יו''ד קצ''ח,מ''ח), ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה, שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או גוי, ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים תחזור ותטבול, וכל שכן כאן שאם הכהן גדול רואה בהמה או חיה טמאה שיחזור ויטבול. ומה שהבאנו לעיל (אות ג') שרבי ישמעאל בן קמחית (יומא מז,א) סיפר דברים עם ערבי בשוק ביוה''כ, שם זה היה לצורך, ועוד ממה נפשך הוא היה צריך לטבול אח''כ כמו שפסק הרמב''ם (ביאת מקדש ה,ה) שאם יצא חוץ לחומת העזרה ושהה בחוץ כשחוזר הוא טעון טבילה, וגם ללא זה כהן גדול היה טובל בין כל עבודה לעבודה.

(יד) ואם כשנכנס הכהן לקדש הקדשים וראה חזיר יוצא משם האם חל עליו חיוב לבדוק אם יש צואה או שרשאי לעשות את עבודתו ולהתפלל בפנים. וכמובן שספק זה שייך דווקא בבית שני שהיה חשוך בקדש הקדשים והכהן היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא כמבואר בירושלמי (יומא כז,א), מה שאין כן בבית ראשון ששם היה אור מארון הברית. ומבואר בגמרא (ברכות כה,א) אמר רב יהודה ספק צואה אסורה ספק מי רגלים מותרים. איכא דאמרי אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה וכו', ולהלכה נקטו הרמב''ם (ק''ש ג,טו) והשו''ע (או''ח ע''ו,ז') כחילוק האיכא דאמרי, א''כ לקדש הקדשים שדינו כמו בית לענין זה ודאי שיהיה מותר לקרוא בו במקרה של ספק.

אך באמת אין צורך בכל זה, שהרי מצואת חזיר צריך להתרחק רק אם עיבדו בתוכו עור שאז הוא מסריח ביותר, ומה שמבואר בירושלמי (ברכות כז,ב) שחייבים להרחיק מצואת חזיר ד' אמות, העיר על זה האור זרוע (ח''א סי' קל''ה) שהבבלי חולק מהסיבה שהבאנו לעיל. וגם אם נאמר שרוצים לצאת ידי חובה לשיטת הירושלמי, כבר כתבנו לעיל שריח הקטורת היה כל כך חזק כך שממה נפשך בטלה הצואה בריחו.

<< ואם מותר לכהן להרוג את החזיר במקדש ולהשליך את הגופה שלו בחוץ או שיש להורגו בדווקא מחוץ למקדש, מבואר בגמרא (פסחים ט,א) וברמב''ם (טומאת מת יא,ז) שכל מקום ששכנו בו גויים מטמא מחשש שקברו בו נפלים, וכתב הסמ''ק (מצווה פ''ט) שכיום לא נהגו להקפיד בזה משום שיש חזירים בכל מקום שאוכלים מבשר הנפלים, ואף שלפי דבריו לכאורה יש לחשוש שאולי יש טומאה בלועה בחזיר שאכל בשר אדם וברגע שימות יטמא באוהל, ולענ''ד אין לחשוש כלל כיון שלא מצוי שזרקו נפלים ליד ירושלים כדי למעט בטומאה [ועיין סי' נ''ג אות ג'] וגם אם נאמר שהחזיר אכל בשר אדם ואח''כ מת, הוא מטמא רק ביממה שבה אכל מהבשר (עיין שבת קנה,ב) ואין לחוש לכך>>.

ועוד בענין הנ''ל, כתב המקדש דוד (טהרות סימן נ',סקי''ג ד''ה אמרינן) שדווקא בקדש הקדשים היה חושך מפני שלא היו שם חלונות, אבל בהיכל היו חלונות, ואף שדבר זה אינו מפורש, מכל מקום יש להוכיח כן מהמבואר בגמרא (יומא יב,ב) שלדעת ר' יהודה למדו מהמילה ''אחוזתכם'' שדווקא אחוזה נטמאת בנגעים מה שאין כן בביהמ''ק שאינו נטמא, ומשמע מדבריו שללא המיעוט בפסוק המקדש היה נטמא, ואם למקדש לא היו חלונות הוא בכל מקרה לא היה נטמא ככל שאר בתים ללא חלונות שאינם נטמאים בנגעים, ומכאן מוכח שבהיכל היו חלונות. ובגמרא (ברכות לא,א) אמר רבי חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, והובאו דבריו ברמב''ם (תפילה ה,ו) ובשו''ע (או''ח צ',ד') שכתב שטוב לשים בבית הכנסת י''ב חלונות, ובית כנסת נקרא מקדש מעט כמבואר בגמרא (מגילה כט,ב) וכל שכן במקדש עצמו היו חלונות.

(טו) ועוד בענין הכהן הגדול ביוה''כ, מבואר בגמרא (סנהדרין יח,א) וברמב''ם (קידוה''ח יא,ד) אין מושיבין לעיבור השנה לא מלך ולא כהן גדול, מלך מפני חיילותיו ומלחמותיו שמא דעתו נוטה בשבילן לעבר או שלא לעבר, וכהן גדול מפני הצינה שמא לא תהיה דעתו נוטה לעבר כדי שלא יבא תשרי בימי הקור והוא טובל ביוה''כ חמש טבילות, וכך גם פירש רש''י (סנהדרין יח,ב ד''ה כהן גדול). והתוס' (שם ד''ה צינה) דחו תירוץ זה מפני שבגמרא (יומא לד,ב) מבואר שחיממו לכהן הגדול את המקווה ביוה''כ אם הוא היה איסטניס או זקן או חולה, ותירצו שהכהן הגדול לא רצה ללכת יחף במקדש ביוה''כ.

ויש לתרץ בדעת רש''י שאף שאפשר לחמם את המים במקווה עבור הכהן הגדול, מכל מקום האוויר מחוץ למקווה יהיה קר יותר, ומשום כך כהן גדול לא רשאי לעבר את השנה. ואם תקשה שהרי הכהן הגדול בכל מקרה היה צריך לטבול בכל יום כשנכנס לעבודתו, גם זה לא קשה מפני שאינה דומה טבילה אחת בקור לכמה טבילות בקור. אך לכאורה יש להקשות על התוס', שהרי ממה נפשך הכהן ילך יחף בימות החורף גם שלא יהיה יוה''כ, ויש לומר שבשאר הזמן הכהן הגדול לא חייב ללכת זמן רב כל כך יחף לעומת יוה''כ שבו הכהן צריך ללכת הרבה זמן יחף במקדש כשקר שם.

(טז) ועוד בענין הטבילה, מסופר בירושלמי (ברכות כו,ב) שבזמן ריב''ל רצו לעקור את תקנת עזרה שבעלי קרי יתחייבו לטבול במקווה לאחר תשמיש המיטה מפני שבגליל אף אחד לא הסכים לטבול בחורף מפני הצינה [קור] וממילא הנשים בגליל נעשו עקרות מחמת תקנה זו. והמג''א (סי' ר''מ,סק''א) כתב, צריך לקיים העונה אף בימי העיבור ויניקה, ולענין ימי החורף שאלו להאר"י (שעה''כ) אם יפטור מן העונה להיות זמן הקור [פירוש וצריך לטבול לקריו] וגם בהיות בימי עיבור ויניקה, והשיב אם האשה מוחלת פטור ומ''מ טוב לקיימה, והעידו עליו שהוא לא היה מקיים מצוות עונה בימים הנ"ל, עכ''ל.

ולכאורה יש להקשות על הירושלמי, שהרי מבואר בזוהר (תרומה קלו,ב) שרב המנונא סבא הקפיד על טבילה כל ערב שבת כדי לקבל נשמה יתירה ומן הסתם שהיו חסידים ואנשי מעשה בגליל שטבלו לצאת ידי חובת הזוהר בזה, ובפרט לפי דברי האדמו''ר מקאמארנא (השלחן הטהור סי' ר''ס,ז'), מצווה וחיוב מדברי מרן האריז"ל (שעה''כ דף ס''א, ע''ד) ומדברי הזוה''ק (תרומה קלו,ב) לטבול בנהר או במקווה בכל ערב שבת, ומי שעובר על דבריו בלי אונס מותר לקרותו עבריין, כי כל דבריו של האריז"ל הוא מה ששמע לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי הקב''ה בעצמו. ויש לומר שבוודאי חסידים ואנשי מעשה הקפידו לטבול למרות הקור בימות החורף אך מכל מקום רוב הציבור לא טבלו או שטבלו רק בימי שישי כדי לקיים דברי הזוהר ולא היה בכך מספיק כדי שנשים בגליל יצליחו להיפקד בילדים, ויהי רצון שנזכה להתחזק בטבילה במקווה [8]טהרה.

ואם תאמר שהרי מעיקר הדין כל אדם מחויב לפקוד את אשתו בליל טבילתה בנוסף למה שחייב לפי עיסוקו [טייל פועל ת''ח וכו'] כמבואר בשו''ע (או''ח ר''מ,א' ואהע''ז סי' ע''ו), ולא נאמר שישראל רשעים ח''ו. לכן י''ל שהנשים מחלו להם בעל כרחם או שבאמת הם פקדו את נשותיהם רק בליל הטבילה ובכל זאת לא היה בזה מספיק כדי לקיים מצוות פ''ו אצל כולם, ועוד אפשר לתרץ שאין הכוונה לעקרות ממש אלא באופן יחסי.

(יז) ועיין בגמרא (שבת לט,ב) שלדעת ר' מאיר אסור לרחוץ בשבת בין במים חמים ובין בצונן, וכתב הרשב''א (ד''ה לא ישתטף) שר' מאיר גזר מפני שדרך האנשים לרחוץ בצונן לאחר שהתקלחו במים חמים, ואין להקשות מהגמרא בשבת היאך אנשים התקלחו בצונן ואילו כאן אף אחד לא רצה לטבול, מפני ששם מדובר במעט מים פושרים לאחר המים החמים כדי לחזק את גופם, כמבואר בגמרא (שבת מא,א) רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן, ואין קשר בין שתי הסוגיות.

ויש להעיר שאין הלכה כר' מאיר, והרמב''ם (שבת כב,ג) והשו''ע (או''ח שכ''ו,א') ושאר הפוסקים העלו כדעת רבי יהודה להלכה שמותר להתקלח במים חמים ובלבד שלא על כל גופו בבת אחת אלא אבר אבר, ולגבי הגדר של מים צוננים, לדעת האג''מ (או''ח ח''ד סי' ע''ד) וערוה''ש (או''ח שכ''ו,ג') האיסור הוא דווקא במים חמים שבהם מתקלחים ביום יום, אבל בפושרים מותר להתקלח, ולדעת החת''ס (או''ח סי' קמ''ו) והגר''ע (לוית חן סי' ע''ט הובא בילקו''י סי' שכ''ו,ח') יש להחמיר במים פושרים. ועיין במשנ''ב (סי' שכ''ו, סק''ז) שכתב בשם החיי אדם שאפשר להתרחץ בפושר אך בשעה''צ (סק''ה) נשאר בצ''ע.

ובאופן כללי אצל האשכנזים יש גזירה שהובא במהרי''ל (סי' קל''ט) ובתרומת הדשן (סי' רנ''ה) שאין להתרחץ אפילו במים קרים בנהרות ובתי מרחצאות, אך גזירה זו לא שייכת בטבילה לצורך מצווה כמבואר שם ובמשנ''ב (סקכ''ד), ואם הגזירה לא להתרחץ אפילו במים קרים שייכת גם באמבטיה ביתית, לדעת האגרות משה (או''ח ח''ד סי' ע''ה) הגזירה לא שייכת באמבטיה והגרח''ק הביא בשם החזו''א (שונה הלכות סי' שכ''ו,ו') שגם אמבטיה בכלל הגזירה. ועוד יש להעיר ממה שכתב הרעק''א (על השו''ע או''ח סי' ש''ז,ה') שהובא בביה''ל (או''ח שכ''ו,א' ד''ה במים) שלמצטער מותר לרחוץ, ובאתי לעורר בסוגיא.

(יח) ובשו''ת יחוה דעת (ח''ד סי' י''ד) ציין למחזיק ברכה (או''ח רי''ט,סק''ב) שכתב בשם אביו שהכהן גדול לא היה מברך הגומל כשהיה יוצא מקדש הקדשים אך הביא שהרב נחום אליעזר חולק, והסתפקתי לסוברים שכהן גדול מברך בצאתו מקדש הקדשים הגומל על שנכנס למקום סכנה, אם ברכה זו שייכת גם בכהן שקנה את הכהונה והכניס עצמו לסכנה זו בכח, או שמא דווקא בכהן שנתמנה ע''י אחיו הכהנים שייך ברכה זו.

ועיין בילקוט יוסף (סי' רי''ט,כ''ז) שמי שניסה להתאבד ונרפא שלא יברך משום שאין זה מברך אלא מנאץ, ומקורו ביחוה דעת הנ''ל. ולכאורה ע''פ זה נאמר שאין לכהן לברך כיון שהוא הכניס את עצמו לסכנה, אך נראה שיש לדחות, כיון ששם מדובר במי שניסה להרוג עצמו ואילו כאן זה שקנה בכסף ויצא בשלום מקודש הקדשים הוכיח שגם אם לא היה האיש הכי ראוי לתפקיד, ודאי שניצל מחמת שהיה צדיק וא''כ מוכח שעשה לשם שמים. ונראה שאף לדעת המנחת אלעזר (ח''ד סי' מ''ז) שכתב שמי שסיכן נפשו להרוויח ממון וניצול בדרך נס אין לו לברך הגומל, ורק מי שסיכן נפשו על דברי תורה, שהיתה כוונתו לשם שמים, וניצול בדרך נס יברך הגומל, גם לשיטתו יברך מהסיבה הנ''ל. ומכאן עוד ראיה למה שכתבנו לעיל (סי' י''ט אות א') שאין לברך שהחיינו על זכיה בקזינו משום דהוי מנאץ כמו מתאבד שניצל שאינו רשאי לברך. << הקשה לי חבר שאולי הוא באמת צדיק ובכל זאת נכנס שלא לשם שמיים, שהרי לא כל מצווה נעשית לשם שמים גם שמדובר באנשים צדיקים. וי''ל שכל כהן שנכנס ויצא חי הוכיח סופו על תחילתו שעשה לשם שמים ומשום כך לא מת, וכעת אין לי ראיה לדברי>>.

(יט) ועוד הסתפקתי מה הדין בכהן שנתנמה ע''י המלך שלא כהוגן לתפקיד כהן גדול האם רשאי לברך שהחיינו, כגון כהן שעבד ע''ז בעברו בשוגג וחזר בתשובה שפסול לעבודת המקדש שכן בגמרא (מנחות קט,ב) נחלקו רב נחמן ורב ששת לגבי העובד ע''ז אם רשאי לעבוד במקדש [לפי הכס''מ נחלקו לגבי שוגג אבל שניהם הסכימו שבמזיד אינו רשאי אף אם חזר בתשובה, ומפשט הגמרא משמע שנחלקו גם במזיד] ופסק הרמב''ם (ביאת המקדש ט,יג) כרב ששת שאפילו בשוגג אסור, אך בנידון כאן כיון שהכהן נכנס באונס מחמת המלך אולי אין תביעה עליו שעשה שלא כהוגן וממילא יצטרך לברך שהחיינו שיצא.

ועיין במנ''ח (מצווה ק''כ אות י''ח ד''ה עתה ואות י''ט ד''ה ונראה) שכתב לגבי כהן משוח שחטא בשגגה בע''ז שצריך להביא שעירה כמו ציבור שחטא בשגגה ע''פ ב''ד, וכך כתב לגבי מי ששגג בע''ז ואח''כ נתמנה לכהן משוח שמביא קרבן, ולכאורה יש לתמוה שהרי כהן אינו רשאי לעבוד במקדש לאחר שעבד ע''ז אפילו בשוגג, אלא צריך לומר שהמנ''ח התכוון שרק שחט בשוגג אך לא עשה אחת מד' עבודות לע''ז שבמקרה כזה הרמב''ם מכשיר בדיעבד (ביאת המקדש ט,יג) והמינוי חל לשיטת רבינו כמו בכהן חלל (מצווה קפ''ה אות ה') או קטן (מצווה רס''ו אות ה') שפסולים לעבוד בקדש הקדשים ומכל מקום מינוים חל, לכן בוודאי שאחד כזה שרק שחט יברך הגומל כיון שנכנס בהיתר פנימה, ונראה שהוא הדין לבעל תשובה שעבד בבית חוניו שהרמב''ם מכשיר לעבודה (שם הלכה י''ד).

(כ) אמנם יש להסתפק מה הדין בבעל תשובה שבעבר עבד עבודה זרה ופסול לעבודת המקדש אם רשאי לברך הגומל כיון שנכנס באונס לשם, שהרי כתב הרמב''ם (שם) כל כהן שעבד עבודה זרה בין במזיד בין בשוגג אע''פ שחזר בתשובה גמורה הרי זה לא ישמש במקדש לעולם שנאמר ''ולא יגשו אלי לכהן לי'', אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לעבודה זרה או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם, עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע''פ שהיה שוגג בעת ששרת או שהשתחוה או שהודה וכו', ולפי זה על מה יברך הכהן גדול הגומל לאחר שיצא.

ונראה להביא ראיה מיואש המלך (מלכים ב' יא,ב) שהחביאו אותו ואת מינקתו מפני עתליה בחדר המיטות בביהמ''ק, והרבה מן המפרשים כתבו שהכוונה לעליית בית קדש הקדשים, כך שאם נאמר שהם בירכו הגומל כשיצאו משם לאחר מות עתליה, לא מסתבר לומר שכהן גדול שעבד שלא כדין באונס יהיה גרוע מהם, וכל זה לסברת הרש''ש (מגילה ט,ב ד''ה אין) והמלבי''ם (שלח לך התורה והמצווה אות מ''ד) שאסור לשמש מהתורה, אך אם נאמר שאיסורו מדרבנן בוודאי שאין קפידא בשעת הדחק. ואין לומר שעליית בית קדשי הקדשים אינה בכלל ההיכל, שמבואר בתוס' (שבועות יז,ב ד''ה טמא) שהוכיחו מהגמרא (פסחים פו,א) שגם בהם שייך קדושת ההיכל ואיסור ביאה ריקנית.

(כא) ובסוף אות ד' הבאנו את דברי הירושלמי (יומא ה,א) שאסור לסגן להתייחד עם הכהן הגדול מחמת החשש שירצח אותו, והסתפקתי אם דין זה נוהג גם באב ובנו או רב ותלמידו שכן מבואר בגמרא (סנהדרין קה,ב) שבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו.

ולכאורה יש להתיר להם להתייחד כשהבן או התלמיד נעשה כהן גדול בזמן שרבו או אביו הסגן שלו מפני שאין חשש שאב יהרוג את בנו אפילו כשפורץ לביתו כמבואר בגמרא (סנהדרין עב,ב) וברמב''ם (גניבה ט,י) [ועיין לקמן (סי' נ''ה אות א' ד''ה ועיין) בענין הריגת בן סורר ומורה] אלא שבמציאות לא מסתבר שזה יקרה. ועוד שמסופקני אם בכלל מותר להתמנות לכהן גדול בזמן שאביו או רבו ישמשו בתפקיד הסגן מפני שיש בכך בזיון קצת, עיין בגמרא (קידושין לג,ב) שהסתפקו לגבי מי שבנו הוא רבו אם צריך לכבדו וזו איבעיא דלא אפשטא, והרמב''ם (ממרים ו,ד) פסק שאביו אינו צריך לעמוד מפניו ואילו השו''ע (יו''ד ר''מ,ז') פסק ששניהם צריכים לעמוד אחד לשני שספק לחומרא.

ועיין ברא''ש (קידושין א',נ''ז) שכתב על המהר''ם מרוטנבורג שהיה רבו של אביו ומיום שעלה לגדולה לא נפגש עם אביו כדי שלא להיכנס לספק זה, והמהרש''ל (יש''ש קידושין א' סוס''י ע''ב) הקשה למה המהר''ם לא מחל על כבודו, ותירץ שגם אם ימחל על כבודו אביו יצטרך לעשות לפניו הידור והוא לא רצה בכך ולכן החמיר, וסיים המהרש''ל שאם אפשר לעשות כמותם כדי לצאת מספק אז טוב לעשות כך אף שאין חובה מעיקר הדין. ולפי זה נראה לומר שהבן לא יקבל משרה עם שררה וגדולה בזמן שאביו משמש בתפקיד הסגן שלו ומשום כך הגמרא לא התייחסה לזה. << ועיין במנ''ח (מצווה ת' אות י' ד''ה ודרך אגב) שהוכיח מהמדרש רבה (במדבר ב',כ''ו) שלא שייך איבה בכהן גדול ובנו, שאל''כ איך אלעזר ואיתמר בני אהרן שימשו ביוה''כ כדברי המדרש בקודש הקדשים ולאחר מכן המשיכו לעבוד גם בשאר השנה, ומכאן מוכח שאין איבה באב ובנו>>.

(כב) ובספר צדקת הצדיק (אות פ''א) כתב שלפעמים אדם מת קודם זמנו מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה, וכדי שלא יקנא במחליפו משמיים גורמים שימות, והביא בשם המדרש רבה (דברים ט',ט') שמשה רצה להמשיך לחיות בזמן שיהושע נוחל את תפקידו והוא יהפוך לתלמיד ושמש של יהושע בן נון, ולאחר שהרגיש שיש בו קצת קנאה ביהושע שהחליפו ביקש משה למות כדי שלא להגיע לידי קנאה, א''כ נפק''מ שאב שפוטר מהכהונה גדולה אין למנות את בנו עד שימות, ואף שאין למדין מדברי אגדה, מ''מ כיון שכאן יש מספר טעמים שהבן לא ישמש בגדולה בזמן שאביו מתחת אין למנותו לתפקיד בזמן שאביו סגן שלו. ולגבי כהן גדול בזמן שאביו נפסל לכהונה מחמת זקנה או טעם אחר ואינו משמש כסגן שלו, בזה מסתבר שיש להקל מפני שאב לא מקנא בבנו, ומה שמצינו אצל משה היה מפני שנעשה השמש והתלמיד של יהושע.

ואם הבן ראוי לכהונה גדולה יותר מכולם ודאי שיש למנותו ואביו ידחה מתפקיד הסגן, שממה נפשך אם הבן ראוי אז מן הסתם הוא היה בתפקיד הסגן ומשם עלה לכהונה גדולה ולכן יש לעכב על אביו שלא יעלה לתפקיד הסגן כ''ג, ואם האב בתפקיד הסגן ולבן יש כסף כדי לקנות את הכהונה בזמן בית שני והוא הכהן הכי ראוי מכל אלו שרוצים לקנות, אף שאין ראוי כמותו נראה לי שאסור לו לקנות את הכהונה מפני כבוד אביו, ועוד שאם אביו סגן אז סימן שהוא יותר ראוי מבנו שאינו בתפקיד הסגן. א''כ אסור לקנות כעין מה שכתב הריטב''א על יהושע בן גמלא שהיו גדולים ממנו.