מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה דברי ר"א. וחכמים אומרים עד חצות. ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע אמר להן אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. כל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה: אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן. תני רבי חייא משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת. ותני עלה קרובים דבריהן להיות שוין.
From when may one recite Shema in the evening? From the time the Kohanim go in to eat their Terumah (produce consecrated for priestly consumption). Until the end of the first watch, says Rabbi Eliezer. And the Sages say: Until [astronomical] midnight. Rabban Gamliel says: Until the break of dawn. It once happened that his [Rabban Gamliel’s] sons came from a house of feasting. They said to him: We have not recited Shema. He to them: If dawn has not broken, you are obligated to recite it. And it is not only in this case that they said it! Rather, in all cases where the Sages said "only until midnight," the obligation remains until the break of dawn. [e.g.] Burning the fats and limbs [of the sacrifices, on the Temple altar] — the obligation is until the break of dawn. [e.g.:] All [sacrifices] which may be eaten for one day — the obligation is until the break of dawn. If that is so, why did the Sages say, "until midnight?" To distance a person from transgression. We recite [in our mishnah] "...from the time that the kohanim (Aaronide priests) enter to eat their Terumah (produce consecrated for priestly consumption)." Rabbi Chiya taught [in Tosefta Berakhot 1:1]: "...from the time that people usually go in to eat their bread on the eve of the Sabbath." And there is a baraita that comments on this: "These opinions are close enough to be equal."
משעה שהכהנים נכנסים. בבבלי (שם) פריך לתני משעת צאת הכוכבים. מלתא אגב אורחיה קמ''ל וכו' כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו וכו', וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. שיאור השמש ביום השמיני ויטהר [ה]איש עצמו בהבאת קרבנותיו. (המשך הגמרא) אמר רבה בר רב שילא א''כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא זהו גירסת רש''י ז''ל והתוס'. והקשו (שם ב: ד''ה דלמא) על פירושו, חדא דאם מיירי בזריחה הוה ליה למכתב וזרח השמש, ועוד דבסמוך קמיבעי ליה האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא וכו' ופשיט מברייתא בימן לדבר צאת הכוכבים תיפשוט ליה ממתני' העריב שמשו אוכל בתרומה ולפיכך פירשו דה''ק וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמש ממש הוא ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחילתה של שקיעת החמה והוא תחילת הכנסתו ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא וכו' עכ''ד. וכך הוא פירושו של בעל המאור (א. ד''ה וממאי) והרשב''א ז''ל (ב. ד''ה ה''ג) בכוונת עיקר הקושיא אלא שגירסתם הוא בהפך דגרסי כגירסת גאונים ז''ל [וז''ל הרשב''א] וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא, כלומר שהוא שעת צאת הכוכבים, דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא, כלומר שהוא טהור לאכול בתרומה משעת שקיעת החמה ואמאי דאמרינן לעיל הא קמ''ל דכהנים אימת קא אכלי תרומה