(א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר... אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:
(1) Ben Zoma said...Who is honored? One who honors fellow human beings as it is said: “For I honor those that honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored” (I Samuel 2:30).
(י) הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ.
(10) They said three things. Rabbi Eliezer says: The honor of your friend should be as dear to you as your own, and do not be easy to anger, and repent one day before your death.
מנחם אלון
...לעתים קרובות, במקום הביטוי "כבוד האדם" בא הביטוי "כבוד הבריות". והלא דבר אחד הוא. "כבוד הבריות" פירושו כבודם של הנבראים, של כל הנברא בצלם אלוקים
Menachem Alon, Israeli Supreme Court Justice
[In Judaism] we often use the phrase ‘human dignity’ (kavod ha-adam) and ‘respect for creations’ (kavod ha-beriyot) interchangeably because they are one and the same. ‘Respect for mankind’ is in fact respect for all created beings as we were all created in the image of God.
ת"ש שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב מאי נפקא לי' מיניה בראוי ליורשו
The Gemara further suggests: Come and hear: They asked Rabbi Eliezer how far one must go in honoring his father and mother. Rabbi Eliezer said to them: Such that the father takes a purse and throw it into the sea in front of his son, and the son does not embarrass him. And if you say that the son honors him from the money of the father, what difference does it make to the son? Why would the son care if his father throws away his own purse? The Gemara answers: This is referring to a son who is fit to inherit from him. Since the son thinks that the money will eventually belong to him, he has cause for anger.
(ב) כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹקִים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (משלי כ״ה:ב׳): כְּבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר; וְהַכֹּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה, וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה. (ג) אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם – אֲזַי הוּא זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלֹקִי, וְאָז אֵין בְּנֵי־אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ, אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו, וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם): כְּבֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר; כִּי אָסוּר לַחֲקֹר עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה:
(2) Each person is required to minimize his own kavod (honor) and maximize the honor of the Omnipresent One. For anyone who pursues honor does not attain kavod Elohim (God’s glory), but kavod melakhim (glory of kings), of which it is said (Proverbs 25:2), “but the glory of kings is an investigated matter.” Everyone inquires about him <to see if he is deserving of such honor, asking,> “Who is he and what is he?” (Esther 7:5) that he is afforded such honor. And they oppose him, saying that he is not deserving of such kavod. (3) However, the person who flees from glory—minimizing his own glory while maximizing the glory of God—attains kavod Elohim. Then, <they> do not investigate whether he is deserving of his glory or not. Of him it is said (Proverbs, ibid.), “The glory of the Lord is a concealed matter.” For it is forbidden to inquire into <this type of> glory.
(יב) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבְּךָ, וּמוֹרָא רַבְּךָ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:
(12) Rabbi Elazar ben Shamua says: Let the honor of your student be dear to you as your own, and the honor of your colleague like the reverence of your teacher, and the reverence of your teacher like the reverence of Heaven.
(ב) כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹקִים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (משלי כ״ה:ב׳): כְּבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר; וְהַכֹּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה, וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה. (ג) אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם – אֲזַי הוּא זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלֹקִי, וְאָז אֵין בְּנֵי־אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ, אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו, וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם): כְּבֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר; כִּי אָסוּר לַחֲקֹר עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה:
(2) Each person is required to minimize his own kavod (honor) and maximize the honor of the Omnipresent One. For anyone who pursues honor does not attain kavod Elohim (God’s glory), but kavod melakhim (glory of kings), of which it is said (Proverbs 25:2), “but the glory of kings is an investigated matter.” Everyone inquires about him <to see if he is deserving of such honor, asking,> “Who is he and what is he?” (Esther 7:5) that he is afforded such honor. And they oppose him, saying that he is not deserving of such kavod. (3) However, the person who flees from glory—minimizing his own glory while maximizing the glory of God—attains kavod Elohim. Then, <they> do not investigate whether he is deserving of his glory or not. Of him it is said (Proverbs, ibid.), “The glory of the Lord is a concealed matter.” For it is forbidden to inquire into <this type of> glory.