(א) הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגוּף בָּרִיא וְֹשָלֵם מִדַּרְכֵי הַֹשֵם הוּא, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפשַׁר שֶׁיָבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגוּף, וּלְהַנְהִיג אֶת עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַבְרִין וְהַמַחֲלִימִים אֶת הַגוּף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְנִֹשְמַרְתֶּם מְאִד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם.
(1) Because the maintenance of a complete and healthy body is a G-dly path—since it is impossible to understand or apprehend any knowledge of the Creator when one is sick—therefore you must keep away from things that damage the body, and develop habits that improve the body and heal it. Similarly, it is said: “You shall guard yourselves very well.”
(ב) הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא וּבָּרוּךְ שְׁמוֹ, בָּרָא אֶת הָאָדָם (וְכֵן כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים) וְנָתַן בּוֹ חֹם טִבְעִי, וְזֶהוּ הַחִיוּת שֶׁל הָאָדָם. שֶאִם יִכְבֶּה הָאֵשׁ הַטִבְעִי, אָפֵס חִיוּתוֹ. וְהַחְזָקַת הַחֹם הַזֶּה הִיא עַל יְדֵי הַמַאֲכָל אֲֹשֶר הָאָדָם אוֹכֵל, כְּמוֹ הָאֵשׁ הַבּוֹעֵר שֶׁאִם לֹא יוֹסִיפוּ עָלָיו תָּמִיד עֵצִים, יִכְבֶּה לְגַמְרֵי. כֵּן הָאָדָם אִם לֹא יֹאכַל, יִכְבֶּה הָאֵשׁ אֲֹשֶר בְּתוֹכוֹ וְיָמוּת. הַמַאֲכָל נִטְחָן בֵּין הַשִׁנַּיִם וּמִתְעָרֵב עִם מִיץ הָרֹק וְיֻתָּךְ, וּמִשָׁם יוּרֵד לַאִצְטוּמְכָא וְנִטְחָן גַּם שָׁם, וּמִתְעָרֵב עִם הַמִּיצִים, מִיץ הָאִצְטוֹמְכָא וּמִיץ הַמָּרָה, וְיֻתַּךְ וְיִתְבַּשֵׁל מֵהַחֹם וְהַמִּיצִים וּמִתְעַכֵּל. הַבָּרוּר שֶׁבּוֹ, מִמֶּנוּ נִזּוֹנִים כָּל הָאֵבָרִים וּמְקַיֵם חִיוּת הָאָדָם. וְהַפְּסֹלֶת שֶׁהִיא הַמוֹתָרוֹת, נִדְחָה לַחוּץ. וְעַל זֶה אָנוּ אוֹמְרִים בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר (לְפֵרוּשׁ אֶחָד), וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת, שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַטֶבַע בָּאָדָם לִבְרוֹר אֶת טוּב הַמַאֲכָל, וְכָל אֵבֶר מוֹשֵׁךְ אֵלָיו מְזוֹנוֹ הָרָאוּי לוֹ, וְהַפְּסֹלֶת נִדְחָה לַחוּץ. שֶאִם נִשְׁאָר הַפְּסֹלֶת בְּתוֹכוֹ, יִתְעַפֵּשׁ וְיָבֹא לִידֵי חֳלָיִים, רַחֲמָנָא לִצְּלָן. וְלָכֵן רֹב בְּרִיאוּת הַגוּף וְחֻלְשָׁתוֹ, תָּלוּי בְּעִכּוּל הַמַּאֲכָל. אִם מִתְעַכֵּל בְּדֶרֶךְ קַל וָטוֹב, אָז הָאָדָם בָּרִיא. אֲבָל אִם מִתְקַלְקֵל הָעִכּוּל. אָז נֶחֱלָשׁ הָאָדָם וְיָכוֹל לָבֹא לִידֵי סַכָּנָה, חַס וְשָׁלוֹם.
(2) The Creator, blessed be He and blessed be His name, created the human being (and all living creatures) and gave them their natural warmth. This is the person’s life-force; if the natural fire is extinguished, life is gone. The maintenance of this warmth depends on the food that one eats. As with a burning fire, where if it is not regularly supplied with wood it will be entirely extinguished, so too with the human being: if one does not eat, the internal fire will be extinguished, and he will die. The food is ground between the teeth, mixed with saliva and mashed up. From there it descends to the stomach, where it is further broken down and is mixed with the stomach juices and bile, blended and processed by the heat and by the juices, and digested. The choice elements provide sustenance to all the limbs and sustains the person’s life; the waste, which is the extraneous material, is ejected. Of this we say in the Asher Yatzar blessing, “and [G-d] acts wondrously”—that G-d placed within the human being the natural ability to filter the good elements from the food, with each limb drawing the substance that befits it, and the waste being ejected. Were the waste to remain in the body, it would putrefy and bring on sickness, may G-d preserve us. Therefore, most aspects of bodily health and illness depend on the digestion of food: if the food is digested well and with ease, then the person is healthy; but if there are digestive problems, then the person becomes weak and can end up in danger, G-d forbid.