מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה. גְּמָ׳ מַאן תַּנָּא דִּפְסֵידָא אִין הַרְווֹחָה לָא וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא מִיטְרָח נָמֵי לָא טָרְחִינַן אָמַר רַב הוּנָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא דִּתְנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַרְווֹחָה דְּלָא טִירְחָא בִּמְקוֹם פְּסֵידָא מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא מַעְיָין הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה מַשְׁקִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ שְׂדֵה בֵּית הַבַּעַל דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין מַשְׁקִין אֶלָּא שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁחָרְבָה
MISHNA: One may irrigate a field that requires irrigation on the intermediate days of a Festival as well as during the Sabbatical Year, both from a newly emerged spring that began to flow only during the Festival, and from a spring that did not just emerge and that has been flowing for some time. However, one may not irrigate a field with rainwater collected in a cistern, a procedure that requires excessive exertion, or with water drawn with a shadoof [kilon], a lever used to raise water with a bucket from deep down in a well. And one may not construct circular ditches around the bases of grapevines on the intermediate days of a Festival. Rabbi Elazar ben Azarya says: One may not construct a new water channel during the intermediate days of a Festival or during the Sabbatical Year. And the Rabbis say: One may construct a new water channel during the Sabbatical Year and one may repair damaged water channels during the intermediate days of a Festival. In addition to performing labor on one’s own property in order to avoid financial loss, it is also permitted to perform labor on the intermediate days of a Festival for the public welfare: One may repair damaged water cisterns that are in the public domain, and clean them out by removing the dirt and sediment that accumulated there; one may repair roads, streets, and ritual baths; and one may tend to all other public needs. So too, one may mark graves to inform the public of their ritual impurity, and inspectors may even go out to uproot the shoots of prohibited diverse kinds [kilayim] that grew in the fields during the rainy season. GEMARA: The Gemara begins by questioning the wording of the mishna: Now that it has been said that on the intermediate days of a Festival one may irrigate a field from a newly emerged spring, whose walls have not yet stabilized and are likely to collapse, necessitating laborious repairs, is it necessary to mention that one may irrigate a field from a spring that did not just emerge, whose walls have already stabilized and are therefore not likely to collapse? The Gemara answers: They say that it was necessary to mention the second case as well. For had the tanna taught us the halakha with regard to only a newly emerged spring, I would have said that here, in the case of a field that requires irrigation, yes, one is permitted to irrigate from such a spring, but in the case of a field that ordinarily suffices with rainwater, no, one is not permitted to do so, because it is likely to collapse. But with regard to a spring that did not just emerge, that is not likely to collapse, I might say that one may provide supplementary irrigation even in the case of a field that ordinarily suffices with rainwater. Therefore, the tanna teaches us that a newly emerged spring is no different from a spring that did not just emerge. In the case of a field that requires irrigation, yes, one may irrigate on the intermediate days of a Festival, while in the case of a field that ordinarily suffices with rainwater, no, one may not do so, even from an established spring. The Gemara raises a question with regard to a linguistic issue: And from where may it be inferred that this term, beit hashelaḥin, a field that requires irrigation, is a term denoting thirst, implying that supplementary watering is necessary? The Gemara answers: As it is written: “And you were faint and weary” (Deuteronomy 25:18). The term faint is referring to the thirst of the Israelites in the desert. And, in the standard Aramaic translation, we translate the verse as: And you were thirsty [meshalhei] and weary. The letters ḥet and heh are sometimes interchanged, and therefore the term beit hashelaḥin connotes a thirsty field. And from where may it be inferred that this term, beit haba’al, a field that suffices with rainwater, is a term denoting settlement, i.e., an established field that does not require extensive upkeep? As it is written: “For as a young man takes to himself [yiv’al] a virgin, so shall your sons take you to themselves” (Isaiah 62:5). And it is translated in the Aramaic translation: As a young man settles down with a virgin, so shall your sons become settled within you. Similarly, beit haba’al is referring to a settled field that suffices with rainwater. The Gemara begins to clarify the underlying principle of the mishna, asking: Who is the anonymous tanna of the mishna who maintains that labor performed to prevent a considerable loss, such as watering a field that requires irrigation, yes, it is permitted on the intermediate days of a Festival; but labor performed to increase one’s profit, such as watering a field that ordinarily suffices with rainwater, no, it is not permitted? Furthermore, even in a case involving loss, one may not excessively exert oneself, as the tanna of the mishna renders prohibited all cases of watering fields with collected rainwater or with water drawn with a shadoof, even in a field that requires irrigation. Rav Huna said: It is Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as we learned in a mishna: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In a field filled with trees, one may draw water via channels from tree to tree, provided that in doing so he does not water the entire field. As this field ordinarily suffices with rainwater, it is prohibited to water the entire field. Therefore, it is evident that Rabbi Eliezer ben Ya’akov renders prohibited work performed to increase profit on the intermediate days of a Festival. The Gemara challenges this comparison: Say that you heard that Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds that labor performed only to increase profit is not permitted. But did you hear him prohibit excessive exertion in a case of considerable loss? This aspect of the mishna finds no expression in the words of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. Rather, Rav Pappa said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: From a newly emerged spring one may irrigate even a field that ordinarily suffices with rainwater; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: One may irrigate only a field requiring irrigation that dried up and needs water. Rabbi Elazar ben Azarya says: Neither the one nor the other. Furthermore, Rabbi Yehuda said: Owing to the exertion involved, one may not divert a water channel from its regular path in order to water his garden or his ruin, which is now being used for planting, during the intermediate days of a Festival. The Gemara first clarifies the case of the baraita: What does Rabbi Yehuda mean when he speaks of a field that is dried up? If we say that the field is literally dried up and the plants are already parched, why do I need to water it? Abaye said: It means that the one spring from which the field had been irrigated until now dried up, but in the meantime another spring emerged. If the field is not irrigated from this spring, it will be ruined. The Gemara explains the next clause of the baraita, which states: Rabbi Elazar ben Azarya says: Neither the one nor the other. By this he means that it is no different whether the original spring dried up or did not dry up. The guiding principle is: From a newly emerged spring one may not irrigate even a field that requires irrigation. In any event, Rabbi Yehuda seems to maintain an opinion that is like that of the mishna, i.e., that only a field that requires irrigation may be watered, but not a field that suffices with rainwater. And even in the case of a field that requires irrigation, excessive exertion is prohibited. The Gemara challenges this understanding: And from where do you conclude that the mishna reflects the opinion of Rabbi Yehuda? Perhaps Rabbi Yehuda stated that a field that requires irrigation, yes, one may irrigate it on the intermediate days of a Festival, and a field that suffices with rainwater, no, one may not do so, only with regard to a newly emerged spring,
לָא יָדַעְנָא כַּמָּה קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר וְחַג הַקָּצִיר אֵיזֶהוּ חַג שֶׁאַתָּה חוֹגֵג וְקוֹצֵר בּוֹ הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עֲצֶרֶת אֵימַת אִילֵּימָא בְּיוֹם טוֹב קְצִירָה בְּיוֹם טוֹב מִי שְׁרֵי אֶלָּא לָאו לְתַשְׁלוּמִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֶלָּא מֵעַתָּה חַג הָאָסִיף אֵי זֶהוּ חַג שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲסִיפָה הֱוֵי אוֹמֵר זֶה חַג הַסּוּכּוֹת אֵימַת אִילֵּימָא בְּיוֹם טוֹב מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב מִי שְׁרֵי אֶלָּא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִי שְׁרֵי אֶלָּא חַג הַבָּא בִּזְמַן אֲסִיפָה הָכָא נָמֵי חַג הַבָּא בִּזְמַן קְצִירָה מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ דְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה מְנָהָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמוֹר שִׁבְעַת יָמִים לִימֵּד עַל חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ קַל וָחוֹמֶר וּמָה רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁאֵין קְדוּשָּׁה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁיֵּשׁ קְדוּשָּׁה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית יוֹכִיחוּ שֶׁיֵּשׁ קְדוּשָּׁה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן וּמוּתָּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה מָה לְשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית שֶׁאֵין בָּהֶן קׇרְבַּן מוּסַף תֹּאמַר בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קׇרְבַּן מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ יוֹכִיחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קׇרְבַּן מוּסַף וּמוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה מָה לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁאֵין קָרוּי מִקְרָא קֹדֶשׁ תֹּאמַר בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁקָּרוּי מִקְרָא קֹדֶשׁ הוֹאִיל וְקָרוּי מִקְרָא קֹדֶשׁ דִּין הוּא שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה תַּנְיָא אִידַּךְ כׇּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ לִימֵּד עַל חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ וְגוֹ׳ בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר אִם בָּרִאשׁוֹן הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר שַׁבָּתוֹן אִם בַּשְּׁבִיעִי הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר שַׁבָּתוֹן הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד לְלַמֶּדְךָ שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה תַּנְיָא אִידַּךְ שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה׳ מָה שְׁבִיעִי עָצוּר אַף שֵׁשֶׁת יָמִים עֲצוּרִין אִי מָה שְׁבִיעִי עָצוּר בְּכׇל מְלָאכָה אַף שֵׁשֶׁת יָמִים עֲצוּרִין בְּכׇל מְלָאכָה תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת הַשְּׁבִיעִי עָצוּר בְּכׇל מְלָאכָה וְאֵין שִׁשָּׁה יָמִים עֲצוּרִין בְּכׇל מְלָאכָה הָא לֹא מְסָרָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים לוֹמַר לָךְ אֵי זֶה יוֹם אָסוּר וְאֵי זֶה יוֹם מוּתָּר אֵי זוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה וְאֵי זוֹ מְלָאכָה מוּתֶּרֶת: וּמוּתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית שֶׁלֹּא לְקַיֵּים אֶת דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת וְהָאִיתְּמַר מַעֲשֶׂה וּמֵת אֲלֶכְּסָא בְּלוֹד וְנִכְנְסוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל לְסוֹפְדוֹ וְלֹא הִנִּיחָם רַבִּי טַרְפוֹן מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת הָיָה יוֹם טוֹב סָלְקָא דַּעְתָּךְ אִי בְּיוֹם טוֹב מִי קָאָתוּ אֶלָּא אֵימָא מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ הָיָה לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת כָּאן בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת:
I would not know how many days of redress there are. The Gemara therefore teaches us, from the statement that Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said, that there are seven days of redress. And Reish Lakish said, providing a different proof: From the very name of the day: “And the Festival of harvest” (Exodus 23:16), we can learn the following: On which Festival do you celebrate and harvest? You must say it is Shavuot. When exactly does this apply? If we say that it is on the Festival day itself, is harvesting permitted on a Festival? Rather, is it not referring to the day of redress? Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: However, if that is so, you should likewise say with regard to “the Festival of gathering” (Exodus 23:16): On which Festival is there gathering? You must say it is the festival of Sukkot. When exactly? If we say it is on the Festival day itself, is labor permitted on a Festival? Rather, it is referring to the intermediate Festival days. But on the intermediate Festival days, too, is it permitted? One may perform only work that, if neglected, would result in irretrievable loss. Rather, you must explain that “the Festival of gathering” is referring to the season of the year, i.e., the Festival that occurs during the time of gathering. Here too: “The Festival of harvest” means a Festival that occurs during the time of harvest. § The Gemara comments: Since Reish Lakish does not dispute the accuracy of Rabbi Yoḥanan’s statement, it may be inferred from their statements that both of them hold that the performance of labor during the intermediate Festival days is prohibited by the Torah. The Gemara proceeds to ask: From where are these matters derived; what is the biblical source for this prohibition? As the Sages taught: “You shall observe the festival of Passover seven days” (Exodus 23:15). This teaches that the performance of labor is prohibited during the intermediate Festival days, as “observe” denotes a negative commandment; this is the statement of Rabbi Yoshiyya. Rabbi Yonatan says: This proof is not necessary, as it does not accord with the straightforward meaning of the verse. Rather, it is learned from an a fortiori inference, as follows: If the performance of labor on the first and seventh days of Passover, which are not preceded and followed by sanctity as the days before the first day and after the seventh day are weekdays, is nevertheless prohibited, is it not right that on the days of the intermediate Festival days, which are preceded and followed by sanctity, i.e., the first and last days of the Festival, the performance of labor should be prohibited? The Gemara questions this conclusion: The six days of Creation, i.e., the days of the week, shall prove this, since they are preceded and followed by the sanctity of Shabbat, and yet the performance of labor on them is permitted. The Gemara rejects this difficulty: What of the fact that the six days of Creation are regular weekdays on which there is no additional offering; can you say the same with regard to the intermediate Festival days, on which there is an additional offering, bestowing these days with a measure of sanctity? The Gemara counters this: The New Moon shall prove this, since it has an additional offering, and the performance of labor is nevertheless permitted on it. The Gemara refutes this argument: What of the fact that the New Moon is not called “a holy convocation”; can you say the same with regard to the intermediate Festival days, which are called “a holy convocation”? Since they are called “a holy convocation” it is logical that the performance of labor should be prohibited on them. It is taught in another baraita concerning the same topic: With regard to the first day of Passover and Sukkot, the verse states: “You shall do no kind of laborious work” (Leviticus 23:35), followed by “seven days, you shall bring an offering made by fire to the Lord,” which teaches that the performance of labor is prohibited during the intermediate Festival days; this is the statement of Rabbi Yosei the Galilean. Rabbi Akiva says: This is not necessary, since it is stated earlier in that chapter: “These are the appointed Festivals of the Lord, holy convocations, which you shall proclaim in their appointed season” (Leviticus 23:4). With regard to what is the verse speaking? If it is referring to the first day of the Festival, it has already explicitly stated “a solemn rest” (Leviticus 23:39) with regard to that day; if it is referring to the seventh, it has already stated “a solemn rest” (Leviticus 23:39) with regard to that day as well. Therefore, the verse can be speaking only of the intermediate Festival days, teaching you that the performance of labor is prohibited on them. It is taught in another baraita: The verse states: “Six days you shall eat unleavened bread, and on the seventh day there shall be a solemn assembly for the Lord your God; on it, you shall do no work” (Deuteronomy 16:8). If so, just as the seventh day of the Festival is precluded from the performance of labor, so are the six intermediate Festival days precluded, since the word “and” in the phrase “and on the seventh day” connects it to the previous days.If so, perhaps: Just as the seventh day is precluded from the performance of all labor, so too the six intermediate days are precluded from the performance of all labor, even those whose performance prevents irretrievable loss. The verse therefore states: “And on the seventh day there shall be a solemn assembly,” literally, pause. This indicates that the seventh day alone is precluded from the performance of all labor, but the other six days are not precluded from the performance of all labor but only from certain forms of work. Since the Bible does not specify which types of work are prohibited, the verse has therefore entrusted the matter to the Sages exclusively, to tell you on which day work is prohibited and on which day it is permitted, and similarly which labor is prohibited and which labor is permitted. § The mishna taught: All were permitted to eulogize and fast on the days of slaughter, in order not to uphold the opinion of the Sadducees, who would say: Shavuot must always occur after Shabbat. The Gemara raises a difficulty: But wasn’t it stated: An incident occurred when Alexa died in Lod, and all of Israel gathered to eulogize him, but Rabbi Tarfon would not allow them do so because it was the Festival day of Shavuot? The Gemara analyzes this passage: Can it enter your mind to say that it was a Festival day? If it had been a Festival day, would they have come? Certainly they would not have assembled to eulogize someone on the Festival itself. Rather, say that they were prohibited to eulogize because it was the Festival day of slaughter. The Gemara answers: This is not difficult, since here, the incident in Lod, is referring to a Festival that occurs after Shabbat, whose day of slaughter does not fall on a Sunday. The day of slaughter retains a measure of the sanctity of Shavuot through the offering of Festival offerings and should therefore be treated as a Festival. There, however, the mishna is referring to a Festival that occurs on Shabbat. Since in that case the day of slaughter occurs on a Sunday, it cannot be observed as a Festival, in order to counter the view of the Sadducees.
After discussing many issues unrelated to the main topic of the tractate, the Gemara now begins to discuss the topic of ritual purity and will do so for the remainder of the tractate. These halakhot are relevant to the pilgrim Festivals, as all are obligated to purify themselves in order to enter the Temple and sacrifice offerings.
After discussing many issues unrelated to the main topic of the tractate, the Gemara now begins to discuss the topic of ritual purity and will do so for the remainder of the tractate. These halakhot are relevant to the pilgrim Festivals, as all are obligated to purify themselves in order to enter the Temple and sacrifice offerings.
(א) חֻלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא כג כד) (ויקרא כג לט) "שַׁבָּתוֹן" הוֹאִיל וְנִקְרָא (ויקרא כג ז) "מִקְרָא קֹדֶשׁ" וַהֲרֵי הוּא זְמַן חֲגִיגָה בַּמִּקְדָּשׁ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּשְׁאָר יְמֵי הַחל שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה כְּלָל. וְהָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה הָאֲסוּרָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְלֹא כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אֲסוּרָה בּוֹ כְּיוֹם טוֹב שֶׁסּוֹף הָעִנְיָן בַּדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּיוֹם חֹל לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ יֵשׁ מְלָאכוֹת אֲסוּרוֹת בּוֹ וְיֵשׁ מְלָאכוֹת מֻתָּרוֹת בּוֹ:
(1) Although the Torah does not attach complete rest to the intermediate days of Pesaḥ and Sukkoth, it refers to them as sacred assembly, and the pilgrim-offering was presented in the Temple on those days; hence, work is forbidden on Hol ha-Mo'ed, so that it may not be regarded as ordinary weekdays that are devoid of all sanctity. If anyone performs prohibited work on Hol ha-Mo'ed, he is punished for disobeying a rabbinic enactment. However, not every type of work is prohibited on Hol ha-Mo'ed as on a holyday, for the things that are prohibited on Hol ha-Mo'ed are essentially designed to show that it is not like a weekday in every respect. Therefore, some kinds of work are forbidden on Hol ha-Mo'ed, while others are permitted.
חולו של מועד אע''פ וכו'. דעת רבינו שחולו של מועד דבר תורה מותר בכל מלאכה והברייתות הנזכרות בגמרא פרק אין דורשין (חגיגה י"ח.) הם אסמכתא בעלמא וזהו ששם דרשו בברייתא אחת איסור המלאכה ממ''ש ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה ת''ל וביום השביעי עצרת שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששי עצור בכל מלאכה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו'. ובפסחים (דף ק"כ.) מוקים לה לדרוש מה שביעי רשות מאכילת מצה אף ששי רשות ועוד שאם היה חולו של מועד אסור דבר תורה היה אסורו לאו או עשה ולא מצאנוהו ואין אחד מן המחברים שמנו המצות מי שמנה חש''מ אלא אסמכתא בעלמא הוא וכן נראה מן התוספות ועוד ראיה ממה שהזכירו בירושלמי אמר רבי אבא בר ממל אילו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחש''מ כלום אסרו אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ועוסקים בתורה כדון אינון אכלין ושתין ופחזין. ואמרו פרק מי שהפך (מ"ק י"ב:) גבי כיון מלאכתו במועד דחש''מ מדרבנן. מאלו למד רבינו שחולו של מועד מדבריהם. ובאמת שהסוגיא שבפרק אין דורשין מורה שהוא מן התורה. וכן בראש מי שהפך (דף י"א:) אמר רב שישא דימי אבלו דרבנן וחולו ש''מ דאורייתא ובמקומות אחרים. ואפשר שדעת רבינו שיש לו עיקר בדאורייתא מקרבן מוסף ומצות שמחה. אבל הרמב''ן ז''ל הטיל פשרה ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינו דבר האבד אסורה מן התורה ושהוא לצורך המועד מותר בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אע''פ שאינו דבר האבד וכן כל שהוא דבר האבד מותרת אע''פ שאינה לצורך המועד ואע''ג דאית בה טירחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו כמו שיתבאר. ועל זה אמרו בירושלמי שהיה ראוי להתיר מלאכות אלו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלין שהבטלה מביאה לידי פחיזות ועיקר חש''מ ודאי דבר תורה הוא ע''כ דבריו. ונראה שלזה הסכים הרשב''א ז''ל סוף פ' לפני אידיהן:
חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה. לכאורה משמע דמלאכה דמיתסרא ביה מדאורייתא דמפיק ליה מפסוק וכן בפרק ב' דמו"ק (דף יא: ושם) לא מיבעיא אבל דמדרבנן אלא אפילו חוש"מ דאורייתא וכן פי' התם בקונטרס וקשה לר"ת דא"כ דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר ועוד דתנן בפ"ג דמגילה (דף כא.) כל מקום שאין יו"ט ויש מוסף קורין ד' כגון חוש"מ ור"ח אלמא לא מיתסר מלאכה מדקאמר דאין יו"ט ועוד דכייל ליה בהדי ר"ח דרבנן כדאמרינן בירושלמי דתענית ובמקום שנהגו הלין נשיא דרגילין דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא ועוד מצינו בירושלמי בפרק שני דמו"ק כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויהיו יגעים בתורה והם פוחזין ואוכלין ושותין משמע לישנא דמדרבנן הוא וכן בפ"ב דמו"ק (דף יב:) גבי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ובעי בגמרא כיון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן הבכור ומת קנסו בנו אחריו התם איסורא דאורייתא משמע דמלאכה במועד הוי דרבנן ומיהו יש לדחות דאמכוין מלאכתו במועד קאי דהשתא מיהא ליכא איסורא דאורייתא כיון דדבר האבד הוא מ"מ משמע לפי האמת דלא מיתסר רק מדרבנן וכי קאמר התם בריש פירקא לא מיבעיא אבל דרבנן אלא אפילו חוש"מ דאורייתא כעין דאורייתא קאמר לפי שיש לו סמך [מקרא דאורייתא אבל ימי האבל ליכא אסמכתא אלא] מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל (עמוס ח׳:י׳) ודקאמר הכא אלא בחוש"מ מי שרי א"כ משמע דאסור מן התורה וי"ל לאו משום דלא משתרי מדאורייתא אלא כיון דאקרא סמכינן ליה למיתסר לא מסברא ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי וכן פירש הריב"ם בשם רבינו יב"א דמלאכה דמועד מדרבנן ולא כפירוש רבינו שמואל שפירש בערבי פסחים (פסחים דף קיח.) גבי כל המבזה את המועדות כגון עושה מלאכה בחוש"מ והא ליתא דמדרבנן הוי וכדפי' והא דאמרינן גבי כותים ותיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול במלאכה דחוש"מ משום דסמך פשטא דקרא הוי והוי ליה צדוקין מודין בה:
תנו רבנן חגיגה דף י"ח את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יאשיה. ורבי יונתן אומר קל וחומר ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם אסורין בעשיית מלאכה חולו של מועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם אינו דין שיהו אסורין בעשיית מלאכה ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניהם ולאחריהם ומותרין בעשיית מלאכה מה לששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף תאמר בחולו של מועד שיש בהן קרבן מוסף ר"ח יוכיחו שיש בהן קרבן מוסף ומותרים בעשיית מלאכה מה לר"ח שאינו קרוי מקרא קודש תאמר בחולו של מועד שכן קרוי מקרא קודש והואיל וקרוין מקרא קודש דין הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה. תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ר"י הגלילי ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' מקראי קודש במה הכתוב מדבר אי בראשון הרי כבר נאמר שבתון אי בשביעי הרי כבר נאמר שבתון הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד שאסורין בעשיית מלאכה תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי עצור בכל מלאכה. ואין הששי עצור בכל מלאכה הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזהו יום אסור ואיזהו יום מותר ואיזו מלאכה אסורה ואיזו היא מלאכה מותרת. ותו גרסינן בפ' אין דורשין שם אמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש אלא מעתה דכתיב חג האסיף הכי נמי איזהו חג שאתה חוגג ואוסף בו הוי אומר זהו חג הסוכות אימת אילימא ביו"ט אסיפה ביו"ט מי שרי אלא בחול המועד אסיפה בחול המועד מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה הכא נמי חג הבא בזמן קצירה מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסורין בעשיית מלאכה מכל הלין משמע לכאורה דמלאכה בחולו של מועד אסירא מדאורייתא וכן בריש פרק שני לקמן (מועד קטן דף יא:) דקאמר לא מיבעיא בימי אבלו דאיסור מלאכה מדרבנן אלא אפילו חולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא והיה קשה לר"ת אי הוי דאורייתא היאך התירו חכמים כמה מלאכות לעשות בחוה"מ כל דבר האבד וכן אם אין לו מה יאכל והיכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר ועוד דתנן בפ"ג דמגילה דף כא. כל מקום שאין יו"ט ויש מוסף כגון חולו של מועד ור"ח קורין ארבעה אלמא דלא מיתסר מלאכה בחול המועד מדקאמר ואין יו"ט ועוד דכייל ליה בהדי ר"ח דאין בו איסור מלאכה אלא מנהג לנשים כדאמר בירושלמי דתענית פ"ק הלכה ה הני נשי דרגילי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא. ועוד גרסי' בירושלמי דמכילתין פ"ב הלכה ג אמר רבי אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי שיעשו מלאכה בחוה"מ כלום אסרו מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגיעים בתורה ואינון אוכלין ושותין ופוחזים אלמא דאיסור מלאכה בחולו של מועד אינו אלא מדרבנן וכן בפ"ב דף יב: גבי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ובעי עלה בגמרא כיון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן הבכור ומת קנסו בנו אחריו התם איסורא דאורייתא אלמא משמע דאיסור מלאכה במועד הוי דרבנן ומיהו יש לדחות דאכוון מלאכתו במועד קאי דהשתא מיהו ליכא איסור דאורייתא כיון דדבר האבד הוא ומיהו מכל הני ראיות מיסתברא דמלאכת חול המועד לא מיתסרא אלא מדרבנן והא דקאמר לקמן בריש פ"ב אלא אפילו בחולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא כעין דאורייתא קאמר משום דאסמכוה אקראי דאורייתא. אבל ימי האבל ליכא אסמכתא אלא מדברי קבלה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל. והא דקאמר בפרק אין דורשין (חגיגה דף יח.) אסיפה בחולו של מועד מי שרי לאו משום דאסור מדאורייתא אלא כיון דכל הני קראי דרשינן. אסמכתא לאיסור לא מיסתבר ליה לאוקומי קרא בהדיא למישרי מלאכת חול המועד. והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דע"ז דף כב. גבי כותי ותיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול לענין מלאכת חול המועד משום דאסמכתא פשוטא היא וצדוקין מודין בה. ועוד נ"ל להביא ראיה דקראי אסמכתא בעלמא נינהו דתינח למאן דדריש וביום השביעי עצרת לדידיה מסרו הכתוב לחכמים משום דמקרא משמע לאסור במקצת מלאכה ולא בכל מלאכה הלכך מסרו לחכמים להתיר הנראה בעיניהם ולאסור הנראה בעיניהם אבל שאר תנאי דדרשו איסור מלאכה מקרא ומק"ו מנא להו לחלק במלאכות ועוד היאך דריש מחג המצות תשמור איסור מלאכה לחול המועד אלא רמז בעלמא לאסמכתא כדדרש בת"כ משבתון דאין עולין באילן ואין רוכבין על גבי בהמה. ועוד רבי יונתן דריש מק"ו דראשון ושביעי לאסור מלאכה בחול המועד האי ק"ו למיעקר קרא הוא דכתיב חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכל וביום הראשון מקרא קודש. יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' שבעת ימים ביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו וכן כתיב נמי בחג הסוכות אלמא קראי מוכחי בהדיא דשבעת ימים לא נאמרו כ"א לאכילת מצה ולהקרבת אשה אבל מלאכה לא נאסרה כי אם בראשון ובשביעי אלא ודאי ק"ו ליתא אלא אסמכתא בעלמא לחזק דברי חכמים שאסרו מלאכת חוה"מ אבל התירו דבר האבד כדתנן:
מי שצריך לרכוב לצורך המועד ולא נסה ללכת ברגלים יכול ליטול צפרני הסוס ולתקן ברזליו והאוכף והרסן וכל צרכי הרכיבה ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. מותר להקיז דם לבהמה ואין מונעין ממנה כל רפואה ואין מרביעין אותה. אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים הושיבה עליהם קודם המועד וברחה מעליהם יכול להחזירה והני מילי תוך ג' ימים לבריחתה שאין טורח בחזרתה וישבה עליהם ג' ימים קודם שברחה שכבר נפסדו הבצים אבל לא ישבה עליהם ג' ימים או אפי' ישבה עליהם ג' ימים ויש ג' ימים שברחה מעליהם אין מחזירין אותה וזהו לרב אלפס דמלאכת חה"מ מדאורייתא אבל לר"ת שהוא מדרבנן אפילו לא ישבה עליהם ג' ימים אם הוא תוך שלשה ימים לבריחתה מחזירין אותה:
כדתנן (מכילתין ב.) משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעין שיצא בתחילה בין ממעין שלא יצא בתחילה אבל אין משקין ממי הגשמים ולא ממי הקילון ואין עושין עוגיות לגפנים.
מי שצריך לרכוב לצורך המועד ולא נסה ללכת ברגליו יכול ליטול צפרני הסוס וכו' בספ"ק דמ"ק (י.) סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו בחול המועד. וכתב הרא"ש ומיירי באדם שרגיל ברכיבה ולא למוד ללכת ברגליו וצריך לרכוב לצורך המועד וה"ה נמי לתקן ברזלי רגליו ומה שלא הזכירה לפי שבימיהם לא היו רגילים לתקן ברזלים לרגלי הבהמות כמו שעושין בארץ רוסיא"ה שאינם עושים ברזלים לטלפי סוסיהם אלא רק הצפרנים נוטלים לפי שהארץ עפר תיחוח ואין אבנים מצויים שם אבל בארץ הזאת שאין הבהמות יכולים לילך בלא ברזלים מותר לתקנם במועד וכן האוכף והרסן אם הוא צריך לרכוב לצורך המועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד עכ"ל וגם התוס' והמרדכי וסמ"ג התירו לתקן ברזלי הסוס ומשמע מדברי הרא"ש דדוקא לרכוב לצורך המועד הוא דשרינן לתקן צרכי רכיבה והוא שלא נסה ללכת ברגליו אבל אם נסה ללכת ברגליו או אפי' אם לא נסה ללכת ברגליו אם הוא שלא לצורך המועד אסור לתקן צרכי רכיבה אבל לרכוב אע"פ שאינו לצורך המועד שרי כיון שאינו עושה שום מלאכה אבל בתוספות שלנו כתוב בלשון הזה סוס שרוכב עליו פירשו בתוס' לצורך המועד משמע שאסור לרכוב בחנם ע"כ ומיהו לרכוב כדי לטייל נראה דאפילו לפי דבריהם לצורך המועד מיקרי לענין להתיר לרכוב ואפשר דאף לתקן צרכי רכיבה נמי שרי ומ"ש התוספות שאסור לרכוב בחנם היינו שאינו לצורך המועד כלל ואפילו לטייל אבל לטייל מישרא שרי וכן נוהגים העולם לרכוב על הסוס בחול המועד לטייל וגם נוהגים לרכוב על הסוס לילך מעיר לעיר אפי' שלא לצורך המועד והא ודאי שלא כדברי התוספות הוא אבל הם סומכים על מה שנראה מדברי הרא"ש לרכוב אף שאינו לצורך המועד מותר ומיהו לפי מ"ש בסימן שקודם זה בשם מרדכי יש איסור לילך במועד מעיר לעיר אם לא לצורך מזונו שאין לו מה יאכל או לעשות פרקמטיא בדבר האבד ולענין הלכה נקטינן להקל כדמשמע מדברי הרא"ש וכמנהג העולם. כתב הרמב"ם וסמ"ג מותר לסרוק הסוס כדי לייפותו והוא פשוט בספ"ק דמ"ק :
הא דאקשינן א"ה מאי אירייא מפני שנקראת על שמו תיפוק לי' מפני ולפני עור. פי' רש"י ז"ל דכותי עושה מלאכה בחש"מ ואגופא דברייתא קאי ולא מחוור.
ואחרים פירשו (אח"כ) [אא"ב] דכותי נמי צאית ואריסותא לרשב"א אית ליה קסבר רשב"א דכותים גירי אריות ולא מפקדי וליכא משום ולפני עור אא"א דכותים לא צאית משום דאמר אנא גמירנא טפי אלמא מפקיד הילכך איכא נמי משום ולפני עור. וזה אינו כלום שאפילו כשתמצא לומר גירי אריות הם אינהו סברי דמפקדי וסברי דגמירי טפי מינן ולא צייתי.
ומדמקשה ותיפוק לי' משום ולפני עור במלאכה דחש"מ משמע לן מינה דאיסורא מדאורייתא דאי מדרבנן הוא מי איכא לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותימה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם אלא ש"מ חש"מ תורה היא. וה"נ אמרינן בהדיא בריש פ' מי שהפך ל"מ חש"מ דאיסור מלאכה דאורייתא וכו' ודקאמר התם [בירושלמי ב,ג] אלו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחש"מ וכו' יש לומר מפני שהחכמים הוסיפו עליהן הרבה ואותן היה מבקש להתיר הא מן התורה אינו אסור אלא במלאכת עבודת קרקע וכיוצא בה שטרחתן מרובה ומיהו אין בזה מן התורה לא לאו ולא מלקות כרע"ק דמפיק לה ממקראי קדש דאיסור עשה רמז לך הכתוב בו והיינו דאמרינן התם הל' מועד כהלכות שבת יש מהן פטור אבל אסור יש וכו'.
והר"מ הספרדי ז"ל סומך על הירושלמי שהזכרנו ולא כיון יפה ועוד מפורש בפ' אין דורשין מכלל דתרווייהו ס"ל חש"מ אסור בעשיית מלאכה כלומר מן התורה וכדמוכחא שמעתא.
ואחרים פירשו (אח"כ) [אא"ב] דכותי נמי צאית ואריסותא לרשב"א אית ליה קסבר רשב"א דכותים גירי אריות ולא מפקדי וליכא משום ולפני עור אא"א דכותים לא צאית משום דאמר אנא גמירנא טפי אלמא מפקיד הילכך איכא נמי משום ולפני עור. וזה אינו כלום שאפילו כשתמצא לומר גירי אריות הם אינהו סברי דמפקדי וסברי דגמירי טפי מינן ולא צייתי.
ומדמקשה ותיפוק לי' משום ולפני עור במלאכה דחש"מ משמע לן מינה דאיסורא מדאורייתא דאי מדרבנן הוא מי איכא לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותימה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם אלא ש"מ חש"מ תורה היא. וה"נ אמרינן בהדיא בריש פ' מי שהפך ל"מ חש"מ דאיסור מלאכה דאורייתא וכו' ודקאמר התם [בירושלמי ב,ג] אלו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחש"מ וכו' יש לומר מפני שהחכמים הוסיפו עליהן הרבה ואותן היה מבקש להתיר הא מן התורה אינו אסור אלא במלאכת עבודת קרקע וכיוצא בה שטרחתן מרובה ומיהו אין בזה מן התורה לא לאו ולא מלקות כרע"ק דמפיק לה ממקראי קדש דאיסור עשה רמז לך הכתוב בו והיינו דאמרינן התם הל' מועד כהלכות שבת יש מהן פטור אבל אסור יש וכו'.
והר"מ הספרדי ז"ל סומך על הירושלמי שהזכרנו ולא כיון יפה ועוד מפורש בפ' אין דורשין מכלל דתרווייהו ס"ל חש"מ אסור בעשיית מלאכה כלומר מן התורה וכדמוכחא שמעתא.
אי הכי תיפוק ליה משום לפני עור - הקשה הר"י אמאי קאמר א"ה דאמלתי' דר"ש בן אלעזר גופיה היה יכול להקשות תיפוק ליה משום לפני עור ופי' הר"ר אלחנן בשלמא אי אמרת דכותי נקט לרבותא וה"ה עובד כוכבים ניחא דנקט טעמא דנקראת על שמו דשייך בתרוייהו אלא אי אמרת דנקט כותי דוקא א"כ תיפוק ליה משום לפני עור:
שלא לעשות מלאכה ביום שמיני עצרת - שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, והוא יום שנים ועשרים בתשרי, שנאמר (ויקרא כג לו) ביום השמיני מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו, וזה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה (רש''י עה''ת שם), שהוא נקרא כן, לפי שהוא סוף המועדים, ועל דרך משל הוא, כאלו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם.
To not do work on day of the holiday of Shemini Atseret: To not do work on the eighth day of the holiday - and that is the twenty-second day of Tishrei - as it is stated (Leviticus 23:36), "on the eighth day, a holy occasion; all work of labor shall you not do"; and this is what is called the holiday of convocation (atseret). And they, may their memory be blessed, said (Rashi on Leviticus 23:36) that it is called like this because it is the end of the appointed times. And metaphorically, it is as if the Holy One, blessed be He said to Israel, "Remain with me one day, as your departure is difficult for me."
שלא לעשות מלאכה כו'. אבל ברוכי לא מברכינן אחר שהוא באמת יום מועד אחר דבקיאין בקביעי דירחא כו' נראה מדברי הרהמ"ח דבזמן הראי' שלא היינו בקיאין ובמקום שלא הגיעו השלוחין היו ג"כ מברכין כי הוא ספק דאורייתא. ובאמת דעת הר"מ בה' מילה ובחנוכה והדברים עתיקין דעל שום ספק דאורייתא אין מברכין חוץ מס' י"ט שני דלמא אתי לזלזולי ביה וע"ש שמביא ראיה מכאן דברוכי לא מברכינן והוא בכ"מ ה' מילה בתשובתו לחכמי לוניל וכאן ל"ש זלזול כי אדרבא הוא זלזול בי"ט של השמיני ג"כ ע"כ אפילו בימי הראי' לא היו מברכין וע"ל בחיבורי שדברנו קצת בענין זה ועיין ברי"ף ובריטב"א על סוכה ואין להאריך כאן בשיטות אלו:
חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר במקצתן: הגה לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר:
1. On Chol Hamoed, some labors are prohibited and some are permitted. Rem"a: According to the need, the Sages saw fit to permit.
לפי צורך הענין וכו'. משמע דס"ל שמלאכת ח"ה דאורייתא אלא שמסרו לחכמים והב"ח הכריע כהרמב"ן שכל שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסור מדאורייתא ע"ש ובסי' תקל"ח משמע דס"ל להרב"י שמלאכת ח"ה הם דרבנן ועכ"פ עונשו גדול דאמרינן המחלל את המועדות כאלו עובד ע"א ופירש"י דהיינו ח"ה, כתב התניא חייב לכבדו במאכל ומשתה ובכסות כשאר י"ט עכ"ל, ומהרי"ל לבש הקט"א ומטרו"ן של שבת ובמשנ' רפ"ד דסוכ' אמרי' ההלל והשמחה ח' ימים וע"ש ובסי' קפ"ח ס"ז משמע דדי באכיל' פירות ומ"מ נ"ל לכתחל' מצוה לאכול פת עסי' תרס"ד: מקום שנהגו להקל אפי' בדבר שאינו אבד ובא חכם ואסר להם אפי' דבר האבד אין לחכם אחר להתיר להם (רשד"מ בי"ד סי' ק"כ כ"ה):
כמה עניינים הנקראים דבר האבד ובו ו סעיפים:
מי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בבור ואירעו אונס או ששכח או נתעצל שהיה סבור שהיה יכול לשהות לאחר הרגל ולא עשה קודם הרגל מאחר שהוא דבר האבד זולף וגומר ומזפת החביו' בין קטנות בין גדולו' וגף (פירוש שישים בהן מגופתן) החביות כדרכו בלא שינוי: הגה וה"ה דיכול לתקן החביות לקשרם בעקלי' (מרדכי) אבל לא יכוין מלאכתו במועד אלא יעשה הכל קודם המועד אם יודע שיצטרך במועד (הגהות מיימוני ות"ה) וכן שולה פשתנו מן המשרה וכל כיוצא בזה מדבר האבד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד:
מי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בבור ואירעו אונס או ששכח או נתעצל שהיה סבור שהיה יכול לשהות לאחר הרגל ולא עשה קודם הרגל מאחר שהוא דבר האבד זולף וגומר ומזפת החביו' בין קטנות בין גדולו' וגף (פירוש שישים בהן מגופתן) החביות כדרכו בלא שינוי: הגה וה"ה דיכול לתקן החביות לקשרם בעקלי' (מרדכי) אבל לא יכוין מלאכתו במועד אלא יעשה הכל קודם המועד אם יודע שיצטרך במועד (הגהות מיימוני ות"ה) וכן שולה פשתנו מן המשרה וכל כיוצא בזה מדבר האבד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד:
1. Some Things with a Potential Loss, 6 Seifim: If one turned his olives or had wine in the pit and then something forced him [to not finish the process] or he forgot or he neglected to do it because he thought that it could wait until after the holiday, and he thus did not finish the process before the holiday, because there is potential loss involved, he may empty the vats [into the press], both big and little ones, and cork (meaning to put in the stopper) the vats as usual with no change [in the way it is done]. Rem"a: It is also the case that he can fix the vats by fixing them with wicker (Mordechai). However, he should not plan to do this work on hol hamoed. Rather, he should do everything before the holiday if he knows that it will end up being necessary on the holiday (Hagahot Maimoni and Trumat Hadeshen). He can also take his flax out of the retting, and any other similar case that involves a potential loss, as long as he does not plan to do this work on the holiday.