חוטם לפי הנראה מדברי ר' משה שחוטם הוא בגבורה ובעל החוטם שיודע להאריך האף לבל יצאו שלוחיה חוצה לה טרם שיחל הנגף. ולכן הוא בעלה וכופה אותה כי האדון הוא בעל עכ"ל.
והנה משמע מתוך לשונו כי החוטם גבורה ובעלה גדולה המעכבה מלפעול בדין. אמנם הנראה לנו מלשון הזהר כי החוטם עצמו כולל ספירות רבות והוא ענין פרטי נכלל בחכמה ולכן החכמה נקרא בעל החוטם. וז"ל רשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא שבעין דף קסה ע"ב) ריחא לדרום ריח ניחוח לה'. ואית לחוטמא תרין נוקבין כלילן מדינא ורחמי ואינון י' י'. חוטמא ו' באמצעיתא תרין צינורות אינון דיליה ואתמר לגביה מתנה ראובן לדרום רא"ו ב"ן. תרין נוקבין דחוטמא, אינון לקבל לאה ורחל. חוטמא בארח מישר בינייהו, דא יעקב עכ"ל.
ופי' הריח הוא בחכמה כדמוכח בכמה מקומות. וכמו שיתבאר בערכו בע"ה. ואומר לדרום ששם החכמה, כאמרם הרוצה להחכים ידרים. וז"ש אשה ריח ניחוח לה', כי שם זה בחכמה. וכן מוכח התם מראש הענין. ואית לה תרין נוקבין, פי' שני נקבי החוטם אשר בהם נשאב הריח כנודע. כלילן דינא ורחמי, שהם כלולים כל א' מדין ורחמים ובימיני יש ג"כ דין ובשמאלי יש ג"כ רחמים.
וענין י' י' הם בינה ומלכות, אלא שבינה נוטה אל הימין ומלכות אל הגבורה. והיותם נקראים יודי"ן בארנו בשער המציאות ואחר ששניהם מציאותם בחכמה שהוא בעל החוטם כדפי' א"כ מציאותם האמיתי הוא תרין יודי"ן כדביארנו בשער הנזכר. ו' באמצעיתא הוא התפארת קו האמצעי המשתווה בין גדולה וגבורה וזהו בסוד הדעת שהוא מתעלם בחכמה. ואתמר לגביה מחנה ראובן, פי' רא"ו ב"ן תפארת והוא לדרום חכמה. תרין נוקבין וכו', נתבאר לעיל.
הנה כי החוטם הוא בכללות תפארת והבינה והמלכות עם החסד והגבורה. וכל זה הענין בחכמה כי שם עיקר הריח כדפירש. ע"כ מה שנ"ל בענין זה אמת. שמתוך לשון התיקונים במקומות אחרים [לז] נראה שהחוטם הוא התפארת ושני נקבי החוטם הם גדולה גבורה לכן מחד נפק תננא ואשא והכל מתיישב במה שפי' לעיל: