שקיעה בכינרת, מבט מכפר חרוב. צילום: נירית האן, מתוך אתר פיקיויקי
נקודת מוצא:
בית העלמין כנרת
נקודת סיום:
כפר קיש
אורך המסלול:
כ-22 ק”מ.
את היום נפתח בביקור בבית העלמין כנרת, בית קברות שבו קבורים כמה מגדולי האומה ומספר את סיפורה של העליה השניה.
מבית העלמין כנרת נחצה את הכביש בזהירות ונלך במשעול בין דגניה וכנרת תוך זמזום השיר :"הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת/ אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא/ בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת/ עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה"
נלך לצד הברכות הדגים העזובות שהיו חלק מהניסיון של רחל המשוררת וחבריה לנקז את האפיק הישן של הירדן על מנת למנוע מלריה, ונגיע עד לחורשת האקלפוטיסם, בחורשה ניתן לנוח ולמלא מים ,וכמובן לשיר את השיר "חורשת האקלפטוס שחובר על ידי נעמי שמר על החורשה הזו (הגשר והסירה נמצאים מעבר לכביש באתר הירדנית). ניתן לשבת בחורשה לצד "בית המוטור" , בית המשאבה הראשונה בעמק. בתור יליד שכונת מרמורק ברחובות יש לי יחס מיוחד למקום זה. בשנת 1912 הגיעו לכנרת עולי תימן ובבית המוטור גר הרב של יהודי תימן- הרב דוד ישראל מרגלית, לאחר 18 שנות עבודה גורשו תימני כנרת וכיום יש בתוך בית המוטור תערוכה שמוקדשת לעולי תימן. מהחורשה חוצים את הכביש לעבר אתר הירדנית. על פי המסורת הנוצרית ישו הנוצרי הוטבל על ידי יוחנן המטביל בנהר הירדן על יד יריחו (קאסר אל יהוד) בגלל שאזור יריחו הינו אזור ספר החליט משרד התיירות להשתמש "במוח היהודי" ולהקים אתר טבילה לצליינים באתר הירדנית, רגע לפני סכר אלומות שיחד עם סכר דגניה לא מאפשר לנהר הירדן לזרום לים המלח (סוף כל סוף גם אם זה לא המיקום המדויק של הטבילה של ישו, זה עדין אותו נהר הירדן) אחרי אתר הטבילה נעבור ליד אתר הקיאקים ברוב רוי (לזכר מגלה הארצות ג'ון מקרוגר ששט בסירת "רוב רוי" אינדאנית מהכנרת ועד ים המלח) לאחר הירדנית עולים במקביל לנחל יבניאל וומשיכים בעליה דרך שמורת יעלה משם ממשיכים בעליה נוספת עד למצפה אלות. שם אל מול נוף הקדומים ותחת עצי האלה העתיקים מומלץ לעשות עצירה.
משם השביל פונה מערבה וממשיך על השוליים של רמת סירין ,רמה נטויה שמתנקזת לנחל תבור. מומלץ לסטות מזרחה על דרך מסומנת שחור אל ה”חללית” (או "ההקליקופטר") –מבנה מיוחד ממתכת העומד על שפת המצוק ומציע נקודת תצפית נהדרת. לאחר מכן השביל יתחבר אל הערוץ המרכזי של נחל תבור וימשיך לצידו מערבה עד המפגש עם כביש הכניסה למושב כפר קיש (המושב, שהוקם כמושב לחילי בירגדה משוחררים, נקרא על שם פרידריק קיש שהיה לוחם יהודי בצבא הבריטי, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות שנהרג בדרגת קולנל בקרבות של הבריטים נגד הנאצים באל עלמיין, סבו של חבר הכנסת יואב קיש. יש לציין ששמו של המושב מזכיר לנו גם את המלך שאול בן קיש שנהרג לא רחוק בכתף שאול שבהרי הגלבוע)
את הלימוד ליום זה נקדיש לבית העלמין כנרת ולפרידה מאגם הכנרת
מפות סימון השבילים באדיבות החברה להגנת הטבע
את הלימוד של היום נפתח בהאזנה לשיר "שירי לי כנרת"
נסו תוך כדי האזנה לשיר (או תוך כדי קריאת המילים) לזהות כמה שיותר שירים שהמחבר מצטט או מתיחס לאליהם:
שירי לי כנרת
מילים: עודד פלדמן
לחן: מילי מירן ורמי קידר
שם הרי גולן באופק, ניצבים עוד בדממה
ונערים בהולם דופק, עוד שומרים על הרמה
ובישבם עם ערב סביב למדורה
עונים הם לך כנרת בשירה:
שירי לי כנרת שיר מזמור ישן
שירי לי כנרת שיר לי הגולן
הדוגית עודנה שטה, מפרשה מלבין בחוף
וחורשת האקליפטוס עוד שומרת על הנוף
עת נפרשת רשת עם שוך הסערה
עונים הם לך כנרת בשירה:
שירי לי כנרת...
הירדן נוגן סימפוניה עם אלפי הציפרים
וביחד בהרמוניה מנגנים ומזמרים
וילדים בטבריה בשעת שעור זמרה
עונים הם לך כנרת בשירה:
שירי לי כנרת...
שאלות למחשבה ולדיון:
איזה ציטוטים משירים אתם מזהים בשיר "שירי לי כנרת" - (השיר מתכתב עם שירי כנרת שונים של נעמי שמר: "שם הרי גולן" ו"חורשת האקליפטוס" והירדן יוצר סימפוניה שהרי "לשיר זה כמו להיות ירדן")
איזה עוד שירי כנרת אתם מכירים?
מה הוא שיר הכנרת האהוב עליכם?
למה לדעתכם יש כל כך הרבה שירים דווקא על הכנרת?
תצפית על הכנרת מבית העלמין כנרת. מתוך ויקפדיה. צילום: אילנה שקולניק
הכנרת היא מקור המים הטבעי העיקרי של ישראל.
ולצד זה היא גם מקור הנביעה להמון מהשירים הישראלים.
וכך כתב נתנאל אלינסון ברשומה בפייסבוק:
תמיד שאלתם את עצמכם ועצמכן איך ייתכן שדווקא מכנרת יצאו שתי המשוררות הלאומיות הגדולות שלנו- רחל המשוררת ונעמי שמר? מה יש בה בכינרת שכל הנתקל בה פוצח בשיר? שירי לי כנרת שיר מזמור ישן, לשיר זה כמו להיות ירדן, ריח המלוח על המים, והדקל שפל הצמרת שעל החוף.
ותראו איזה יופי, מדרש בן 1700 שנה אולי נותן לנו פתרון לחידה:
אמר רבי חייה בר בא:
כל מי שהוא עולה להר הישימון וראה כמין כברה קטנה בים טיבריא
זו היא בארה של מרים .
באר היצירה של המשוררת העברית הראשונה, מרים, שסחפה אחריה את כל נשות ישראל לשירה אדירה אחרי קריעת ים סוף, עברה לים כינרת (מטפורית או באמת איש על פי השקפתו), ומבאר זו, 3000 שנה אחר כך שתו רחל המשוררת ונעמי שמר. שלוש משוררות לאומיות טמונות בחופי כינרת.
וכל זה בים, ששמו קרוי מכיוון שצורתו דומה לכינור (נבל)
כִּינֶּרֶת זוֹ גִּינּוֹסַר וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ כִּינֶּרֶת דִּמְתִיקִי פֵּירָא כְּקָלָא דְכִינָּרֵי
(שמתוקים פרותיה כקול הכינור)
צילום לוין של הכנרת. צורת הכינרת מזכירה כינור
אנחנו מזמינים אתכם להכנס לתוך בית העלמין כנרת, ליד קברה של רחל המשוררת ישנו ספספל שיש, בחלק שמחבר בין המצבה לספספל קימת תיבה ובתוכה ספר שיריה של רחל. אתם מוזמנים לפתוח את התיבה ולרפרף בספר שירה תוך כדי לימוד קורות חייה של רחל.
תמונה של רחל המושררת. רחל כתבה ביומנה: "באתי לארץ ישראל לצייר במגרפה ולכתוב במעדר."
רחל בובשטיין נולדה בשנת 1890, היא גדלה באוקריאנה למשפחה מסורתית משכילה ואמידה (לדוגמא, אימא שלה התכתבה עם הסופר לב טולסטוי). כשהיתה רחל בת 19 היא נסעה יחד עם אחותה לאיטליה על מנת ללמוד שם אומנות ופילוסופיה. בדרך לאיטליה בחרו האחיות לעצור ולסייר בארץ ישראל. וכך בשנת 1909 , שיאה של העליה השניה, הגיעה רחל לעיר רחובות. ברחובות למדה רחל השפה העברית על ידי שמיעת הילדים בגן הילדים הסמוך (בלשונה של רחל: "שם למדתי עברית מפי הטף"). אבל רחל ראתה את עצמה כממשיכתה של רחל אימנו, ונפשה של רחל הייתה כמהה לצאת מהעיר ולגור במרחבים. וגך כתבה רחל בשירה:
הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם.
וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר – זָרָה,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;
וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִּי אָז!
רחל מרגישה שברגליים שמורים זכורונות מימי רחל אימנו. רחל שעליה נאמר:
רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן עברה ל"חוות העלמות" הלימודית בחוות כנרת, שם נפגשה עם ברל כצנלסון ועם אהרן דוד גורדון, שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש" שם גם הכירה את זלמן רובשוב (שלימים נודע כזלמן שזר, נשיא המדינה השלישי), ובין השניים נוצר קשר רומנטי בין השאר היא הקדישה לו את השיר "גן נעול".
על תקופתה בחוות העלמות כתבה רחל ביומנה את השורות הבאות:
היינו מעירות שחר. דומה, לוּ הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שיחו. הצצה ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנומה. כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת, הרדומים אף הם.... ביום השבת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוכות. כמה שם חגוים נפתלים, כמה מחבואים יקרים, כמה ואדים ירוקים; לוּ תשארי פה לכל ימיך. מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תראה לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים.
...כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע עשרה היינו. ידיים מיובלות, רגלים יחפות, שזופות, שרוּטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. האויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנוּ וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף "הכאפייה", תעיפי מבט- אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש
...זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הביצה, במקום בו הירדן נפרד מעל הכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עליית-נשמה.
ב-1913 יצאה רחל לצרפת על מנת לללמוד אגרונומיה בטולוז שם פגשה והתאהבה במיכאל ברנשטיין, מהנדס יהודי, שלו היא כתבה את השיר "זמר נוגה", הפותח במילים "התשמע קולי, רחוקי שלי?".
בעקבות מלחמת העולם הראשונה לא יכלה רחל לחזור לארץ והיא נסעה למשפחתה ברוסיה. שם היא בחרה ללמד עברית את ילדי הפליטים היהודים. במחנה הפליטים היא נדבקה בשחפת.
עם סיום המלמה עלתה רחל לארץ פעם נוספת (עם האוניה "רוסלאן" שמסמלת את העליה השלישית)
אבל בגלל שרחל הייתה חולה בשחפת, שנחשבה אז למדבקת וחשוכת מרפא, החליטוו חברי הקבוצה לגרש אותה מכנרת, ונציגי הקבוצה באו אליה ואמרו לה: "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב". מרבית החברים שידעו כי הדברים נאמרו הלכו לעבוד בשדות כדי להימנע מן הפרידה, מה שפגע ברחל יותר מכל. רחל עברה לגור בתל אביב (ברחוב בוגרשוב 5א) ושם כתבה רחל שירי געגוע לימיה בכנרת .
רוב שיריה של רחל עוסקים בגעגוע לכינרת:
"שם הרי גולן..."
"התשמע קולי רחוקי שלי"
"גן נעול לא שביל אליו לא דרך"
אך השיר שמסמל יותר מכל את הגעגוע ("עצב נבו") של רחל לכינרת הוא השיר "ואולי":
ואולי. מילים" רחל המשוררת. לחן: יהודה שרת. ביצוע" אריק אינשטין. מתוך האלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה"
ואוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי;
מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר;
רחל נפטרה מהשחפת ב-1931 בהיותה בת ארבעים, ללא כל איש שהכירה עימה, בית החולים בתל אביב . לפני מותה כתבה רחל את השיר "צו הגורל"
אִם צַו הַגּוֹרָל
לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –
תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,
לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.
בעקבות זיר זה נקברה רחל בבית העלמים כנרת. על מצבתה נכתבה השורה הבאה, מתוך שירה "מנגד":
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה
על שורה זו כתב המשורר חיים גורי את הטקסט הבא, טקסט שבדומה לדפי המקורות של "ספריא בשביל ישראל" עוסק בחיבור שבין יהדות לבין ישראליות:
הקדוש ברוך הוא מעלה את משה רבנו, הנביא הראשון, מנהיג האומה, על הר נבו שבעבר הירדן ואומר לו: 'מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא'. רחל המשוררת משתמשת בסיפור הזה בכתיבת שירה 'מנגד'. היא אישה בודדה ומצפה, והיא יודעת ש'בכל ציפייה יש עצב נבו'. שורה זו היא מן היפות בשירת העולם לדורותיה. אמרתי לתלמידים שאילו שימשתי שופט פרס נובל לשירה הייתי מעניק שני פרסים לשתי שורות בשיר המיוסר והנפלא הזה. השיר מסתיים במשפט החקוק על קברה בכינרת: 'איש ונבו לו על ארץ רבה', כלומר כל אדם והלא-מושג שלו. פעם קראתי בעל פה בפני התלמידים את השיר הזה, וחשתי שהם אינם איתי. אני אישית חש צמרמורת בכל פעם שאני קורא אותו, אבל הם לא ידעו כלל על מה מדובר, ולכן לא יכלו להתפעל. אני קורא לכך 'הנתק האסוציאטיבי'. העברית שלנו נצברה מכל דורות ישראל, תנ"ך ומדרש ופיוט ותפילה. נתק כזה הוא דבר מסוכן מאוד. שמתי אז את הספר בתיקי, הסתכלתי בשעון ואמרתי לתלמידים: 'היה לי נעים להכיר אתכם, היום ב-11:15 בבית הספר הזה מתה השירה העברית'. הם שתקו. את השתיקה שנתארכה הפר אחד מהם שקם בקצה האולם והכריז: 'רגע, זה לא משהו עם משה רבנו?'.
אני זוכר פגישה נוספת, בבית ספר באחד הקיבוצים בעמק יזרעאל. קראנו את השיר של רחל 'עקרה'. הוא מתחיל ב'בן לו היה לי' ונמשך ב'עוד אתמרמר כרחל האם, עוד אתפלל כחנה בשילה'. על רחל האם הם שמעו, אך איש מהם לא ידע מי היא חנה בשילה, האישה שתפילתה לפרי בטן היא מן הנפלאות והמיוסרות בספרות העולם. חשבתי שרצוי שידעו זאת. בתום הפגישה אמר לי המנהל : למה באת? להביך אותם ולפגוע בהם? אז אמרתי לו שלא לשם כך באתי, אלא כדי להעמיד אותם על סכנת הנתק. כיורשים של תרבות עשירה רבת-דורות, הם חייבים להיות מודעים לכך, חייבים לדעת מה אינם יודעים".
הזמנה למסע:
האזינו לשיר "ואולי", הביטו בכנרת ובצבע המים המשתנים. קחו נשימה גדולה , עצמו את העיניים, ונסו להיזכר בשבוע החולף. נסו להיזכר איפה הייתם בלילה הראשון לפני המסע, מה היו החששות שליכם, מה היו הציפיות שלכם?
השיר "ואולי" עוסק בזכרונותיה של רחל מתקופתה בכנרת (כפי שקראנו בקטע מהיומן שלה שעוסק בחווית "עלית הנשמה" שיש בהשכמה עם שחר לגן , לעובדו בזיעת אפיי). האם גם לכם יש געגוע לזכרונות הילדות?
למה אתם הכי מתגעגעים?
האם גם לכם יש "עצב נבו"?
בית העלמין כנרת, תמונה של דקל למרגלות הקברים וים הכנרת. ה"דקל שפל צמרת המקורי" שעליו כתבה את רחל את השיר "שם הרי גולן" נפל בליל הסערה הגדולה של אסון צפית, אסון בו נהרגו 9 נערות ונער בטיול גיבוש למכינת בני ציון. על הסמליות של נפילת הדקל בליל האסון כתב ההסטוריון והמחנך מוקי צור: "בסופה של הימים האחרונים נעקר בבית העלמין של כנרת הדקל שפל צמרת עליו כתבה רחל המשוררת בשירה... כנראה גם הם התאבלו על האסון. כי תמיד רחל בוכה על בניה. ואנו אומרים הלוואי ולא היו הדברים מעולם"
הרחבה- מצבת השטן:
סמוך לקברה של רחל המשוררת ושל נעמי שמר נמצאת "מצבת השטן", מצבה קצת מפחידה שנראית כך:
על המצבה מצויירים תרנגול (אולי תרנגול כפרות?), ויתוש גדול, שנהוג לייחס אותו ל"יתוש הייאוש" שעוקץ את החלוצים לצד הייתושים האמיתיים שעוקצים אותם ומפיצים את נגיפי הקדחת, ברקים מפוצצים, וברקע דמות ראש שטן, אולי השטן המפתה להכנע ולחזור הביתה.
בתחתית המצבה כתוב:
נתן איכר, בן 19 שנה איבד את עצמו לדעת, ביום ה' כסליו תרפ"א, חבריו.
בשונה ממצבות של מתאבדים בני זמנינו שעל המצבה מנסים להצניע את אתאבדותם, על מצבה זו הציור והכיתוב מספרים את הסיפור כולו, סיפורם של הצעירים , שבמתח הגדול של עליה שניה ושלישית בחרו להתאבד.
על מצבה זו תב אריאל הורביץ, בנה של נעמי שמר, שיר בדיסק הנפלא "הגיבורים שלי". אתם מוזמנים לעמוד ליד המצבה ולשמוע את השיר:
מצבת השטן
מילים ולחן: אריאל הורוביץ
"מה הסיפור של מצבת השטן בבית הקברות שעל שפת האגם?
מה היא עושה שם בין גורדון לברל
ובין שמר לרחל?
מה הסיפור של מצבת השטן?
על ראש האבן מצויר יתוש ענק למרות שהבחור לא מת בקדחת.
הוא כנראה מת מפחד מבט העיניים השחורות
המצוירות מתחת.
אומרים שהעיניים הן עיני מאיר יערי
שרצה לברוא את האדם מבראשית
ביום עובדים בפרך, בלילה- טקס ביזרי של שיחות עד כלות הנפש
ושל אהבה חופשית
בבתניה
אתה נמס בשמש בלי כסות לנשמתך עם ארבע בחורות ועשרים בחורים
שכל הזמן כאילו מודדים אותך
ולא היה קב"ן בצבא האיכרים של ביתניה.
ארנסט פולק שינה את שמו לנתן איכר.
נתן חולם להיות איכר, אבל ארנסט לא יכול
נתן רוצה להיות איכר, אבל ארנסט נשבר.
יריה אחת בחושך- והכל נגמר.
איש לא שם לב שחמקת לשיחים, בגיל 19 שמת כדור בראש.
גם יערי המנהיג שאותך כל כך הפחיד היה אז סך הכל בן 23.
איש לא בכה, הייתה קבורה נמהרת והיה שם אחד עם נפש הומה
והוא ירד בלילה לשפת הכנרת
וצייר לכבודך את מצבת השטן
של בתניה"
נספח ב: המכתב של של רבקה לביתה נעמי שמר
"זו ילדתי התשובה גם לסערת נפשך"
נעמי שמר הייתה בסערת רגשות, היא בחרה לצאת לחו"ל וללמוד מוזיקה, בניגוד להחלטת האספה. ברקע נמצאת הקמת המדינה ונעמי שמר מתלבטת בין מה הדבר הנכון לעשות. רבקה עונה לביתה במכתב שכולו שואב השראה ממראות הכנרת. השורה שהכי נגעה בי היא הדרך שבה רבקה פותרת לביתה את הדילמה. "כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך", שבה האם מסבירה לנעמי איך השליחות הפרטית שלה מתיישבת עם זו הציבורית. כדי שמעט שלוה תבוא על נפשה הסוערת.