(א) הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה {ס} וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃
(1) Give ear, O heavens, let me speak; Let the earth hear the words I utter!
(א) האזינו השמים וגו'. יש להעיר ראשונה למה אמר ואדברה, ולא אמר על זה הדרך האזינו השמים דברי: ב' למה לא כלל אותם יחד ויאמר האזינו השמים והארץ, או שמעו שמים וארץ: ג' למה לשמים אמר לשון האזנה ולארץ אמר לשון שמיעה: ד' למה לשמים אמר לשון ציווי האזינו לנוכח, ולארץ אמר ותשמע שהיה לו לומר ושמעי הארץ: ה' למה לשמים אמר ואדברה דיבור קשה ולארץ אמר אמרי פי אמירה רכה: ו' למה דקדק לומר אמרי פי ולא אמר אמרי: (ב) וראיתי לרבותינו ז''ל (בספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו', ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר שמעו שמים (ישעיה א ב), עד כאן. ולדבריהם נתיישבו קצת מהדקדוקים לא כולם. (ג) וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד, הטה אזן, והשני, תאזין אזנך. לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו, כדי שיוכל לשמוע, שבלא הטיית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אוזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן. ודרך זה בו בחרו חז''ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך הראשון, ואין הכרע, אנו נלך בו, ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון: (ד) והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו ששבעים פנים לתורה (במדב''ר יג טז), ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך: (ה) הנה הדרך שאנו מיישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין, לזה קרא להם משה שיטו אזנם, ואמר להם האזינו, פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע, פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן, כי לפניו היא עומדת, ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי, להיותה כל כך קרובה אצלו: (ו) ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים, כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל אחד כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו, והתנה על עצמו לקרא בקול גדול, והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו העירו שגם אליו ידבר, אלא שאינו צריך לקריאה, כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול, אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו: (ז) ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר (ישעיה א ב) שמעו שמים והאזיני ארץ, שנתן שמיעה לשמים, הגם שהם רחוקים ממנו, והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה. הטעם הוא, כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה' דיבר, פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה' דיבר, ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים, דכתיב (תהלים קטו טז) השמים שמים לה', וכתיב (ישעיה סו א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדיבר ה', כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה, צריכה להטיית אזנה לשמוע: (ח) ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים, על זה הדרך, בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכוונה כדברי רבותינו ז''ל, והדברים מוכיחים כן, שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז''ל (בספרי) לפי שהיה קרוב לשמים, כי עצמותו בארץ ידבר, ואין להכחיש המוחש: (ט) עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחם בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז''ל (סנהדרין צא:) בפסוק יקרא אל השמים מעל וגו' (תהלים נ ד): (י) וכשדיבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים, פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דיבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה: (יא) וכנגד הגוף שהוא בנגלה, אמר ותשמע הארץ, פירוש חלקי הארץ, אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע: (יב) עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב' המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדריגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ, פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ, כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז''ל (עיין זוה''ק ח''ג קיד.) וז''ל אי רישא דעמא אתתקן כולא א תתקן: (יג) עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר: (יד) וכבר אמרנו כי הצורה תתיחם בשם שמים, והחומר יתיחס בשם ארץ, ואומרו ואדברה, פירוש לא בשעת הטובה לבד תאזינו, אלא אפילו בשעה שידבר קשות בתוכחות על עון צריכין להאזין: (טו) ואומרו ותשמע הארץ וגו'. פירוש שאפילו אחר פרידת הנפש מהגוף ותשאר בחינת הארץ לבדה, אף על פי כן תשמע הארץ אמרי פי, פירוש על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהד חדש בראשית בפסוק ויאמד אלהים יהי מאורות) וז''ל צאינה וראינה וגו', עתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברים ואומרת צאינה וראינה פוקו מתחות בליאותא דעפרא ואיתערו משנתכון בנות ציון כמה דאת אמר מה הציון הלז, עד כאן. הוא המאמר שמבטיח ה' לצדיקים שישמע גופם אחר שיהיה בארץ, והוא אומרו ותשמע הארץ אמרי פי, וממוצא דבר אתה למד שמי שלא יאזין דבר ה' לא ישמע גופו השוכן בארץ את קול הכרוז ההוא ולא יהיה עפרו ננער:
(1) האזינו השמים ואדברה, "Give ear, O, heavens, and I will speak, etc." First of all we must understand why Moses added the word: "and I will speak." Why did he not simply say האזינו השמים דברי, "give ear to my words, O heavens?" Secondly, why did Moses not lump heavens and earth together and write: האזינו השמים והארץ, or שמעו השמים והארץ? Thirdly, why did Moses use the word להאזין when he referred to the listening done by the heavens whereas he used the expression שמיעה when describing the kind of listening he wanted the earth to do? Fourthly, why did Moses use an imperative when ordering the heavens to listen, i.e. האזינו, whereas when speaking to the earth he simply said תשמע instead of שמעי? Fifthly, why did he say that what he had to say to the heavens was tough talk, ואדברה, whereas when speaking to the earth he used the term אמירה indicating soft talk? Sixthly, why did he speak about אמרי פי, "the words of my mouth," instead of simply "my words?" (2) I have seen that our sages in the Sifri explain that seeing Moses was closer to heaven than to earth he said האזינו השמים, whereas Isaiah (Isaiah 1,2) who was more distant from heaven, addressed the heavens by saying שמעו שמים, "listen heavens!" This answers some of the questions we have posed but not all of them. (3) If we do not accept the approach of Sifri we must first explore the meaning of the word להאזין. It seems to me that the word can have two meanings. One meaning is intransitive, one inclines one's ear in order to hear better. One strains to listen. The second meaning is: "listen with your ear," i.e. the meaning is transitive; one appeals to the listener to respond to what one has to say. The first meaning may imply that the one who does the listening is a long way from the source of the sound, and this is why he cannot hear without inclining his ear and paying extra special attention. According to the second meaning the ear of the listener may be quite close and this is why the person doing the talking says only האזין, "listen." This is the approach chosen by our sages. Seeing that the word can also have an alternate meaning as we have tried to explain, we have chosen to approach our verse assuming that Moses employed the alternate meaning. After all, there are 70 legitimate ways to explain the Torah. (4) From an homiletical point of view we are at liberty to explain any verse differently from the way our sages have explained it as long as our explanation does not run counter to the halachah. This applies all the more when we are able to demonstrate that our explanation will utilise both possible meanings of the word להאזין. (5) We propose to adopt the following approach which will answer all the questions we have raised. Inasmuch as the heavens are the symbol of the highest spiritual regions in the universe, Moses addressed them first asking them "incline your ears in order to hear my words." To the earth Moses said: "תשמע, "you will hear," i.e. you do not need to incline your ear seeing I am standing right close to you. The reason Moses spoke of אמרי פי "the words of my mouth," seeing Moses' mouth was so close to the earth. [the sound waves did not have to be carried far. Ed.] (6) Pursuing this approach will help us clear up all the other nuances in the verse, each one in accordance with the relative position of the earth and the heavens. He called to the distant region to incline its ear to enable it to hear, forcing himself to speak loudly, hence ואדברה. To the nearby region, he made it plain that although he also addressed it there was no need for him to call out to be heard. (7) When you keep these considerations in mind you will also understand the reason why the prophet Isaiah employed the opposite expressions, addressing earth as if it were distant and heavens as if it were near. The reason is explained by Isaiah himself when he said: כי ה׳ דבר, "for the Lord has spoken." In Isaiah we deal with a message from G'd. G'd who is in heaven does not have to shout in order to be heard in heaven. This is why He said שמעו when addressing heaven. Earth, which is distant from heaven, however, qualified for the form of address האזיני, as it had to be warned to strain to listen carefully seeing the message came all the way from heaven. (8) Perhaps the expression האזינו may simultaneously have both the meanings we outlined earlier.From the physical point of view, i.e. the words emanating from Moses' mouth, the meaning is as we stated. From the spiritual point of view, i.e. from the respective soul's point of view, it may correspond to the meaning our sages have adopted as its true meaning here. This would prove that Moses' soul had ascended to heaven at the time and this is what our sages had in mind when they described Moses as being closer to heaven than to earth at that time, as distinct from Isaiah. (9) On a moral-ethical plane perhaps Moses addressed the two components man is made of, the spiritual and the physical component. Moses called the spiritual part "heaven," and the physical part "earth." Our sages in Sanhedrin 91 alluded to something of this kind when they interpreted Psalms 50,4 יקרא אל שמים מעל ואל הארץ לדין עמו. "He summoned the heavens above and the earth, for the trial of His people." The Talmud understands the verse as a justification for G'd judging man who is composed of both body and soul. Each one on its own cannot be held responsible for the acts of the other. When they are together, however, G'd is able to punish man for his sins. (10) When Moses addresses the spiritual element within man he calls out to it and says האזינו השמים, i.e. "listen you heavenly parts," the ones which are concealed inside man and therefore have to make an effort to listen, להאזין. He employs the tough ואדברה, so that the soul will accept the authority of its Creator and carry out its duty. (11) Vis-a-vis the physical part of man, the visible part, Moses said ותשמע הארץ, addressing the parts of man which consist of earth. He said אמרי פי, because the body being by nature far from the regions where abstract intelligence predominates, requires the soft-toned approach in order to be able to listen properly. (12) It is also possible that Moses tailored his words to the several levels of Israelites. There was the layer comprising the leaders on the one hand, and the vast multitude of the common people. The latter were not known by any distinctive appellation. Moses described the leaders and the elite as שמים, seeing they were on a spiritually lofty level; he addressed them imperatively האזינו השמים, whereas afterwards he said ותשמע הארץ. He implied that if the leaders of the people had demonstrated that they accepted Moses' instructions it would be automatic for the common people to do so also. The Zohar volume two page 36 phrases it thus: "If the head of the people behaves properly the whole people behaves properly." (13) There may be another allusion here. People who are absorbed in listening to words of Torah and absorbing them are described as שמים, heaven; this is similar to Psalms 82,6: אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כלכם, "I had said that you are divine beings, sons of the Most High, all of you." We have pointed out in connection with Genesis 6,3 (page 87) that the deeds of the righteous are able to transform mere earthly matter and give it a divine form, whereas the wicked, alas, accomplish the reverse by their evil deeds. (14) We have also mentioned that the "form" is known as "heaven," whereas the "material" is known as "earth." Moses uses the expression ואדברה, suggesting that the heavens should not only listen carefully to what he has to say when his words are flattering and pleasing, but, even when he had to communicate admonitions on account of sins which had been committed, he wanted these normally "heavenly" people to listen with equal intensity to what he had to say. (15) ותשמע הארץ, "and hear O earth;" Moses meant that even after the separation of body and soul, when the body is no more than mere earth, "this earth" should still listen to the words coming forth from Moses' mouth. This may be understood also with the help of the Zohar Chadash Bereshit 20. In the future a heavenly voice will travel past every marked grave and invite the dead to rise from their graves. They base this on Kings II 23,17: "What is the grave-marker I see here?" [The grave in question was that of a prophet. Ed.] This is a reference to the promise by G'd that even the bodies of the righteous would be able to respond when one addresses them. ותשמע הארץ אמרי פי, from the sequence of what Moses said you can learn that he who is not on the spiritual level of מאזין, does not possess the kind of body that will respond at the time of the resurrection to the proclamation mentioned in Zohar Chadash being addressed to the bodies undergound.
(ז) שִׁמְעָ֤ה עַמִּ֨י ׀ וַאֲדַבֵּ֗רָה יִ֭שְׂרָאֵל וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ אֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֶ֣יךָ אָנֹֽכִי׃
(7) “Pay heed, My people, and I will speak, O Israel, and I will arraign you. I am God, your God.