א"ר יהושע בן לוי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו כתוב בתורה דכתיב (דברים כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שנוי בנביאים דכתיב (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל משולש בכתובים דכתיב (תהלים א, ב) כי אם בתורת יקוק חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי כנוף ואתו כולי עלמא לגביה אמרי ליה הב לן חיי אמר להו (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' סור מרע ועשה טוב וגו' שמא יאמר נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה אלך ואתגרה בשינה ת"ל סור מרע ועשה טוב אין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
he will not become confused by the different versions of the same statements he hears from each teacher, as he will have no clear authoritative version from one source. The Gemara continues discussing the verse cited above: “By streams [palgei] of water” (Psalms 1:3). Rabbi Tanḥum bar Ḥanilai says: Since the root peh, lamed, gimmel can also refer to dividing, the verse is interpreted as follows: A person should always divide his years into thirds, as follows: One third for Bible, one third for Mishna and one third for Talmud. The Gemara asks: How can one divide his life this way? Does a person know the length of his life, that he can calculate how much a third will be? The Gemara answers: When we said that a one should divide his time into thirds, the intention was with regard to his days, i.e., he should devote one third of each day to Bible, Mishna, and Talmud, respectively. The Gemara discusses the continuation of the verse cited above: “That brings forth its fruit in its season and whose leaf does not wither” (Psalms 1:3). Rava says: If one brings forth fruit in its season, i.e., if he acts in accordance with the precepts of Torah that he learns, then his leaf will not wither, as the Torah will sustain him. But if one does not learn with the intention that his studies should lead to action, then with regard to both the one who is taught and with regard to the one who teaches, the verse states about them: “Not so the wicked; but they are like the chaff that the wind drives away” (Psalms 1:4). Rabbi Abba says that Rav Huna says that Rav says: What is the meaning of that which is written: “For she has cast down [hippila] many wounded and a mighty host are all her slain” (Proverbs 7:26)? This is referring to a student who has not yet reached the level where he can render legal decisions, but nevertheless he already issues decisions. He is like a fetus that emerged from the womb before its time, as the word hippila also means to miscarry. “And a mighty host are all her slain”; this is referring to a student who has reached the level where he can render legal decisions, referred to here as “a mighty host,” but he does not issue decisions, and by refraining from teaching what he knows prevents the masses from learning Torah properly. And until when is a scholar considered too immature to render legal decisions? He is considered immature until the age of forty years. The Gemara asks: But didn’t Rava issue legal decisions before that age? The Gemara answers: There it is permitted, as in Rava’s case they are equal, i.e., if one has achieved a level of knowledge that is equivalent to that of the foremost scholar in his city, he is permitted to render decisions even before reaching the age of forty. The Gemara cites another discussion with regard to the aforementioned verse: “And whose leaf does not wither” (Psalms 1:3). Rav Aḥa bar Adda says that Rav says, and some say that it was Rav Aḥa bar Abba who says that Rav Hamnuna says that Rav says: One should know that even the ordinary conversation of Torah scholars require analysis, as it is stated: “And whose leaf does not wither.” This teaches that even the ordinary conversation of a Torah scholar, which is comparable to the leaves of a tree, has great significance like the actual fruit of the tree. The verse continues: “And in whatsoever he does he shall prosper.” Rabbi Yehoshua ben Levi says: This matter is written in the Torah, and repeated in the Prophets, and stated a third time in the Writings: Concerning anyone who engages in Torah study, his property dealings will be successful. It is written in the Torah, as it is written: “Observe therefore the words of this covenant, and do them, that you may make all that you do to prosper” (Deuteronomy 29:8). It is repeated in the Prophets, as it is written: “This book of the Torah shall not depart out of your mouth, but you shall meditate on it day and night, that you may observe to do according to all that is written in it; for then you shall make your ways prosperous, and then you shall have good success” (Joshua 1:8). It is stated a third time in the Writings, as it is written: “But his delight is in the Torah of the Lord; and in His Torah he meditates day and night. And he shall be like a tree planted by streams of water, that brings forth its fruit in its season, and whose leaf does not wither; and in whatsoever he does he shall prosper” (Psalms 1:2–3). The Gemara relates that Rabbi Alexandri would proclaim in public, in the manner of a merchant selling wares: Who desires life? Who desires life? Everyone gathered around him to buy from him, saying to him: Give us life! He stated the following verse to them: “Who is the man that desires life, and loves days, that he may see good in them? Keep your tongue from evil, and your lips from speaking guile” (Psalms 34:13–14). The psalm continues: “Depart from evil, and do good; seek peace and pursue it” (Psalms 34:15). The Gemara explains: Lest one say: I have kept my tongue from evil and my lips from speaking guile, I will therefore go and indulge in sleep. To counter this possibility, the verse states: “Depart from evil, and do good,” i.e., it is not enough to avoid evil, but one must actively do good. And the word good means nothing other than Torah, as it is stated: “For I have given you a good portion; My Torah, do not abandon it” (Proverbs 4:2). § The mishna teaches: One may build with gentiles small platforms and bathhouses, but once he reaches the arched chamber in the bath where the gentiles put up objects of idol worship, it is prohibited for a Jew to continue building it. Rabbi Elazar says that Rabbi Yoḥanan says: If he did continue to build the arched chamber, his wages are permitted. The Gemara asks: Isn’t that obvious? After all, such arched chambers are only accessories of idol worship, and with regard to accessories of idol worship, both according to Rabbi Yishmael and according to Rabbi Akiva, who disagree with regard to deriving benefit from an actual object of idol worship (51b), deriving benefit from accessories of idol worship is not prohibited until they are worshipped. Rabbi Yirmeya says: Rabbi Elazar’s statement is necessary only to permit the wages of a Jew who built an object of idol worship itself. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that an object of idol worship of a Jew is forbidden immediately once it is built, but it is not prohibited to derive benefit from an object of idol worship of a gentile until it is actually worshipped. In this case the idol was built for a gentile, and therefore the laborer may receive payment for his work, as the idol was never worshipped. But according to the one who says that an object of idol worship of a gentile is also forbidden immediately, what can be said? Rather, Rabba bar Ulla says: Rabbi Elazar’s statement that the worker’s wages are permitted is necessary only with regard to the final stroke with which the laborer completes his work. In the case of an object of idol worship, what causes it to be used for idol worship? It is the completion of labor, and when is the completion of labor achieved? It is achieved with the final stroke of the laborer. The final stroke alone does not have the value of one peruta, and therefore the wages he receives are due when each act of labor is performed during the entire process, not when the final stroke completes the work. Evidently, Rabbi Elazar holds that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, not merely upon completion of the work. Since the worker has rights to his wages at every stage of labor performed during the entire period of work, the wages are not considered a benefit that he receives from idol worship, as the object is classified as an object of idol worship only at the very end. MISHNA: And one may not fashion jewelry for an object of idol worship, and this applies to jewelry such as necklaces [katla’ot], nose rings, and rings. Rabbi Eliezer says: If one fashions them in exchange for payment, it is permitted. The mishna returns to the issue of selling items to gentiles: One may not sell to a gentile any item that is attached to the ground, but one may sell such an item once it is severed from the ground. Rabbi Yehuda says: It is not necessary to sever the item from the ground; rather, one may sell it on the condition that it be severed. GEMARA: The Gemara asks: From where is this matter, that it is prohibited to sell to a gentile anything that is attached to the ground, derived? Rabbi Yosei bar Ḥanina says:
דָּבָר אַחֵר, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לד, יג): מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים. מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מַחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת שֶׁהָיוּ סְמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר, מַאן בָּעֵי לְמִזְבַּן סַם חַיִּים, אוֹדְקִין עֲלֵיהּ, רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתֵיב וּפָשֵׁיט בְּתוּרְקְלִינֵיהּ שָׁמְעֵיהּ דְּמַכְרִיז מַאן בָּעֵי סַם חַיִּים, אֲמַר לֵיהּ תָּא סַק לְהָכָא זַבִּין לִי, אֲמַר לֵיהּ לָאו אַנְתְּ צָרִיךְ לֵיהּ וְלָא דְכַוָּותָךְ, אַטְרַח עֲלֵיהּ סָלֵיק לְגַבֵּיהּ הוֹצִיא לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים הֶרְאָה לוֹ פָּסוּק: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (תהלים לד, יד טו): נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז וְאוֹמֵר (משלי כא, כג): שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא הַפָּסוּק הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעוֹ, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, תּוֹרַת הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע.
(2) Another interpretation: "This shall be the law for a leper" - this is what is written (Psalms 36:13), "Who is the man who desires life?" There is a story of a peddler who would go around to towns that were close to Tzippori. He would shout out and say, "Who wants to buy the [potion] of life?" They would [all] cling to him. Rabbi Yannai was sitting and interpreting [texts] in his reception room [and] heard him shouting out, "Who wants to buy the [potion] of life?" [Rabbi Yannai] said, "Come down to here, sell [it] to me." He said [back] to him, "You do not need it and those like you do not [need it]." [Nonetheless,] he made the effort to come and go down to him. He took out a book of Psalms and showed him the verse, "Who is the man who desires life?" [The peddler said,] "What is written after it - 'guard your tongue from evil [...] Turn away from evil and do good' (Psalms 34:14-15)." Rabbi Yannai said, "Shlomo also shouted out and said (Proverbs 21:23), 'He who guards his mouth and his tongue, guards his soul from troubles.'" Rabbi Yannai said "All of my days I was reading this verse and I did not know how to interpret it until this peddler came and made it understood - 'Who is the man who desires life?'" Therefore, Moshe warns Israel and says to them, "This shall be the law for a leper (metsora)" - the law of the one that gives out a bad name (motsee shem) [to another].
אמר רבי חמא בר' חנינא מה תקנתו של מספרי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנא' (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר (משלי טו, ד) וסלף בה שבר רוח רבי אחא ברבי חנינא אומר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת יקוק כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר רוח:
Do not go out, as indicated in the verse: “And Moses said: Eat that today; for today is a Sabbath for the Lord; today you will not find it in the field” (Exodus 16:25). But nevertheless there were people who went out to look for manna, as it is written: “And it came to pass on the seventh day that some of the people went out to gather, and they found none” (Exodus 16:27). The verse also states: “And Moses said to them: Let no man leave any of it until the morning” (Exodus 16:19), and there were people who left it until morning, as it states: “But they did not listen to Moses; and some of them left of it until the morning, and it bred worms, and rotted; and Moses was angry with them” (Exodus 16:20). The Gemara continues its elucidation of the baraita: There were two trials relating to the quail, one was on the first occasion when the quail appeared, and the other on the second occasion the quail appeared. The Gemara clarifies: The trial of the first quail is described in the verse: “And the children of Israel said to them: Would that we had died by the hand of the Lord in the land of Egypt, when we sat by the meat pots, when we ate bread to the full; for you have brought us into this wilderness, to kill this whole assembly with hunger” (Exodus 16:3). Immediately afterward the quail arrived, as the verse states: “And it came to pass in the evening, that the quail came up, and covered the camp; and in the morning there was a layer of dew round about the camp” (Exodus 16:13). The second trial of the quail is described in the verse: “And the mixed multitude that was among them desired; and the children of Israel also wept on their part, and said: Would that we were given meat to eat” (Numbers 11:4). Later the verse states: “And there went forth a wind from the Lord, and brought across quails from the sea and let them fall by the camp, about a day’s journey on this side and a day’s journey on the other side, round about the camp, and about two cubits above the face of the earth” (Numbers 11:31). The Gemara concludes its detailing of the Jewish people’s ten trials of God: The trial of the golden calf is as it is described in the Torah (Exodus, chapter 32), and the trial in the wilderness of Paran is as it is described in the Torah (Numbers, chapter 13). § The Gemara returns to the topic of malicious speech. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: What is the meaning of that which is written: “What shall be given to you, and what more shall be done for you, you deceitful tongue” (Psalms 120:3)? The Holy One, Blessed be He said to the tongue: All the other limbs of a person are upright, but you are lying horizontally. All the other limbs of a person are external, but you are internal. And moreover, I have surrounded you with two walls, one of bone, i.e., the teeth, and one of flesh, the lips. What shall be given to you and what more shall be done for you, to prevent you from speaking in a deceitful manner, tongue? Furthermore, Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: Anyone who speaks malicious speech is considered as though he denied the fundamental belief in God. As it is stated: “Who have said: We will make our tongue mighty; our lips are with us: Who is lord over us” (Psalms 12:5). And Rabbi Yosei ben Zimra says: Anyone who speaks malicious speech will be afflicted by leprous marks coming upon him, as it is stated: “Whoever defames his neighbor in secret, I will destroy him [atzmit]; whoever is haughty of eye and proud of heart, I will not suffer him” (Psalms 101:5). And it is written there: “And the land shall not be sold in perpetuity [letzmitut]; for the land is Mine; for you are strangers and settlers with Me” (Leviticus 25:23). And we translate this term letzmitut as laḥalutin, in perpetuity or confirmed. Rabbi Yosei ben Zimra continues: And we learned in a mishna (Megilla 8b): The difference between a quarantined leper, i.e., one examined by a priest who found his symptoms inconclusive, and who must therefore remain in isolation for a period of up to two weeks to see if conclusive symptoms develop, and a confirmed [muḥlat] leper, one whose symptoms were conclusive and the priest declared him a definite leper, is only with regard to letting the hair on one’s head grow wild and rending one’s garments. A confirmed leper is obligated to let the hair on his head grow wild and rend his garments; a quarantined leper is not. The similarity in the terms teaches that one who speaks malicious speech will be afflicted with leprous marks. Reish Lakish says: What is the meaning of that which is written: “This shall be the law of the leper [metzora] in the day of his cleansing: He shall be brought to the priest” (Leviticus 14:2)? This means that this shall be the law of a defamer [motzi shem ra]. And Reish Lakish says: What is the meaning of that which is written: “If the serpent bites before it is charmed, then what advantage is there to the master of the tongue” (Ecclesiastes 10:11). What is the connection between the serpent and the master of the tongue? In the future, all the animals will gather and come to the serpent and will say to it: A lion tramples with its paws to kill its prey and eats; a wolf tears with its teeth to kill its prey and eats. But you, what benefit do you have when you bite, as you cannot eat every animal that you kill? The serpent will say to them: And what is the benefit to the master of the tongue that speaks malicious speech? And Reish Lakish says: Anyone who speaks malicious speech increases his sins until the heavens, as it is stated: “They have set their mouth against the heavens, and their tongue walks through the earth” (Psalms 73:9). In other words, while his tongue walks on the earth, his sin reaches the heavens. Rav Ḥisda says that Mar Ukva says: Anyone who speaks malicious speech, it is appropriate to stone him with stones. It is written here: “Whoever defames his neighbor in secret, I will destroy him [atzmit]” (Psalms 101:5), and it is written there: “They have destroyed [tzamtu] my life in the dungeon, and have cast stones upon me” (Lamentations 3:53). And Rav Ḥisda says that Mar Ukva says: With regard to anyone who speaks malicious speech, the Holy One, Blessed be He says about him: He and I cannot dwell together in the world. As it is stated in the verse: “Whoever slanders his neighbor in secret, I will destroy him; whoever is haughty of eye and proud of heart, I will not suffer him” (Psalms 101:5). Do not read the phrase as: “I will not suffer him [oto],” but as: With him [ito] I cannot bear to dwell. God is saying that He cannot bear having this person in the world with Him. And there are those who teach this notion of God’s not being able to tolerate a certain type of person in reference to the arrogant, i.e., they apply it to the last part of the verse: Proud of heart. Rav Ḥisda further says that Mar Ukva says: With regard to anyone who speaks malicious speech, the Holy One Blessed be He says about him to Gehenna: I will be on him from above, and you will be on him from below, and together we will judge him and punish him. As it is stated: “Sharp arrows of the mighty, with coals of broom” (Psalms 120:4), and the word “arrow” means nothing other than the tongue, as it is stated: “Their tongue is a sharpened arrow; it speaks deceit. One speaks peaceably to his neighbor with his mouth, but in his heart he lies in wait for him” (Jeremiah 9:7). Mar Ukva continued: And the word “mighty” in Psalms 120:4 means nothing other than the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “The Lord will go forth as a mighty man, He will stir up jealousy like a man of war; He will cry; He will shout aloud, He will prove Himself mighty against His enemies” (Isaiah 42:13). And as for the coals of the broom tree [gaḥalei retamim] that burn for a long time, this is an allusion to Gehenna. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina says: What is the remedy for those who speak malicious speech? If he is a Torah scholar, let him study Torah, as it is stated: “A soothing tongue is a tree of life, but its perverseness is a broken spirit” (Proverbs 15:4). And the word “tongue” means nothing other than malicious speech, as it is stated: “Their tongue is a sharpened arrow; it speaks deceit” (Jeremiah 9:7). And the word “tree” means nothing other than Torah, as it is stated: “It is a tree of life to them that lay hold of it” (Proverbs 3:18). And if he is an ignoramus, let him humble his mind, as it is stated: “Its perverseness is a broken spirit” (Proverbs 15:4). In other words, one who perverts his tongue with malicious speech should remedy his behavior by cultivating a broken and humble spirit. Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina says: If one has already spoken malicious speech, he has no remedy, as King David, inspired by Divine Spirit, has already cut him off with the punishment of karet, as it is stated: “May the Lord cut off [yakhret] all flattering lips, the tongue that speaks great things” (Psalms 12:4). Rather, what is his remedy beforehand, so that he does not come to speak malicious speech? If he is a Torah scholar, let him study Torah; and if he is an ignoramus let him humble his mind, as it is stated: “A soothing tongue is a tree of life, but its perverseness is a broken spirit” (Proverbs 15:4). One who is humble will not come to speak badly about another. The school of Rabbi Yishmael taught: Anyone who speaks malicious speech increases his sins to the degree that they correspond to the three cardinal transgressions: Idol worship, and forbidden sexual relations, and bloodshed. This can be derived from a verbal analogy based on the word “great.” It is written here: “May the Lord cut off all flattering lips, the tongue that speaks great things” (Psalms 12:4). And it is written with regard to idol worship: “And Moses returned to the Lord, and said: Oh, this people have sinned a great sin, and have made for themselves a god of gold” (Exodus 32:31). With regard to forbidden sexual relations it is written that when Potiphar’s wife attempted to seduce Joseph he responded: “How can I do this great wickedness, and sin against God” (Genesis 39:9). With regard to bloodshed it is written, after Cain murdered his brother: “And Cain said to the Lord: My punishment is greater than I can bear” (Genesis 4:13). The Torah describes each of these three cardinal sins with the word “great” in the singular, whereas malicious speech is described with the plural term “great things,” indicating that it is equivalent to all three of the other transgressions together. The Gemara asks: Granted that with regard to malicious speech the verse uses the plural: “Great things,” but the plural indicates a minimum of two. If so, one can only say that malicious speech is equivalent to two of the cardinal transgressions. The Gemara responds: Which of them could be taken out as less than the other two? All three are equal. Therefore malicious speech must be equivalent to all three. In the West, Eretz Yisrael, they say: Third speech, i.e., malicious speech about a third party, kills three people. It kills the one who speaks malicious speech, and the one who accepts the malicious speech when he hears it, and the one about whom the malicious speech is said. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: What is the meaning of that which is written: “Death and life are in the hand of the tongue” (Proverbs 18:21). Does the tongue have a hand? Rather the verse comes to tell you that just as a hand can kill, so too a tongue can kill. If you were to claim that just as the hand kills only from close by, so too the tongue kills only from close by, therefore the verse states: “Their tongue is a sharpened arrow” (Jeremiah 9:7). The tongue kills like an arrow that is fired from a bow, at a great distance. If you say that just as an arrow can kill only within the distance it can be shot, which is up to about forty or fifty cubits, so too a tongue can kill only from up to forty or fifty cubits, therefore the verse teaches: “They have set their mouth against the heavens, and their tongue walks through the earth” (Psalms 73:9). This teaches that malicious speech can reach great distances, even the distance between heaven and earth. The Gemara asks: But since it is written: “They have set their mouth against the heavens, and their tongue walks through the earth” (Psalms 73:9), which teaches that malicious speech reaches between heaven and earth, why do I need that which we derived from the verse: “Their tongue is a sharpened arrow” (Jeremiah 9:7), i.e. that a tongue can kill from the distance an arrow flies? The Gemara answers: This teaches us that a tongue kills in the same manner that an arrow kills. The Gemara further asks: But since it is written: “Their tongue is a sharpened arrow” (Jeremiah 9:7), why do I need the verse: “Death and life are in the hand of the tongue” (Proverbs 18:21), which merely teaches that a tongue can kill? The Gemara answers: This verse is necessary for a statement of Rava, as Rava says: One who wants life can attain it by means of his tongue, which he can use for speaking appropriately and studying Torah. One who wants death can also attain it by means of his tongue, by using it for inappropriate and malicious speech. The Gemara asks: What is considered malicious speech? In other words, how is malicious speech defined and what are the limits of the prohibition? Rava said: For example, if one says: There is always fire at so-and-so’s home, indicating that they are always cooking food there. Abaye said to Rava: What did this person do wrong by saying that there is always fire in that home? His statement is merely revealing the true facts, and is not malicious speech. Rather, it is considered malicious speech if he expressed this in a slanderous manner. For example, if he says: Where else can one find fire except at so-and-so’s home, because they are always cooking food there. Rabba says: Any statement that is said in the presence of its master, i.e., if the subject of the statement was there, does not have any prohibition due to malicious speech. Abaye said to him: All the more so it is proscribed speech, as it is both impudence and malicious speech. Rabba said to Abaye: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei says: In all my days I never said something and then turned around to see if the person I was speaking about was standing behind me listening, as I would say it even to the person involved. He says,
(א) ולקח למטהר שתי צפרים. למעלה פר' תזריע כתבתי שעיקר הצרעת בא על ג' עבירות הרמוזים בפר', והם לה"ר וגסות הרוח וחמדת הממון ועל פי זה נוכל לומר שהצפרים מכפרין על ג', על לה"ר לפי שעושין מעשה פטיט כו', (ערכין טז:) ועל גסות הרוח העולה למעלה כצפרים עפות (ישעיה לא ה), ועל חמדת הממון שנאמר בו (משלי כג ד-ה) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים. ולפי שרוב המפרשים האריכו למעניתם בפר' זו בענין חטא הלה"ר אוסיף גם אני לקח טוב לבאר מה שתעלה מצודת שכלי בג' הכרזות שמצינו לרז"ל המדברים מחטא הלשון.
(ב) הכרזה הראשונה היא, מה שמסיק במדרש הרבתי (מצורע טז ב) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודיק עליה עלמא פירש בעל מתנות כהונה הביטו אחריו מלשון והביטו אחרי משה (שמות לג ח) ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה א"ל תא סק להכא זבין לי א"ל לית את צריך ולא כדמותך, אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. (תהלים לד יג-יד) א"ר ינאי אף שלמה מכריז שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג) שומר מצרעת נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע עכ"ל.
(ג) הכרזה השניה מצינו במס' ע"ז (יט:) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה א"ל הב לן חיי אמר להו מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע, שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה ת"ל סור מרע ועשה טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו' (משלי ד ב).
(ד) והנה בהכרזת הרוכל יש לדקדק, מה איכפת לנו בזה אם היה רוכל או חנוני שהוצרך להודיע שהיה המכריז רוכל, גם לשון מחזר צריך ביאור כי לשון זה שייך על החוזר לאחוריו והיה לו לומר מסבב, ומאי איכפת לנו בזה שהיו העירות סמוכות לצפורי, גם יש הרבה שינויים בין הכרזת הרוכל ובין הכרזת רבי אלכסנדרי כי הרוכל הכריז מאן בעי למזבן סם חיים הזכיר למזבן ורבי אלכסנדרי הכריז מאן בעי חיי לא הזכיר למזבן, גם לא הזכיר שום סם אצל הרוכל אמר אודיק עליה עלמא משמע שלא בקשו לקנות כלום ממנו אלא הביטו אחריו, ולרבי אלכסנדרי מכניף כ"ע ואמרו הב לן חיי, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שר' ינאי הוה יתיב בטרקליניה, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שהראה לו ספר תהלים מכורך יהיה מכורך או בלתי מכורך, ומה היתה כוונת ר' ינאי שהוסיף לו ראיה מן שלמה שאמר שומר פיו ולשונו כו'. ולמה אמר שכל ימיו לא היה יודע היכן מקרא זה פשוט כו' הרי אפילו תינוקות שב"ר יודעין לפרשו, ואם כדברי בעל העקידה שפירש בזו הפרשה שהיה קשה לו הנוכח ונסתר כי מתחילה התחיל בלשון נסתר מי האיש החפץ חיים ואח"כ דבר להם בנוכח נצור לשונך מרע אלא ודאי שכוונת הפסוק שיהא הדבר בדרך הכרזה שהמכריז מכריז סתם בלשון נסתר וכשיבאו הקונים לקנות אז ידבר עמהם בנוכח. מ"מ קשה היה לו להבין כל זה מן הכרזת ר' אלכסנדרי.
(ה) והקרוב אלי לומר בהיתר כל הספיקות הללו. שמצינו במסכת ערכין (טו:) א"ר חמא בר חנינא מאי תקנתיה של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו ד) מרפא לשון עץ חיים. ואין לשון אלא לה"ר שנאמר (ירמיה ט ז) חץ שחוט לשונם. ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר (משלי ג יח) עץ חיים היא וגו'. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר (שם טו ד) וסלף בה שבר ברוח. ר' אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברה"ק שנאמר (תהלים יב ד) יכרת יקוק כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו שלא יבא לידי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו'.
(ו) ונראה שטעמו של רבי אבא הוא, שהדין נותן שלא יהיה לו תקנה, לפי שאם כבר סיפר לה"ר והטיל מום בקדושים והוציא שם רע ונתפשט קול ענות זה בכל העולם פשיטא שאין תקנה לזה שעליו סיפר הלה"ר, ואף אם המספר יקריב כל אילי נביות אין בידו להשיב מחשבתו הרעה ודבריו וכי ילך מקצה השמים ועד קצהו ויכריז לאמר שקר דברתי, כמנהג דורינו זה שאם אחד מבעלי הלשון יוציא לעז על איזו נכבד עד מהרה ירוץ דברו ממזרח שמש עד מבואו והוא בעצמו לא יוכל לתקן את אשר עיות, ע"כ דין הוא שכשם שאין תקנה לזה שסיפר עליו כך אין תקנה למספרו ולכך כרתו דוד ברה"ק ואמר יכרת יקוק כל שפתי חלקות וגו' ונתן טעם לדבר משוד עניים מאנקת אביונים וגו' אלו הן הלוקין וצועקים נאקת חלל, העניים והאביונים אשר עליהם יצא הקצף מחץ שחוט לשונם שאין להם תקנה ע"כ אין תקנה גם לשפתי חלקות ועז"א (תהלים קא ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית ומתרגמינן לחלוטין כי ישאר כך לחלוטין ואין תקנה לו.
(ז) אבל רבי חמא סבר, מדקאמר מרפא אין רפואה כ"א במקום חולי ע"כ רצה לפרש הפסוק במי שכבר סיפר וכדמות רמז לפלוגתא זו מצינו (בכתובות עז:) מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן והוא מין צרעת, ומסיק שם ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו', וקשה מה ראה ריב"ל על ככה לסמוך על הנס בחנם. ונ"ל על צד הרמז שפליגי בפלוגתייהו דר' אבא ור' חמא כי הזבובים כינוי אל בעלי הלשון שעושין כמעשה הזבוב שדרכו להניח כל מקום טהור שבגוף וכשמוצא איזו מקום מטונף ומכה טריה שם ירבץ על מקום השחין, כך בעלי הלשון אם יראו איזו אדם מלא חכמה וכבוד לעולם אינן מספרים ממעלתם, אלא רואים אחר מומי בני האדם כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא בסכלות מעט.
(ח) ועליהם אמר שלמה. זבובי מות יבאיש וגו' (קהלת יא) ר"ל אלו בעלי הלשון שנמשלו לזבובים וברוח שפתיו ימית כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה י) על כן קראם זבובי מות ואמר יבאיש, כי כל כוונתם להבאיש ריח אנשים טובים יביע שמן רוקח, יביע לשון דבור ור"ל שהוא מדבר אפילו מן איש שלם אשר ריחו נודף כשמן רוקח מ"מ הוא משתדל להבאיש ריחו, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, כי בעיניו אותו סכלות מעט שהוא רואה בזולתו הוא יקר וכבוד בעיניו יותר מכל חכמה וכבוד שרואה בו עד שזה הסכלות מעט מכריע את כל החכמה והכבוד, ונתן טעם לדבר לפי שלב חכם לימינו, (קהלת י ב) היינו לדון הבריות לכף זכות, כארז"ל (תנחומא שמות יח) אלו מיימינים לזכות כו' ולב כסיל לשמאלו, לדון את הבריות לכף חובה על כן לעולם אינו מספר במעלות זולתו כי אם בגנותו, וטעמו של דבר לפי שגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא, (שם י ג) ר"ל כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע:) וסכל זה החושד בכשרים יודע בעצמו שאותו חסרון ודופי שמטיל בזולתו יש גם בו וגם הוא לבו חסר מן אותו דבר, על כן אמר לכל כי סכל הוא ותולה גם באחרים אותו סכלות שהוא יודע שישנו בו בעצם וראשונה וסובר מאחר שהוא עושה כן כולם עושים כאלה. אלו הם הזבובים החוקרים תמיד אחר מומי הבריות וחסרונן כדרך שנאמר (שמות לג ח) והביטו אחרי משה, לפיכך נלקו בצרעת שנקרא ראתן כי כשם שהם בעלי ראתן שרואים ומסתכלים אחרי מומי בני האדם כך נלקו בצרעת שנקרא ראתן ואמרו הזהרו מהם שלא לטפל עמהם להשיבן מדרכם הרעה להורות להם דרך התשובה כי הוא סובר סיפר אין לו תקנה ע"כ אין לטפל עמהם בחנם, וכן דעת רבי זירא ור' אמי ורבי אסי שנתרחקו מעל גבולם בכל מיני הרחקה כדמסיק שם.
(ט) ויכול להיות שטעם להרחקה יתירה זו היתה, שלא יקבלו נזק מן חץ שחוט לשונם כמ"ש (תהלים קא ז) לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דווקא בביתו ממש לא ישב אבל דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אפילו מרחוק כמטחוי קשת חץ שחוט לשונם כהוראת לשון נגד והיינו לפי שהלשון מזיק אף מרחוק. אבל ריב"ל סבר שיש תקנה גם אם כבר סיפר, אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו' וזהו שמסיק ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו' כי סבר שע"י ת"ת יש לו תקנה אפילו למי שכבר סיפר עד שכבר נלקה בצרעת.
(י) והנה ר' אלכסנדרי סובר גם הוא סיפר אין לו תקנה, ע"כ לא הלך כ"א אל הכתות שלא ספרו עדיין והיה מזהירם ומלמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי לה"ר והיה מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי, לא הזכיר לשון סם גם לא הזכיר לשון למזבן לפי ששמירת הבריאות אינו צריך סם רק שהרופא מלמדו להועיל שיהיה נשמר מן הדברים המזיקים שלא יבא לידי חולי, ע"כ אין נכון שהמלמד יבקש שכר על דבריו כי מה הוא בחנם כי הדיבור ניתן לו במתנה אף הוא ילמד דרכי הרפואה לזולתו בחנם, אבל מי שכבר נפל אל החולי אז הוא צריך לסמים ובעבורם תובע הרופא שכרו כי גם לו לא באו בחנם אלא נתן דמיהם או טרח את עצמו בעדם ולפי שר' אלכסנדרי הלך אל כתות הטובים שלא ספרו לה"ר ללמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי חולי חטא הלשון, ע"כ הכריז סתם מאן בעי חיי מאן בעי חיי וכפל הענין לומר לך שיש תקנה לזה שלא יבא לידי סיפור לה"ר ולזה שלא יסופר עליו לה"ר. אכניף כולי עלמא ואמרו ליה הב לן חיי כי גם המה חשקו בדבר שכבר התנהגו בו ובקשו לידע הדרך המביא לידי שמירת הבריאות אמר להו פסוק מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו'. ולפי ששמירת הבריאות א"צ שום סם ע"כ מסיק שמא תאמר אלך ואגרה בשינה לנצור לשוני בשב ואל תעשה לגמרי, ת"ל ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה וכו' (אבות ו ג) ר"ל אע"פ שאינו צריך סמים ותשובה גדולה מ"מ צריך הוא לנצור לשונו על ידי ת"ת לחכם, אבל כנגד הע"ה אמר אח"כ קרוב יקוק לנשברי לב כמ"ש וסלף בה שבר ברוח (משלי טו ד).
(יא) אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בנסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואח"כ נתן אל לבו לשוב בתשובה ובקש דרכי הרפואה שהזכירו רז"ל לת"ח בת"ת, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו ע"כ מלאו לבו לזכות הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר צפרים עפות כטהרת המצורע בצפרים העושין מעשה פטיט, וזה"ש שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי היה מחזר בתשובה אותן העירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט, והיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה הצריכין קנין ע"כ הזכיר למזבן סם, ומטעם זה לא מסיק בהכרזה זו שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו' כי מהיכא תיתי שיתרפא בשב ואל תעשה מי שהוא חולה כבר, אבל בהכרזת רבי אלכסנדרי אתי שפיר כאמור כי שם החידוש שיצטרך לת"ת, וכאן החידוש שיועיל הת"ת למי שכבר סיפר, ולא כפל הרוכל הכרוז לומר ב' פעמים מאן בעי למזבן סם חיי כמו שכפל ר' אלכסנדרי דבריו לפי שגם הוא מודה שזה שסיפר עליו הלה"ר אין לו תקנה כלל ולא בקש תקנה כ"א לזה שכבר סיפר, משא"כ בר' אלכסנדרי שבקש תקנה לשניהם אודיק עליה עלמא לפי שכבר בחרו להם דרך מקולקל זה והיה רגיל על לשונם לספר לה"ר על כן לא בקשו לקנות כלום ממנו ואדרבא אודיק עליה הביטו אחריו, כי המה הבעלי ראתן הרואים אחרי מומי נפשות רבות וחסרונם כי כך דרך מואסי התוכחה שמביטים אחרי המוכיחם לראות אם ימצאו בו שמץ פסול כדי להשיב לו טול קורה כו' לכך אמרו לו אתמול היית רוכל הולך רכיל והיום אתה רוצה לתקן דרכינו קשוט עצמך תחילה.
(יב) רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה, כמו ר' זירא ור' אמי ור' אשי שנתרחקו מעל גבול בעלי הלשון שלא להיות אתם במחיצתם א"ל תא סק להכא א"ל לית את צריך כו' כי הוא סובר שפסוק מרפא לשון עץ חיים מדבר דווקא במי שכבר סיפר אבל אתה וכל דכוותך אינן צריכין שימור, מ"מ אטרח עליה לידע התרופה הראה לו ספר תהלים מכורך לומר לו לפי שספר זה כרוך ומונח בקרן זויות אין דורש ואין מבקש ואין קורא בו בצדק ע"כ דרך מוסר לא ידעו האמור בפסוק מי האיש החפץ חיים א"ר ינאי אף שלמה מכריז כו' הרי ספר משלי שאינו כרוך ומונח כי מדרך העולם ללמוד הספר לנערים כמ"ש לנער דעת ומזימה (משלי א ד) ואעפ"כ אין עושין מה שקורין בו שומר פיו ולשונו וגו'. אלא ודאי יודעין רבונם ומתכוונים למרוד בו. ויכול להיות שתנא דמסייע לו כי קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, בשלמא אם פסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר שהתרופה מועלת לו סד"א שמי שלא סיפר אין צריך לנצור לשונו פירוש ע"י ת"ת כדמסיק רבי אלכסנדרי שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו', קמ"ל שומר פיו ולשונו שגם מי שלא סיפר צריך שמירה ע"י ת"ת. אבל אם מי שכבר סיפר אין לו תקנה ובעל כרחך אתה צריך לומר שפסוק מי האיש החפץ חיים וגו' מדבר במי שלא סיפר א"כ מה הוסיף שלמה בפסוק שומר פיו ולשונו על דברי אביו אלא ודאי שכדבריך כך הוא שפסוק זה מדבר אפילו במי שכבר סיפר.
(יג) ועל זה א"ר ינאי כל ימי לא הייתי יודע היכן מקרא זה פשוט כו'. והיינו פסוק שומר פיו ולשונו כי היה סבור שסיפר אין לו תקנה וא"כ היה קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, עד שבא רוכל זה והודיע שפסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר וא"כ שומר פיו ולשונו מדבר במי שלא סיפר עדיין, ואם נפשך לומר על כל פנים שרבי ינאי מדבר על הפסוק של הרוכל נ"ל שהיה קשה לו בפסוק שחסר בו תשובת כת הלוקחים, כי המוכר מכריז מי האיש החפץ חיים ואח"כ באים הקונים ואומרים הב לן חיי או מכור לנו סם חיי ואח"כ משיב שמור ונצור לשונך מרע ולמה השמיט בפסוקים אלו דברי הקונים, אלא ודאי שאמת הוא כדברי הרוכל שפסוק זה מדבר בכתות שכבר ספרו לה"ר וקשה להם לעזוב ההרגל ולפעמים לא יבקשו לקנות התרופה כי כן קרה אל הרוכל שלא בקשו לקנות ממנו כלום, ומ"מ חייב המכריז להודיע להם דרך מוסר זה אף אם המה לא יבקשוהו ממנו ע"כ השמיט הפסוק דברי הקונים לומר לך שאף אם יהיה דור תהפוכות שלא יבקשו לקנות כלום מן הרופא ולא ידרשוהו מ"מ הוא ידרוש אחריהם להורות להם דרך השלום כמ"ש (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו. וארז"ל (ויק"ר ט ט) כל המצות אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל השלום אינו כן אלא אתה מחוייב להדר אחריו שנאמר בקש שלום ורדפהו, והוא ע"י סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' כי ע"כ נאמר שכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז) לפי שמצלת מלה"ר הגורם כל דברי ריבות. וזה"ש מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי אותן בעלי ראתן אוהבים הימים אשר בהם יראו ברע אשר ימצאו בזולתם כדי שיהיה להם מקום ללון עליו ולספר ממנו, אבל החפץ חיים עוצם עיניו מראות ברע ואוהב הימים אשר בהם יראה בטוב זולתו לאמר מי יתן וכל עם יקוק נביאים, והוא כשינצור לשונו מרע ע"י ת"ת הרמוז בועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' ולע"ה בשבר רוח כמ"ש (תהלים לד יט) קרוב יקוק לנשברי לב.
(יד) ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר שאינו מענין פשוטו של פרשה, יען כי ראיתי דור זה פרוץ מאד מאד בחטא הלשון וצרעת נושנת היא כי גם בגלות מצרים היו בעבור שהיו בהם דלטורין (תנחומא שמות י) ונגאלו בזכות ד' דברים ואחד מהם בזכות שלא היה בהם לה"ר כו' (ילקו"ש אמור תרנז), ובבית שני חזרו לסורם, ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל עד עלות חמת יקוק לאין מרפה, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זה לאמר אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו. וזה דרשתי בק"ק לובלין בפר' זכור שס"ב לפ"ק בהתאסף ראשי עם וחכמי כל הקהילות ונוסף עליהם דברים כהנה וכהנה.
(טו) ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. היה לו להסמיך עץ ארז לאזוב כי שניהם ממין הצומחים מה ראה להכניס שני תולעת ביניהם ובפר' חקת (יט ו) כתיב עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ולמה שינה כאן. ונראה לפי שפר' זו מדברת בתיקון לה"ר שהמספרו אף אם יהיה שפל אנשים כתולעת זה מ"מ הוא מכה באדם גדול שנמשל לארז, כדמסיק בילקוט (ישעיה תנ) על פסוק אל תראי תולעת יעקב (ישעיה מא יד) ע"כ כפרתו עץ ארז ושני תולעת ואזוב, לכפר על מה שעשה מעשה התולעת בארז ותרופתו שישפיל עצמו כאזוב ואז לא יחפוץ להטיל מום בקדשים.
(טז) וטעם לב' צפרים הוא, כי האדם יש לו ב' מיני דבור, אחד אסור, ואחד מצוה בו, והאסור דהיינו כלה"ר ודוגמתו זהו הצפור שעושה מעשה פטיט השחוטה על כלי חרס על מים חיים, כי אם עם הארץ הוא יהיה לו רוח נשברה שנאמר (משלי טו ד) וסלף בה שבר ברוח. כי יש לו דין כלי חרס שאין לו תקנה כ"א בשבירה וכנגדו נאמר שישחט הצפור העושה מעשה פטיט על כלי חרס, ואם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנמשלה למים חיים לכך נאמר על מים חיים. ומטעם זה נאמר יקוק פעמים זאת תורת בענין המצורע לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מן הצרעת הבא על לה"ר, ואת הצפור החיה זהו כנגד פטפוטי דברים בתורה ותפלה אך שצריך לצרף לדבור זה עץ ארז ושני תולעת ואזוב המורה על ההכנעה והשפלות שאפילו בדבור התורה יהיה לו לב נשבר ונדכה וארז"ל (סוטה ה.) אדם לא נאמר בו ונרפא אבל בשר נאמר בו (ויקרא יג יח) ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא, כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה וכן ארז"ל (סוטה ה.) בשר בושה סרוחה רימה, כי זכירת כל אלו הדברים מביאין לידי שברון לב והכנעה, על כן נאמר וטבל אותם בדם הצפור השחיטה להזות עליו מן ב' הצפרים כדי להסמיך עליו ב' דברים כאחד התשובה על העבר והתיקון על העתיד.
לעולם ישלש אדם כו' שליש במקרא וכו'. על פלגי מים לשון רבים משמע ליה ג' פלגי מים שהם מקרא משנה תלמוד ומוקי ליה ליומי לפרש"י ב' ימים מקרא וב' ימים משנה וכו' קשה ממה ששנינו בן חמש למקרא בן עשר למשנה ובן חמשה עשר לתלמוד שיהיה למודו לפי הזמנים הללו וכשיגיע לט"ו יבלה ימיו בתלמוד וכמ"ש בס"פ אלו מציאות ע"ש ולפירוש התוספות ליומי היינו בכל יום ניחא שאף שעיקר למודו מט"ו שנים ואילך יהיה בתלמוד מ"מ ילמוד גם בכל יום קצת מקרא ומשנה כמ"ש פסוקי הקרבנות ומשנת איזהו מקומן: ודקאמר אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול ואם לאו וכו'. עיין פרש"י ותוספות ועוד י"ל ע"פ אותה ששנינו בן חמש למקרא וכו' שילמוד הרב עם התלמיד לפי זמן שנותיו ואז ועלהו לא יבול ואם לאו על הלומד כו' לפי שלא הגיע התלמיד עדיין למעלה זו על זה סמך לו רבים חללים וגו' תלמיד שלא הגיע להוראה והוא מפורש בפ"ג דסוטה: שאפילו שיחת חולין וכו'. פרש"י כדי להתלמד לדבר בלשונם וכו'. אבל בפרק הישן נראה לפרש דצריכה תלמוד דמתוך שיחתן תבין דבר מה מדברי תורה וק"ל: כל העוסק בתורה כו'. ושמרתם וגו' שמירה הנאמר כאן היא לתורה (לימודה) דהיינו לשמור את הדברים של תורה ומתוך שימורה ולימודה תבא לידי ועשיתם וגו' וק"ל: אתגרה בשינה ת"ל וכו'. ר"ל שמא יאמר אדם אגרה בשינה מטעם דקאמר כדי שלא אבא לידי לשון הרע ושפתי מרמה ת"ל ועשה טוב כי עסקך בתורה תשמור אותך שלא תבא לידי לה"ר כמ"ש מרפא לשון עץ חיים וז"ש אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם לעסוק בה ועי"ז אל תעזובו תורתי ולא תבא לידי לה"ר ואי אתה צריך להתגרות בשינה: