(ב) כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃ (ג) וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנׇֽעׇבְדֵֽם׃ (ד) לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃
(29) When the Eternal your God has cut down before you the nations that you are about to enter and dispossess, and you have dispossessed them and settled in their land, (30) beware of being lured into their ways after they have been wiped out before you! Do not inquire about their gods, saying, “How did those nations worship their gods? I too will follow those practices.” (31) You shall not act thus toward the Eternal your God, for they perform for their gods every abhorrent act that the Eternal detests; they even offer up their sons and daughters in fire to their gods. (1) Be careful to observe only that which I enjoin upon you: neither add to it nor take away from it.
(2) If there appears among you a prophet or a dream-diviner and he gives you a sign or a portent, (3) saying, “Let us follow and worship another god”—whom you have not experienced—even if the sign or portent that he named to you comes true, (4) do not heed the words of that prophet or that dream-diviner. For the Eternal your God is testing you to see whether you really love the Eternal your God with all your heart and soul.
(א) דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
(1) It is obvious, and also explained by the Torah, that the commandments were established forever and ever. They are not to be changed, and should not be added to or diminished, as it says "All this word which I command you, that shall ye observe to do; thou shalt not add thereto, nor diminish from it." (Deut 13:1); and it says "What is revealed is for us and our children forever, to carry out all the words of this Torah." This teaches that we are commanded to fulfill all the Torah's directives forever. It is also said: "It is an everlasting statute for all your generations," and [Deuteronomy 30:12] states: "It is not in the heavens." This teaches that a prophet can no longer add a new precept [to the Torah]. Therefore, if a person will arise, either from Israel or from the nations, and perform a sign or wonder and say that God sent him to: add a mitzvah, withdraw a mitzvah, explain a mitzvah in a manner which different than explained by Moses, or if he says that the mitzvot commanded to the Jews are not forever, but rather were given for only that time, he is a false prophet. He comes to oppose the Moses' prophesy and should be executed by strangling, because he intentionally spoke in God's name what God didn't command. The One Whose Name is Blessed commanded Moses that "this commandment is for us and our children forever", and, "[God] is not man that He lies".
(ט) הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה.
A court has the authority to issue a decree and forbid something which is permitted and have its decree perpetuated for generations to come. Similarly, it has the authority - as a temporary measure - to release the Torah's prohibitions. What then is the meaning of the Scriptural prohibition: (Deut. 13:1) "Do not add to it and do not detract from it"?
The intent is that they do not have the authority to add to the words of the Torah or to detract from them, establishing a matter forever as part of Scriptural Law. This applies both to the Written Law and the Oral Law.
What is implied? The Torah states: (Ex. 23:19) "Do not cook a kid in its mother's milk." According to the Oral Tradition, we learned that the Torah forbade both the cooking and eating of milk and meat, whether the meat of a domesticated animal or the meat of a wild beast. The meat of fowl, by contrast, is permitted to be cooked in milk according to Scriptural Law. Now if a court will come and permit partaking of the meat of a wild animal cooked in milk, it is detracting from the Torah. And if it forbids the meat of fowl cooked in milk saying that this is included in "the kid" forbidden by the Scriptural Law, it is adding to the Torah.
If, however, the court says: "The meat of fowl cooked in milk is permitted according to Scriptural Law. We, however, are prohibiting it and publicizing the prohibition as a decree, lest the matter lead to a detriment and people say: 'Eating the meat of fowl cooked in meat is permitted, because it is not explicitly forbidden by the Torah. Similarly, the meat of a wild animal cooked in milk is permitted, because it is also not explicitly forbidden.' "And another may come and say: 'Even the meat of a domesticated animal cooked in milk is permitted with the exception of a goat.' And another will come and say: 'Even the meat of a goat is permitted when cooked in the milk of a cow or a sheep. For the verse mentions only "its mother," i.e., an animal from the same species.' And still another will come and say: 'Even the meat of a goat is permitted when cooked in goat's milk as long the milk is not from the kid's mother, for the verse says: "its mother."' For these reasons, we will forbid all meat cooked in milk, even meat from fowl."
Such an approach is not adding to the Torah. Instead, it is creating safeguards for the Torah. Similar concepts apply in all analogous situations.
(מ) (מ) אמר הכוזרי: ואיך יתכן לישב כל זה עם אזהרת לא תסף עליו ולא תגרע ממנו: (מא) (מא) אמר החבר: לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם לבל יחדשו מצוות מדעתם ולא יתחכמו לקבע אותן תורה לפי סברותיהם בלבד כמעשה הקראים ולכן הזהירם הכתוב כי יקבלו רק מן הנביאים אשר יקומו אחרי משה ומן הכהנים ומן השופטים באמרו על אדות הנביא נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו' ודבר אליהם את כל אשר אצונו ואשר לכהנים ולשופטים צוה לשמר לעשות ככל אשר יורו מאמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום ולא תגרעו ממנו וגו' זאת אפוא כונתו לא תוסיפו על הדבר אשר צויתיכם על ידי משה או על ידי נביא מקרבך מאחיך לפי התנאים אשר נקבעו לנבואה או לא תוסיפו על הדבר אשר הסכימו עליו הכהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר יי כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה ובהיות מספרם רב מאד לא יתכן כי יסכימו ביניהם לדבר המתנגד לתורה וכן לא תתכן אצלם הטעות בהיות חכמתם רבה אשר חלקה בא להם בירשה חלקה מפאת כשרם הטבעי וחלקה נקנה להם בעמלם לפי הקבלה שבידנו מצוים היו הסנהדרין לדעת כל החכמות כלן בשלמות ביחוד מאחר שרק מעט מאד נסתיעו בנבואה או בבת קול העומדת במקומה וכדומה אף אם נודה לקראים בפרושם לדברי הכתוב ממחרת השבת ועד ממחרת השבת כי הכונה היא ליום ראשון בשבת הלא נוסיף ונאמר אחד השופטים או הכהנים או המלכים הטובים בעיני האלוה היטיב לפרש כך והסכימו הסנהדרין וכל החכמים על ידו כי כונת המספר הזה אינה כי אם לשים רוח חמשים יום בין בכורי קציר שעורים לבין בכורי קציר חטים ולשמר על שבעה שבעות שהם שבע שבתות תמימות ומה שהכתוב מזכיר את היום הראשון בשבוע אינו אלא למשל כאלו הוא אומר אם תהיה ההתחלה מהחל חרמש בקמה באחד בשבת אז תגעו לסוף ספירתכם באחד בשבת ומזה נוכל להקיש כי תהיה ההתחלה בשני בשבת נספר עד לשני בשבת אולם זמן החל חרמש בקמה בידנו נתן כל זמן שנמצאנו ראוי לכך נתחיל בו ונספר ממנו ואכן זמן זה נקבע ביום שני בפסח דבר שאין בו סתירה לתורה ונתחיבנו לקבל קביעה זו כמצוה כי מן המקום אשר יבחר יי באה לפי התנאים שהזכרו ויתכן כי בנבואה מאת האלוה ית' באה דבר שהוא בגדר האפשרות ובזה נסתלק מן המבוכה בה מכניסים אותנו המביכים:
(40) Al Khazari: How could this be made to agree with the verse: 'Thou shalt not add thereto, nor diminish from it?' (Deuteronomy 8:1). (41) The Rabbi: This was only said to the masses, that they should not conjecture and theorize, and contrive laws according to their own conception, as the Karaites do. They were recommended to listen to the post-Mosaic prophets, the priests and judges, as it is written: 'I will raise them up a prophet . . . and he shall speak unto them all that I shall command him' (Deut. 18:18). With regard to the priests and judges it is said that their decisions are binding. The words: 'You shall not add,' etc., refer to 'that which I commanded you through Moses' and any 'prophet from among thy brethren' who fulfils the conditions of a prophet. They further refer to regulations laid down in common by priests and judges 'from the place which thy Lord shall choose.' For they have divine assistance, and would never, on account of their large number, concur in anything which contradicts the Law. Much less likelihood was there of erroneous views, because they had inherited vast learning, for the reception of which they were naturally endowed. The members of the Sanhedrin, as is known by tradition, had to possess a thorough acquaintance with all branches of science. Prophecy had scarcely ceased, or the Heavenly Voice, which took its place. [Here, the text goes into a lengthy discussion on the difference between when the Karaites and Rabbinic Jews start counting the Omer, and the text concludes as follows about the Rabbinic interpretation:] Perhaps this was done under the influence of divine inspiration. It is quite possible, and it saves us from the confusion of those who endeavour to cause confusion.
The Prohibition of Bal Tosif - by Simon Levy
We hear many stories of people who have gone to extremes of religious practice. There are undoubtedly some circumstances when this is the responsible and right thing to do, but often, we need to be clear ourselves, as a community, what is Torah law, what is Rabbinic, what is minhag and what is merely convention. The Netsiv in his commentary to Shir HaShirim adds that while the prohibition of תגרע בל makes logical sense, the prohibition of תוסיף בל is counter-intuitive; a person should be free to add personal restrictions.37 His fascinating answer is that such a person will get so carried away in his service of God that he he will forget the apparently more mundane mitsvot ben adam lehavero. Our ultimate goal is to fulfil both mitsvot ben adam lemakom and lehaveiro and in doing so to achieve the Rambam’s middle way, neither adding nor subtracting.