(א) הנה מפסידי המידה הזאת ומרחקיה הם שלשה.
(ב) האחד הוא הטפול והטרדה העולמית, השני, השחוק והלצון, השלישי החברה הרעה. ונדבר בהם אחד לאחד.
(ג) הנה הטפול והטרדה כבר דברנו מהם למעלה, כי בהיות האדם טרוד בעניני עולמו, הנה מחשבותיו אסורות בזיקי המשא אשר עליהם, ואי אפשר להם לתת לב אל המעשה.
(ד) והחכמים עליהם השלום, בראותם זה אמרו (אבות פ"ד): הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.
(ה) כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצורך פרנסתו, אך ריבוי העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח לו מקום אל עבודתו, על כן נצטוינו לקבוע עתים לתורה.
(ו) וכבר זכרנו שהיא המצטרכת יותר לאדם לשיגיע אל הזהירות, וכמאמר רבי פינחס: תורה מביאה לידי זהירות, וזולתה לא יגיע אליו כלל, והוא מה שאמרו ז"ל (שם פרק ב): ולא עם הארץ חסיד.
(ז) וזה, כי הבורא יתברך שמו שברא היצר הרע באדם, הוא שברא התורה תבלין לו, וכמו שאמרו ז"ל (קידושין ל): בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.
(ח) והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להנצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו.
(ט) כי הנה היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד, ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו. ואם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא יקח הרפואה שנבראה לו שהיא התורה, כמו שכתבתי, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו.
(י) הא, למה זה דומה. לחולה שדרש ברופאים והכירו חליו ואמרו לו שיקח סם זה. והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא ויקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים, הלא ימות החולה ההוא ודאי.
(יא) כן הדבר הזה. כי אין מי שמכיר בחלי היצר הרע ובכחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה. מי איפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה, ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת.
(יב) אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה, ציוויה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי): הלואי, אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב.
(יג) והנה בכלל זה גם כן קביעות העתים אל חשבון המעשה ותקונו כמו שכתבתי למעלה.
(יד) ומלבד כל זה מה שישאר לו פנאי מעסקיו, אם חכם הוא ודאי שלא יאבדהו, אלא יאחז בו מיד ולא ירפהו, לעסוק בו בעסק נפשו ותקון עבודתו.
(טו) וזה המפסיד, אף על פי שהוא היותר כללי, הנה הוא היותר קל למי שרוצה להמלט שימלט ממנו.
(טז) אך השני, הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, שכבר אין הטעם והדיעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה.
(יז) והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. וחכמים זכרונם לברכה אמרו (אבות פרק ג): שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה. כי אף על פי שחמורה היא הערוה אצל כל בן דעת ולבו ירא מקרב אליה מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט ומקריבים אותו הלוך וקרב שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדריגה אחר מדריגה, עד שיגיע על העון עצמו ויעשהו.
(יח) וכל כך למה, לפי, שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל.
(יט) ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים.
(כ) ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה.
(כא) והנה הנביא ישעיה היה צווח על זה ככרוכיא, כי היה רואה שזה היה מה שלא היה מניח מקום לתוכחותיו שיעשו רושם והיה מאבד תקותם של החוטאים, והוא מה שאמר (ישעיה כח): ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם.
(כב) וכבר גזרו אמר חכמים זכרונם לברכה (ע"ז יח): שהלץ מביא היסורין עליו, והוא מה שהכתוב עצמו מבאר בפירוש (משלי יט): נכונו ללצים שפטים, כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים, אינו צריך שיתיסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה מכח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות.
(כג) אך הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים, שאלה לא יהיה כח בליצנותם לדחותם מעליהם כאשר ידחו המוסרים.
(כד) והנה כפי חומר החטא ותולדותיו, החמיר השופט האמיתי בעונשו והוא מה שלמדונו ז"ל (ע"ז יח): קשה הליצנות שתחלתו יסורין וסופו כליה, שנאמר: פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי וגו'.
(כה) והמפסיד השלישי הוא החברה, דהיינו, חברת הטפשים והחוטאים, והוא מה שהכתוב אומר (משלי יג): ורועה כסילים ירוע. כי הנה אנחנו רואים פעמים רבות אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה או יעבור על איזה דברים ממנה כדי שלא ילעגו עליו חבריו או כדי להתערב עמהם.
(כו) והוא מה ששלמה מזהיר ואומר (שם כד): ועם שונים אל תתערב. כי אם יאמר לך אדם (כתובות יז): לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, אף אתה אמור לו, במה דברים אמורים, בבני אדם שעושים מעשי אדם, אך לא בבני אדם שעושים מעשי בהמה. ושלמה מזהיר עוד (משלי יד): לך מנגד לאיש כסיל. ודוד המלך אמר (תהלים א): אשרי האיש אשר לא הלך וגו', וכבר פירשו, זכרונם לברכה (ע"ז יח): אם הלך, סופו לעמוד. ואם עמד, סופו לישב. ואומר (תהלים כו): לא ישבתי עם מתי שוא וגו' שנאתי קהל מרעים וגו'.
(כז) אין לו לאדם אלא להטהר ולנקות עצמו, ולמנוע רגליו מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן, וישיב רגליו אל חצרות ה' ואל משכנותיו. הוא שדוד עצמו מסיים ואומר (שם): ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'.
(כח) ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא, אדרבא, ילעג על מלעיגיו ויבזם, ויחשוב בדעתו כי לולי היה לו להרויח ממון הרבה, ההיה מניח מה שהיה צריך לזה מפני חבריו שלא ילעגו?! כל שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג.
(כט) ועל דרך זה הזהירו ז"ל (אבות ה, כ): הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים, ודוד אמר (תהלים קיט): ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.
(ל) שאף על פי שרוב המלכים עסקם ודבורם בדברי גדולות והנאות, ודוד שהיה גם כן מלך, לכאורה תהיה לו לחרפה אם בהיותו בחברתם יהיה הוא מדבר בדברי מוסר ותורה, תחת ספרו מן הגדולות ומתענוגות בני אדם כמוהם, הנה לא היה חש לזה כלל ולא היה לבו נפתה בהבלים האלה אחרי שכבר השיג האמת, אלא מפרש ואומר: ואדברה בעדותיך נגד מלכים ואל אבוש. וישעיה כמו כן אמר (ישעיה נ): על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש.
(1) There are three factors which cause loss of and distancing from "watchfulness".
(2) The first is involvement and preoccupation in worldly affairs. The second is laughter and levity. The third is bad company. We will discuss each one in turn.
(3) Regarding worldly involvement and preoccupation, we have already spoken about this earlier. For while a man is occupied in his worldly affairs, his thoughts are bound by the chains of the burden that weighs on them and it is impossible for him to give thought to his deeds.
(4) Considering this, our sages, peace be unto them, said: "minimize your worldly occupations and toil in the Torah" (Avot 4:10).
(5) Occupying oneself to obtain a livelihood is indeed necessary but it is not necessary to occupy oneself to such an extent that he has no room left for service [of G-d]. For this we were commanded to fix times for Torah study.
(6) We have already pointed out that this is the most essential of all things for the acquiring of watchfulness, as the Beraitha of Rabbi Pinchas ben Yair states: "Torah brings to watchfulness". Without Torah, one will not reach it at all. This is what our sages said "an ignorant man cannot be pious" (Avot 2:5).
(7) For the Creator, blessed be He, who created the evil inclination also created the Torah as its antidote as our sages of blessed memory have stated: "I have created the evil inclination, and I have created the Torah as its antidote" (Kidushin 30b).
(8) Behold, it is obvious that if the Creator created for this affliction only this remedy, then it is impossible under any circumstances for a man to heal himself from this affliction without employing this treatment. One who thinks to save himself without Torah study is only mistaken, and will see his error only in the end, when he dies in sin.
(9) For in truth, the evil inclination is exceedingly powerful on a man. Without a man's knowledge, it advances and strengthens over him and comes to rule over him. Even if he employs all possible strategies in the world, but does not take the medication created for it, namely, the Torah as I wrote, he will not know nor feel the intensification of his illness until he dies in sin and his soul will be lost.
(10) To what can this be likened? To the case of a sick person who consulted the doctors. They recognized his illness, and prescribed for him the healing medication. But he, without any prior knowledge of medicine, disregards their medication and instead takes whatever medicine that occurs to him. Will not this sick person certainly die?
(11) So too in our case, for no one recognizes the illness of the evil inclination and its powers except for the Creator who created it. And He Himself cautioned us that the only remedy for it is Torah. Who then will abandon it, take something else instead and expect to live? Certainly the darkness of the physical will advance and strengthen over him level after level, without his realizing it until he finds himself immersed in evil, so distantly far from the truth that even thoughts of seeking [the truth] will not enter his heart.
(12) But if he toils in the Torah, when he sees its ways, commandments, and warnings, behold, on its own, eventually a renewal will awaken within him which will bring him to the good path. This is what our sages of blessed memory stated: "would that it were that they abandoned Me but kept My Torah, for the light within it would bring them back to the good" (Eicha Raba 2).
(13) Included in this, is also to fix daily times for the accounting of deeds and their correction as I mentioned earlier.
(14) Besides all this, all the free time he has left from his affairs, if he is wise, certainly he should not waste it. But rather to immediately grasp hold of it and not be lax in it, utilizing it to toil in the affairs of his soul and the improvement of his service of G-d.
(15) Although this detrimental factor we have discussed is the most prevalent, nevertheless it is the easiest to escape from, for he who wants to escape it.
(16) The second detrimental factor, laughter and levity, is very severe. For one who is immersed in these is like one immersed in the great sea, from which it is extremely difficult to escape. For behold, laughter destroys a man's heart until reason and knowledge no longer rule in him. He becomes like a drunkard or a madman whereby it is impossible to give counsel or guide them for they are incapable of accepting any direction.
(17) This was said by King Shlomo, peace be unto him: "I said of laughter, it is madness; and of merriment, what use is it?" (Ecc. 2:2). And the Sages of blessed of memory, said: "laughter and light-headedness habituate a person to illicit relations" (Avot 3:13). For even though sexual immorality is regarded as severe by every man of faith, and his heart fears approaching it, due to the vivid picture that has been imprinted in his mind of the enormity of the sin and the severe punishment it incurs, nevertheless, laughter and light-headedness draw him on little by little, advancing him nearer till the fear of sin leaves him bit by bit, degree after degree, until he reaches the sin itself and commits it.
(18) Why is this so? Because just like the essence of "watchfulness" involves putting matters to mind, so the essence of laughter is to remove from one's mind straight, rational thinking so that thoughts of fearing G-d do not enter his heart at all.
(19) Consider the severity of levity and its destructive power. For just like a shield smeared with oil deflects and drops arrows from him, causing them to fall to the ground, preventing them from reaching the body of the man, so too is levity before rebuke and reprimand. For with one act of levity or a little laughter, a man casts from himself a great many rousings and impressions that the heart was made to feel due to stimulation in seeing or hearing matters that awakened him to an accounting and examination of his deeds.
(20) The power of levity knocks it all to the ground thus not making any impression whatsoever on him. This is not due to the ineffectiveness of the matters nor to lack of understanding on his part, but rather to the power of levity which demolishes all matters of Mussar (ethics) and fear of G-d.
(21) Behold, the prophet Isaiah would "scream like a crane" for he saw that this was what left no room for his rebukes to make an impression thus ruining all hope for the sinners. This is what he said: "And now do not be mockers lest your afflictions be strengthened" (Isaiah 28:22).
(22) And our sages of blessed memory have already proclaimed: "one who is given to levity brings afflictions on himself" (Avodah Zara 18b). And scripture states explicitly: "Judgments are prepared for the frivolous" (Prov. 19:29). This is something reason dictates. For one who is aroused through reflection and study does not need the ordeal of bodily sufferings since he will repent of his sins even without this. He repents by means of thoughts of repentance awakening in his heart stimulated by the reading or hearing the reprimands and rebukes.
(23) But the frivolous are not impacted by the rebukes due to the power of levity. Therefore, there is no way to rectify them except through sufferings. For they are not capable of deflecting the impact of sufferings through the power of levity like they do so with the rebukes.
(24) According to the severity of the sin and its consequences, the True Judge increased its punishment as our sages of blessed memory taught us: "levity is extremely severe; it starts with suffering and ends in utter destruction as written (Isaiah 28:22):'And now do not be mockers lest your bonds be strengthened for a decree of destruction have I heard...' " (Avodah Zara 18b).
(25) The third detrimental factor is [evil] company, namely, the company of fools and sinners. This is what scriptures says: "he who befriends the fools will be broken" (Prov.13:20). We can see many times, even after the truth of a man's duty for divine service and watchfulness of it has been established by him, he becomes lax in it or transgresses certain commandments so that his friends do not mock him or in order to be able to mingle freely in their company.
(26) This is the intent of Shlomo's warning: "do not mingle with those who make changes" (Prov.24:21). If a man claims to you: "a person's mind should always be associated with his fellow men" (Ketuvot 17a), reply to him, "this refers to human beings who act like human beings. Not human beings who act like animals." Shlomo warns further: "Go from before a foolish man" (Prov. 14:7). And King David said: "Fortunate is the man that walks not in the counsel of the wicked, nor stands in the way of sinners, nor sits in the seat of scoffers" (Ps. 1:1). Our sages expounded this: "If he walks, he will eventually stand. If he stood, he will eventually sit" (Avodah Zara 18b). And "I did not sit with men of falsehood, neither did I go with hypocrites. I have hated the congregation of evil-doers, and will not sit with the wicked" (Ps. 26:4-5).
(27) A man has no [remedy] but to purify and cleanse himself and to refrain his feet from the ways of the masses who are sunken in the vanities of the time and to redirect his feet to the courtyards of G-d and His sanctuaries. This is what David himself concludes: "I will wash my hands in cleanliness and I will go around Your altar, O G-d" (Ps. 26:6).
(28) If he happens to find himself in the company of those who mock him, he should not give heart to this mockery. On the contrary, let him mock them and shame them. Let him consider in his heart - if he had an opportunity to profit a great amount of money, would he leave what he needed to do for this due to other people's mocking him? How much more so, to not want to lose his soul for the sake of sparing himself some mockery.
(29) In this manner the sages of blessed memory warned us: "be brazen as a leopard... to do the will of your Father in Heaven" (Avot 5:20). And David said: "I will speak of Your testimonies before kings, and will not be ashamed" (Ps. 119:46).
(30) Even though most kings' occupation and speech is in matters of grand accomplishments and pleasures and David who was also a king, would seem to be embarrassed to speak words of Torah and ethics while in their company instead of great feats and pleasures like them. Nevertheless, he did not care at all. His heart was not enticed for these vanities after he had already attained the truth. Rather, he states explicitly: "I will speak of Your testimonies before kings, and will not be ashamed". Likewise Isaiah says: "I have set My face like a flint, and I know that I shall not be ashamed" (Isaiah 50:7).