זיכרון יעקב על רקע הים. צילום: מתוך אתר החוויה הישראלית של הסוכנות היהודית
נקודת התחלה: נחל מערות
נקודת סיום : רמת הנדיב
אורך מסלול: 24 ק"מ
את היום מתחילים בחניון נחל מערות. (המעונינים יכולים להיכנס בתשלום לשמורה אבל קחו בחשבון שהשמורה נפתחת רק בשעה 8:00 בבוקר) , לאחר העלייה מהנחל וקצת דרומה ממנו יש מערה עם חריתות מסתוריות על הסלע ובהמשך מערות נוספות, שרידי עתיקות וקבר שייח. לאחר כ-2 ק"מ דרומה מגיעים ליער עופר, אזור גדול הנטוע ברובו אורנים וברושים ובו דרכי רכב רחבות. בחלקו הדרומי מערבי – משטח דק גדול ולידו מגדל תצפית (סגור לרוב) של קק"ל. מהמגדל הולכים כ-1.5 ק"מ מזרחה במקביל לכביש הגישה אליו, פונים דרומה ולאחר כ-1.5 ק"מ נוספים מגיעים לכביש שביל צומת עופר לכרם מהר"ל.
נצא לדרך מכביש הכניסה למושב כרם מהרל על דרך עפר שיוצאת דרומה אל מתחם משרדי קק"ל, נעבור על פני המשרדים ונמשיך דרומה על הדרך עד שהשביל נכנס ימינה אל ערוץ הנחל ואל תוך החורש, קטע הליכה קצר בשביל מטיילים מוצל ויפה. נעבור ליד האנדרטה לזכר הטייס מוטי שרון (טייס מסוק שנפל בעת סימון הגבול עם מצרים בשנת 1988, בנו היחיד נפטר בעת גיבוש טיס בשנת 2006), ביציאה מהחורש השביל חוזר לדרך עפר שמובילה אל כביש הכניסה למושב עופר (הנמושב הוקם ע"י הודים שעלו מהודו- הן מקהילת יהודי קוצ'ין והן מקהילת הבגדדים בהודו). לאחר חציית הכביש נחזור לשביל מטיילים בחורש, כברת דרך קצרה וחוזרים ללכת על דרך עפר.
כאשר נחצה דרך רחבה (ומעבר מנע בקר) נשים לב שאנחנו בנקודת המפגש של שביל ישראל עם 'שביל רמות מנשה' – שביל אזורי שיוצא מכאן לסיבוב של כמה ימים ברמות מנשה וחוזר לשביל ישראל בבית חנניה (שביל 'רמות מנשה' מסומן כאן באדום עם נקודה כתומה). שביל ישראל ממשיך דרומה על דרך עפר לאורכו של קו מתח גבוה (עמודי חשמל גבוהים). כאשר נגיע למרגלות גבעת טלימון השביל עוזב את דרך העפר ומטפס על הגבעה וחוצה אותה. נתרשם מחורבת טלימון (ללא ממצאים רבים בשטח...) ונביט מגבוה על הסביבה שבה אנחנו מטיילים.
נרד מהגבעה בצידה הדרומי אל דרך עפר לבנה – דרך כניסה למחצבות הסמוכות, נשים לב וניזהר מתנועת משאיות. נעזוב את הדרך הראשית, נפנה ימינה אל דרך עפר שעוברת בשולי עמק מעובד עם שדות וכרמים. נלך עד מפגש עם כביש הכניסה לכפר הנוער מאיר שפיה, כאשר מדרום ניבטים בתי השכונות הצפוניות של זיכרון יעקב. אדמות כפר הנוער נקנו על ידי הברון רוטישלד ב 1891 והמקום נקרא על שם סבו של של הברון- מאיר אנשל רוטישלד. בכפר לומדים כ-600 בני נוער.
לצערינו שביל ישראל עובר בסמוך לזכרון יעקב אך לא נכנס פנימה אל המושבה. אנחנו ממליצים להאריך מעט את היום ולהיכנס ולעשות מסלול קצר בתוך זכרון יעקב ולהגיע עד קברה של חנה סנש ושם לעשות את הלימוד של היום. השביליסטים מוזמנים לישון אצל אחד ממלאכי השביל בזכרון, או לחילופין לאחר הביקור במושבה לצאת בחזרה אל שביל ישראל ולהגיע עד לקברו של הברון רוטישלד.
לאחר שתבקרו בזכרון חיזרו אל שביל ישראל – השביל עובר את הגבעות שממזרח לזכרון יעקב בתוך החורש על דרכי עפר. נחלוף על פני מחצבה קדומה (משמאל) ונגיע לאזור חקלאי. נלך קטע קצר על דרך סלולה, נפנה שמאלה לכיוון מפעל בטון שהמכלים שלו נראים מרחוק, וחציית הכביש שמחבר בן בנימינה לזכרון יעקב קרובה. לאחר חציית הכביש, יעדו הבא של השביל – עין צור. השביל מקיף משמאל מיתחם של בית ספר גדול. בגבו של בית הספר השביל פונה אל המעיין ליד קבוצת שיחי פטל, שמבשרת את קיומם של מים בסביבה – מימיו של עין צור. במתחם המעיין שולחנות, מזמינים להפסקה שבמהלכה מומלץ להציץ לנקבת המעיין ולבקר במבנה הארכיאולוגי שבמרכזו וכמובן שמומלץ מאוד להיכנס למים הקרירים. מכאן השביל עושה כברת דרך על רמת הנדיב בתוך חורש טבעי נמוך וחורשות נטועות, עובר בסמוך לפארק רמת הנדיב וממשיך מערבה אל שולי הרמה ואל אתר ארכיאולוגי – חירבית אל עקב. כדאי לסייר ולהתרשם מהאתר וכמובן לצפות מערבה אל מישור חוף הכרמל מעתלית ועד חדרה.
רמת הנדיב, שמכונה גם גני הנדיב, נבנתה על ידי הברון רוטשילד. במרכז הגנים ניצבת אחוזת הקבר של הברון ורעייתו בתוך מערה מאחורי דלתות בסגנון מקראי, ובתחומי הגנים ניתן למצוא גם וילה עתיקה, מעיין, מערה ומסלולי טיול רבים. בגנים ניתן למלא מים, לאכול במסעדה ולנוח על המדשאות.
שעות הפעילות: ראשון-חמישי, שבתות וחגים: 8:00-16:00
במקום ניתן לשתות כוס קפה ולאכול במסעדה, כמו כן יש עמדת הטענת פלאפונים מפאנלים סולרים צריך להביא כבל USB לצורך ההטענה). אנחנו ממליצים בחום להכנס ולבקר בגנים היפיפיים ולהגיע עד לקברו של הנדיב הידוע.
סיור בזכרון יעקב למטילי שביל ישראל
דף הלימוד לסיור בזכרון יעקב נכתב בסיועו של מדריך הטיולים מאיר שוורץ.
אתם מוזמנים להיכנס לאתר של מאיר בשביל לראות הצעות נוספות לסיורים www/meirtour.co.il
זכרון יעקב ממוקמת על הר הכרמל, בהגיעכם על השביל מזרחית לזכרון יעקב אנו ממליצים לכם להיכנס מערבה למושבה היפיפה ולחוות סיפור של נחישות, אומץ לב, בראשית ימי הציונות.
הסטייה מהשביל קצרה והחזרה לשביל נוחה – לכיוון רמת הנדיב . כשתגיעו למחצבות הרומיות מזרחית לשביל ,הכנסו מערבה לשכונה הדרומית והעפילו למרכז המושבה כאן מסתתרת פרשה מעניינת מראשית הציונות.
על כך אמר דוד בן גוריון למתיישבים: "כאן קמה המדינה. הרבה מושבות ניבנו והרבה אולי עוד יבנו אולם מושבות כראשונות לא ייבנו. הן אינן נשקלות במאזני כסף וזהב ,באש – יה נבנו בגילוי שכינה"
מתיישבי זכרון יעקב בני העליה הראשונה הגיעו לגבעת זמארין בדצמבר 1882 ,עם המון רצון, אמונה וציונות . אבל כאן לא היה כלום, רק חול ואבנים קשות ושכנים מאוד לא ידידותיים . המושבה נקלעה לקשיים ופנתה לברון הירש לבקשת סיוע. הברון הירש הציע להם לעבור לארגנטינה , ולאחר התיעצות ענו לו התושבים "לא נעזוב את המקום הזה, שכן באנו לארץ אבותינו למטרה קדושה, ואיננו רוצים לחיות במקום אחר בעולם"
למזלם חבר הכיר חבר, שהכיר את הרב של פריז שהיה גם רבו של הברון רוטשילד -בנימין אדמונד -אבי הישוב, הברון התלהב ואמר: "הכול עלי" -על חשבון הברון. הברון רוטשילד נתן למקום את השם "זכרון יעקב" על שם אביו בעת שחנך את בית הכנסת שנבנה בלב המושבה (בית הכנסת עומד על תילו עד היום ומומלץ לבקר בו). האיכרים שמחו מאוד, אך אז הגיעה תקופת הפקידות ואיתה התעמרות קשה באיכרים, מלאי האידיאלים, ועל כך אמרה מלכה אהרונסון בימים הקשים: "אפילו נכרסם אבנים, מכאן לא נזוז "
העותומנים היו אכזריים וקשים מאוד כלפי היהודים בארץ ישראל העוני, הרעב, הגירושים ,אלפי מיהודי תל אביב יפו גורשו לגליל כ1000 מהם הגיעו לזכרון יעקב וחיו בתנאים מחפירים .למרות כל זאת אנשי העליה הראשונה -האידיאליסטים נלחמו בעוז להאחז בקרקע . לא מובן מאליו, אבל אין ספק שבזכות עוז רוחם עקשנותם ואמונתם בצדקת הדרך אנחנו כאן.
זכרון יעקב. מילים ולחן: נפתלי אלטר. ביצוע: אושיק לפי
בזכרון תפנה ימינה, סע ישר בכביש, היזהר, יש עצור בכניסה!
יש אנשים שמחים בזכרון, כל אחד מכיר אותי,בזכרון יעקב שלי
בית הכנסת אוהל יעקב על שם אביו של הברון רוטשלד. צילום מתוך הארכיון הציוני המרכזי
הסיור בשבילי המושבה מפגיש אותנו עם דמויות שחרפו נפשם למען העם והארץ.
משפחת אהרונסון הייתה משפחה שבניה תרמו רבות למחקן ולמדע- אהרון אהרונסון היה אגרונום , מדען בעל שם עולמי מגלה אם החיטה (על גילוי אם החיטה ניתן לקרא בסוף דף הלימוד שעוסק בקרני חיטים:https://www.sefaria.org.il/sheets/330225?lang=he ) ,פעיל ציוני, חבר ועד הצירים שניהל את עיניני הישוב היהודי בארץ . אהרונסון נהרג בתאונת מטוס מעל תעלת למאנש. אהרון אהרונסון הספיק לפני מותו לקבל לידיו את הצהרת בלפור ולערוך לה הגהות לפני שנמסרה לעולם . ביד זיכרון שהוצבה לזכרו בבית העלמין בזיכרון יעקב נכתב "איש מדע דגול, מגלה אם החיטה, חוזה תקומת ישראל ומחולל רעיון ניל"י "
שרה אהרונסון אחותו הצעירה – הייתה בפועל מנהל רשת הריגול -ניל"י –"נצח ישראל לא ישקר". אבל שרה הייתה גם אגרונומית שהאמינה בטיולים ומסעות בארץ ישראל. הצצה קטנה לאהבת הטבע כפי שראתה ניתן לראות במכתב שכתבה לאליעזר בן יהודה , כותרת המכתב – "מכתב מבנות מושבה בארץ ישראל":
"במשך גלותנו הארוכה התרחקנו מן המראות ומעשי הטבע, חדלנו להתבונן להם, היינו לעירוניים גמורים וכזאת נשארנו עתה בכפרים ובמושבות... אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים, יודעים לקרא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהציפורים והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו".
בהמשך המכתב, שרה ואחותה רבקה מציינות את הסיבה המרכזית לאי ידיעת השמות: "מפני שלא למדו אותנו להביט ולהתבונן...לו התחילו המורים לזרז את תלמידיהם להביא לבית הספר ולאסוף שמה: אבנים, צמחים, רמשים וכו', מכל הבא מתחת ידי הילדים...כי אז היינו מתרגלים להתבונן וההכרח היה מביא אותנו לחפש אחר השמות העבריים"
שרה גיבורת נילי, היתה בקושטא בתחילת מלחמת העולם הראשונה וראתה את הטבח שעשו הטורכים בארמנים וחששה שטבח דומה יעשה גם ביהודי ארץ ישראל. שרה חזרה לארץ בנובמבר 1915 ועמדה בפועל בראש המחתרת, היא ריכזה את הנתונים שקיבלה מחבריה המרגלים הפזורים בארץ. הצפינה את המידע ומסרה אותו לאנגלים. שרה נתפסה בעקבות תפיסת אחד מחברי המחתרת עינוייו ומיידע שמסר, וגם עם תפיסת יונת הדואר ששלחה למצרים אך נתפסה בקיסריה בבית הקימאקם הטורקי (המפקד האזורי העותומני) אחרי שכיתרו את המושבה זכרון יעקב אספו את כל הגברים לבית הכנסת ואימו עליהם שיהרגו את כולם (כמו שעשו לארמנים ) נפל פחד גדול על תושבי המושבה וחלקם הלשינו על חברי המחתרת, על דילמת ההסגרה נעסוק בהמשך דף הלימוד. שרה אחיה אפרים ועוד חברי מחתרת נתפסו ועברו עינויים קשים . בעוז רוחה, שרה גיבורת נילי שתקה והטורקים החליטו להעביר אותה להמשך חקירה לבית הסוהר בנצרת ,ומשם לדמשק, אך לפני היציאה היא הורשתה להגיע לביתה להתקלח ושם ירתה בעצמה אחרי שכתבה צוואה . היא גססה שלושה ימים ובאיסרו חג סוכות 1917 מתה ונקברה ליד אימא בבית העלמין בזיכרון יעקב.
לפני מותה אמרה שרה למעניה : "זעקת הארמנים פלחה את אזני... הצלתי את עמי, נקמתי את דם הארמנים... וקללתי תרדוף אתכם עד סוף הדורות" (מתוך : שרה שלהבת נילי, עמ' 90)
המפקד הטורקי המקומי, אחמד בק, כתב בזיכיונותיו, על הליכה של שרה מבית הסוהר לביתה : "ראיתי את שרה בלכתה והיתה בעיני כבת מלכים. ראיתיה והוד מלכות חופף עליה. אז האמנתי באמונה שלמה במלכות ישראל"
הסיכון שלקחו על עצמם צעירי המושבה היה גדול מאוד. לחשוב שהם חס וחלילה, לא היו מצליחים המושבה הייתה נחרבת ...מחשבה קשה .
בהלווייתה נאמר: " לקראת שמש בוקר עולה, בנדבה עלית עולה , ועל מזבח קדושי עמך , כנר תמיד יגיה שמך" .
על קברה חקוק רק שמה הפרטי "שרה"
צילום. מאיר שוורץ
בכנס לציון 100 שנים למחתרת ניל"י אמר אפרים הלוי מפקד המוסד לשעבר:
מחתרת ניל"י חרתה בקהיליית המודיעין כמה תובנות מאוד משמעותיות מגיבורי המחתרת למדנו :לעשות הכול גם במחיר חיי אדם כדי לקבל ידיעות משמעותיות . מחתרת ניל"י היא אות מסמל לנחישות ללא גבול.
בהקדמה שכתב לורד אלנבי לספר של אלכסנדר אהרונסון , כתב אלנבי: "השם אהרונסון ישאר זכור מדור לדור כשמה של משפחה, אשר מתוך הקרבה עצמית מוחלטת סבלה וקבלה עליה את הכל- ואפילו את קידוש השם- למען הרעיון של הציוולזציה האנושיות- אומץ לבה ומיסרותה של משפחה זו גרמו במידה רבה לניצחון הסופי של הרעיון הזה" (מתוך : שרה שלהבת נילי,דפוס הספר 1942, עמ' 75)
הסיכון שלקחו על עצמם חברי מחתרת ניל"י היה גדול מאוד .חמישה חברי מחתרת מתוך 32 שילמו בחייהם ואחרים עונו קשות.
על סיפור חייה ומותה של שרה גיבורת נילי כתב הסופר והפזמונאי יעקב שבתאי (1934-1981) את השיר "השיר על שרה אהרונסון" בשנת 1966 הלחין המלחין בעז אבני את השיר בלחן חדש לדיסק של שירי יעקב שבתאי, פרויקט שבסוף לא יצא לאור . אתם מוזמנים להתרווח לאחור ולהאזין לשיר בלחן החדש (לדמו של השיר)
|
למה התכוון בן גוריון ?
קראו את המקורות וחשבו על השאלות
(ג) וְשָׁ֨ב ה' אֱלֹוהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה' אֱלֹוהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃
וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹקיךָ שָׁמָּה.-דברים ל,ג'
רבי שמעון בר יוחאי אומר: – "ואף כשהן עתידין להיגאל שכינה עמהן, שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר: אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות":
תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ שְׁכִינָה עִמָּהֶן ....אַף כְּשֶׁהֵן עֲתִידִין לִהיגָּאֵל שְׁכִינָה עִמָּהֶן,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁב ה׳ אֱלֹוהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" , 'וְהֵשִׁיב' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'וְשָׁב' מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶן מִבֵּין הַגָּלִיּוֹת
שאלות למחשבה ולדיון:
פשט – הסבירו את דברי דוד בן גוריון בשפתכם ? מה כוונתו " "הם אינם נשקלים בכסף וזהב באש-יה נבנו בגילוי שכינה"?
דרש- למה התכוון המפקד הטורקי באומרו על שרה –"ראיתי מלכות ישראל" .
רמז – הסבר את המדרש של רבי שמעון בר יוחאי , והאם לדעתכם יש קשר בין הדברים של דוד בן גוריון על גילוי שכינה ?
סוד - מה היא אותה "גילוי שכינה"? האם גם היום אנו נפגשים ב"גילוי שכינה"?
ושאלה נוספת למחשבה:
למה לדעתך כתבו רק את שמה הפרטי של שרה על הקבר?
האם אתה מכיר אנשים נוספים שרק שמם הפרטי מצוין על קברם ?
מה לדעתכם משמעות הדברים ?
שרה אהורנסון. צילום מתוך ארכיון ניל"י
חוות אהרונסון. חוות הנסיונות בעתלית. צילום מתוך ארכיון ניל"י
לימוד לערב- האם אתם הייתם מסגירים את חברי המחתרת?
חיי יחיד מול חיי רבים.
לימוד זה נעשה בהשראת הספר "ובחרת בחיים" : ערך חיי אדם בתרבות ישראל. מחברים: אריאל אביב וענבר גלילי-שכטר, מעלות ספרים 1999
זכרון יעקב הייתה במצור
לעת ערב (במוצאי איסרו חג סוכות) אסף הקצין את כיל אנשי המושבה (זכרון יעקב) בבית הכנסת, עמד לפניהם
חמור פנים ונוקשה וקרא: "אם עד מרור בבוקר לא תמסרו לידי את מקום מחבואם של יוסף לישנסקי וראובן שוורץ ואם לא תספרו לי את כל הידוע לכם על רשת ריגול זו, שמוצאה מן המושבה שלכם, אצווה להרוס את כל המושבה הזאת בתותחים! אף אבן אחת לא תישאר כאן. אף נפש חיה לא תיוותר בחיים. הכל אפוצץ, אעלה באש. ניתן לכם אורכה עד מרור בבוקר".
אימה גדולה נפלה על הכול. בהמשך היום שמעו את זעקות המוכים בבית הסוהר. הם
ידעו כי זה הגורל הצפוי להם, אם לא ישתפו פעולה עם התורכים נגד אנשי ניל".הפחד
היה נורא. אמהות חרדו לגורל ילדיהן, גברים לגורל משפחותיהם. כל הסיפורים הנוראים
על הטבח בארמנים עלו בזיכרון. התורכי אינו מתלוצץ. הוא יבצע את איומיו במושבה
ואולי בכל היישוב העברי. רוב אנשי ניל"י כבר נאסרו.
אולי להקריב את המעטים שכבר הצליחו לברוח, למען שלום המושבה? למען הילדים
שלא חטאו? אך מם הצד השני איך יסגירו את אחיהם, עצמם ובשרם, לידי התורכים, אל המוות הוודאי? — מה עליהם לעשות?
ההחלטה הייתה קשה עד מאוד. באותו לילה לא עצם איש את עיניו במושבה. רבים
החליטו לשתוק, יהיה מה שיהיה. אך היו גם כאלה שכוחם לא עמד להם, והם גילו
לתורכים את הידוע להם על פעולות ניל" .
מתוך "שרה גיבורת ניל"י" מאת דבורה עומר, הוצאת שרברק, 1968,עמי 193.
תמונה של ראובן שוורץ. מתוך : ארעיון ז'בוטיסנקי
יוסף לישנסקי. תמונה מתוך עמוד האש
התורכים תולים 5 עריקים מהצבא התורכי בשער יפו בירושלים. התורכים תלו שני נוצרים, שני יהודים ומוסלמי אחד.
התליות הפומביות הפילו פחד גדול על יושבי הארץ .
שאלות למחשבה:
מה אתם הייתם עושים במקרה זה?
מצד אחד ישנו כלל הלכתי שקובע "חייך קודמים לחיי חבריך" ומצד שני קיים כלל אחר שקובע ש"אין מאבדים נפש מפני נפש".
דילמה זו נידונה כבר לפני 1800 שנה בימי המשנה (הדילמה נמצאת בתוספתא, שהיא משנה חיצונית)
סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם, יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל.
אבל אם ייחדוהו להם (אמרו שם של אדם ספציפי) , כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנו להן ואל יהרגו כולן.
שאלות למחשבה ולדיון:
מה דעתכם על הכרעתה הבסיסית של התוספתא?
מדוע לדעתכם יש מקום להתיר הסגרה אם הדורשים נקבו בשמו של המבוקש?
האם אתם מסכימים עם התוספתא? אילו תנאים נוספים אתם הייתם מציעים כאן כדי להתיר הסגרה?
(המעונינים יכולים לקרא את הסיפור של שבע בן בכרי בשמואל ב פרק כ).
חשבו על דילמות נוספות של חיי יחיד מול חיי רבים:
א. שבט יהודה שבחר להסגיר את שמשון לידי הפלישתים (בסוף שמשון היכה אותם בלחי החמור וברח)
ב. דילמות מימי השואה: האם לחנוק תינוק שבוכה במסתור ומסכן את חיי הרבים?
ג. דילמות בזמן מלחמה: האם יש חובה לקפוץ על רימון בשביל להציל חיי חיילים רבים
ד. דילמות רפואיות: האם ניתן להרוג אדם חולה בשביל למנוע מגפה?
התלמוד הירושלמי דן במשנה זו ומביא שתי דעות נוגדות,
אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי
ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי .
שימו לב להבדל הגדול שבין שתי הדעות ביחס לדילמה שבה פתחנו. אנחנו כיהודים ציונים מאמינים שלינסקי ממחתרת הנילי לא היה חייב מיתה (אלא להפך הוא היה גיבור) לפי ריש לקיש היה אסור להסגיר אותו (שהרי לפי רבי שמעון בן לקיש מותר להסגיר רק את מי מחויב במיתה, ושבע בן בכרי היה חייב מיתה בגלל שהוא מרד במלכות בית דוד) ואילו לפי רבי יוחנן היה מותר להסגיר אותו על מנת להציל את תושבי זכרון יעקב.
את הלימוד להיום נסיים בספורו המופלא של עולא בר קושב
תלמוד ירושלמי תרומות מ"ז א
עולא בר קושב תבעה אותו המלכות.
ברח והלך לו אצל רבי יהושע בן לוי.
שלחה מלכות (רומי) גיס (חילים) אחריו,
באו : והקיפו (במצור) את העיר
אמרו להם (אנשי הצבא לתושבי העיר):
"אם אין אתם מוסרים אותו לנו, אנו מחריבים את העיר".
נטפל לו רבי יהושע בן לוי לעולא ופייסו ושכנעו, אמר "מוטב שיהרג אותו האיש אל יענש הציבור בגללו" . (רבי יהושע שכנע את עולא להסגיר את עצמו)
התפייס ל! [עולא בר קושב] ונתנו אותו לאנשי הצבא.
היה אליהו הנביא , זכור לטוב, רגיל להתגלות אליו (ליהושע בן לוי)
כיון שעשה כך לא נגלה אליו יותר
.
צם רבי יהושע שלושים יום, ונגלה אליו, אמר לו רבי יהושע לאליהו:
"רבי, מפני מה ביטלת? (חדלת לבא)
אמר לו אליהו: "וכי חבר אני למוסרים"? (למלשינים, המוסרים אדם למלכות גויים)?
אמר לו ר' יהושע: וכי לא משנה עשיתי?"
אמר לו: 'וכי משנת חסידים היא?'
פירוש:
'ולא משנה עשיתי? ' - וכי לא נהגתי על פי ההלכה השנויה (המצויה) בתוספתא?
משנת חסידים - מידת חסידות, דרך התנהגות עי פי נורמות מוסר נעלות ואידיאלית ביותר. מושג קרוב למושג 'לפנים משורת הדיך
(העיבוד/תרגום מתוך: "ובחרת בחיים" עמ' 90)
נעמן מה היה סוף הסיפור? האם אנשי זכרון יעקב הסגירו את שוורץ ולישנסקי?
בסיפור על רבי יהושע בן לוי ניתן לראות את המורכבות של הדילמה. מצד הדין- חיי רבים עדיפים, אך לפנים משורת הדין- לא ראוי להסגיר אדם חף מפשע ולכן אליהו הנביא חדל להתגלות אליו.
כזכור, בראשון לאוקטובר, מוצאי חג סוכות הקיפו התורכים את זכרון יעקב ודרשו להסגיר את לינשנסקי ושוורץ (איתן שוורץ בן דוד של משפחת אהרונסון)
בזמן שהתורכים הקיפו את המושבה שוורץ ברח להרים , אבל כששמע כי התורכים אסרו ועינו את חותנו, אלתר אלברט, שכיהן כיושב ראש וועד המושבה, מיהר להסגיר את עצמו. התורכים ראו בראובן שוורץ את אחד מעמודי התווך של הרשת, עינוהו באכזריות מרובה. בהיותו כלוא בנצרת חש ראובן שלא יוכל לעמוד בסדרת עינוייו נוספת מבלי לפצות את פיו.הוא תלה את עצמו בתא כלאו. גופתו הוטמנה תחילה בבית הקברות בעפולה ורק ב-1926 הועברו עצמותיו לבית העלמין שזכרון יעקב.
סופו של לישנסקי מזכיר סיפור מתח שאלמלא היה סיפור אמיתי היו כולם בטוחים שזהו סיפור בדיוני.
באוקטובר, כאשר עלו הטורקים על הרשת, הוקפה זכרון יעקב. לאנשי ניל"י נודע דבר בואם של הטורקים זמן מה לפני כן, ולישנסקי הספיק להימלט, כשהוא נושא עליו אקדח , סכום כסף, ומעט לחם ומים. עשרים ימים נדד בדרכי הארץ. הוא הגיע עד מטולה בצפון , שם נתפס על ידי אנשי ארגון השומר שהחליטו להסגיר אותו לתורכים לאחר התלבטויות והיסוסים, החליט ועד "השומר" להוציא אותו להורג ולמסור את גופתו לטורקים. הם ירו בו בגבו ליד מטולה, אך לישנסקי לא נהרג ,והוא נפצע ונמלט. כפצוע החליט לישנסקי לנדוד דרומה ולנסות להגיע את האנגלים שהיו במצרים. לישנסקי הצליח להגיע עד לפתח תקווה תוך כדי שהוא מסתתר בישובים יהודים שונים, ולבסוף הוא נתפס על ידי ערבים מהם ניסה לגנוב גמל במטרה לחצות את הנגב, והוסגר על ידם לידי הטורקים. הטורכים לקחו אותו ברכבת לדמשק שם, ב-א' בטבת התרע"י (16.12.1917) הוא הוצא להורג בתליה על ידי התורכים. לאחר תליתו העוברה גופתו של לישנסקי יחד עם גופתו של נעמן בלקינד לבית העלמין בראשון לציון. ב-1979 לאחר מאבק ציבורי הועברו עצמותיהם לחלקת עולי הגרדום בהר הרצל וחברי מחתרת ני"לי הוכרו כ"הרוגי מלכות".
בחשבון הארוך ניתן לסכם ש- נצח ישראל לא ישקר- והיום עם ישראל הוא עם ריבוני בארצו.
יוסף לישנסקי (משמאל, פניו למצלמה) ונעמן בלקינד תלויים בדמשק. הצלם הוא דניאל אוסטר, שהיה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי באותה תקופה
הזמנה למסע:
בסוף היום אתם מגיעים לגני הנדיב, אחד מגני הפרחים הכי יפים והכי פסטרולים בארץ (לצד הגנים הבאהים). מצאו לכם מקום מנוחה תחת אחד מעצי הצל הרבים ונסו לסכם את היום. חשבו על גבורתה של שרה גיבורת נילי ועל הנס של חזרת עם ישראל לארצו. חישבו על הדילמה הקשה של אנשי זכרון יעקב (ואחר כך של אנשי השומר במטולה) לגבי הסגרת חברי מחתרת נילי.
אמיר גלבוע בשירו "שאול" מציג דילמה דומה- דילמה של נושא כליו של שאול שמתלבט מה לעשות כאשר המלך שאול מבקש ממנו להרגו על מנת שהוא לא יפול חי בידי פלישתים (בסוף הנער לא הסכים ושאול בחר ליפול על חרבו ועלי אדמתו השעין את חרבו שעליה מת). אמיר גלבוע מסיים את השיר בכך, שברוך השם, היום כבר לא צריך לעמוד בדילמה הזו, היום בני ישראל נמצאים בבית שאן ולא הפלשתים. באופן דומה , היום כבר לא צריך להתלבט, העותמנים כבר לא מקיפים את זכרון יעקב והבריטים כבר לא שולטים בארץ. לסיום היום אתם מוזמנים לקרא את שירו של אמיר גלבוע
שאול/ אמיר גלבוע
שאול שאול!
אינני יודע אם בושה זאת היתה
אם פחד מפני ראש נטול גוף
אך בעברי על פני חומת בית שאן
הסיבותי את ראשי
אז, במען נערך להגיש לך החרב לפי שציווית
עמדתי אלם נטול הדִּבֶּר
ודמי זב מלב.
אני באמת אינני יודע לאמֹר מה אני במקומו
אם נערך הייתי
ואתה המלך
ואתה כבוד המלך במצוותך
ואני באמת אינני יודע לאמור מה אני במקומו
שאול שאול בוא!
בבית שאן ישראל יושבים.
המדרחוב בזכרון יעקב