האם לכולם.ן יש תשובה?

בְּבִיאָה אַחַת שֶׁנִּכְנַס מְנַשֶּׁה לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הָיְתָה חֲטָיָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁעָשָׂה צֶלֶם שֶׁל אַרְבַּע פָּנִים וְהִכְנִיסוֹ לַהֵיכָל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח, ה): וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה. אָמַר רַבִּי אַחָא הָא בִּיָּיא רַבָּה לְעַלְמָא הַתּוֹשָׁב מְפַנֶּה לְבַעַל הַבַּיִת. וְלָמָּה עָשָׂה צֶלֶם שֶׁל אַרְבַּע פָּנִים, כְּנֶגֶד אַרְבַּע חַיּוֹת שֶׁהֵן סוֹבְלוֹת כִּסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה אַרְבַּע פָּנִים, כְּנֶגֶד אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, אָמַר כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם יְהֵא מִשְׁתַּחֲוֶה לְצֶלֶם זֶה, וּמֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסָרוֹ בְּיַד שׂוֹנְאָיו, מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לג, יא): וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וְעָשׂוּ לוֹ מוֹלָן שֶׁל נְחשֶׁת וְהִכְנִיסוּ אוֹתוֹ לְתוֹכוֹ וְהָיוּ מַדְלִיקִין תַּחְתָּיו וְהוּא הָיָה נִשְׂרַף מִבִּפְנִים.

אוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא מְנַשֶּׁה לְכָל אֱלֹהוּת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁהָיָה מְזַבֵּחַ לָהֶם וְלֹא עָנוּ אוֹתוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מו, ז): אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה מְנַשֶּׁה צָרָתוֹ צָרָה, שֶׁלֹא עָנָה אוֹתוֹ אֶחָד מֵהֶם, הִתְחִיל קוֹרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי קָרָאתִי לְכָל אֱלֹהוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְיָדַעְתִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתְּ הוּא אֱלוֹקַּ עַל כָּל אֱלֹקִים, וְאִם אִי אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם כָּל הַפָּנִים שָׁווֹת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא רָשָׁע בַּדִּין הוּא שֶׁלֹא אֶעֱנֶה אוֹתְךָ שֶׁהִכְעַסְתָּ אוֹתִי, אֶלָּא שֶׁלֹא לִנְעֹל דֶּלֶת לִפְנֵי הַשָּׁבִים שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִים הֲרֵי מְנַשֶּׁה בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְלֹא נִתְקַבֵּל, לְפִיכָךְ הֲרֵינִי עוֹנֶה אוֹתְךָ.

מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לג, יג): וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ, וַיַּחְתֹּר לוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְסַתְּמִין אֶת חַלּוֹנוֹת שֶׁל רָקִיעַ שֶׁלֹא תַעֲלֶה תְּפִלָּתוֹ לַשָּׁמַיִם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חָתַר אֶת הָרָקִיעַ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְקִבֵּל אֶת תְּפִלָּתוֹ, (דברי הימים ב לג, יג): וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם לְמַלְכוּתוֹ.

Devarim Rabbah 2:20

...

משנה סנהדרין י׳:ב׳

שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, יָרָבְעָם, אַחְאָב, וּמְנַשֶּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְנַשֶּׁה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לג) וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ. אָמְרוּ לוֹ, לְמַלְכוּתוֹ הֱשִׁיבוֹ וְלֹא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא הֱשִׁיבוֹ. אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתֹפֶל, וְגֵחֲזִי:

Mishnah Sanhedrin 10:2

Three prominent kings mentioned in the Bible and four prominent commoners who are described in the Bible as men of great wisdom have no share in the World-to-Come. The three kings are: Jeroboam, son of Nebat, and Ahab, both of whom were kings of Israel, and Manasseh, king of Judea. Rabbi Yehuda says: Manasseh has a share in the World-to-Come, as it is stated concerning Manasseh: “And he prayed to Him, and He received his entreaty, and heard his supplication and brought him back to Jerusalem unto his kingdom” (II Chronicles 33:13), indicating that he repented wholeheartedly and effectively. The Rabbis said to Rabbi Yehuda: He regretted his actions, and his repentance was effective to the extent that God restored him to his kingdom, but God did not restore him to his share in life in the World-to-Come. The four commoners are: Balaam, son of Beor; Doeg the Edomite; Ahithophel; and Gehazi.

שיר השירים רבה א׳:ד׳:ה׳

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, תַּמָּן תְּנֵינַן אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, בֶּן עַזַּאי, וּבֶן זוֹמָא, אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי, הֵצִיץ וְנִפְגַּע, וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי כה, טז): דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ. בֶּן זוֹמָא, הֵצִיץ וָמֵת, וְעָלָיו נֶאֱמַר (תהלים קטז, טו): יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, כֵּיצַד קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְרוֹאֶה תִּינוֹקוֹת שֶׁמַּצְלִיחִין בַּתּוֹרָה, הָיָה אוֹמֵר עֲלֵיהוֹן מִלַּיָּא וּמִסְתַּתְּמִין, וְעָלָיו נֶאֱמַר (קהלת ה, ה): אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. רַבִּי עֲקִיבָא נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְשָׁלוֹם, וְאָמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁגָּדוֹל אֲנִי מֵחֲבֵרַי, אֶלָּא כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה, מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו.

Shir HaShirim Rabbah 1:4:5

...

חגיגה ט״ו א:י״ב-ט״ו ב:ב׳

תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּאַחֵר [אלישע בן אבויה] שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת וְהָיָה רַבִּי מֵאִיר מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּיו אָמַר לוֹ מֵאִיר חֲזוֹר לְאַחֲרֶיךָ שֶׁכְּבָר שִׁיעַרְתִּי בְּעִקְבֵי סוּסִי עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת אָמַר לוֹ אַף אַתָּה חֲזוֹר בָּךְ אָמַר לוֹ וְלֹא כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ כְּבָר שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים חוּץ מֵאַחֵר

תַּקְפֵיהּ עַיְּילֵיהּ לְבֵי מִדְרְשָׁא [החזיק בו ר' מאיר והכניסו לבית המדרש] אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא [לתינוק] פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ אָמַר לוֹ אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים עַיְּילֵיהּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי [הכניסו לבית מדרש אחר], אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ אָמַר לוֹ כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי עַיְּילֵיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ אֲמַר לֵיהּ וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי וְגוֹ׳

עַיְּילֵיהּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי עַד דְּעַיְּילֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי כְנִישָׁתָא כּוּלְּהוּ פְּסַקוּ לֵיהּ כִּי הַאי גַוְונָא [הכניסו לבית כנסת אחר, עד שהכניסו לשלושה עשר בתי כנסת וכל התינוקות כולם פסקו לו, כעין זה] לְבָתְרָא [לאחרון] אֲמַר לֵיהּ פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ אֲמַר לֵיהּ וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹקִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וְגוֹ׳ הָהוּא יָנוֹקָא הֲוָה מְגַמְגֵּם בְּלִישָּׁנֵיהּ אִשְׁתְּמַע כְּמָה דַּאֲמַר לֵיהּ [נשמע כאילו אומר לו] וְלֶאֱלִישָׁע אָמַר אֱלֹקִים אִיכָּא דְּאָמְרִי סַכִּינָא הֲוָה בַּהֲדֵיהּ וְקַרְעֵיהּ וְשַׁדַּרֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי כְנִישָׁתֵי [סכין היתה עמו, עם אחר, וקרע אותו, את התינוק ושלח אותו לשלושה עשר בתי הכנסת] וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אֲמַר אִי הֲוַאי בִּידִי סַכִּינָא הֲוָה קָרַעְנָא לֵיהּ [אם היתה בידי סכין, הייתי קורע אותו].

Chagigah 15a:12-15b:2

The Gemara cites a related story: The Sages taught: There was once an incident involving Aḥer, who was riding on a horse on Shabbat, and Rabbi Meir was walking behind him to learn Torah from him. After a while, Aḥer said to him: Meir, turn back, for I have already estimated and measured according to the steps of my horse that the Shabbat boundary ends here, and you may therefore venture no further. Rabbi Meir said to him: You, too, return to the correct path. He said to him: But have I not already told you that I have already heard behind the dividing curtain: “Return, rebellious children,” apart from Aḥer? Nevertheless, Rabbi Meir took hold of him and brought him to the study hall. Aḥer said to a child, by way of divination: Recite your verse that you studied today to me. He recited the following verse to him: “There is no peace, said the Lord, concerning the wicked” (Isaiah 48:22). He brought him to another study hall. Aḥer said to a child: Recite your verse to me. He recited to him: “For though you wash with niter, and take for you much soap, yet your iniquity is marked before Me” (Jeremiah 2:22). He brought him to another study hall. Aḥer said to a child: Recite your verse to me. He recited to him: “And you, spoiled one, what are you doing, that you clothe yourself with scarlet, that you deck yourself with ornaments of gold, that you enlarge your eyes with paint? In vain you make yourself fair” (Jeremiah 4:30). He brought him to another synagogue, until he had brought him into thirteen synagogues, where all the children recited to him similar verses that speak of the hopeless situation of the wicked. At the last one, he said to him: Recite your verse to me. He recited to him: “And to the wicked [velerasha] God says, what is it for you to declare My statutes” (Psalms 50:16). The Gemara relates: That child had a stutter, so it sounded as though he were saying to him: Vele’elisha, i.e., and to Elisha, God says. This made Elisha think the child was deliberately insulting him. Some say Aḥer had a knife, and he tore the child apart and sent him to the thirteen synagogues. And others say that Aḥer merely said: Had I a knife, I would have torn him apart.

משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ט׳

אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ. לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה מְנִיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ:

Mishneh Torah, Repentance 2:9

Neither repentance nor the Day of Atonement atone for any save for sins committed between man and God, for instance, one who ate forbidden food, or had forbidden coition and the like; but sins between man and man, for instance, one injures his neighbor, or curses his neighbor or plunders him, or offends him in like matters, is ever not absolved unless he makes restitution of what he owes and begs the forgiveness of his neighbor. And, although he make restitution of the monetory debt, he is obliged to pacify him and to beg his forgiveness. Even he offended not his neighbor in aught save in words, he is obliged to appease him and implore him till he be forgiven by him. If his neighbor refuses a committee of three friends to forgive him, he should bring to implore and beg of him; if he still refuses he should bring a second, even a third committee, and if he remains obstinate, he may leave him to himself and pass on, for the sin then rests upon him who refuses forgiveness. But if it happened to be his master, he should go and come to him for forgiveness even a thousand times till he does forgive him.

פרקי דרבי אליעזר ג׳:ב׳-ג׳

(ב) עד שלא נברא העולם, היה הקדוש ברוך הוא ושמו הגדול בלבד, ועלה במחשבה לברוא את העולם, והיה מחריט את העולם העולם לפניו ולא היה עומד. משלו משל למה הדבר דומה, למלך שהוא רוצה לבנות פלטרים שלו, אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו ומוצאיו, אינו מתחיל לבנות, כך הקדוש ברוך הוא החריט לפניו את העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה.

(ג) שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם, ואלו הן, תורה וגיהנם וגן עדן וכסא הכבוד ובית המקדש ותשובה ושמו של משיח.

Pirkei DeRabbi Eliezer 3:2-3

(2) Before the world was created, the Holy One, blessed be He, with His Name alone existed, and the thought arose in Him to create the world. He began to trace (the foundations of) the world before Himself, but it would not stand. They told a parable, To what is the matter like? To a king who wishes to build a palace for himself. If he had not traced in the earth its foundations, its exits and its entrances, he does not begin to build. Likewise the Holy One, blessed be He, was tracing (the plans of) the world before Himself, but it did not remain standing until He created repentance.

(3) Seven things were created before the world was created. They are: The Torah, Gehinnom, the Garden of Eden, the Throne of Glory, the Temple, Repentance, and the Name of the Messiah.

מה דתעכם.ן, האם יש דברים שאי אפשר לעשות בהם תשובה?

האם יש דברים שאי אפשר לסלוח אותם אבל יש להם תשובה? האם יש אפשרות לסלוח מספיק כדי שהחוטא יתכפר אבל עדיין הנפגע לא סלח עד הסוף? או האם צריך מחילה גמורה כדי שהתשובה יתקבל?