יום הכיפורים, יום ההתחדשות

(א) וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקׇרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהֹוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃ (ב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֒יךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכׇל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃ (ג) בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃ (ד) כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃ (ה) וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃ (ו) וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ׃ (ז) וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ח) וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיהֹוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃ (ט) וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיהֹוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃ (י) וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יׇֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃ (יא) וְהִקְרִ֨יב אַהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃ (יב) וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּ֠ה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּמְלֹ֣א חׇפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת׃ (יג) וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְכִסָּ֣ה ׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ (יד) וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע־פְּעָמִ֛ים מִן־הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ׃ (טו) וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת׃ (טז) וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכׇל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃ (יז) וְכׇל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כׇּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ (יח) וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְהֹוָ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ (יט) וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן־הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כ) וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת־הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי׃ (כא) וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י יָדָ֗ו עַ֣ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כׇּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כׇּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכׇל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה׃ (כב) וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כׇּל־עֲוֺנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר׃ (כג) וּבָ֤א אַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם׃ (כד) וְרָחַ֨ץ אֶת־בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֙יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת־בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם׃ (כה) וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה׃ (כו) וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (כז) וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת־דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְשָׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת־עֹרֹתָ֥ם וְאֶת־בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת־פִּרְשָֽׁם׃ (כח) וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔ם יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (כט) וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ (ל) כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃ (לא) שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם׃ (לב) וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר־יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ וַאֲשֶׁ֤ר יְמַלֵּא֙ אֶת־יָד֔וֹ לְכַהֵ֖ן תַּ֣חַת אָבִ֑יו וְלָבַ֛שׁ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַבָּ֖ד בִּגְדֵ֥י הַקֹּֽדֶשׁ׃ (לג) וְכִפֶּר֙ אֶת־מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּהֲנִ֛ים וְעַל־כׇּל־עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר׃ (לד) וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכׇּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {פ}

Leviticus 16

(1) The LORD spoke to Moses after the death of the two sons of Aaron who died when they drew too close to the presence of the LORD. (2) The LORD said to Moses: Tell your brother Aaron that he is not to come at will into the Shrine behind the curtain, in front of the cover that is upon the ark, lest he die; for I appear in the cloud over the cover. (3) Thus only shall Aaron enter the Shrine: with a bull of the herd for a sin offering and a ram for a burnt offering.— (4) He shall be dressed in a sacral linen tunic, with linen breeches next to his flesh, and be girt with a linen sash, and he shall wear a linen turban. They are sacral vestments; he shall bathe his body in water and then put them on.— (5) And from the Israelite community he shall take two he-goats for a sin offering and a ram for a burnt offering. (6) Aaron is to offer his own bull of sin offering, to make expiation for himself and for his household. (7) Aaron shall take the two he-goats and let them stand before the LORD at the entrance of the Tent of Meeting; (8) and he shall place lots upon the two goats, one marked for the LORD and the other marked for Azazel. (9) Aaron shall bring forward the goat designated by lot for the LORD, which he is to offer as a sin offering; (10) while the goat designated by lot for Azazel shall be left standing alive before the LORD, to make expiation with it and to send it off to the wilderness for Azazel. (11) Aaron shall then offer his bull of sin offering, to make expiation for himself and his household. He shall slaughter his bull of sin offering, (12) and he shall take a panful of glowing coals scooped from the altar before the LORD, and two handfuls of finely ground aromatic incense, and bring this behind the curtain. (13) He shall put the incense on the fire before the LORD, so that the cloud from the incense screens the cover that is over [the Ark of] the Pact, lest he die. (14) He shall take some of the blood of the bull and sprinkle it with his finger over the cover on the east side; and in front of the cover he shall sprinkle some of the blood with his finger seven times. (15) He shall then slaughter the people’s goat of sin offering, bring its blood behind the curtain, and do with its blood as he has done with the blood of the bull: he shall sprinkle it over the cover and in front of the cover. (16) Thus he shall purge the Shrine of the uncleanness and transgression of the Israelites, whatever their sins; and he shall do the same for the Tent of Meeting, which abides with them in the midst of their uncleanness. (17) When he goes in to make expiation in the Shrine, nobody else shall be in the Tent of Meeting until he comes out. When he has made expiation for himself and his household, and for the whole congregation of Israel, (18) he shall go out to the altar that is before the LORD and purge it: he shall take some of the blood of the bull and of the goat and apply it to each of the horns of the altar; (19) and the rest of the blood he shall sprinkle on it with his finger seven times. Thus he shall cleanse it of the uncleanness of the Israelites and consecrate it. (20) When he has finished purging the Shrine, the Tent of Meeting, and the altar, the live goat shall be brought forward. (21) Aaron shall lay both his hands upon the head of the live goat and confess over it all the iniquities and transgressions of the Israelites, whatever their sins, putting them on the head of the goat; and it shall be sent off to the wilderness through a designated man. (22) Thus the goat shall carry on it all their iniquities to an inaccessible region; and the goat shall be set free in the wilderness. (23) And Aaron shall go into the Tent of Meeting, take off the linen vestments that he put on when he entered the Shrine, and leave them there. (24) He shall bathe his body in water in the holy precinct and put on his vestments; then he shall come out and offer his burnt offering and the burnt offering of the people, making expiation for himself and for the people. (25) The fat of the sin offering he shall turn into smoke on the altar. (26) He who set the Azazel-goat free shall wash his clothes and bathe his body in water; after that he may reenter the camp. (27) The bull of sin offering and the goat of sin offering whose blood was brought in to purge the Shrine shall be taken outside the camp; and their hides, flesh, and dung shall be consumed in fire. (28) He who burned them shall wash his clothes and bathe his body in water; after that he may re-enter the camp. (29) And this shall be to you a law for all time: In the seventh month, on the tenth day of the month, you shall practice self-denial; and you shall do no manner of work, neither the citizen nor the alien who resides among you. (30) For on this day atonement shall be made for you to cleanse you of all your sins; you shall be clean before the LORD. (31) It shall be a sabbath of complete rest for you, and you shall practice self-denial; it is a law for all time. (32) The priest who has been anointed and ordained to serve as priest in place of his father shall make expiation. He shall put on the linen vestments, the sacral vestments. (33) He shall purge the innermost Shrine; he shall purge the Tent of Meeting and the altar; and he shall make expiation for the priests and for all the people of the congregation. (34) This shall be to you a law for all time: to make atonement for the Israelites for all their sins once a year. And Moses did as the LORD had commanded him.

הרובד הראשוני עליו מבוסס עיקרון יום הכיפורים נובע, לכאורה, מתוך חטא המתקיים במעמד הכהונה - בניו של אהרן הם החוטאים, לא העם. האומה נוכחת באירוע אבל לא מעורבת באותה מידה כמו אהרן עצמו. רוב המקור נכתב בלשון יחיד, על עבודת אהרן עצמו, ולא בלשון רבים - על העם.
עניין ההמשך לדורות מוזכר רק בסוף - לאחר סדר עבודה מלא בפרטים דקדקניים - ואולי הוא רלוונטי בעיקר לכהנים?
יש לציין כי הפרק עליו מדובר כאן עוסק, בו זמנית, גם בתהליך האישי של אהרן עצמו, כאב המכפר על חטא בניו. לולא הפסוקים האחרונים בפרק, לא היה, בהכרח, ניתן להבין כי האירוע המצוין כאן רלוונטי גם לדורות - בשונה, למשל, מפרשת יובל אשר מכווננת מלכתחילה לכלל עם ישראל לדורותיו, ולא לאדם ספציפי.

נעבור לרגע לעסוק בסדר העבודה - מהו עניין התהליך הנ"ל? מה מטרתו?
תשובה - "בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ" (ג). אהרן מנסה להתקרב חזרה אל הקדושה ממנה התרחקו בניו. יש כאן התחדשות המחפה, אולי, על חסך רוחני. לאחר כניסתו אל קודש הקודשים אהרן יוצא וממשיך בעבודה באיזורים אחרים, חיצוניים יותר, במקדש - כלומר, הוא "מושך" את הקדושה מקודש הקודשים החוצה.
כבר במהלך שהייתו בקודש הקודשים, אהרן מכפר "עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכׇל־חַטֹּאתָ֑ם" (טז) - כבר שם, ברגע האינטימי כל-כך ברמתו הרוחנית והאישית של אהרן, ישנו מהלך כללי יותר - הכפרה היא עבור העם כולו.

אל ההתחדשות הרוחנית-פרסונלית של אהרן מצטרפת התחדשותו הרוחנית של כלל העם.

מתחבר אל הטעם הראשון הבא כאן:
לעניין העינוי, נראה שישנם שני טעמים אפשריים העשויים להשתמע מן המקורות:
1. אנו מענים את עצמנו כדי להיחשב נספחים, באופן כזה או אחר, לעבודת כ"ג שצם אף הוא - מדובר באות הזדהות עם הכהן אשר עובד ללא הפסקה ולכן לא מספיק לאכול, אין לו די זמן לכך.
2. "ביום הזה" - היום מחייב עינוי, הצום הוא מימוש "עיצומו של יום".

יומא ע״ז ב:י״ז

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִשּׁוּם רַב הוּנָא צִפּוֹרָאָה: מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, בַּתְּחִילָּה דּוֹמֶה לְקַרְנֵי חֲגָבִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הֵיכָל — נַעֲשֶׂה כְּחוּט שֶׁל שֶׁתִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָאוּלָם — נַעֲשֶׂה כְּחוּט שֶׁל עֵרֶב, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶל פֶּתַח עֲזָרָה — נַעֲשֶׂה כְּפִי פַּךְ קָטָן, וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מַיִם מְפַכִּין עֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת. מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד נַעֲשֶׂה כְּנַחַל שׁוֹטֵף שֶׁבּוֹ רוֹחֲצִין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִד וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לְחַטַּאת וּלְנִדָּה״.

Yoma 77b:17

The Gemara cites more midrashim about the river that will flow from the Holy of Holies. Rabbi Pineḥas said in the name of Rav Huna of Tzippori: The spring that comes forth from inside the Holy of Holies is at first very narrow and resembles grasshoppers’ antennae in width. Once it reaches the opening of the Sanctuary it becomes as thick as the thread of the warp; once it reaches the Entrance Hall of the Sanctuary, it becomes as thick as the thread of the woof, which is wider than the warp thread. Once it reaches the opening of the Temple courtyard it becomes like the mouth of a small jug. This is as we learned in a mishna: Rav Eliezer ben Ya’akov says: Water,

מזכיר מאוד את התחדשותה של הקדושה היוצאת יחד עם הכהן הגדול בצאתו מקודש הקודשים.

ויקרא כ״ה

(ח) וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ (ט) וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃ (י) וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃ (יא) יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃ (יב) כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִ֨ן־הַשָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ (יג) בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃ (יד) וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃ (טו) בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכׇּר־לָֽךְ׃ (טז) לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃ (יז) וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (יח) וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃ (יט) וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃ (כ) וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ (כא) וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ (כב) וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃ (כג) וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃ (כד) וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃

Leviticus 25

(1) The LORD spoke to Moses on Mount Sinai: (2) Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I assign to you, the land shall observe a sabbath of the LORD. (3) Six years you may sow your field and six years you may prune your vineyard and gather in the yield. (4) But in the seventh year the land shall have a sabbath of complete rest, a sabbath of the LORD: you shall not sow your field or prune your vineyard. (5) You shall not reap the aftergrowth of your harvest or gather the grapes of your untrimmed vines; it shall be a year of complete rest for the land. (6) But you may eat whatever the land during its sabbath will produce—you, your male and female slaves, the hired and bound laborers who live with you, (7) and your cattle and the beasts in your land may eat all its yield. (8) You shall count off seven weeks of years—seven times seven years—so that the period of seven weeks of years gives you a total of forty-nine years. (9) Then you shall sound the horn loud; in the seventh month, on the tenth day of the month—the Day of Atonement—you shall have the horn sounded throughout your land (10) and you shall hallow the fiftieth year. You shall proclaim release throughout the land for all its inhabitants. It shall be a jubilee for you: each of you shall return to his holding and each of you shall return to his family. (11) That fiftieth year shall be a jubilee for you: you shall not sow, neither shall you reap the aftergrowth or harvest the untrimmed vines, (12) for it is a jubilee. It shall be holy to you: you may only eat the growth direct from the field. (13) In this year of jubilee, each of you shall return to his holding. (14) When you sell property to your neighbor, or buy any from your neighbor, you shall not wrong one another. (15) In buying from your neighbor, you shall deduct only for the number of years since the jubilee; and in selling to you, he shall charge you only for the remaining crop years: (16) the more such years, the higher the price you pay; the fewer such years, the lower the price; for what he is selling you is a number of harvests. (17) Do not wrong one another, but fear your God; for I the LORD am your God. (18) You shall observe My laws and faithfully keep My rules, that you may live upon the land in security; (19) the land shall yield its fruit and you shall eat your fill, and you shall live upon it in security. (20) And should you ask, “What are we to eat in the seventh year, if we may neither sow nor gather in our crops?” (21) I will ordain My blessing for you in the sixth year, so that it shall yield a crop sufficient for three years. (22) When you sow in the eighth year, you will still be eating old grain of that crop; you will be eating the old until the ninth year, until its crops come in. (23) But the land must not be sold beyond reclaim, for the land is Mine; you are but strangers resident with Me. (24) Throughout the land that you hold, you must provide for the redemption of the land. (25) If your kinsman is in straits and has to sell part of his holding, his nearest redeemer shall come and redeem what his kinsman has sold. (26) If a man has no one to redeem for him, but prospers and acquires enough to redeem with, (27) he shall compute the years since its sale, refund the difference to the man to whom he sold it, and return to his holding. (28) If he lacks sufficient means to recover it, what he sold shall remain with the purchaser until the jubilee; in the jubilee year it shall be released, and he shall return to his holding. (29) If a man sells a dwelling house in a walled city, it may be redeemed until a year has elapsed since its sale; the redemption period shall be a year. (30) If it is not redeemed before a full year has elapsed, the house in the walled city shall pass to the purchaser beyond reclaim throughout the ages; it shall not be released in the jubilee. (31) But houses in villages that have no encircling walls shall be classed as open country: they may be redeemed, and they shall be released through the jubilee. (32) As for the cities of the Levites, the houses in the cities they hold—the Levites shall forever have the right of redemption. (33) Such property as may be redeemed from the Levites—houses sold in a city they hold—shall be released through the jubilee; for the houses in the cities of the Levites are their holding among the Israelites. (34) But the unenclosed land about their cities cannot be sold, for that is their holding for all time. (35) If your kinsman, being in straits, comes under your authority, and you hold him as though a resident alien, let him live by your side: (36) do not exact from him advance or accrued interest, but fear your God. Let him live by your side as your kinsman. (37) Do not lend him your money at advance interest, or give him your food at accrued interest. (38) I the LORD am your God, who brought you out of the land of Egypt, to give you the land of Canaan, to be your God. (39) If your kinsman under you continues in straits and must give himself over to you, do not subject him to the treatment of a slave. (40) He shall remain with you as a hired or bound laborer; he shall serve with you only until the jubilee year. (41) Then he and his children with him shall be free of your authority; he shall go back to his family and return to his ancestral holding.— (42) For they are My servants, whom I freed from the land of Egypt; they may not give themselves over into servitude.— (43) You shall not rule over him ruthlessly; you shall fear your God. (44) Such male and female slaves as you may have—it is from the nations round about you that you may acquire male and female slaves. (45) You may also buy them from among the children of aliens resident among you, or from their families that are among you, whom they begot in your land. These shall become your property: (46) you may keep them as a possession for your children after you, for them to inherit as property for all time. Such you may treat as slaves. But as for your Israelite kinsmen, no one shall rule ruthlessly over the other. (47) If a resident alien among you has prospered, and your kinsman being in straits, comes under his authority and gives himself over to the resident alien among you, or to an offshoot of an alien’s family, (48) he shall have the right of redemption even after he has given himself over. One of his kinsmen shall redeem him, (49) or his uncle or his uncle’s son shall redeem him, or anyone of his family who is of his own flesh shall redeem him; or, if he prospers, he may redeem himself. (50) He shall compute with his purchaser the total from the year he gave himself over to him until the jubilee year; the price of his sale shall be applied to the number of years, as though it were for a term as a hired laborer under the other’s authority. (51) If many years remain, he shall pay back for his redemption in proportion to his purchase price; (52) and if few years remain until the jubilee year, he shall so compute: he shall make payment for his redemption according to the years involved. (53) He shall be under his authority as a laborer hired by the year; he shall not rule ruthlessly over him in your sight. (54) If he has not been redeemed in any of those ways, he and his children with him shall go free in the jubilee year. (55) For it is to Me that the Israelites are servants: they are My servants, whom I freed from the land of Egypt, I the LORD your God.

החידוש עולה שלב - בפרשה הראשונה מדובר על חטאים וכפרה, כאן על דרך חיים שמתאפסת במגוון תחומים שונים: קרקעות, עבדים, חובות וכו'.

כאן כבר אין אף התייחסות לעינוי - הפרק עוסק בחשיבותו של יום הכיפורים כאירוע המציין את תחילתה של שנת היובל. עם זאת, ניתן לנסות ולהשיק בין שני ימי הכיפורים שאליהם נחשפנו:
יום הכיפורים הראשון הינו יום קדוש המיועד, בבסיסו, לכפרה על מעשינו כאינדיבידואלים וכאומה. יום הכיפורים השני הינו חג ההתחדשות.

בהנחה וביכולתנו לעשות שימוש בטעם השלישי שהצגנו לעינוי - הצורך להתנזר מן הגשמיות - נוכל לטעון כי היותו של יוה"כ אירוע פתיחה ליובל תומכת בטעם זה: האומה כולה מתנזרת ממוטיבים גשמיים מרכזיים המעגנים את חייה באופן יום-יומי - עבדות, קרקעות, חובות וכן הלאה. אנו עולים מדרגה, ועם ציון שנת היובל שומטים מעלינו את כל אותם מוטיבים בעלמא, בכדי לעלות במדרגתנו הרוחנית.

יחזקאל מ׳:א׳

(א) בְּעֶשְׂרִ֣ים וְחָמֵ֣שׁ שָׁנָ֣ה לְ֠גָלוּתֵ֠נוּ בְּרֹ֨אשׁ הַשָּׁנָ֜ה בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֗דֶשׁ בְּאַרְבַּ֤ע עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכְּתָ֖ה הָעִ֑יר בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה הָיְתָ֤ה עָלַי֙ יַד־יְהֹוָ֔ה וַיָּבֵ֥א אֹתִ֖י שָֽׁמָּה׃

Ezekiel 40:1

(1) In the twenty-fifth year of our exile, the fourteenth year after the city had fallen, at the beginning of the year, the tenth day of the month—on that very day—the hand of the LORD came upon me, and He brought me there.

זוהי כבר נקודת השיא - יוה"כ הוא זה שנקרא ראש השנה.
זהו איפוס רוחני, אך גם נקודת אפס כלכלית, חברתית ומשפטית.
בהקשה לעינויים - אולי ייעודם הינו להחזירנו אל נקודת האפס שלנו? אל הגוף חסר הישע שאינו ניזון בעצמו, אינו לבוש או נעול בסנדלים, מלוכלך וראשוני כל כך?
כן, יום הכיפורים הינו לידה.