שמיטה לילדים

יפעילות פתיחה:

-הוציאו את התלמידים לחצר, ובקשו מהם להסתובב ולמצוא 3 פריטים טבעיים מיוחדים בעיניהם.

-בקשו מכל תלמיד לבחור פריט טבעי אחד ולהסביר מדוע תפס אותו כמיוחד.

-אחרי שכל תלמיד מסביר על הפריט שלו אפשר לשאול את שאר הכיתה האם גם הם תפסו אותו כמיוחד, או שעכשיו לאחר ההסבר הם מעריכים פריט זה יותר.

-בקשו מהתלמידים להניח את הפריטים שאספו על הרצפה, והכריזו על תחרות, התלמיד שמלקט הכי הרבה פריטים טבעיים מנצח.

-לאחר התחרות הציעו לתלמידים להעלות רעיונות לחילוק באופן שונה את הפריטים (לא בתחרות).

-אספו את התלמידים חזרה והעלו את השאלה: האם עדיף לחלק באופן שווה את הפריטים או לבצע תחרות כמו שביצענו על הפרטים/משאבי הטבע במציאות חיינו.

-לאחר הפעילות אספו את התלמידים והציעו שאלות לעיבוד:

1. האם נהניתי להסתכל על פרטים טבעיים כמיוחדים? אני מעריך את הטבע?
2. אם נקביל את הפריטים שאספנו למשאבי הטבע (מים, גז, חיטה וכו') איך לדעתם יש לחלק את המשאבים?
3. איך הייתה החוויה של התחרות מול החוויה של חלוקה שווה ומסודרת, ואיזה אווירה היא השרתה בכיתה?

מבקשים מהילדים לקרוא את הפסוק ולאחר מכן מסבירים על מצוות השמיטה:

לפי התורה, פעם בשבע שנים "שומטים" את האדמה, כלומר "משחררים" את הבעלות עליה לשנה אחת. באותה השנה החקלאים אינם בעלי הקרקע, הם לא עובדים את האדמה, לא מגדלים עליה גידולים ולא אוספים את היבול שגדל בה לפרנסתם. כל מי שרוצה יכול לקחת לעצמו מהיבול הצומח בה, השערים פתוחים לכולם – לעניים, ואף לבעלי החיים.

העץ הנדיב / של סילברסטיין

^{תרגום: יהודה מלצר}

פעם אחת היה עץ… והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ, ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע ומתנדנד לו על הענפים, ואוכל תפוחי עץ. והם היו משחקים במחבואים. וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצילו של העץ. והילד אהב את העץ… מאד מאד. והעץ היה מאושר. אך הזמן חלף לו. והילד הלך וגדל. ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו. ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים ותאכל תפחים ותשחק בצילי ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק," אמר הילד."אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?"
"אני מצטער," אמר העץ, "אבל אין לי כסף. יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר." ואז הילד טפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם איתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן… והעץ היה עצוב. ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: "בוא, ילד, תטפס על הגזע שלי ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים," אמר הילד. "אני רוצה בית, שיהיה לי חם," הוא אמר, "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?"
"אין לי בית," אמר העץ, "היער הוא ביתי. אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר." הילד קיצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם איתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן. וכשהוא חזר, העץ היה כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא ילד," הוא לחש, "בוא תשחק."
"אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק," אמר הילד. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?"
"כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה," אמר העץ, "כך תוכל להפליג למרחקים… ותהיה מאושר." הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ היה מאושר… אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב. "אני מצטער, ילד," אמר העץ,"אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך – התפוחים שלי כבר אינם."
"השיניים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים," אמר הילד.
"הענפים שלי כבר אינם," יותר לא תוכל להתנדנד עליהם – "
"אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על ענפים," אמר הילד.
"הגזע שלי כבר איננו," אמר העץ, "לא תוכל לטפס – "
"אני יותר מדי עייף בשביל לטפס," אמר הילד.
"אני מצטער," אמר העץ, "הלוואי שיכולתי לתת לך משהו… אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער…"
"אני לא צריך הרבה עכשיו," אמר הילד, "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד."
"אם כך," אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא, ילד, שב לך ותנוח." והילד ישב. והעץ היה מאושר.

שאלות לילדים:

- אנחנו רואים שבסיפור העץ נותן כל מה שיש לו, עד שהוא רק גזע כרות, אתם חושבים שזה עושה אותו מאושר?

- איך הייתם מרגישים עם נתינה מהסוג הזה, שבה רק צד אחד נותן?

- חשבו על דוגמאות בחיים שלכם היה קשר כזה עם משהו מהטבע (חיה, צמח..)

מסבירים לילדים שאפשר לראות בסיפור בעיה שיש לנו בחיים - אנחנו לוקחים מהטבע עוד ועוד - בשביל אוכל, בתים, תחבורה ועוד..

אך לא "מחזירים" לו בחזרה.

מכאן מובילים לפתרון אפשרי של השמיטה:

-נסו לקשר בין מצוות השמיטה שהסברנו עליה בהתחלה, לבין הבעיה שראינו בסיפור "העץ הנדיב".

מסבירים שעל פי המצווה, בשנה השביעית לא רק שלא "לוקחים" מהטבע, אלא גם נותנים לטבע לחדש את המשאבים שלו. שנת המנוחה של האדמה מאפשרת את השימוש באדמה בשש השנים הבאות. בלי המנוחה הזאת, האדמה מאבדת מאיכותה. במשך שש שנים החקלאים משתמש במשאבים של האדמה להצמחת הגידולים שלהם מתוך חשיבה על צרכיהם, והצמחים יונקים את המינרלים מהאדמה, ולאט לאט מרוקנים את "מחסני" המינרלים. בשנה שבה לא מעבדים את האדמה ולא מגדלים עליה גידולים חדשים האדמה מקבלת מינרלים חדשים מצמחים שנרקבים ונעשים חלק ממנה (תהליך של יצירת קומפוסט), וכך היא מצליחה להתחדש. אם לא נותנים לאדמה לנוח ולהתחדש (כמו בחקלאות התעשייתית) האדמה מאבדת מאיכותה, וכדי להמשיך לגדל בה גידולים איכותיים יש להזין אותה במינרלים מלאכותיים. מכאן ששנת השמיטה מבטאת אכפתיות מאדמה ורצון ליהנות מפירותיה בלי לנצל אותה עד תום.

סיכום -

השמיטה מלמדת אותנו שלפעמים כדאי לעצור בחיים כדי לצבור קצת כח, בשבילנו ובשביל הסביבה שלנו. גם אם איננו חקלאים, כדאי לחשוב על הערכים שאנחנו לומדים מהשמיטה, וליישם אותם בחיי המשפחה.

אפשרות למשימת סיכום:

ציוד: דפים בצורת עלים

-חשבו על הרגל אחד שמפריע לכם והייתם רוצים 'לשמוט', וכתבו אותו על דף.

לדוגמא: יותר מדי משחקי מחשב, אני לא חולק בדברים עם אחים/אחיות שלי, דיבור לא מנומס.

-מבקשים מהילדים לקשט את הדף עם ציורים שקשורים לשמיטה

-תולים 'קולאז'' של ההרגלים שרוצים לשמוט על הקיר, או על ענפים יבשים, כך שלכל אורך השנה יוכלו הילדים להסתכל ולהיזכר בהרגלים שהם רוצים לשמוט.