דף לימוד זה מציג אגדות תלמודיות אודות חכמי הגליל, ומציע דרכן שיח על משמעויות השמיטה ויחסי האדם והטבע.
ניתן ללמוד בחברותא או בקבוצה.
הדף מיועד ללומדים המכירים את תכני השמיטה ומעוניינים להעמיק ולהרחיב את המחשבה על הנושא.
מומלץ תחילה לנסות לקרוא ללא פירוש (ליודעי ארמית) או עם פירוש שטיינזלץ המצורף ולחשוב על המסרים של הסיפור. לאחר מכן ניתן להמשיך לפירוש המוצע בדף זה.
- הלימוד נכתב ע"ב מאמר של המשורר צוריאל אסף באתר "שמיטה ישראלית."
.
סיפור ראשון: הנחת והצער של חנינא בן דוסא
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא אֲתָא מִיטְרָא אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּנַחַת וַחֲנִינָא בְּצַעַר פְּסַק מִיטְרָא כִּי מְטָא לְבֵיתֵיהּ אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּצַעַר וַחֲנִינָא בְּנַחַת אֲתָא מִיטְרָא
בסיפור הידוע רבי חנינא מהלך בדרך ומתחיל גשם סוער. לתביעתו כלפי שמים – ‘יהא חנינא בצער בשעה שהעולם בנחת?!’ פוסקים הגשמים ואולם נותרת האדמה צמאה (‘חנינא בנחת ועולם בצער?!’). כשמגיע חנינא לביתו הוא מתפלל שיהיו העולם בנחת וחנינא בנחת יחדיו והגשמים שבים. אידיליה קצרה זו יוצאת מן העמדה לפיה מפני צרכי העולם על האדם לדחות צרכי עצמו (כדרכם של אלטרואיסטים) ומתקני עולם על חשבון צרכי עצמם – בעמדה זו בועט חנינא בתפילתו בנקודה מסוימת, וממנה הוא נקלע לעמדה ההפוכה לפיה צרכי האדם תחילה ויהא העולם ממתין לשעתו (כדרכם של אגואיסטים) ומעמידי עצמם במרכז על חשבון זולתם. אך העמדה אליה חותרת המעשייה היא עמדה כוללת, מה שבדורנו מכונה אל-גואיזם (הלחם של אלטרואיזם ואגואיזם) לפיה על האדם לחתור למקום שטוב לו וטוב לסביבתו. בהרמוניה וללא עמידה זה על חשבון זה.
סיפור שני: חכמת הלב של ריש לקיש
ריש לקיש (מחכמי טבריה) שרואה בדרכו אדם זומר את זיתיו בעת השמיטה (בה שבתון לעצים מעיבוד חקלאי), מול האפשרות שמציעים לו חבריו – שהאיש נוטל זמורות לשימוש ‘עקל בית הבד’ (קליעת סל עגול לכתישת זיתים – פעולה לא חקלאית שמותרת בשמיטה) עונה ריש לקיש – “הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות”- כאומר ישפוט האדם עצמו האם אכן מטרתו המרכזית הינה קליעת הסל ועבודת העץ נגזרת ממנה ממילא, ושמא עיקר כוונתו להשבחת העץ בזמירתו ועקל בית הבד הינו תירוץ חיצוני בלבד. מסיפור זה עולה תמונה של זמן ‘שבת השבתון’ בו על פי מסורת ישראל מתקן האדם את שייכותו לארץ (השייכת לאל ולא לאדם לפי התפישה המקראית), והנה גם בזמן זה מוצא האדם הזדמנויות לתועלת אישית צרה. ריש לקיש מציע לאדם את מבחן הלב על מנת לבחון האם הכוח המניע אותו הוא תועלת עצמו באופן שעולה בקנה אחד אגב תועלת כרמו, או שמא האדם לא מצליח להרפות את אחיזתו המשעבדת מהאדמה ומעשה קליעת הסל אינו אלא עקלקלות של רמייה עצמית. יש בסיפור זה כדי לרבד בשכבה נוספת את הגישה האלגואיסטית שפגשנו במעשה הקודם – דווקא בשעה שאדם פועל לכאורה הן לטובתו והן לטובת סביבתו- האם מוקד תשומת הלב היא התיקון או האגו-עצמי?! יודע לב האדם את נפשו.