ההקדמות וההסכמות לספר "אם הבנים שמחה"

ריבוין של ההקדמות בספר "אם הבנים שמחה" היא תופעה יוצאת דופן. תופעה זו אומרת, כמובן, דרשני. כדי לעמוד על טיבה עלינו לראות בראשונה מה הן מוסיפות זו על זו, ואחר כך נוכל לענות על השאלה מדוע ראה הרב צורך בכולן. הספר מתחיל בפתיחה, אם כי הרב אינו קורא לה כך והיא למעשה קטע ללא כותרת. הוא אומר רק שהואיל ומצא מקום פנוי הוא מעלה עוד מילים קצרות אחדות בנוגע לספרו. משום כך נראה שדברים אלו נכתבו כתוספת לספר, ולאו דווקא כהקדמה. הוכחה נוספת לכך היא שגם קטע זה מחולק על ידי אותיות כמו רוב הפרקים בספר, ושלא כמו ההקדמות האחרות. בקטע זה הרב מוסיף הוכחות לרעיונות אשר הוא מדבר עליהם בספר. הוכחה מזכריה, שהגאולה תבוא באופן טבעי ואפילו על ידי חוטאים, וכן ציטוט מדברי החתם סופר אשר אומר על גדעון, שנאמר עליו "לך בכחך זה והושעת את ישראל", שהיה צדיק בארץ ישראל, ואף שהיה יחיד והיה אחד מן הריקים, הרי בכוחה של ארץ ישראל להושיע את העם. נראה לומר ש"הקדמה" זו, אף שנכתבה בעמוד הראשון של הספר, היא יותר הערת שוליים מהקדמה, ובוודאי נכתבה לאחר כתיבת הספר כולו.

בסוף דבריו שם הוא מוסיף הערה אישית, ואומר שהסיפור שהוא סיפר על הצלת האב ובנותיו בדידו הווה עובדא.

ההקדמה הראשונה נכתבה בתאריך ז' אב תש"ב (21.7.42), כאשר היה בסכנה גדולה ונאלץ להימלט עם בני משפחתו. הרעיון המרכזי בה נשען על הכתוב בפרשת בחוקותי: "וזכרתי את בריתי יעקב... והארץ אזכור" (ויקרא כו, מב). דהיינו שיש לארץ ישראל תכונה מיוחדת להציל מצרות. הרב נודר כאן נדר לכתוב ספר לכבודה של ארץ ישראל, כדי להינצל מן הצרה, בדומה ליעקב שנדר בצאתו לחו"ל. ניתן לומר שתכלית ההקדמה הראשונה היא להסביר את המחויבות של הרב שהביאה אותו לכתיבת ספר על ארץ ישראל.

ההקדמה השנייה נכתבה בר"ח שבט תש"ג (7.1.43) הקדמה זו היא ההקדמה העיקרית, והיא ארוכה בהרבה מהראשונה. בתחילת דבריו הרב מתאר בה את קשיי התקופה ואת ריבוי הצרות. הוא עוסק בהיסטוריה, כביכול בעל כורחו. כל ימיו עסק בהלכה, וכעת אי אפשר לעסוק בהלכה והוא כותב את הספר משום שבשעה זו הוא חייב לעסוק בצורכיהם של ישראל. הוא מזכיר את נדרו, לכתוב ספר בשבח ארץ ישראל, ומדבר על תהליך הגאולה: שיבה לארץ ישראל, בניין בית המקדש וביאת המשיח. כמו כן הוא מדבר בשבחה של ארץ ישראל אשר אין בה גלגול מחילות. בהקדמה זו הוא עורך פולמוס נוקב עם הרבנים המתנגדים לעלייה לארץ ישראל, ובהמשך אומר כי "דברי בספר הנוכחי המה מכוונים רק לאדם הרוצה לידע את האמת כאשר הוא...". עם זאת אין הוא מוציא מכלל אפשרות התנגדות לספרו, והוא מזמין את המתנגדים לו לענות לטענותיו אחת לאחת, ולבוא עמו במשא ומתן על פי המקורות אשר הביא.

בהמשך הרב מביא סקירה היסטורית על כך שהגזרות תמיד היו באשכנז, משום שיהודים ישבו שם עוד מימי בית ראשון וסירבו לעלות לארץ בזמן שיבת ציון. לבסוף הוא מסביר את שם הספר "אם הבנים שמחה", בדרך אלגורית - ארץ ישראל היא אם הבנים המשתוקקת לשיבת בניה לחיקה. המיוחד – בהסבר זה הוא המרכיב האישי. כדי להמחיש את תחושתה של האם, אשר בניה שבים לחיקה, הרב מספר את סיפור הצלתו עם בנותיו, בעת שניסה להעבירן להונגריה ונתפס. כאן הוא מספר את הסיפור בגוף שלישי, כביכול על אדם זר. רק בדברים שהוסיף לראשית הספר ללא כותרת, הוא מגלה שמדובר כאן בחוויה אישית.

ניתן לסכם ולומר שבהקדמה זו, הרב טייכטל:

1. מסביר מדוע בחר לעסוק בדרשות ובהגות, תחום ששונה ממה שהיה רגיל אליו בימים שבטרם שואה, כאשר כתב רק ספרות הלכתית
2. מביא סיכום קטן של רעיונותיו בספר
3. מתאר את אוכלוסיית היעד של ספרו
4. עונה למתפלמסים הצפויים על ספרו
5. מסביר את שמו של הספר.

בפתיחה לספר הרב מעלה רעיון אשר אופיו דרושי מובהק, ואשר מהווה בסיס חשוב לספרו. הוא אומר שגם התורה וגם ארץ ישראל נתנו לנו בירושה, ומסביר את משמעות הקניין בדרך הירושה.

עתה נוכל לראות מה המיוחד בכל אחת מן ההקדמות.

ככלל, ניתן לומר שהעובדה שהספר הובא לדפוס בתנאי מלחמה בולטת לכל אורך הספר, ולכן גם הגהתו לא נעשתה כפי שהייתה נעשית בתנאי שלום. ייתכן שהיה גם גורם של זמן דוחק אשר לא אפשר את הגהת הספר.

נראה לי לומר שהסיבה העיקרית לריבוי ההקדמות היא תחושתו של הרב שעליו להסביר את עמדתו, לאור חששו שדבריו לא יובנו כהלכה בשל השינוי שחל בהשקפתו, וגם בשל העובדה שבקרב יהודי הונגריה באופן מיוחד נקטו רבים בגישה מנוגדת לגישתו. בהקדמתו הראשונה הוא מדגיש את תחושת השליחות העומדת מאחורי כתיבת ספרו, ואמנם הקדמה זו נכתבה לפני כתיבת הספר, ומה שחשוב לו להדגיש בה הוא שיש בכתיבת ספרו משום מחויבות קדושה, של המקיים את נדרו. בהקדמה השנייה הוא מסביר את עמדתו, ואף עונה למתפלמסים פוטנציאליים עם ספרו. בהקדמה זו הרב כותב את מה שמקובל לכתוב בהקדמות בדרך כלל, ולכן ניתן לראות בהקדמה זו את ה"הקדמה" של הספר. אולם, בהקדמה זו ניתן לראות גם את מרכזיותה של ההסברה, אשר לא נעדרת ממנה נימה אפולוגטית.

ההסכמות

שיאה של האפולוגטיקה בהקדמות בולט ב"הקדמת ההסכמות". בחרתי לקרוא לה כך משום שאין מדובר בהסכמות רגילות לספר, אשר ניתנות על ידי רבנים אשר ראו את הספר לאחר שנכתב ולפני שהובא לדפוס. הרב טייכטל עושה כאן מעשה בלתי שגרתי ביותר, כאשר הוא מביא הסכמות אשר ניתנו לספרו של הרב צבי קאלישר "דרישת ציון", כאילו הן הסכמות שנתנו אותם רבנים, אשר כבר לא היו אז בחיים, ל"אם הבנים שמחה". והוא אומר:

ההסכמות שהוא מצטט הן של:

א. הרב ישראל יהושע מקוטנא, מחבר שו"ת "ישועות מלכו"
ב. הרב אליהו גריידיץ, תלמידו של רע"א
ג. הרב חיים דוד חזן, שהיה ראשון לציון בירושלים לאחר שהיה רב באיזמיר.

על ידי ציטוט הסכמות אלו בראשית ספרו הרב משיג מספר דברים. הוא נתלה באילנות גדולים בנושא השנוי במחלוקת, וכל זאת בתקופה שבה אי אפשר היה לקבל הסכמות לספרים. בל נשכח שהספר נכתב ונדפס בתנאי מחתרת כמעט. הרב היה בהונגריה כשוהה בלתי חוקי, ונאלץ לברוח ולהסתתר. הוא רצה להוציא לאור בהקדם את ספרו, אשר בהוצאתו ראה שליחות, ומאידך גיסא היה חשוב לו שתהיינה הסכמות לספרו, שכן ספר ללא הסכמות יכול להתפרש כספר שנכתב שלא על דעתם של גדולי ישראל, וזאת רצה הרב למנוע בכל מחיר. כמו כן, ביצירת הקשר בין ספרו לבין ספרו של הרב קאלישר הוא מסביר מראש כל כפילות, או רעיונות זהים, בין "אם הבנים שמחה" ובין "דרישת ציון".

מעבר לכך, נראה כי תפיסתם של רבנים שהיו בשעתם מראשי "חיבת ציון", וביניהם הנצי"ב מוולוז'ין, נראו לו כהולמות יותר את גישתו מזו של רבנים ציוניים בדורו. במידה רבה הרב הוא ממשיך דרכה של תפיסה זו.

נראה, עם זאת, שהרב עשה ניסיון לקבל הסכמה מן הרב שלמה דוב העלער מסיגעט, אשר את מכתבו הוא מצטט לפני ה"הסכמות", אבל אין הוא מסווג אותו תחת הכותרת "הסכמה". זאת, משום שאין בו הסכמה של ממש לספרו. מדוע, אם כן, ראה הרב לנכון לפרסם את מכתבו?

כנראה עשה זאת משום שאין במכתב התנגדות לספר, ובכך הרב מסתפק, או משום יושרו. הרב העלער מתנצל במכתבו על אשר אין הוא יכול למלא את בקשתו של הרב טייכטל בקשר לספרו

(ומה כבר הרב יכול לבקש אם לא הסכמה). ואלו דבריו:

מאחר שזו הייתה התשובה היחידה שקיבל הרב בבקשו הסכמה לספרו, לא נותר לו כי אם להסתפק בהסכמות שניתנו לרב קאלישר שמונים שנה קודם לכן.

מלבד ציטוט מכתבי ההסכמה הרב מוסיף הערות שוליים ובהן הוא מסביר את ההסכמות, ואת שיש לו לומר על הדברים הנאמרים בהן, מה שאינו מקובל במכתבי הסכמה שגרתיים המובאים כלשונם ותו לא. בהערות שוליים אלו הוא מבקר את הרבנים שהתנגדו לעלייה לארץ, עד כדי כך ש"לא יוכלו לכפר את ידיהם ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה".

נראה, אפוא, כי הרב צפה את חילוקי הדעות שיעורר הספר, ולכן הסתפק אפילו ב"תחליפים", ובלבד שיהיו הסכמות לספרו.

משום הנאמר לעיל, נראה לי להגדיר את ההסכמות כהקדמה נוספת לספר. הקדמה אשר מדגישה עוד יותר את הצורך שהיה לרב להסביר את עמדתו, ואת חששו מפני החולקים עליו.