סדר מועד עוקב אחר הזמנים המקודשים. בין ימי החג משובצת מסכת תענית, המבטאת קשב אחר ללוח השנה – קשב אל עונות השנה. עובד האדמה (ועד לפני מאתיים שנה עובדי האדמה היו רוב גדול של החברה האנושית) פועל במחזורים חקלאיים.
פרשת "והיה אם שמוע" מתארת היטב את המחזור החקלאי – "ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש. ואספת דגנך ותירושך ויצהרך". השנה פותחת ביורה בתחילת החורף ומסיימת במסיק בחורף של השנה הבאה. החקלאי מתחיל את השנה בציפייה לגשמים שיבואו. בהתחלה בנחת, וככל שהם לא מגיעים במתח הולך וגובר.
מסכת תענית מבקשת ללוות אותנו לאורך השנה ולהציע לנו ליצור קשר עם ריבונו של עולם באמצעות השהיה בעונות השנה.
הפרק הראשון מתאר את בקשת הגשם לאורך החורף, מהאופטימיות בראשיתו ועד תחושת הנזיפה בסופו, אם לא ירדו גשמים.
הפרק השני מתאר כיצד התענית על הגשמים היא הזדמנות לחידוש הקשר עם בורא עולם, השומע ועונה. לצד הקשר התמידי הנשמר במקום המקדש ובזמנים המקודשים, מהווה התענית ערוץ נוסף לבקשת פני ה'.
הפרק השלישי מלמד כי בעצם כל פורענות עשויה להיות סימן מריבונו של עולם והזדמנות לתשובה, וכפי שהאדם מגביר את קולו וצועק למים כך הקב"ה מגביר את קולו וצועק לתפילה.
ההיצמדות לדרישת הגשמים הטכנית מפספסת את הקריאה מאת ה', ואילו קריעת הלב בתענית מייצרת הזדמנות להלל ויום טוב.
הפרק הרביעי עובר לתאר את ימי הקיץ, בהם העם משתתף בעבודת בית המקדש בקרבן העצים ובהם נקבעו תעניות החורבן. מתברר שכאשר המקדש קיים – כל העם יכול וצריך להשתתף ולהיות חלק מהמפגש בין אדם למקום המתרחש בו, ולצד זאת החורבן הקשה מזמן, כמו מניעת הגשמים, הזדמנות לתענית המקשרת את העם למקום.
המסכת חותמת בסופה של השנה, ביום הכיפורים בו אנו שמחים בהזדמנות לפנות אל ריבונו של עולם דרך המקדש, שיבנה במהרה בימינו.