(א) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב (תהלים פ"א):
(ב) א אַף־עַל־פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל, וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא י״ט:י״ז): הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, אַף־עַל־פִּי־כֵן לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (ערכין טז:): תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ. וְאִם רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר זֹאת בְּדוֹרוֹ, כָּל־שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁל עַכְשָׁו.
(ג) כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, אֲזַי לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ, אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ. כִּי עַל־יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם.
(ד) כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע, אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע; כְּמוֹ־כֵן עַל־יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, עַל־יְדֵי־זֶה מְזִיזִין וּמְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁמּוֹכִיחָם, וְעַל־כֵּן הוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם, וְעַל־יְדֵי־זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִפְסָק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בְּאֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת.
(ה) כִּי עִקָּר יְנִיקַת הַנְּשָׁמָה הוּא מֵהָרֵיחַ. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות מג:): מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְלֹא הַגּוּף, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הָרֵיחַ. וְעַל־כֵּן עַל־יְדֵי זֶה הַמּוֹכִיחַ, שֶׁהוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם, עַל־יְדֵי־זֶה נֶחֱלֶשֶׁת הַנְּשָׁמָה, שֶׁיְּנִיקָתָהּ מֵהָרֵיחַ כַּנַּ"ל, וּמִמֵּילָא נִפְסָק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם.
(ו) אֲבָל כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, אֲזַי אַדְּרַבָּא, הוּא מוֹסִיף וְנוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת עַל־יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ. כִּי הַתּוֹכָחָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בִּבְחִינַת הַתּוֹכָחָה שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁעַל־יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ נָתַן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, בִּבְחִינַת (שיר השירים א׳:י״ב): נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ, הַנֶּאֱמָר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. עָזַב לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא נָתַן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא (שבת פח:).
(ז) כִּי עַל־יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מֹשֶׁה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הוֹסִיף וְנָתַן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא. כִּי עִקָּר יְנִיקַת הַנְּשָׁמָה הִיא מֵהָרֵיחַ כַּנַּ"ל, כִּי עַל־יְדֵי קוֹל הַמּוֹכִיחַ שֶׁהוּא רָאוּי, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא נוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא כַּנַּ"ל:
(ח) כִּי יֵשׁ מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא וּמְזוֹנָא דְּגוּפָא, וְעַל־יְדֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא נֶחֱלָשׁ מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא, כִּי עַל־יְדֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא, דְּהַיְנוּ עַל־יְדֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, עַל־יְדֵי־זֶה מַגְדִּילִין אֶת בְּחִינַת עָקֵב דְּסִטְרָא־אַחֲרָא, בִּבְחִינַת (תהילים מ״א:י׳): אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב. כִּי עַל־יְדֵי הָאֲכִילָה נִתְחַזְּקִין הָעֲקֵבִים וְהָרַגְלִין, בִּבְחִינַת (שבת קנב): דֹּק בְּכַכֵּי וְתִשְׁכַּח בְּנַגְרֵי. וְאָז כְּשֶׁנִּתְגַּדֵּל, חַס וְשָׁלוֹם, עָקֶב דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, עַל־יְדֵי־זֶה נֶחֱלָשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּחִינַת עָקֶב דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת (משלי כ״ב:ד׳): עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', שֶׁהִיא בְּחִינַת רֵיחַ, בִּבְחִינַת (ישעיהו י״א:ג׳): וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה', שֶׁהוּא מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא.
(ט) וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת קוֹל, כִּי בְּחִינַת קוֹל הוּא מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁשָּׁם גְּדֵלִים כָּל הָרֵיחוֹת וְהַיְרָאוֹת, בִּבְחִינַת (בראשית ב׳:י׳): וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. נָהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן וְכוּ' – זֶה בְּחִינַת קוֹל, בִּבְחִינַת (תהילים צ״ג:ג׳): נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם; וְזֶה בְּחִינַת (בראשית ג׳:י׳): אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא. כִּי זֶה הַקּוֹל מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה גְּדֵלִים שָׁם כָּל הָרֵיחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת יִרְאָה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא כַּנַּ"ל.
(י) כִּי עַל־יְדֵי זֶה הַקּוֹל נִכְנָע בְּחִינַת עָקֵב דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, כִּי זֶה הַקּוֹל הוּא בְּחִינַת (שם כז): הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב. וְעַל־כֵּן זָכָה יַעֲקֹב לִבְחִינַת הָרֵיחַ, בִּבְחִינַת (שם): רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, הַנֶּאֱמָר בְּיַעֲקֹב, וְהוּא מַכְנִיעַ עָקֵב דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, בִּבְחִינַת (שם כה): וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו.
(יא) וְזֶה הַקּוֹל הוּא בְּחִינַת קוֹל הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, בִּבְחִינַת (ישעיהו נ״ח:א׳): הָרֵם כַּשּׁוֹפָר קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וְכוּ'. כִּי הַמּוֹכִיחַ שֶׁרוֹצֶה לְהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְהַגִּיד לָהֶם פִּשְׁעָם וְחַטָּאתָם, הוּא צָרִיךְ לְזֶה הַקּוֹל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבְאִישׁ רֵיחָם עַל־יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר עֲוֹונוֹתֵיהֶם כַּנַּ"ל. עַל־כֵּן צָרִיךְ לְזֶה הַקּוֹל, כִּי עַל־יְדֵי זֶה הַקּוֹל הוּא מוֹסִיף וְנוֹתֵן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, כִּי עַל־יְדֵי זֶה הַקּוֹל גְּדֵלִים כָּל הָרֵיחוֹת, כִּי זֶה הַקּוֹל מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן וְכוּ' כַּנַּ"ל.
(יב) וְזֶהוּ: הָרֵם כַּשּׁוֹפָר קוֹלֶךָ – כַּשֹּׁפָר דַּיְקָא, כִּי זֶה הַקּוֹל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, הוּא בְּחִינַת קוֹל הַנִּגּוּן שֶׁל הַשִּׁיר שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד, כְּשֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט, כָּפוּל, מְשֻׁלָּשׁ, מְרֻבָּע. וְזֶהוּ כַּשֹּׁפָר – רָאשֵׁי־תֵבוֹת: פָּשׁוּט, כָּפוּל, שָׁלוּשׁ, רָבוּעַ – שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשִּׁיר שֶׁלֶּעָתִיד, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַקּוֹל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁעַל־יְדֵי זֶה הַקּוֹל דַיְקָא הוּא יָכוֹל לְהוֹכִיחַ. וְזֶהוּ: הָרֵם כַּשֹּׁפָר קוֹלֶךָ – כַּשֹּׁפָר דַיְקָא, כַּנַּ"ל.
(יג) וְזֶהוּ בְּחִינַת: מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד, הַנֶּאֱמָר בַּמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תמיד כח): הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא,
(יד) כִּי חוּט שֶׁל חֶסֶד זֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְלַע וְנִשְׁזָר וְנַעֲשָׂה חוּט מֵהַנִּימִין, שֶׁעַל אֵלּוּ הַנִּימִין (שֶׁקּוֹרִין סְטְרִינֶיס) יִתְנַגֵּן הַנִּגּוּן וְהַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁל לֶעָתִיד, שֶׁהֵם ע"ב נִימִין כְּנֶגֶד שֵׁם י' י"ק יק"ו יקו"ק, שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט כָּפוּל וְכוּ', כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תי' כ"א), שֶׁהוּא עוֹלֶה כֻּלּוֹ ע"ב. וְעַל אֵלּוּ הַנִּימִין יִתְנַגֵּן הַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁלֶּעָתִיד כְּשֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, בִּבְחִינַת (תהלים פט): עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, שֶׁאָז יִתְעַר שִׁיר פָּשׁוּט וְכוּ'.
(טו) וְזֶהוּ בְּחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל, הַנֶּאֱמָר בַּמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, הַיְנוּ בְּחִינַת הַחוּט הַנַּעֲשֶׂה מֵהַנִּימִין הַנַּ"ל, שֶׁעֲלֵיהֶם יִתְנַגֵּן הַשִּׁיר הַזֶּה כְּשֶׁיִּהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, בְּחִינַת: עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד – זֶה בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין וּפוֹשְׁטִין אֶת הַנִּימִין, כְּדֵי לְנַגֵּן עֲלֵיהֶם שִׁיר הַנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעַל־יְדֵי קוֹל הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, הוּא נוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת כַּנַּ"ל:
(א) ב אַךְ לָבוֹא לָזֶה, לִבְחִינַת קוֹל הַנַּ"ל, הוּא עַל־יְדֵי תְּפִלָּה. כִּי עִקָּר הַתְּפִלָּה הִיא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים (כמבואר בפ"ב דאבות), וְעִקָּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בְּדַעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו י״א:ט׳): לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. כִּי לֶעָתִיד יִגְדַּל הַדַּעַת, וְאָז לֹא יִהְיֶה שׁוּם הֶזֵּק וְאַכְזָרִיּוּת, כִּי יִתְפַּשֵּׁט הָרַחֲמָנוּת עַל־יְדֵי הַדַּעַת, כִּי עִקָּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בְּדַעַת.
(ב) וְלִפְעָמִים, כְּשֶׁהַסִּטְרָא־אָחֳרָא יוֹנֶקֶת מִן הָרַחֲמָנוּת, אֲזַי הֵם מַמְשִׁיכִין לְעַצְמָן הָרַחֲמָנוּת, וַאֲזַי נִתְמַעֵט הָרַחֲמָנוּת אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ מְעַט הָרַחֲמָנוּת שֶׁנִּשְׁאָר הוּא בִּבְחִינַת אַכְזָרִיּוּת, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁהֵם יוֹנְקִים מִן הָרַחֲמָנוּת, נִתְקַלְקֵל הָרַחֲמָנוּת וְנַעֲשֶׂה אַכְזָרִיּוּת, כִּי רַחֲמֵי רְשָׁעִים־אַכְזָרִי (משלי י״ב:י׳). וְעַל־כֵּן גַּם מְעַט הָרַחֲמָנוּת הַנִּשְׁאָר אֶצְלֵנוּ הוּא בִּבְחִינַת אַכְזָרִיּוּת, כִּי נִתְקַלְקֵל עַל־יְדֵי שֶׁהֵם יוֹנְקִים מִן הָרַחֲמָנוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל.
(ג) וְזֶה בְּחִינַת (איכה ד׳:ג׳): גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד – זֶה בְּחִינַת רַחֲמָנוּת דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, בְּחִינַת: כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי (ישעיהו י״ג:ו׳), כִּי שַׁדַּי הוּא בְּחִינַת רַחֲמָנוּת דִּקְדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת (בראשית מ״ג:י״ד): וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁהוּא שִׁדּוּד הַמַּעֲרָכוֹת. וְעַל־יְדֵי שֹׁד מִשַּׁדַּי, בְּחִינַת הָרַחֲמָנוּת דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, בְּחִינַת: גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד – עַל־יְדֵי־זֶה: בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כִּי עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁהֵם יוֹנְקִים מִן הָרַחֲמָנוּת, עַל־יְדֵי־זֶה גַּם מְעַט הָרַחֲמָנוּת הַנִּשְׁאָר אֶצְלֵנוּ נִפְגָּם וְנַעֲשֶׂה אַכְזָרִיּוּת כַּנַּ"ל.
(ד) וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁנִּתְקַלְקֵל הָרַחֲמָנוּת וְנַעֲשֶׂה אַכְזָרִיּוּת, נִפְגָּם הַדַּעַת, בִּבְחִינַת: כָּל הַכּוֹעֵס, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ (פסחים סו:); וַאֲזַי נִקְטָן הַדַּעַת וְנַעֲשֶׂה בִּבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, וַאֲזַי הֵם יוֹנְקִים, חַס וְשָׁלוֹם, מִפְּגַם הַדַּעַת, בִּבְחִינַת (בראשית ג׳:א׳): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם. הַיְנוּ דַּעַת דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, שֶׁיּוֹנֵק עַל־יְדֵי נְפִילַת הַדַּעַת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁנִּפְגָּם עַל־יְדֵי אַכְזָרִיּוּת וָכַעַס כַּנַּ"ל.
(ה) וּמִזֶּה בָּא, חַס וְשָׁלוֹם, תַּאֲוַת נִאוּף, כִּי הַמֹּחַ הוּא מְחִצָּה פְּרוּסָה בִּפְנֵי תַּאֲוָה זוֹ, כִּי אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא־אִם־כֵּן נִכְנָס בּוֹ רוּחַ־שְׁטוּת (סוטה ג); אֲבָל כְּשֶׁהַמֹּחַ וְהַדַּעַת שָׁלֵם, הוּא מֵגֵן בִּפְנֵי הַתַּאֲוָה הַזֹּאת.
(ו) כִּי יֵשׁ שְׁלֹשָׁה מֹחִין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הוּא בְּחִינַת מְחִצָּה פְּרוּסָה בִּפְנֵי זֹאת הַתַּאֲוָה; וּמֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה מֹחִין נִמְשָׁךְ שְׁלֹשָׁה מִינֵי רַחֲמָנוּת, כִּי יֵשׁ שְׁלֹשָׁה מִינֵי רַחֲמָנוּת, בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק (בראשית כ״א:כ״ג): אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי – עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן (ב"ר וירא פ' נ"ד והובא בפירש"י שם), שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה מִינֵי רַחֲמָנוּת, וְהֵם נִמְשָׁכִין מִשְּׁלֹשָׁה מֹחִין, כִּי מֹחַ הַבֵּן – מִמֹּחַ הָאָב (תקון י"ח).
(ז) וְזֶה בְּחִינַת שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת בַּיּוֹם, כִּי כָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה הוּא בְּחִינַת מֹחַ מְיֻחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה מֹחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה מִינֵי רַחֲמָנוּת הַתְּלוּיִים בַּמֹּחַ, כִּי עִקָּר הַתְּפִלָּה הִיא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כַּנַּ"ל. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁהַדַּעַת נִפְגָּם, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל, מִזֶּה בָּא, חַס וְשָׁלוֹם, תַּאֲוַת נִאוּף כַּנַּ"ל.
(ח) וַאֲזַי כְּשֶׁנִּפְגָּם הָרַחֲמָנוּת וְהַדַּעַת, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, וְאָז הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, וּכְשֶׁהַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, אָז הַסִּטְרָא־אָחֳרָא בּוֹלַעַת אֶת הַתְּפִלָּה, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עִקָּר יְנִיקַת הַסִּטְרָא־אָחֳרָא הִיא מִבְּחִינַת דִּינִים, שֶׁהֵם מֹחִין דְּקַטְנוּת, בְּחִינַת אֱלֹקִים, כַּיָּדוּעַ, וְעַל־כֵּן הֵם נֶאֱחָזִין, חַס וְשָׁלוֹם, בִּתְפִלָּה זוֹ שֶׁהִיא בְּחִינַת דִּין, וּבוֹלְעִין אוֹתָהּ, חַס וְשָׁלוֹם:
(א) ג וְאָז כְּשֶׁהַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, אָז צְרִיכִין בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל, שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין. כְּמוֹ פִּינְחָס בְּעֵת שֶׁקִּנֵּא עַל מַעֲשֵׂה זִמְרִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ק״ו:ל׳): וַיַעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל; וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין מד): שֶׁעָשָׂה פְּלִילוֹת עִם קוֹנוֹ; הַיְנוּ תְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין,
(ב) כִּי קִנֵּא עַל מַעֲשֵׂה זִמְרִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת (איוב ל״א:י״א): כִּי הִיא זִמָּה וְהוּא עָוֹן פְּלִילִים; הַיְנוּ שֶׁהוּא עָווֹן שֶׁצְּרִיכִין לָזֶה תְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּלִילִים, בְּחִינַת: וַיַעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל. כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ פְּגַם תַּאֲוַת נִאוּף, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאָז הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, וְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא בּוֹלַעֲת אוֹתָה, חַס וְשָׁלוֹם, אָז צְרִיכִין בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל, שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, כְּמוֹ בְּעֵת שֶׁהָיָה מַעֲשֵׂה זִמְרִי, שֶׁהֻצְרַךְ פִּינְחָס לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין.
(ג) כִּי כְּשֶׁזֶּה הַבַּעַל־כֹּחַ מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, וַאֲזַי הַסִּטְרָא־אָחֳרָא רוֹצֶה לִבְלֹעַ אוֹתָהּ, כִּי הִיא בּוֹלַעַת תָּמִיד הַתְּפִלּוֹת שֶׁהֵם בִּבְחִינַת דִּין כַּנַּ"ל. וַאֲזַי כְּשֶׁהִיא רוֹצָה לִבְלֹעַ זֹאת הַתְּפִלָּה שֶׁל הַבַּעַל־כֹּחַ שֶׁהִיא בִּבְחִינַת דִּין, אֲזַי זֹאת הַתְּפִלָּה הִיא עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁלּוֹ, בִּבְחִינַת (שם מא): בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז; הַיְנוּ הַתְּפִלָּה שֶׁל הַבַּעַל־כֹּחַ הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַטֵּה עֹז, הִיא עוֹמֶדֶת לוֹ בְּצַוָּארוֹ, בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁלּוֹ, וַאֲזַי הוּא מֻכְרָח לִתֵּן הֲקָאוֹת, הַיְנוּ שֶׁהַסִּטְרָא־אָחֳרָא מֻכְרָח לְהָקִיא וּלְהוֹצִיא כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הַדַּעַת וְהָרַחֲמָנוּת וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּלַע, בִּבְחִינַת (שם כ): חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ.
(ד) וְלֹא דַּי שֶׁהוּא מֵקִיא וּמוֹצִיא כָּל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּלַע, אַף גַּם הוּא מֻכְרָח לְהָקִיא וּלְהוֹצִיא עַצְמוּת הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ, בִּבְחִינַת: מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל; הַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא וּמֵקִיא עַצְמוּת חִיּוּתוֹ מַמָּשׁ. וְזֶהוּ בְּחִינַת גֵּרִים שֶׁמִּתְגַּיְּרִין, שֶׁהֵם הָיוּ תְּחִלָּה מֵעַצְמוּת הַסִּטְרָא־אָחֳרָא מַמָּשׁ, וְעַכְשָׁו חוֹזְרִין אֶל הַקְּדֻשָּׁה. כִּי הַסִּטְרָא־אָחֳרָא מֻכְרָח לְהָקִיא וּלְהוֹצִיא עֶצֶם חִיּוּתוֹ מַמָּשׁ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת גֵּרִים כַּנַּ"ל.
(ה) וְזֶהוּ בְּחִינַת (תהילים ק״י:ב׳): מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ. בְּקֶרֶב דַּיְקָא, בְּחִינַת: מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל, כִּי מַטֵּה עֹז, הַיְנוּ הַתְּפִלָּה שֶׁל הַבַּעַל־כֹּחַ הַנַּ"ל, הִיא יוֹרֶדֶת בְּקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, כִּי עַל־יָדָהּ הוּא מוֹצִיא וּמֵקִיא עַצְמוּת חִיּוּתוֹ מַמָּשׁ, מִקִּרְבּוֹ וּמִבִּטְנוֹ, בְּחִינַת: מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל, כַּנַּ"ל.
(ו) וְזֶה בְּחִינַת (שם עד): אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם; כִּי עַל־יְדֵי מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל, הוּא מְשַׁבֵּר רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. הַיְנוּ הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְהַנָּחָשׁ, שֶׁהָיְתָה יוֹנֶקֶת מִן הָרַחֲמָנוּת וְהַדַּעַת, שֶׁהִיא בְּחִינַת: כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, בְּחִינַת: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, כַּנַּ"ל. וְעַל־יְדֵי מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל, הַיְנוּ הַתְּפִלָּה שֶׁל הַבַּעַל־כֹּחַ, בְּחִינַת פִּינְחָס, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא מוֹצִיא קְדֻשַּׁת הַדַּעַת וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּלַע, וּמְשַׁבֵּר רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם כַּנַּ"ל. כִּי הַתְּפִלָּה שֶׁל הַבַּעַל־כֹּחַ, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת דִּין, בְּחִינַת: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל – הִיא עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁל הַנָּחָשׁ, וְעַל־יְדֵי־זֶה הוּא מֻכְרָח לְהָקִיא וּלְהוֹצִיא הַכֹּל כַּנַּ"ל.
(ז) וְזֶהוּ צֵרוּף וַיְפַלֵּל – רָאשֵׁי־תֵבוֹת: וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַּרְעֹה יְהִי לְתַנִין (שמות ז׳:ט׳). כִּי צְרִיכִין לְהַשְׁלִיךְ מַטֵּה עֹז, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל, לְהַתַּנִּין, בִּבְחִינַת: וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַּרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. שֶׁמַּשְׁלִיכִין בְּכַוָּנָה הַמַּטֵּה עֹז לִפְנֵי הַסִּטְרָא־אָחֳרָא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְהַתַּנִּין, הַיְנוּ כְּדֵי שֶׁיִּבְלַע הַתַּנִּין אֶת הַתְּפִלָּה הַזֹּאת. כִּי עַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁבָּלַע, כִּי הִיא עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁלּוֹ כַּנַּ"ל:
(ח) וְזֶה בְּחִינַת: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ – מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא, קְרִיעַת יַם־סוּף וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק (זבחים קטז). כִּי עֲמָלֵק טִמֵּא אֶת יִשְׂרָאֵל בִּפְגַם תַּאֲוַת נִאוּף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים כ״ה:י״ח): אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, בְּחִינַת מִקְרֵה־לַיְלָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁבָּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת עֲמָלֵק. כִּי עֲמָלֵק יוֹנֵק מִבְּחִינַת הַדַּעַת, בִּבְחִינַת (במדבר כ״ד:כ׳): רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, שֶׁזֶּה בְּחִינַת: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם כַּנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה בָּא, חַס וְשָׁלוֹם, טֻמְאַת הַתַּאֲוָה הַזֹּאת כַּנַּ"ל, וְזֶה בְּחִינַת מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק.
(ט) וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא בְּחִינַת קְרִיעַת יַם־סוּף, בְּחִינַת: אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. הַיְנוּ בְּחִינַת מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מֵימֵי הַדַּעַת, שֶׁבָּלַע מִן הַקְּדֻשָּׁה כַּנַּ"ל.
(י) וְעַל־יְדֵי־זֶה: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ, הַיְנוּ בְּחִינַת גֵּרִים, כִּי עַל־יְדֵי מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְרִיעַת יַם־סוּף, בְּחִינַת אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם וְכוּ', שֶׁהוּא מְתַקֵּן וּמַכְנִיעַ מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין גֵּרִים, בְּחִינַת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ. כִּי מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ גַּם עַצְמוּת חִיּוּתוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת גֵּרִים כַּנַּ"ל:
(א) ד וְזֶה בְּחִינַת רְעָמִים. כִּי עַל־יְדֵי גֵּרִים שֶׁנַּעֲשִׂין עַל־יְדֵי מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל, עַל־יְדֵי שֶׁהַסִּטְרָא־אָחֳרָא מֻכְרַחַת לְהַחֲזִיר כָּל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּלְעָה, עִם עַצְמוּת חִיּוּתָהּ כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת (תהילים צ״ו:ז׳): הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים, הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז.
(ב) וְזֶה בְּחִינַת רְעָמִים, בִּבְחִינַת (שם כט): אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, ה' עַל מַיִם רַבִּים. מַיִם רַבִּים, זֶה בְּחִינַת מֵימֵי הַדַּעַת, בְּחִינַת (ישעיהו י״א:ט׳): כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, הַיְנוּ בְּחִינַת מֵימֵי הַדַּעַת, שֶׁיּוֹצְאִין מִן הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְחוֹזְרִין אֶל הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין גֵּרִים, וְנִתְגַּדֵּל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רְעָמִים, בְּחִינַת: אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים. כִּי הָרַעַשׁ וְהַפִּרְסוּם שֶׁנִּתְפַּרְסֵם כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי הַגֵּרִים, זֶה בְּחִינַת רְעָמִים, שֶׁהֵם קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל.
(ג) כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות נט): מַאי רְעָמִים עֲנָנֵי דְּשָׁפְכִי מַיָּא לַהֲדָדֵי. עֲנָנֵי דְּשָׁפְכִי מַיָּא, זֶה בְּחִינַת הַסִּטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁהִיא בְּחִינַת (איכה ג׳:מ״ד): סַכֹּתָ בְעָנָן לָךְ מֵעֲבֹר תְּפִלָּה. הַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת הַמְּעַכְּבִים אֶת הַתְּפִלָּה – כְּשֶׁחוֹזְרִים וְשׁוֹפְכִים מֵימֵי הַדַּעַת שֶׁבָּלְעוּ, זֶה בְּחִינַת: עֲנָנֵי דְּשָׁפְכִי מַיָּא; וְאָז נִתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינוֹת: וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּעָנָן (שמות ט״ז:י׳), וְזֶהוּ בְּחִינַת רְעָמִים כַּנַּ"ל.
(ד) וְעַל־כֵּן צֵרוּף גֵּרִים הוּא רָאשֵׁי־תֵבוֹת: רַעַם גְּבוּרֹתָו מִי יִתְבּוֹנָן (איוב כ״ו:י״ד), כִּי גֵּרִים הֵם בִּבְחִינַת רְעָמִים כַּנַּ"ל:
(א) ה וְעַל־יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד, עַל־יְדֵי־זֶה בָּא הִתְפַּשְׁטוּת הַנְּבוּאָה. כִּי הַנְּבוּאָה בָּאָה מִבְּחִינַת שָׁרְשֵׁי נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, בִּבְחִינַת (דברים י׳:כ״ב): בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ – רָאשֵׁי־תֵבוֹת נָבִיא. וְשֹׁרֶשׁ הַנְּפָשׁוֹת הוּא בְּחִינַת כָּבוֹד, בִּבְחִינַת (בראשית מ״ט:ו׳): בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, וּבִקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. וְעַל־כֵּן עַל־יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד שֶׁהוּא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ הַנְּפָשׁוֹת, עַל־יְדֵי־זֶה בָּא הִתְפַּשְׁטוּת הַנְּבוּאָה.
(ב) וְזֶה בְּחִינַת (שבת צב): אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם, גִּבּוֹר וְעָשִׁיר; כִּי כָל בְּחִינוֹת אֵלּוּ הֵם בִּבְחִינַת כָּבוֹד, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ הַנְּבוּאָה. חָכָם – בִּבְחִינַת (משלי ג׳:ל״ה): כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ. גִּבּוֹר – בִּבְחִינַת (תהילים כ״ד:ח׳): מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר. עָשִׁיר – בִּבְחִינַת (בראשית ל״א:א׳): וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֶת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה.
(ג) וְזֶה בְּחִינַת (ברכות ג): אוֹי לִי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי, וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם. הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי – זֶה בְּחִינַת פְּגַם הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״ו:ז׳): כִּי בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה. וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי – זֶה בְּחִינַת פְּגַם הַכָּבוֹד, בְּחִינַת (תהילים כ״ט:ט׳): וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי – זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל הַנְּבוּאָה שֶׁבָּאָה מִנַּפְשׁוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה. כִּי גָּלוּת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת בִּטּוּל הַנְּבוּאָה, שֶׁבָּאָה מִנַּפְשׁוֹתָם כַּנַּ"ל:
(א) ו וְזֶה בְּחִינַת רְפוּאָה, כִּי כָל בְּחִינוֹת הַנַּ"ל הֵם בְּחִינַת רְפוּאָה. כִּי הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד הַנַּ"ל זֶה בְּחִינַת זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, בִּבְחִינַת (ישעיה ס): וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח; וְעַל־יְדֵי זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּא רְפוּאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ב טז:): אִדְּלֵי יוֹמָא אִדְּלֵי קְצִירֵי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מלאכי ג): וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא.
(ב) כִּי רוּחַ־נְבוּאָה שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט עַל־יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד, זֶה בְּחִינַת הָרְפוּאָה הַבָּאָה עַל־יְדֵי זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, בִּבְחִינַת (משלי י״ח:י״ד): רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ. וְעִקָּר הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד הוּא עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יָדָהּ הָעֲנָנִים, שֶׁהֵם הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְהַקְּלִפּוֹת, כָּלִים וְהוֹלְכִים, וְאָז נַעֲשִׂין גֵּרִים, וְנִתְגַּלֶּה הַכָּבוֹד כַּנַּ"ל.
(ג) וְזֶה בְּחִינַת סְלִיחַת הֶעָווֹן, שֶׁבָּא עַל־יְדֵי רִבּוּי הַתְּפִלּוֹת, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת, שֶׁעַל־יָדָהּ בָּא רְפוּאָה. כִּי הֶעָווֹן הוּא בְּחִינַת עָנָן, שֶׁמַּחֲשִׁיךְ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. כִּי טֶבַע הָעֲווֹנוֹת הֵם בְּחִינַת חֹשֶׁךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כט): וְהָיָה בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם; וְזֶה בְּחִינַת הַחוֹלַאַת, כִּי עִקָּר הַחוֹלַאַת בָּאָה מֵעֲווֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת נה): אֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפָקַדְתִּי בְּשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם; כִּי הָעֲווֹנוֹת הֵם בְּחִינַת עֲנָנִים, שֶׁמַּחֲשִׁיכִים־אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁעַל־יָדָהּ הָרְפוּאָה.
(ד) וְעַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה נִתְכַּפְּרִין הָעֲווֹנוֹת, כִּי הַתְּפִלָּה מְכַפֶּרֶת, כִּי הִיא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נו): וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלוֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם.
(ה) וּכְשֶׁנִּתְכַּפְּרִין הָעֲווֹנוֹת, זֶה בְּחִינַת שֶׁהָעֲנָנִים כָּלִים וְהוֹלְכִים, בִּבְחִינַת (שם מד): מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ וְכוּ'; וַאֲזַי הוּא בְּחִינַת זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁמִּשָּׁם הָרְפוּאָה, כִּי עִקָּר הַחוֹלַאַת הִיא בְּחִינַת הֶעָווֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת עָנָן וָחֹשֶׁךְ, שֶׁמַּחֲשִׁיךְ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְפוּאָה; וּכְשֶׁנִּסְלָח הֶעָווֹן, הוּא בְּחִינַת שֶׁהֶעָנָן כָּלֶה, וְאָז הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת, וַאֲזַי בָּא רְפוּאָה כַּנַּ"ל. וְכָל זֶה בָּא עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת עֲווֹנוֹת כַּנַּ"ל.
(ו) וְעִקָּר הַתְּפִלָּה, שֶׁעַל־יָדָהּ נִסְלָח הֶעָווֹן וְנִצּוֹלִין מֵהַחוֹלַאַת, הוּא בָּא עַל־יְדֵי שֶׁנִּתּוֹסֵף שָׁכֵן מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי כָל מַה שֶּׁנִּתּוֹסֵף שָׁכֵן מִיִּשְׂרָאֵל, נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל הַתְּפִלָּה בִּמְאֹד מְאֹד. וְזֶה בְּחִינַת הַקִּבּוּץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי כָל מַה שֶּׁנִּתְקַבְּצִין וְנִתְרַבִּין בְּיוֹתֵר נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בְּיַחַד, נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל בְּיוֹתֵר מְאֹד מְאֹד בֵּית הַתְּפִלָּה. כִּי שָׁלֹשׁ אֲבָנִים בּוֹנוֹת שִׁשָּׁה בָּתִּים, אַרְבַּע אֲבָנִים בּוֹנוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתִּים, חָמֵשׁ – מֵאָה וְעֶשְׂרִים בָּתִּים וְכוּ', עַד שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב, כִּדְאִיתָא בְּסֵפֶר יְצִירָה. נִמְצָא שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּתּוֹסֵף אֶבֶן אַחַת, נִתְרַבִּין הַבָּתִּים בְּיוֹתֵר מְאֹד מְאֹד בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם כַּנַּ"ל.
(ז) וְהַנְּפָשׁוֹת הֵם בְּחִינַת אֲבָנִים, בִּבְחִינַת (איכה ד): תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ וְכוּ', וְהַבָּתִּים זֶה בְּחִינַת: כִּי בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה. נִמְצָא שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּתּוֹסֵף וְנִתְרַבֶּה נֶפֶשׁ אַחַת לְהַקִּבּוּץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל מְאֹד בֵּית הַתְּפִלָּה, כִּי עַכְשָׁו, כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף עוֹד נֶפֶשׁ אֶחָד לְהַקִּבּוּץ, נַעֲשִׂין צֵרוּפִים אֲחֵרִים חֲדָשִׁים הַרְבֵּה מְאֹד מְאֹד, כִּפְלֵי כִּפְלַיִם כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים כַּנַּ"ל. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף שָׁכֵן מִיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים שָׁם יְהוּדִים, כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף עֲלֵיהֶם עוֹד שָׁכֵן מִיִּשְׂרָאֵל, אֲזַי נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל הַתְּפִלָּה בִּמְאֹד מְאֹד, כִּי נִתּוֹסֵף נֶפֶשׁ אַחַת לְהַקִּבּוּץ כַּנַּ"ל. וְעַל־יְדֵי רִבּוּי הַתְּפִלָּה, עַל־יְדֵי־זֶה סְלִיחַת הֶעָווֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְפוּאָה כַּנַּ"ל.
(ח) וְזֶה בְּחִינַת (ישעיה לג) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי; כִּי עַל־יְדֵי שֶׁנִּתּוֹסֵף שָׁכֵן, עַל־יְדֵי־זֶה נִצּוֹלִין מֵהַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל, כִּי: הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָווֹן – כִּי עַל־יְדֵי הַשָּׁכֵן נִתְרַבֶּה הַתְּפִלָּה, וַאֲזַי הוּא בְּחִינַת נְשִׂיאוּת עָוֹן כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה בָּא רְפוּאָה, וְנִתְבַּטֵּל הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל: [וְדַע, שֶׁלִּפְעָמִים הוּא בְּחִינַת נְשֻׂא־עָוֹן עַל־יְדֵי הַקִּבּוּץ כַּנַּ"ל, וְלִפְעָמִים הוּא חַס וְשָׁלוֹם, בְּחִינַת (שם נג): אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא; כִּי כְּשֶׁאֵין בְּנֵי הַקִּבּוּץ זַכָּאִים, אֲזַי אֵין זוֹכִים לִבְחִינַת נְשׂוּא־עָוֹן, וְאָז הַצַּדִּיק מֻכְרָח לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְאֵין נִצּוֹלִים מֵחוֹלַאַת רַק הָעוֹלָם, אֲבָל לֹא הַצַּדִּיק, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הוּא מְקַבֵּל יִסּוּרִים בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת: אָכֵן חֳלָיֵנוּ וְכוּ'; אֲבָל כְּשֶׁהֵם זַכָּאִים וּתְפִלָּתָם הֲגוּנָה, אֲזַי הוּא בְּחִינַת: הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן, וְאָז נִצּוֹל גַּם הַצַּדִּיק מֵחוֹלַאַת, בִּבְחִינַת: וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי, הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָווֹן, כַּנַּ"ל]:
(א) ז וְעַל־יְדֵי הִתְפַּשְׁטוּת הַנְּבוּאָה עַל־יְדֵי־זֶה נִתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן בְּחִינַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה, בִּבְחִינַת (הושע י״ב:י״א): וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה; כִּי עִקָּר תִּקּוּן וּבֵרוּר הַמְדַמֶּה הוּא כְּשֶׁהוּא בְּיַד הַנְּבִיאִים, וּכְשֶׁנִּתְתַּקֵּן הַמְדַמֶּה, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְתַּקֵּן הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּיוּת דִּקְדֻשָּׁה, וְנִתְבַּטֵּל אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת.
(ב) כִּי עִקָּר הָאֱמוּנָה תְּלוּיָה בְּכֹחַ הַמְדַמֶּה, כִּי בַּמֶּה שֶׁהַשֵּׂכֶל מֵבִין אֵין שַׁיָּךְ אֱמוּנָה, וְעִקָּר אֱמוּנָה הִיא רַק בְּמָקוֹם שֶׁהַשֵּׂכֶל נִפְסָק וְאֵינוֹ מֵבִין הַדָּבָר בְּשִׂכְלוֹ, שָׁם צְרִיכִין אֱמוּנָה, וּכְשֶׁאֵינוֹ מֵבִין הַדָּבָר בְּשִׂכְלוֹ, אֲזַי נִשְׁאָר רַק בִּבְחִינַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה, וְשָׁם צְרִיכִין אֱמוּנָה. נִמְצָא שֶׁעִקָּר הָאֱמוּנָה הִיא בִּבְחִינַת הַמְדַמֶּה, וְעַל־כֵּן עַל־יְדֵי הִתְפַּשְׁטוּת הַנְּבוּאָה שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן הַמְדַמֶּה, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְתַּקֵּן הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּיוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל.
(ג) כִּי יֵשׁ עֲשָׂרָה מַדְרֵגוֹת בִּנְבוּאָה, וְהֵם כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשָׂרָה מַדְרֵגוֹת שֶׁל נְבוּאָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ה׳:ד׳): פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם. דְּבַר ה' זוֹ נְבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קלח:).
(ד) וְעַל־כֵּן עַל־יְדֵי נְבוּאָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשָׂרָה מַדְרֵגוֹת, בְּחִינַת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, זוֹכִין לֶאֱמוּנָה בְּהַשֵּׂם יִתְבָּרַךְ, לְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל בָּרָא ה' בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. נִמְצָא שֶׁעִקָּר תִּקּוּן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא עַל־יְדֵי בְּחִינַת רוּחַ־נְבוּאָה:
(א) ח וְעַל־כֵּן צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ מְאֹד אַחֲרֵי מַנְהִיג אֲמִתִּי לְהִתְקָרֵב אֵלָיו. כִּי כָל מַנְהִיג וּמַנְהִיג יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת רוּחַ־נְבוּאָה, וְגַם עַכְשָׁו, שֶׁבָּטְלָה הַנְּבוּאָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לְהַמַּנְהִיג בְּחִינַת (במדבר יד): רוּחַ אַחֶרֶת, מַה שֶּׁאֵין נִמְצָא בִּשְׁאָר הֶהָמוֹן, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה זָכָה לִהְיוֹת מַנְהִיג, כִּי בְּלֹא זֶה, מִפְּנֵי מַה יִּזְכֶּה זֶה דַּיְקָא לִהְיוֹת מַנְהִיג וְלֹא אַחֵר.
(ב) אַךְ בֶּאֱמֶת כָּל מַנְהִיג וּמַנְהִיג שֶׁל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת רוּחַ אַחֶרֶת, כִּי הַמַּנְהִיג הוּא בְּחִינַת (במדבר כז): אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, כִּי הַמַּנְהִיג הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת רוּחַ אַחֶרֶת, אֲשֶׁר מֵחֲמַת זֶה נַעֲשָׂה הוּא דַּיְקָא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל. וְזֶה הָרוּחַ אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לְהַמַּנְהִיג הוּא בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, רוּחַ־נְבוּאָה. אַף־עַל־פִּי שֶׁעַכְשָׁו אֵין נִמְצָא רוּחַ־נְבוּאָה, רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, אַף־עַל־פִּי־כֵן בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת רוּחַ אַחֶרֶת, הַנִּמְשָׁךְ מִן הַקְּדֻשָּׁה, מַה שֶּׁאֵין נִמְצָא בִּשְׁאָר הֶהָמוֹן, שֶׁזֶּהוּ גַם־כֵּן בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ. אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ לֵידַע עֲתִידוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא בִּבְחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, רוּחַ־נְבוּאָה.
(ג) וְעַל־יְדֵי בְּחִינַת הָרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לְהַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ־נְבוּאָה, עַל־יְדֵי־זֶה כָּל הַמִּתְקָרְבִים אֵלָיו נִתְחַזֵּק וְנִתְתַּקֵּן אֶצְלָם הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּיוּת דִּקְדֻשָּׁה. כִּי כָל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִתְקָרֵב לַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, עַל־יְדֵי הִתְקָרְבוּתוֹ אֵלָיו נִתְתַּקֵּן וְנִתְבָּרֵר אֶצְלוֹ בְּחִינַת הַמְדַמֶּה, עַל־יְדֵי בְּחִינַת הָרוּחַ־נְבוּאָה שֶׁל הַמַּנְהִיג. כִּי עִקָּר תִּקּוּן הַמְדַמֶּה הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת רוּחַ־נְבוּאָה כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי תִּקּוּן הַמְדַמֶּה נִתְתַּקֵּן וְנִתְבָּרֵר הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה כַּנַּ"ל. עַל־כֵּן כָּל הַמִּתְקָרְבִים לְמַנְהִיג אֲמִתִּי, זוֹכִין לֶאֱמוּנָה יְשָׁרָה דִּקְדֻשָּׁה:
(ד) אֲבָל בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ מְאֹד מְאֹד אַחַר מַנְהִיג אֲמִתִּי כָּזֶה, וְצָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לְמַנְהִיג אֲמִתִּי, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לֶאֱמוּנָה אֲמִתִּיוּת בִּשְׁלֵמוּת. כִּי כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין, חַס וְשָׁלוֹם, לְמַנְהִיג שֶׁל שֶׁקֶר, עַל־יְדֵי־זֶה בָּאִין, חַס וְשָׁלוֹם, לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת. כִּי מַנְהִיג שֶׁל שֶׁקֶר הוּא בְּחִינַת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, בְּחִינַת (מלכים־א כב): רוּחַ שֶׁקֶר; וְעַל־יְדֵי־זֶה אַדְּרַבָּא, נִתְקַלְקֵל הַמְדַמֶּה, וּבָאִים לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת. כִּי עִקָּר תִּקּוּן הָאֱמוּנָה הִיא עַל־יְדֵי בְּחִינַת רוּחַ־נְבוּאָה שֶׁיֵּשׁ לְהַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִתְבָּרֵר הַמְדַמֶּה, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְתַּקֵּן הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל. אֲבָל בְּלֹא בְּחִינַת נְבוּאָה אֵין הַמְדַמֶּה בָּרוּר וּמְתֻקָּן, וַאֲזַי הַמְדַמֶּה מְעָרֵב וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם בֶּאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת.
(ה) וְזֶה בְּחִינַת זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ. כִּי עֵרוּב וּבִלְבּוּל הַמְדַמֶּה, שֶׁמְּעָרֵב וּמְבַלְבֵּל בֶּאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת, זֶה בְּחִינַת זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ. כִּי כָל הַמְנַחֲשִׁים וְהַקּוֹסְמִים כֻּלָּם הֵם עַל־יְדֵי כֹּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁאֵינוֹ מְבֹרָר וּמְתֻקָּן, שֶׁמְּעָרֵב וּמְבַלְבֵּל אוֹתָם בֶּאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת שֶׁל שְׁטוּת וָשֶׁקֶר שֶׁהֵם זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ.
(ו) וְעַל־כֵּן יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי, פָּסְקָה זֻהֲמָתָן (שבת קמו), כִּי שָׁם זָכוּ כֻּלָּם לִנְבוּאָה, עַל־יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, שֶׁהָיָה מַנְהִיג הָאֲמִתִּי שֶׁלָּהֶם. וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן הַמְדַמֶּה אֶצְלָם, וְזָכוּ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בַּה'. וְעַל־כֵּן פָּסְקָה זֻהֲמָתָן, זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת, כִּי זָכוּ לִשְׁלֵמוּת אֱמוּנָה הַיְשָׁרָה דִּקְדֻשָּׁה עַל־יְדֵי בֵּרוּר הַמְדַמֶּה, שֶׁזָּכוּ עַל־יְדֵי רוּחַ־נְבוּאָה כַּנַּ"ל.
(ז) וְזֶה בְּחִינַת ה דְּהַשִּׁשִׁי, הַנֶּאֱמָר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת פח), שֶׁכָּל הָעוֹלָם הָיָה תָּלוּי עַד שִׁשָּׁה בְּסִיוָן, שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה.
(ח) כִּי עִקָּר חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ לֵידַע שֶׁהָעוֹלָם מְחֻדָּשׁ וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם בִּרְצוֹנוֹ, הוּא תָּלוּי בֶּאֱמוּנָה, כִּי עַל־יְדֵי שֵׂכֶל אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְעַל־כֵּן הָאֶפִּיקוֹרְסִים כּוֹפְרִים בָּזֶה, מֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת בַּשֵּׂכֶל. כִּי עִקָּר חִדּוּשׁ הָעוֹלָם הוּא רַק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, כִּי אָנוּ מַאֲמִינִים בַּה' שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ. כִּי בֶּאֱמֶת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם הָיָה עַל־יְדֵי בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״ג:ד׳): וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה. נִמְצָא שֶׁעִקָּר חִדּוּשׁ הָעוֹלָם תָּלוּי בֶּאֱמוּנָה.
(ט) וְעַל־כֵּן הָיָה הָעוֹלָם תָּלוּי עַד קַבָּלַת הַתּוֹרָה, כִּי אָז זָכוּ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה עַל־יְדֵי רוּחַ־נְבוּאָה כַּנַּ"ל, וְעַל־כֵּן אָז דַּיְקָא נִתְגַּלֶּה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, כִּי עִקָּר חִדּוּשׁ הָעוֹלָם תָּלוּי בֶּאֱמוּנָה כַּנַּ"ל:
(א) ט וְעַל־יְדֵי אֱמוּנָה יִהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם לֶעָתִיד.
(ב) כִּי הִתְקַבְּצוּת הַחֲסָדִים, שֶׁעַל־יָדָם יִהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, בִּבְחִינוֹת (תהלים פט): כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, הוּא עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (שם צב): לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדְּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת – זֶה בְּחִינַת הָאֱמוּנָה, שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּכֹחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לַיְלָה, בְּחִינַת חֲלוֹם לַיְלָה, שֶׁבָּא עַל־יְדֵי הַמְדַמֶּה. וְעַל־יְדֵי־זֶה: לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, הַיְנוּ בְּחִינַת חֶסֶד הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יָדוֹ יִהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם לֶעָתִיד כַּנַּ"ל.
(ג) וְזֶה בְּחִינַת (איכה ג׳:כ״ג): חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ – הַיְנוּ אֱמוּנָה, עַל־יְדֵי־זֶה יִהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, בְּחִינַת: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, בְּחִינַת: לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וְכוּ' כַּנַּ"ל:
(א) י וּכְשֶׁיִּהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם לֶעָתִיד, אָז יִתְנַהֵג הָעוֹלָם עַל־יְדֵי נִפְלָאוֹת, הַיְנוּ עַל־יְדֵי הַשְׁגָּחָה לְבַד, שֶׁהִיא בְּחִינַת נִפְלָאוֹת, שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.
(ב) כִּי חִדּוּשׁ הָעוֹלָם לֶעָתִיד הוּא בִּבְחִינַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כִּי עִקָּר אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת (תהילים קי״א:ו׳): כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ וְכוּ'. כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית, מִשּׁוּם כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גוֹיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם: לִסְטִים־אַתֶּם וְכוּ', עַל־כֵּן פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּרָאָהּ וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁעִקָּר אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא עַל־יְדֵי כֹּחַ מַעֲשָׂיו, עַל־יְדֵי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם.
(ג) וְלֶעָתִיד יְחַדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּבְחִינָה זוֹ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כִּי אָז יִתְגַּלֶּה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל, וְאָז יְחַדֵּשׁ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּבְחִינַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
(ד) וְעִקָּר קְדֻשַּׁת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא, שֶׁשָּׁם הוּא הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, בִּבְחִינַת (דברים י״א:י״ב): תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה; וְלֶעָתִיד, שֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּבְחִינַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, אָז יִתְנַהֵג כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל־יְדֵי הַשְׁגָּחָה לְבַד, כְּמוֹ אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְאָז יִתְבַּטֵּל הַטֶּבַע לְגַמְרֵי, וְיִתְנַהֵג הָעוֹלָם עַל־יְדֵי הַשְׁגָּחָה לְבַד, שֶׁהוּא בְּחִינַת נִפְלָאוֹת, שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.
(ה) וְאָז יִתְעַר שִׁיר חָדָשׁ, בְּחִינַת (תהילים צ״ח:א׳): שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה; הַיְנוּ הַשִּׁיר שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד, שֶׁהוּא נִגּוּן שֶׁל הַשְׁגָּחָה, בְּחִינַת נִפְלָאוֹת, כִּי אָז יִתְנַהֵג הָעוֹלָם עַל־יְדֵי הַשְׁגָּחָה וְנִפְלָאוֹת.
(ו) כִּי יֵשׁ נִגּוּן שֶׁל בְּחִינַת דֶּרֶךְ הַטֶּבַע, וְזֶה בְּחִינַת (שם יט): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂי יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַנִּגּוּן וְהַשִּׁיר שֶׁל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע, שֶׁל תְּכוּנוֹת הַשָּׁמַיִם. הַיְנוּ בְּחִינַת הַשִּׁירִים וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁמְּשַׁבְּחִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הַהַנְהָגָה שֶׁל עַכְשָׁו, שֶׁמַּנְהִיג הָעוֹלָם בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.
(ז) אֲבָל לֶעָתִיד יִתְעַר שִׁיר חָדָשׁ שֶׁל בְּחִינַת נִפְלָאוֹת, בְּחִינַת הַשְׁגָּחָה, כִּי אָז יִהְיֶה הַהַנְהָגָה עַל־יְדֵי הַשְׁגָּחָה לְבַד. וְשִׁיר הֶחָדָשׁ הַזֶּה שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד, הוּא בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט, כָּפוּל, מְשֻׁלָּשׁ, מְרֻבָּע, שֶׁעוֹלֶה ע"ב, בְּחִינַת חֶסֶד, שֶׁעַל־יָדוֹ יִהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם לֶעָתִיד, בְּחִינַת: עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. וְשִׁיר הַזֶּה הוּא בְּחִינַת קוֹל הַנַּ"ל, שֶׁהוּא מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן, שֶׁעַל־יְדֵי קוֹל הַזֶּה יְכוֹלִין לְהוֹכִיחַ, בִּבְחִינַת: הָרֵם כַּשֹּׁפָר קוֹלֶךָ וְהַגֵּד וְכוּ', כַּנַּ"ל.
(ח) נִמְצָא שֶׁעַל־יְדֵי תְּפִלָּה זוֹכִין לַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה בָּאִין לַבְּחִינוֹת קוֹל הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין לְהוֹכִיחַ כַּנַּ"ל. כִּי עַל־יְדֵי תְּפִלָּה הַנַּ"ל נַעֲשִׂין גֵּרִים, וְנִתְגַּלֶּה הַכָּבוֹד, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְפַּשֵּׁט הַנְּבוּאָה. וְעַל־יְדֵי נְבוּאָה זוֹכִין לֶאֱמוּנָה, וְעַל־יְדֵי אֱמוּנָה יִהְיֶה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם לֶעָתִיד. וְחִדּוּשׁ הָעוֹלָם הוּא בִּבְחִינַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ בִּבְחִינַת הַשְׁגָּחָה כְּמוֹ אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְאָז יִתְעַר הַשִּׁיר שֶׁל הַשְׁגָּחָה וְנִפְלָאוֹת, וְשִׁיר הַזֶּה הוּא בְּחִינוֹת קוֹל הַנַּ"ל:
(ט) וְזֶה בְּחִינַת:
(י) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד (בראשּׁיּת מט).
(יא) מְנוּחָה זֶה בְּחִינַת נְבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּבָרוּךְ בֶּן נֵרִיָה (ירמיהו מ״ה:ג׳): וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי – זוֹ נְבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא פ' בא הובא בפירש"יּ שם).
(יב) וְאֶת הָאָרֶץ – הַיְנוּ אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
(יג) וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל – זֶה בְּחִינַת נִגּוּן, בְּחִינַת שִׁיר חָדָשׁ הַנַּ"ל, בְּחִינַת: בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ערכין יא): אֵין יִשָּׂאוּ אֶלָּא לָשׁוֹן שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף; וְעַל־יְדֵי הַנִּגּוּן, בְּחִינַת שִׁיר חָדָשׁ, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְתַּקֵּן הָרֵיחַ כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, בְּחִינַת (איכה ד׳:כ׳): רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'. וְזֶהוּ:
(יד) וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד – זֶה בְּחִינַת מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (רות ד׳:י״ד): בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל וְכוּ' וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד. וְזֶה בְּחִינַת לְמַס – בְּחִינַת מִסְמוּס, שֶׁמְּמַסְמְסִין בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָרֵיחַ נוֹדֵף. כִּי עַל־יְדֵי בְּחִינוֹת הַנַּ"ל נִתְתַּקֵּן הָרֵיחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ כַּנַּ"ל:
(א) יא וְזֶה בְּחִינַת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, כִּי בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה אָז הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין וּמִשְׁפָּט, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא, וְעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין כָּל הַחִיּוּת שֶׁל הַסִּטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁיָּנַק מִדַּעַת וּמִתְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
(ב) וְזֶה בְּחִינַת (תהלים פא): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב. חֹק לִשָּׁנָא דִּמְזוֹנָא, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה (ביצה טז), הַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיאִין כָּל הַמָּזוֹן וְהַחִיּוּת מֵהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, כִּי הוּא מֻכְרָח לְהוֹצִיא וּלְהָקִיא הַכֹּל עַל־יְדֵי בְּחִינַת מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב, הַיְנוּ עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא בִּבְחִינַת דִּין וּמִשְׁפָּט, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת מַטֵּה עֹז, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה הוּא מֵקִיא כָּל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּלַע מִן הַדַּעַת וּמִתְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל.
(ג) וְזֶה בְּחִינַת תִּשְׁרֵי, בְּחִינַת: אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם (תהילים ע״ד:י״ג), יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים – רָאשֵׁי־תֵבוֹת הוּא צֵרוּף תִּשְׁרֵי. וְאָז, כְּשֶׁמַּחֲזִיר קְדֻשַּׁת הַדַּעַת שֶׁבָּלַע, אָז הַדַּעַת וְהַמֹּחַ בִּשְׁלֵמוּת. וְזֶהוּ בְּחִינַת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה; רֹאשׁ דַּיְקָא, בְּחִינַת תִּקּוּן הָרֹאשׁ וְהַמֹּחַ עַל־יְדֵי מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל.
(ד) וּכְשֶׁמּוֹצִיאִין מֵהַסִּטְרָא־אָחֳרָא מַה שֶׁבָּלַע, אָז מוֹצִיאִין גַּם עַצְמוּת חִיּוּתוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת גֵּרִים. וְזֶהוּ בְּחִינַת תִּשְׁרֵי, בְּחִינַת (שמות כ״ג:ט׳): וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם וְכוּ' – סוֹפֵי־תֵבוֹת תִּשְׁרֵי. וְעַל־יְדֵי גֵּרִים נִתְגַּלֶּה הַכָּבוֹד, וְנִתְפַּשֵּׁט הַנְּבוּאָה, וְנִתְתַּקֵּן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, וְנִתְבַּטֵּל אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת.
(ה) וְזֶה בְּחִינוֹת תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים. תְּקִיעָה זֶה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד, בִּבְחִינַת (ישעיהו כ״ב:כ״ג): וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד. תְּרוּעָה זֶה בְּחִינַת רוּחַ־נְבוּאָה, בִּבְחִינַת (במדבר כ״ג:כ״א): ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ: וּשְׁכִינַת מַלְכֵיהוֹן בְּהוֹן: הַיְנוּ הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, בְּחִינַת נְבוּאָה. שְׁבָרִים זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת, בִּבְחִינַת (שמות כ״ג:כ״ד): שַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם, (כמובא בתי' י"ח ובתי' כ"א), הַיְנוּ בְּחִינַת בִּטּוּל אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת וְתִקּוּן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, בְּחִינַת (תהילים קמ״ה:ט״ו): עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. וְעַל־יְדֵי אֱמוּנָה זוֹכִין לְחִדּוּשׁ הָעוֹלָם.
(ו) וְזֶה בְּחִינַת תִּשְׁרֵי. כִּי בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם (ר"ה י:), וְחִדּוּשׁ הָעוֹלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת הַשְׁגָּחָה, וְזֶה בְּחִינַת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, בִּבְחִינַת: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְכוּ'. וְאָז יִתְעַר שִׁיר חָדָשׁ כַּנַּ"ל, וְזֶה בְּחִינוֹת תִּשְׁרֵי, בִּבְחִינַת (שיר השירים ד׳:ח׳): תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה:
(א) יב וְזֶה בְּחִינַת הָרֵאָה. כְּשֶׁמֶּזֶג הָרֵאָה בִּשְׁלֵמוּת, נִמְצָאִין בָּהּ כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל,
(ב) כִּי זֶה הַבַּעַל־כֹּחַ הַנַּ"ל, שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיא כָּל הַקְּדֻשָּׁה מֵהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, בְּחִינַת: וַיַעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, הוּא בְּחִינַת צִיר נֶאֱמָן לְשׁוֹלְחָיו, כִּי הוּא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְזֶה בְּחִינַת הָרֵאָה, בִּבְחִינַת (משלי כה): כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר כֵּן צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו; וְצִנָּה וּקְרִירוּת הוּא בְּחִינַת הָרֵאָה, כִּי הָרֵאָה מְקָרֵר חֲמִימוּת הַגּוּף. כִּי אִלְמָלֵא כַּנְפֵי רֵאָה דְּנָשְׁבִין עַל לִבָּא, הֲוֵי לִבָּא אוֹקִיד כָּל גּוּפָא (תקון י"ג, דף כז:).
(ג) שְׁלֵמוּת הַדַּעַת הַנַּ"ל הוּא בִּבְחִינַת הָרֵאָה, כִּי עִקָּר הַדַּעַת וְהַמֹּחִין הוּא עַל־יְדֵי שַׁמְנוּנִית הַגּוּף. כִּי הַשֵּׂכֶל דּוֹלֵק כְּמוֹ נֵר עַל־יְדֵי שַׁמְנוּנִית הַגּוּף, וְהָרֵאָה הִיא מַעֲלָה שַׁמְנוּנִית הַגּוּף אֶל הַמֹּחַ עַל־יְדֵי הַנְּשִׁימָה שֶׁל הָרֵאָה. גַּם עַל־יְדֵי הַנְּשִׁימָה נִתְקַיֵּם כָּל הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁל הַגּוּף, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה עִקָּר קִיּוּם הַשֵּׂכֶל. וְעַל־כֵּן נִקְרָאִין הַמֹּחִין נְשָׁמָה, בִּבְחִינַת (איוב ל״ב:ח׳): וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם; כִּי עִקָּר הַמֹּחַ וְהַדַּעַת – עַל־יְדֵי הַנְּשִׁימָה כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (משלי כ׳:כ״ז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא נֵר דּוֹלֵק עַל־יְדֵי הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁבַּגּוּף, שֶׁמִּתְקַיְּמִין וְעוֹלִין אֶל הַמֹּחַ עַל־יְדֵי הַנְּשִׁימָה שֶׁל הָרֵאָה. נִמְצָא שֶׁעִקָּר קִיּוּם הַדַּעַת – עַל־יְדֵי הָרֵאָה.
(ד) גֵּרִים הַנַּ"ל זֶה בְּחִינַת: הֶבֶל נָחֵת הֶבֶל סָלֵק, הַנֶּאֱמָר בְּהָרֵאָה, כַּמּוּבָא (בת"ז תי' ס"ט דף צו.). כִּי יֵשׁ הֲבָלִים בָּעוֹלָם, שֶׁהֵם בְּחִינַת (ירמיה י נא): הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים, הַיְנוּ הַבְלֵי עוֹלָם שֶׁל שְׁטוּת. וּכְשֶׁמְּקַבְּלִין אֵלּוּ הֲבָלִים וּמַכְנִיסִין אוֹתָם בְּתוֹךְ תּוֹרָה וּתְפִלָּה, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם הֲבָלִים דִּקְדֻשָּׁה, זֶה בְּחִינַת גֵּרִים. כִּי מֵהֶבֶל מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים נַעֲשֶׂה הֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה, שֶׁזֶּה הוּא בְּחִינַת גֵּרִים. וְזֶה בְּחִינַת: הֶבֶל נָחֵת הֶבֶל סָלֵק, הַנֶּאֱמָר בְּהָרֵאָה, שֶׁמְּקַבֶּלֶת הֶבֶל וּמוֹצִיאַת הֶבֶל, הַיְנוּ בְּחִינַת גֵּרִים הַנַּעֲשִׂין עַל־יְדֵי שֶׁמְּקַבְּלִין הֲבָלִים שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁהֵם בְּחִינַת הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים, וּמַעֲלִין אוֹתָן לִבְחִינַת הֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּתְפִלָּה כַּנַּ"ל.
(ה) הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד הַנַּ"ל זֶה בְּחִינַת (משלי ג׳:ט׳): כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנְךָ – אַל תִּקְרֵי מֵהוֹנְךָ, אֶלָּא מִגְּרוֹנְךָ, וְהַגָּרוֹן יוֹצֵא מֵהָרֵאָה.
(ו) הִתְפַּשְׁטוּת הַנְּבוּאָה הַנַּ"ל, זֶה בְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁל כַּנְפֵי רֵאָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ־נְבוּאָה, בְּחִינַת (שמואל ב כג): רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי.
(ז) תִּקּוּן הַמְדַמֶּה הוּא בִּבְחִינַת הָרֵאָה, כִּי שֵׁנָה וְדִמְיוֹן הוּא תָּלוּי בְּהָרֵאָה, כִּי עִקָּר שֵׁנָה וְדִמְיוֹן הוּא עַל־יְדֵי קַר וָלַח. וְעַל־כֵּן בְּעֵת הַגְּשָׁמִים אָז נוֹפֵל שֵׁנָה עַל הָאָדָם, וְהָרֵאָה הִיא קַר וָלַח, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה בָּא שֵׁנָה וְדִמְיוֹן, הַיְנוּ הַדִּמְיוֹנוֹת הַבָּאִין לָאָדָם בָּעֵת הַשֵּׁנָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה.
(ח) חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בִּבְחִינַת הָרֵאָה, זֶה בְּחִינַת (תהילים ק״ד:ל׳): תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה, בְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁל כַּנְפֵי רֵאָה. וְהַחִדּוּשׁ הָעוֹלָם הוּא בִּבְחִינַת הַשְׁגָּחָה, בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְזֶה בְּחִינַת הָרֵאָה, בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין מט): לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רֵאָה שֶׁמְּאִירַת אֶת הָעֵינַיִם – זֶה בְּחִינַת: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ וְכוּ', הַנֶּאֱמָר בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשְׁגָּחָה כַּנַּ"ל.
(ט) נִגּוּן וְשִׁיר חָדָשׁ הַנַּ"ל בִּבְחִינַת הָרֵאָה, זֶה בְּחִינַת: קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשׂךְ, כַּשֹּׁפָר הָרֵם קוֹלֶךָ. וְהַגָּרוֹן הוּא הָרֵאָה כַּנַּ"ל, וְשָׁם הוּא בְּחִינַת הַנִּגּוּן כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת כַּשֹׁפָר וְכוּ' כַּנַּ"ל.
(י) תִּקּוּן הָרֵיחַ וְהַיִּרְאָה, שֶׁהוּא מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא, שֶׁנִּתְתַּקֵּן עַל־יְדֵי כָּל בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, הוּא בִּבְחִינַת הָרֵאָה, כִּי צֵרוּף הָרֵאָה הוּא סוֹפֵי־תֵבוֹת: ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר (תהילים כ״ג:א׳). ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר, זֶה בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא, וְזֶהוּ: לֹא אֶחְסָר – בְּחִינַת (שם לד): כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, הַיְנוּ בְּחִינַת יִרְאָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת רֵיחַ, שֶׁהוּא מְזוֹנָא דְּנִשְׁמְתָא כַּנַּ"ל:
(א) וְזֶה פֵּרוּשׁ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן: אָמַר: מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֲוֵי, תְּלָתָא פַּרְסִי. אֵזִיל וְאִעֲקַר טוּרָא בַּת תְּלָתָא פַּרְסִי, וְאִשְׁדִי עֲלַיְהוּ. עֲקַר טוּרָא בַּת תְּלָתָא פַּרְסִי, וְאוֹתְבֵהּ אַרֵישֵׁהּ. אַיְתִי עֲלֵהּ קוּמְצָא וּנְקָבוּהָ, וְנָחֵת עֲלֵהּ אַצַּוָּארֵהּ. בְּעָא לְמִשְׁלְפֵּהּ, מְשַׁכוּהָ שִׁנֵּהּ לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא. מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוֵי, עֲשַׂר אַמִּין. שְׁקַל נַרְגָּא בַּת עֲשַׂר אַמִּין, וּשְׁוַר עֲשַׂר אֲמִּין, וּמַחְיֵהּ בְּקַרְסֻלֵּהּ, וּקְטַלֵהּ (ברכות נד:):
(ב) כִּי עוֹג הָיָה אֲחִיזָתוֹ בְּיָמִין, כַּמּוּבָא (זוהר חוקת דף קפד), וְהָיָה יוֹנֵק מִבְּחִינַת הַדַּעַת דִּקְדֻשָּׁה, כִּי מִסִּטְרָא דִּימִינָא מֹחָא חִוָּרָא כְּכַסְפָּא (תי' ע' דף קיח), וְעַל־כֵּן רָצָה לְהִתְגַּבֵּר עַל יִשְׂרָאֵל. וְזֶה שֶׁאָמַר: מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֲוֵי, תְּלָתָא פַּרְסִי.
(ג) מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל – זֶה בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַמַּחֲנֶה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת (דברים כ״ג:ט״ו): וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. וְעִקָּר קְדֻשַּׁת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל הוּא עַל־יְדֵי שְׁמִירָה מִתַּאֲוַת נִאוּף, מִבְּחִינַת מִקְרֵה־לַיְלָה, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בַּפָּרָשָׁה. וְעִקָּר הַשְּׁמִירָה מִתַּאֲוָה זוֹ הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינוֹת תְּלָתָא פַּרְסִי, הַיְנוּ תְּלַת מֹחִין, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הוּא מְחִצָּה פְּרוּסָה בִּפְנֵי תַּאֲוָה זוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ:
(ד) מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֲוֵי, תְּלָתָא פַּרְסִי – הַיְנוּ עִקָּר הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיוּ קְדוֹשִׁים מִתַּאֲוָה זוֹ, מִמִּקְרֵה־לַיְלָה, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת תְּלָתָא פַּרְסִי, הַיְנוּ תְּלַת מֹחִין, שֶׁהֵם מְחִצָּה פְּרוּסָה בִּפְנֵי הַתַּאֲוָה הַהִיא כַּנַּ"ל.
(ה) אֵזִיל וְאִעֲקַר טוּרָא בַּת תְּלָתָא פַּרְסִי, וְאִשְׁדִי עֲלַיְהוּ. טוּרָא זֶה בְּחִינַת הַתְּפִלָּה, בִּבְחִינַת: וַהֲבִיאוֹתִים־אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי. וְזֶהוּ בַּת תְּלָתָא פַּרְסִי, כִּי הַתְּפִלָּה נִמְשֶׁכֶת גַם־כֵּן מִשָּׁלֹֹשׁ הַמֹּחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת מְחִצּוֹת פְּרוּסוֹת, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ שְׁלֹשָׁה מִינֵי רַחֲמָנוּת, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת בַּיּוֹם כַּנַּ"ל.
(ו) הַיְנוּ שֶׁהַסִּטְרָא־אָחֳרָא שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְנִיקָה מִן הַדַּעַת, חַס וְשָׁלוֹם, בְּחִינַת עוֹג, הִיא רוֹצָה לַעֲקֹר, חַס וְשָׁלוֹם, תְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, לְהַמְשִׁיכָם אֲלֵיהֶם וּלְבָלְעָם, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: וְאִשְׁדִי עֲלַיְהוּ, כִּי עִקָּר רְצוֹנוֹ הוּא רַק לְהַמְשִׁיךְ אֵלָיו תְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל לְהִתְאַחֵז בָּהֶם, אֲבָל אַחַר־כָּךְ כְּשֶׁהֵם אֶצְלוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי מְרֻצֶּה לַחֲזֹר וּלְהַשְׁלִיכָם עַל יִשְׂרָאֵל, כִּי מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָנַק מֵהֶם, אֲזַי אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא מֵעַצְמוֹ מַחֲזִיר וּמַשְׁלִיכָם לְיִשְׂרָאֵל, עֲדַיִן הֵם פְּגוּמִים, עַל־יְדֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יְנִיקָה מֵהֶם, כִּי רַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי כַּנַּ"ל. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁהוּא יוֹנֵק, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהָרַחֲמָנוּת וּמִתְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא נוֹתְנָם מֵעַצְמוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אַף־עַל־פִּי־כֵן הֵם פְּגוּמִים עַל־יְדֵי אֲחִיזָתוֹ בָּהֶם כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמַר: וְאִשְׁדִי עֲלַיְהוּ, כִּי אַחַר־כָּךְ שֶׁיַּעַקְרֵם וְיִבְלָעֵם, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רוֹצֶה לַחֲזֹר וּלְהַשְׁלִיכָם לְיִשְׂרָאֵל, כִּי כְּבָר הֵם פְּגוּמִים עַל־יָדוֹ כַּנַּ"ל. [כִּי מֵאַחַר שֶׁהַסִּטְרָא־אָחֳרָא לֹא נִכְנַעַת, רַק מֵעַצְמָהּ הִיא מַחְזֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל, עַל־כֵּן הֵם פְּגוּמִים; אֲבָל כְּשֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּעַל־כָּרְחוֹ עַל־יְדֵי מַטֵּה עֹז כַּנַּ"ל, אֲזַי הַסִּטְרָא־אָחֳרָא נִכְנַעַת לְגַמְרֵי, וְאָז חוֹזֵר הַכֹּל אֶל הַקְּדֻשָּׁה בִּשְׁלֵמוּת, וְהָבֵן – נִרְאֶה לִי].
(ז) אָזַל עָקַר טוּרָא בַּת תְּלָתָא פַּרְסִי וְאוֹתְבֵהּ בְּרֵישֵׁהּ – הַיְנוּ שֶׁהִתְגַּבֵּר וְעָקַר תְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בְּחִינַת טוּרָא בַּת תְּלָתָא פַּרְסִי כַּנַּ"ל. וְאוֹתְבֵהּ בְּרֵישֵׁהּ – שֶׁהִמְשִׁיךְ הַתְּפִלּוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת דַּעַת וְרַחֲמִים, לְתוֹךְ הָרֹאשׁ וְהַמֹּחַ שֶׁלּוֹ, שֶׁזֶּה בְּחִינוֹת: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, כַּנַּ"ל.
(ח) אַיְתִי קוּמְצָא – זֶה בְּחִינוֹת הַתְּפִלָּה שֶׁל הַבַּעַל־כֹּחַ, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קִמּוּץ וְדִין, בְּחִינוֹת מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל.
(ט) וּנְקָבוּהָ – זֶה בְּחִינַת: נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָו (חבקוק ג׳:י״ד). כִּי עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קִמּוּץ וְדִין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מַטֵּה עֹז, עַל־יָדָהּ מְשַׁבְּרִין וּמַכְנִיעִין אוֹתוֹ כַּנַּ"ל. כִּי הִיא עוֹמֶדֶת בְּבֵית־הַבְּלִיעָה שֶׁלּוֹ, בִּבְחִינַת: בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז. וְזֶהוּ:
(י) וְנָחֵת אַצַּוָּארֵהּ – שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּצַוָּארוֹ, בִּבְחִינַת בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז, כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ:
(יא) בְּעָא לְמִשְׁלְפֵהּ – כִּי הוּא מֻכְרָח לְהוֹצִיא וּלְהָקִיא כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הַתְּפִלּוֹת וְהַדַּעַת שֶׁבָּלַע, בִּבְחִינַת: חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ
(יב) מְשָׁכוּהָ שִׁנֵּהּ וְכוּ' – כִּי לֹא דַּי שֶׁהוּא מֵקִיא וּמוֹצִיא קְדֻשַּׁת תְּפִלַּת יִשְׂרָאֵל וְכוּ', אַף גַּם מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל; הַיְנוּ שֶׁמֻּכְרָח לְהוֹצִיא עַצְמוּת חִיּוּתוֹ מַמָּשׁ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת גֵּרִים. וְזֶהוּ בְּחִינַת: מְשָׁכוּהָ שִׁנֵּהּ, בְּחִינַת: מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן (שיר השירים ה׳:י״ד), הַיְנוּ שֶׁמֻּכְרָח לְהוֹצִיא עַצְמוּת חִיּוּתוֹ מִתּוֹךְ קִרְבּוֹ וּמֵעָיו, בִּבְחִינַת: מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל, בְּחִינַת: רְדֵה בְּקֶרֶב אוֹיְבֶיךָ, כַּנַּ"ל.
(יג) מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוֵי, עֲשַׂר אַמִּין – מֹשֶׁה הוּא בְּחִינַת נְבוּאָה, כִּי מֹשֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים. וְזֶה בְּחִינַת עֲשַׂר אַמִּין, בְּחִינַת עֲשָׂרָה מַדְרֵגוֹת שֶׁל נְבוּאָה. כִּי עַל־יְדֵי מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל שֶׁעַל־יָדוֹ נִתְגַּלֶּה הַכָּבוֹד כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין לִנְבוּאָה כַּנַּ"ל.
(יד) שְׁקַל נַרְגָּא בַּת עֲשַׂר אַמִּין – נַרְגָּא זֶה בְּחִינַת כְּלֵי־מְלָאכָה שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְזֶהוּ: בַּת עֲשַׂר אַמִּין – בְּחִינַת עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלֵי־מְלָאכָה שֶׁל מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית. כִּי עַל־יְדֵי נְבוּאָה זוֹכִין לֶאֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, שֶׁהֵם כְּלֵי־מְלָאכָה שֶׁל מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית. כִּי עַל־יְדֵי אֱמוּנָה מַאֲמִינִים בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל־יְדֵי אֱמוּנָה זוֹכִין לְחִדּוּשׁ הָעוֹלָם שֶׁלֶּעָתִיד, וְאָז יִתְעַר שִׁיר חָדָשׁ הַנַּ"ל. וְזֶהוּ:
(טו) וּשְׁוַר עֲשַׂר אַמִּין – זֶה בְּחִינַת הַשִּׁיר שֶׁלֶּעָתִיד, שֶׁהוּא שִׁיר פָּשׁוּט וְכוּ', שֶׁהוּא יוּד אוֹתִיּוֹת, בְּחִינַת עֲשַׂר אַמִּין. וְזֶהוּ: וּשְׁוַר – זֶה בְּחִינַת (שיר השירים ב׳:ח׳): מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. הָרִים וּגְבָעוֹת הֵם בְּחִינַת רֵיחוֹת, בִּבְחִינַת (שם ד): אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה, הַיְנוּ הָרֵיחוֹת הַגְּדֵלִים בַּגָּן עַל־יְדֵי קוֹל הַנִּגּוּן, שֶׁהוּא מַשְׁקֶה אֶת הַגָּן כַּנַּ"ל.
(טז) וְזֶה בְּחִינַת: מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ וְכוּ' – זֶה בְּחִינַת הַנִּגּוּן הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יָדוֹ גְּדֵלִים הָרֵיחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת הָרִים וּגְבָעוֹת. וְזֶהוּ מְדַלֵּג וְכוּ' – זֶה בְּחִינַת הַמִּדּוֹת שֶׁל הַנִּגּוּן, שֶׁקּוֹרִין "מָאסִין", שֶׁהֵם נַעֲשִׂין עַל־יְדֵי דִּלּוּג וּקְפִיצָה עַל הַנִּימִין שֶׁבַּכִּנּוֹר. וְזֶהוּ בְּחִינַת וּשְׁוַר עֲשַׂר אַמִּין, הַיְנוּ בְּחִינַת הַנִּגּוּן הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת: מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי עַל־יְדֵי בְּחִינוֹת הַנַּ"ל זוֹכִין לְזֶה הַנִּגּוּן. וְזֶה הַנִּגּוּן הוּא בְּחִינַת הַקּוֹל הַנַּ"ל, בְּחִינַת קוֹל יַעֲקֹב, שֶׁהוּא מַכְנִיעַ עָקֵב דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, וְזֶהוּ:
(יז) וּמַחְיֵהּ בְּקַרְסֻלֵּהּ וּקְטַלֵהּ – שֶׁהִכָּה וְהִכְנִיעַ עָקֵב דְּסִטְרָא־אָחֳרָא עַל־יְדֵי בְּחִינַת קוֹל הַנִּגּוּן הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת קוֹל יַעֲקֹב, שֶׁהוּא מַכְנִיעַ עָקֵב דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, בִּבְחִינַת: וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, כַּנַּ"ל:
(א) וְזֶה פֵּרוּשׁ: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר.
(ב) תִּקְעוּ – זֶה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד, בְּחִינַת: וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָּבוֹד.
(ג) בַחֹדֶשׁ – זֶה בְּחִינַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, בְּחִינַת שִׁיר חָדָשׁ הַנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת שׁוֹפָר, בְּחִינַת הָרֵם כַּשֹּׁפָר קוֹלֶךָ כַּנַּ"ל.
(ד) וְהָדַר מְפָרֵשׁ אֵיךְ זוֹכִין עַל־יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקְעוּ, לִבְחִינַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, בְּחִינַת שִׁיר חָדָשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר –
(ה) וְזֶהוּ: בַּכֶּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ.
(ו) בַּכֶּסֶא – זֶה בְּחִינַת נְבוּאָה, בְּחִינַת (בראשית י״ח:י״ז): הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת נְבוּאָה, בְּחִינַת (עמוס ג׳:ז׳): כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקִים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.
(ז) לְיוֹם חַגֵּנוּ – הוּא רֹאשׁ־הַשָּׁנָה. זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁנִּתְתַּקֵּן עַל־יְדֵי תִּקּוּן כֹּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חַג, בִּבְחִינַת (ישעיהו מ״ד:י״ג): וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ. יְתָאֳרֵהוּ – הַיְנוּ תְּאָרִים וּשְׁבָחִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה, כִּי כָּל הַתְּאָרִים וְהַשְּׁבָחִים שֶׁאָנוּ מְדַמִּין אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ הֵם בִּבְחִינַת הַמְדַמֶּה.
(ח) כִּי בִּפְנִימִיּוּת הַשֵּׂכֶל הוּא יִתְבָּרַךְ מֻפְשָׁט לְגַמְרֵי מִכָּל הַשְּׁבָחִים וְהַתְּאָרִים. נִמְצָא שֶׁכָּל הַשְּׁבָחִים וְהַתְּאָרִים הֵם בִּבְחִינַת הַמְדַמֶּה. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁהַמְדַמֶּה מְבֹרָר וּמְתֻקָּן, אָז יְכוֹלִים לְסַדֵּר שְׁבָחִים וּתְאָרִים לוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי כְּשֶׁאֵין הַמְדַמֶּה מְתֻקָּן, אֲזַי אֵין יוֹדְעִים כְּלָל לְתָאֵר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, בִּשְׁבָחִים וּתְאָרִים, כִּי כָּל הַשְּׁבָחִים וְהַתְּאָרִים הֵם בִּבְחִינַת הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל.
(ט) וְזֶה בְּחִינַת חַג, בְּחִינַת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ. וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְתַּקֵּן הָאֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה. כִּי עִקָּר רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, שֶׁאָז הוּא חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, כִּי בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם, הוּא תָּלוּי בֶּאֱמוּנָה כַּנַּ"ל. וְזֶה:
(י) בַּכֶּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ – כִּי עִקָּר תִּקּוּן הַמְדַמֶּה וְהָאֱמוּנָה הִיא עַל־יְדֵי נְבוּאָה כַּנַּ"ל. וְעַל־כֵּן רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, עִקָּר רֹאשׁ־הַשָּׁנָה תָּלוּי בְּסִיוָן, שֶׁהוּא קַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִתְתַּקֵּן הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל. וְעַל־יְדֵי תִּקּוּן הַמְדַמֶּה וְהָאֱמוּנָה, שֶׁנִּתְתַּקֵּן עַל־יְדֵי נְבוּאָה, בְּחִינַת: בַּכֶּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ – עַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין לִבְחִינַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, בְּחִינַת שִׁיר חָדָשׁ הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר. וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד, בְּחִינַת תִּקְעוּ כַּנַּ"ל. כִּי עַל־יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד זוֹכִין לְהִתְפַּשְּׁטוּת הַנְּבוּאָה וְכוּ' כַּנַּ"ל.
(יא) וּכְלַל כָּל הַבְּחִינוֹת הָאֵלּוּ נַעֲשִׂין עַל־יְדֵי בְּחִינַת כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל, כַּנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל, כַּנַּ"ל:
(1) “Tik’u (Sound) the shofar at the moon’s renewal, when [the moon is] covered over on our festive day. For it is a statute for Israel, a judgment unto the Lord of Yaakov.” (Psalms 81:4-5)
(2) Although tokhachah (moral guidance and reproof) is extremely important, and it is incumbent upon every Jew to reprove his fellow Jew when he sees him acting incorrectly, as it is written (Leviticus 19:17), “You shall surely reprove your fellow,” nevertheless, not everyone is fit to offer moral guidance. As Rabbi Akiva said: I doubt if there is anyone in this generation who is capable of giving reproof (Arakhin 16b). And if Rabbi Akiva said this in his era, then it is all the more so now, in this current era.
(3) When the one who gives moral guidance is unfit to give it, not only does he not help with his reproof, but he even causes the souls which hear it to raise a bad odor. For his reproof arouses the stench of the wicked deeds and bad traits of the people he reproves.
(4) This is akin to when something that has an unpleasant odor is at rest. As long as we don’t move the object, the foul odor is undetected. But when one starts to move that object, the stench is stirred up. Likewise the reproof given by someone who is unfit to give it; it moves and stirs the stench of the wicked deeds and bad traits of the people he reproves. He causes them to raise a bad odor and, through this, weakens their souls. Consequently, the flow of bounty is suspended from all the worlds which are dependent upon these souls.
(5) This is because the soul mainly nourishes from scent, as our Sages, of blessed memory, taught: From where is it derived that we recite a blessing over fragrances? It is stated: “Let every soul praise God” (Psalms 150:6). From what does the soul derive pleasure but the body does not? You have to say it is fragrance (Berakhot 43b). Therefore, on account of this reprover who causes them to raise a bad odor, the souls, whose nourishment is from scent, are weakened. The flow of bounty to all the worlds which are dependent upon them is then automatically suspended.
(6) But when the one giving the moral guidance is fit to give it, then, on the contrary, he enhances and gives the souls a pleasant scent through his reproof. This is because the reproof must resemble Moshe’s reproof of the Jews over the incident of the [Golden] Calf. Through his reproof he gave them a pleasant scent, as in “my nard gave forth its fragrance” (Song of Songs 1:12), which was said in reference to the incident of the Calf. It does not say “leave behind” but “gave forth,” as Rashi expounds there and as our Sages, of blessed memory, taught in the Talmud (Shabbat 88b).
(7) Moshe’s reproof over the incident of the Calf gave them an added pleasant scent, which is sustenance for the soul. For the soul nourishes mainly from scent. Through his voice, the one fit to offer moral guidance gives the souls a pleasant scent, i.e., spiritual sustenance.
(8) There is sustenance for the soul and sustenance for the body. The body’s sustenance weakens the soul’s sustenance. This is because the body’s sustenance—i.e., through eating and drinking—raises the heel of the Other Side, as in “eating my bread has raised the heel over me” (Psalms 41:10). Through eating, the heels and the feet are strengthened, as in “Eat well and it will be noticeable in the feet” (Shabbat 152a). And then, as a result of the aikev (heel) of the Other Side growing strong, God forbid, the aikev of holiness—the aspect of “Aikev (the end product of) humility is fear of God” (Proverbs 22:4), which corresponds to scent, as in “He will be imbued with the scent of the fear of God” (Isaiah 11:3), namely, spiritual sustenance—becomes weak, God forbid.
(9) The rectification for this is brought about through the concept of voice. For the voice waters the garden in which all the scents and fears grow, as in “A river issues from Eden to water the garden” (Genesis 2:10). “A river issues from Eden” alludes to the voice, as in “the rivers raise up their voice” (Psalms 93:3). And this is the concept of “I heard Your voice in the garden and I was afraid” (Genesis 3:10). It is this voice watering the garden that causes all the scents/fear of God—i.e., sustenance for the soul—to grow there.
(10) This voice subdues the heel of the Other Side, for it is the concept of “The voice is the voice of Yaakov” (Genesis 27:22). Yaakov therefore attained the concept of scent, as in “See, my son’s fragrance is like the scent of a field” (ibid. :27). This was said of yaAKoV, who subdues the AKeiV of the Other Side, as in “his hand holding on to Esav’s akeiv (heel)” (Genesis 25:26).
(11) And this voice is the voice of the fit reprover, as in “raise your voice like a shofar and tell My people of their transgression” (Isaiah 58:1). One who would reprove the Jewish people and tell them of their transgression and wrongdoing must possess this voice so as not to cause them to raise a bad odor by arousing their sins. He must therefore possess this voice, because through this voice—which waters the garden and causes all the scents to grow—he enhances them and gives them a pleasant scent.
(12) This is the meaning of “raise your voice ka’shophar (like a shofar).” Specifically “like a shofar,” because this voice which waters the garden, the aspect of “A river flows from Eden,” corresponds to the voice of the melody of the song destined to burst forth in the Future when He renews His world—i.e., the simple-twofold-threefold-fourfold song. This is Ka’ShoPhaR, the first letters of Pashut-Kaful-Sh’loosh-Ravua. This is the Song of the Future, the voice that waters the garden; the specific voice through which he is able to give reproof. Thus, this is “raise your voice like a shofar”—specifically ka’shophar.
(13) And this is the meaning of “they draw a thread of lovingkindness over him,” which is said in reference to one who is fit to offer moral guidance, as our Sages, of blessed memory, taught (Tamid 28a) : Whoever reproves his fellow Jew for the sake of God, they draw a thread of lovingkindness over him, as it is stated: “He who reproves a person will later find favor” (Proverbs 28:23).
(14) “A thread of lovingkindness” signifies that strands have been wound and twisted and made into a thread. These are the strings upon which this melody and Song of the Future will be played. They number seventy-two, corresponding to the Holy Name Y-YH-YHV-YHVH—the simple-twofold-threefold-fourfold song, as brought in the Tikkunim (Tikkuney Zohar # 21, p.51b)—which [likewise] has a total value of seventy-two. And the Song of the Future, when He renews His world, will be played upon these strings, as in “The world will be built on lovingkindness” (Psalms 89:3), for the simple-twofold-threefold-fourfold song is destined to burst forth then.
(15) Thus, this is the meaning of “a thread of lovingkindness” mentioned in connection with the fit reprover; it refers to the thread made from the strings upon which this song will be played when the world is renewed, the concept of “The world will be built on lovingkindness.” And this is the meaning of “a thread of lovingkindness is drawn over him.” The drawing signifies drawing on and plucking the strings in order to play the aforementioned song on them. It follows that with his voice, the one fit to offer moral guidance gives the souls a pleasant scent, as mentioned above.
(1) 2. The only way to attain this aforementioned voice is through prayer. The essence of prayer is compassion and entreaty (as explained in Avot 2:13). And compassion depends mainly upon daat (unitive knowledge and awareness of God), as it is written, “They will do nothing evil or destructive anywhere on My sacred mountain, for the earth will be filled with daat, as water covers the seabed” (Isaiah 11:9). In the Future, daat will increase. There will then be no destruction or cruelty, for daat will bring to the proliferation of compassion, which depends primarily upon daat.
(2) But sometimes, when [evil forces of] the Other Side feed on the compassion, they draw it to themselves and thereby diminish our compassion. And even the little compassion which remains is an aspect of cruelty. As a result of their feeding on the compassion, it spoils and turns into cruelty, for “the compassion of the wicked is cruelty” (Proverbs 12:10). Consequently, even the little compassion we retain resembles cruelty, having been spoiled as a result of the Other Side’s feeding on compassion, God forbid.
(3) {“Even sea-serpents offer ShaD (the teat) to suckle their young; [but] the daughter of my people has become cruel, like ostriches of the wilderness” (Lamentations 4:3) .} This is the concept of “Even sea-serpents offer ShaD”—alluding to the compassion of the Other Side, the concept of “like ShoD (disaster) from ShaDai (the Almighty)” (Isaiah 13:6). ShaDai signifies holy compassion, as in “May El Shadai (God Almighty) grant you compassion” (Genesis 43:14). This refers to prayer, which is SiDuD (rearrangement) of the celestial order. But on account of “ShoD from ShaDai”—i.e., the compassion of the Other Side, the concept of “Even sea-serpents offer ShaD”—“my people has become cruel.” Because they feed on compassion, even the little compassion we retain becomes flawed and turns into cruelty.
(4) And when compassion spoils and turns into cruelty, daat becomes flawed, as in: Whoever gets angry, his wisdom leaves him (Pesachim 66b). Daat diminishes, and turns into constricted mentalities. Then, the Other Side feeds on the flawed daat, God forbid, as in “Now the Serpent was cunning” (Genesis 3:1). This refers to daat of the Other Side. It feeds on the fallen holy daat, which has become flawed on account of cruelty and anger.
(5) This, in turn, leads to immoral desire, God forbid. For the mind is a barrier deployed against this desire. Thus, a person does not sin unless a spirit of foolishness enters him (Sotah 3a) [and flaws his daat, God forbid]. But when the mind and daat are whole, this protects against this desire.
(6) For there are three mentalities, each one a barrier deployed against this desire. And from these three mentalities three types of compassion are generated. For there are three types of compassion, as alluded to by that which our Sages, of blessed memory, taught concerning the verse: “that you will not deal falsely with me, or my children, or my grandchildren” (Genesis 21:23)—thus is the extent of a father’s compassion for a child (Bereishit Rabbah 54:2 and Rashi on the verse). These allude to three types of compassion, which are generated from the three mentalities, because the mind of the son derives from the mind of the father (Tikkuney Zohar #18, p. 35a).
(7) This is also the concept of the three daily prayers. Each of the prayers corresponds to a specific one of the three mentalities. These are the three types of compassion that are dependent upon the mind, because, as mentioned above, the essence of prayer is compassion and entreaty. Therefore, when daat becomes flawed, God forbid, it brings to immoral desire, God forbid.
(8) And when compassion and daat are flawed, offering prayers in the form of compassion and entreaty is impossible. At such a time, prayer is in the category of judgment. And when prayer is in the category of judgment, the Other Side swallows it, God forbid. This is because the Other Side primarily feeds on strict judgments, i.e., the constricted mentalities, which correspond to Elohim, as is known. Therefore, they grab hold of this prayer in the category of judgment and swallow it, God forbid.
(1) 3. And then, when prayer is in the category of judgment, a master of great strength who can pray a judgment-prayer is needed; someone like Pinchas when he acted zealously in the Zimri affair, as it is written (Psalms 106:30), “Pinchas stood up vayePhaLeL (and disputed),” and our Sages, of blessed memory, expounded: He engaged in P’LiLot (judicial dispute) with his Creator (Sanhedrin 44a)—i.e., a judgment-prayer.
(2) [Pinchas] acted zealously in the Zimri affair, which is the concept of “For that is licentiousness; that is a sin for p’lilim (judicial sentencing)” (Job 31:11). In other words, it is a sin that necessitates a judgment-prayer, namely, P’LiLim, the concept of “Pinchas stood vayePhaLeL.” Wherever there is the flaw of immoral desire, God forbid, so that prayer is in the category of judgment and the Other Side swallows it, God forbid, a master of great strength is needed to pray a judgment-prayer, as at the time of the Zimri affair, when Pinchas was obliged to offer a judgment-prayer.
(3) When this master of strength offers a judgment-prayer, the Other Side attempts to swallow it, because it always swallows the prayers in the category of judgment. But when it attempts to swallow the master of strength’s judgment-prayer, this prayer sticks in its throat, as in “Strength resides in its neck” (Job 41:14). In other words, the aforementioned prayer of the master of strength, which is the concept of a “staff of strength,” sticks “in its neck,” the throat, forcing it to vomit. The Other Side is compelled to vomit out all the holy elements of the daat, compassion and prayers which it swallowed, as in “He swallowed wealth and vomits it out” (ibid. 20:15).
(4) And not only does it vomit out all the holiness which it swallowed, but it is also compelled to vomit out its very life-essence. This is as in “God flushes it out of his innards” (ibid.)—i.e., it vomits out its very life-essence. This corresponds to those who convert. They were previously part of the very substance of the Other Side. But now they revert to holiness, because the Other Side is compelled to vomit out its very life-essence. This is the concept of converts.
(5) And this is the concept of “God will send forth from Zion the staff of your strength; R’Dei (rule) within your enemies” (Psalms 110:2). Specifically “within,” corresponding to “God flushes it out of his innards.” The staff of strength, i.e., the aforementioned prayer of the master of strength, literally yoReDet (descends) within it and causes it to vomit out its very life-essence from within its innards, the concept of “God flushes it out of his innards.”
(6) This is also the concept of “With Your might You drove back the sea; You smashed the heads of the sea-serpents upon the water” (Psalms 74:13). By means of the aforementioned staff of strength he smashes “the heads of the sea-serpents upon the water.” This refers to the Other Side, the Serpent, which would feed on the compassion and daat, the concept of “as water covers the seabed,” and “Now the Serpent was cunning,” as mentioned above. By means of the aforementioned staff of strength—i.e., the prayer of the master of strength, the concept of Pinchas—he extracts the holy elements of the daat and the prayers which [the Other Side] swallowed, and he smashes “the heads of the sea-serpents upon the water.” For the master of strength’s prayer—which is a judgment-prayer, as in “Pinchas stood vayephalel”—sticks in the Serpent’s throat and compels it to vomit out everything.
(7) Thus the letters that spell VaYePhaLeL are an acronym for V’hashlekh Lifnei Pharoh Yehi L’tanin (“and fling it down in front of Pharaoh; it will be a sea-serpent”) (Exodus 7:9). It is necessary to fling down the staff of strength, i.e., the aforementioned prayer, for the sea-serpent, as in “and fling it down in front of Pharaoh; it will be a sea-serpent.” One should intentionally fling down the staff of strength in front of the Other Side in order that it will be for the sea-serpent—i.e., in order that the sea-serpent should swallow this prayer. Through this, one extracts from it all the holy elements it swallowed, because [the staff/prayer] sticks in its throat, as mentioned above.
(8) This is also “Then Yitro heard”—What news did he hear on account of which he came? The splitting of the Red Sea and the war with Amalek (Zevachim 116a). Amalek had defiled Israel through the flaw of immoral desire, as it is written (Deuteronomy 25:18), “that he polluted you on the way.” This refers to nocturnal emissions, God forbid, which are brought about by the concept of Amalek. For Amalek feeds on daat, as in “Head among the nations is Amalek” (Numbers 24:20), which corresponds to “Now the Serpent was cunning.” It is this that leads to the defilement associated with this desire, God forbid, as mentioned above—i.e., “the war with Amalek.”
(9) The rectification for this is “the splitting of the Red Sea,” the concept of “With Your might You drove back the sea; You smashed the heads of the sea-serpents upon the water.” This alludes to the aforementioned staff of strength, through which one extracts from [the Other Side] the waters of daat which it swallowed from the realm of holiness.
(10) And as a result, “Then Yitro heard”—this alludes to converts. The staff of strength is the concept of “the splitting of the Red Sea,” and of “With Your might You drove back the sea…,” which rectifies and triumphs in “the war with Amalek.” This leads to people converting, the concept of “Then Yitro heard,” because it extracts also its life-essence, which is the concept of converts, as mentioned above.
(1) 4. And this is the concept of thunder. As mentioned above, making converts through the aforementioned staff of strength compels the Other Side to return all the holy elements which it swallowed, together with its life-essence. This magnifies and exalts the glory of God, as in “Bring to God families of the peoples, bring to God glory and might” (Psalms 96:7).
(2) This is the concept of thunder, as in “the God of Glory thunders; God is upon vast waters” (Psalms 29:3). “Vast waters” alludes to the waters of daat, the concept of “for the earth will be filled with daat, as water covers the seabed.” These are the waters of daat that emerge from the Other Side and revert to holiness, making converts. God’s glory is exalted, which is the concept of thunder and “the God of Glory thunders.” For the uproar brought about by people converting and the public attention this calls to God’s glory are the concept of thunder, which is “a great roaring sound” (Ezekiel 3:12).
(3) For our Sages, of blessed memory, taught: What is thunder? It is clouds pouring water into one another (Berakhot 59a). “Clouds pouring water” alludes to the Other Side, which is the concept of “You have covered Yourself with a cloud so that no prayer should pass through” (Lamentations 3:44). This alludes to the forces of evil that impede prayer. When they return and pour out the waters of daat they swallowed, that is “clouds pouring water.” Then God’s glory is revealed, as in “God’s glory appeared in the cloud” (Exodus 16:10)—the concept of thunder.
(4) Thus the letters that spell GeiRIM (converts) are an acronym for Raam Gevurotav Mi Yitbonan (“Who can comprehend the thunder of His mighty deeds?”) (Job 26: 14), for converts are the concept of thunder.
(1) 5. And via the revelation of the glory [of God] comes the spread of prophecy. This is because prophecy stems from the root souls of Israel. These are the seventy souls, as in B’shivim Nefesh Yordu Avotekha (“With seventy souls did your fathers go down”) (Deuteronomy 10:22)—the first letters of which spell NaVYE. And the root of the souls is glory, as in “Let my soul not enter their plot, let my glory not be included in their assembly” (Genesis 49:6). Therefore, the revelation of the glory, the root of the souls, brings to the spread of prophecy.
(2) This is the concept of: Prophecy rests only upon someone who is wise, strong and wealthy (Nedarim 38a). All these qualities relate to glory, from which prophecy is drawn. Wise, as in “The wise will inherit glory” (Proverbs 3:35). Strong, as in “Who is this king of glory? God, the mighty and strong” (Psalms 24:8). Wealthy, as in “and from what belonged to our father he achieved this glory” (Genesis 31:1).
(3) And this is: Woe is to Me, for I have destroyed My House, I have burned My Sanctuary, and I have exiled My children among the nations of the world (Berakhot 3a). “I have destroyed My House” alludes to flawed prayer, as it is written, “for My House will be a house of prayer” (Isaiah 56:7). “I have burned My Sanctuary” alludes to flawed glory, the concept of “in His Sanctuary, all declare: ‘Glory!’” (Psalms 29:9). “And I have exiled My children” alludes to the elimination of prophecy which stems from the souls of the Children of Israel, the concept of “With seventy souls did your fathers go down to Egypt.” For the exile of the Children of Israel signifies the elimination of the prophecy that stems from their souls, as mentioned above.
(1) 6. This also corresponds to healing, because all the aforementioned concepts relate to healing. Glory’s revelation corresponds to the shining of the sun, as in “and the glory of God has shone upon you!” (Isaiah 60:1). And the sun’s rays bring healing, as our Sages, of blessed memory, taught: When the sun is lifted, sickness is lifted (Bava Batra 16b), as it is written, “And for you who fear My Name, a benevolent sun with healing will shine upon you” (Malachi 3:20).
(2) This is because the spirit of prophecy that spreads via the revelation of the glory corresponds to the healing produced by the shining of the sun, as in “Man’s spirit sustains him in his illness” (Proverbs 18:14). And the glory is revealed mainly through prayer, which causes the clouds—which are the Other Side and the forces of evil—to dissipate. When this happens, people convert and the glory of God is revealed, as mentioned above.
(3) And this corresponds to the forgiving of sin, which comes when, on account of the increase of the prayers, the sun shines and brings healing. For sin is analogous to a cloud that darkens the light of the sun, because darkness is inherent in sin, as it is written, “whose deeds are done in darkness” (Isaiah 29:15). This is also the concept of sickness, which stems primarily from sin, as our Sages, of blessed memory, taught: There is no suffering without sin, as is stated (Psalms 89:33), “I will punish their transgression with the rod, and their sin with plagues” (Shabbat 55a). For sins are analogous to clouds that darken the light of the sun through which there is healing.
(4) But through prayer, sins are atoned. This is because prayer is in place of sacrifice, and so it atones, as it is written, “I will bring them to My sacred mountain and make them joyful in the house of My prayer; their burnt-offerings and feast-offerings.”
(5) And when sin is atoned, the clouds dissipate, as in “I have wiped away your transgressions like a thick mist and your sins like a cloud” (Isaiah 44:22). Then, the sunshine engenders healing—because the essence of sickness is sin, i.e., a cloud and darkness, which darkens the light of the sun/healing. But when sins are forgiven, the clouds disperse, the sun shines and healing comes. All this is accomplished through prayer, which atones for sin, as mentioned above.
(6) And the main prayer through which sin is forgiven and one is saved from sickness is produced when a neighbor is added from the Jewish people. With each neighbor that is added from the Jewish people, the prayer is very greatly multiplied and expanded. This is the concept of a gathering of Jews. The more the number of Jewish souls that gather together increases, the more the House of Prayer is very greatly multiplied and expanded. This is because three stones build six houses; four stones build twenty-four houses; five, one hundred twenty houses, and so on, until the mouth cannot speak nor the heart fathom, as is brought in Sefer Yetzirah. It follows, that with each additional stone the houses increase and grow factorially.
(7) The souls are the concept of stones, as in “the hallowed stones have been poured out” (Lamentations 4:1), and the houses are the concept of “for My House will be a house of prayer.” It follows, that with each soul that is added and increases the gathering of Jews, the House of Prayer is greatly multiplied and expanded. This is because when one more soul is now added to the gathering, very many other, new permutations are made, increasing their number factorially. Therefore, when a neighbor is added from the Jewish people—for example, when yet another neighbor is added to an existing Jewish community—the prayer is very greatly multiplied and expanded as a result of this one soul that is added to the gathering. And via the increase of prayer, sin is forgiven—this being the concept of healing, as mentioned above.
(8) {“No neighbor will say, ‘ I am sick’; the nation that resides in her, its sin is borne” (Isaiah 33:24) .} This is also the concept of “No neighbor will say, ‘I am sick.’” The addition of a neighbor saves people from sickness, for “the nation that resides in her, its sin is borne.” As a result of the neighbor, prayer is multiplied and there is then forgiveness for sin. This, in turn, brings healing, and sickness is eliminated. {And know! there are times when sin is borne because of the gathering, but other times when, God forbid, there is the concept of “Surely it was our sickness that he bore” (Isaiah 53:4). For when the members of the gathering are not worthy, they do not merit having their sins forgiven. The tzaddik is then compelled to accept suffering upon himself for the sake of the Jewish people. Everyone else is saved from sickness, but not the tzaddik, God forbid, because he accepts suffering for the Jews, the concept of “Surely it was our sickness….” But when they are worthy and their prayer is proper, it is the concept of “the nation that resides in her, its sin is borne,” and then the tzaddik, too, is saved from sickness, as in “No neighbor will say, ‘I am sick’; the nation that resides in her, its sin is borne.”}
(1) 7. Also through the spread of prophecy the imaginative faculty is refined and rectified, as in “by the hands of the prophets I am imagined” (Hosea 12:11). For the imagination is primarily rectified and refined when in the hands of the prophets. And when rectified, the imagination rectifies true holy faith, and false beliefs are eliminated.
(2) This is because faith primarily depends upon the imaginative faculty. For in matters which the intellect comprehends, faith does not apply. Essentially, faith is only in a place where the intellect is suspended and a person cannot comprehend the matter with his mind. It is there that one requires faith. And when he cannot comprehend the matter intellectually, all that is left [to him] is the imaginative faculty, and there one needs faith. It follows, that faith is essentially associated with the imagination. Thus, when prophecy spreads and, consequently, the imagination is refined and rectified, as a result the true faith of holiness is rectified.
(3) For prophecy is comprised of ten levels. They correspond to the Ten DiBRot (Commandments), which are the concept of ten levels of prophecy, as it is written (Deuteronomy 5:4), “Face to face God DiBeR (spoke) to you.” “DVaR (the word) of God” refers to prophecy, as our Sages, of blessed memory, taught (Shabbat 138b).
(4) Therefore, through prophecy/ten levels/Ten Commandments one merits faith in God—to believe that God created everything with Ten Utterances. It follows, that the main rectification of holy faith is through the spirit of prophecy.
(1) 8. This is why one has to do one’s utmost to seek and search after a true leader, to draw close to him. Every leader has an element of the spirit of prophecy. Even in our time, when prophecy has ceased, a leader necessarily possesses “a different spirit” (Numbers 14:24), one not found among the rest of the people, by virtue of which he deserved to become a leader. For without this, what is it that makes this person deserving to be a leader and not someone else?
(2) However, in truth, each and every Jewish leader possesses “a different spirit,” because a leader is “a man in whom there is spirit,” “who will lead them out and in” (Numbers 27:17,18). The leader who leads the Jews out and in certainly possesses “a different spirit” on account of which he, in particular, became their leader. And this “different spirit” which the leader possesses is a form of holy spirit, a spirit of prophecy. Even though at present the prophetic spirit, actual holy spirit, is not extant, he must certainly nevertheless possess “a different spirit” drawn from holiness, one not found among the rest of the people and which is also holy spirit. Although it is not actual holy spirit through which to know the future, it is nevertheless a form of holy spirit, a spirit of prophecy.
(3) And through the aspect of holy spirit/prophetic spirit of the true leader, the true holy faith of all those who draw close to him grows stronger and is rectified. This is because when anyone merits getting close to a true leader, his drawing closer to him causes the leader’s prophetic spirit to rectify and refine that person’s imaginative faculty. For the imagination is primarily rectified through the spirit of prophecy, as mentioned above. And rectifying the imagination rectifies and refines holy faith, as mentioned above. Therefore, all who draw close to a true leader merit virtuous holy faith.
(4) But in fact, a person has to do his very utmost to seek and search after such a true leader. And he has to plead with God a great deal to merit drawing close to a true leader in order to attain perfect true faith. This is because drawing close to a false leader, God forbid, brings to false beliefs, God forbid. A false leader is analogous to a false prophet, the concept of “a lying spirit” (1 Kings 22:22). In that case, on the contrary, the imagination is marred and one comes to false beliefs. For faith is rectified primarily through the true leader’s spirit of prophecy, which, by refining the imagination, rectifies faith. But without the concept of prophecy, the imagination lacks refinement and rectification, and so it confounds and confuses a person with false beliefs.
(5) This is the concept of the Serpent’s pollution. For the confounding and confusing of the imagination through false beliefs corresponds to the pollution of the NaChaSh (Serpent). All m’NaChaShim (diviners) and sorcerers exist because the imaginative faculty is unrefined and unrectified. It confounds and confuses them with false beliefs of foolishness and lies—i.e., the Serpent’s pollution.
(6) Therefore, Israel, who stood at Mount Sinai, their impurity ceased (Shabbat 146a). This is because everyone attained prophecy there, on account of Moshe Rabbeinu, master of all the prophets. He was their true leader, and this lead to the refining and rectifying of their imagination, so that they merited perfect faith in God. Thus their impurity—the Serpent’s pollution, i.e., false beliefs—ceased, because they merited perfecting virtuous holy faith by refining the imagination through the spirit of prophecy, as mentioned above.
(7) And this is the concept of the Heh of Ha-shishi mentioned in the account of Creation, as it is written, “and there was evening and there was morning, yom ha-shishi (the sixth day)” (Genesis 1:31). Our Sages, of blessed memory, expounded: The entire universe hung in the balance until the sixth of Sivan, when the Jewish people accepted the Torah (Shabbat 88a).
(8) The essence of chidush haolam—i.e., knowing that the world is ex nihilo and that God created it by an act of His Will—is dependent upon faith. For it is impossible to intellectually comprehend the origination of the world. And because the intellect cannot comprehend it, unbelievers refuse to believe it. The essence of the chidush of the world is only through faith: our faith in God that He created the world ex nihilo. For, in truth, the world’s origination occurred through faith, as it is written, “and all His work is done with faith” (Psalms 33:4). It follows, that the essence of the world’s renewal depends upon faith.
(9) The universe therefore hung in the balance until the receiving of the Torah. It was then that the spirit of prophecy brought them to perfect faith, as mentioned above. Thus, it was specifically then that the chidush of the world was revealed, because the essence of the world’s renewal is dependent upon faith.
(1) 9. And through faith the world will be renewed in the Future.
(2) For the gathering of the kindnesses—by means of which the world will be renewed, as in “For I said: ‘The world will be built on lovingkindness’”—comes about through faith, as in “To proclaim Your kindness in the morning and Your faithfulness in the nights” (Psalms 92:3). “Your faithfulness in the nights” alludes to faith, which is dependent upon the imaginative faculty, which itself corresponds to night, the concept of a nighttime dream produced by the imagination. And by virtue of this, “To proclaim Your kindness in the morning”—this alludes to the aforementioned concept of lovingkindness, through which the world will be renewed in the Future.
(3) And this is the concept of “They are renewed in the mornings; great is Your faithfulness” (Lamentations 3:23). “Great is Your faithfulness”—namely, faith—will bring to the renewal of the world, the concept of “They are renewed in the mornings,” and “To proclaim Your kindness in the morning…,” as mentioned above.
(1) 10. And when the world is renewed in the Future, it will be governed by wonders—i.e., solely through Divine providence, which is the concept of miracles, the supernatural.
(2) This is because renewal of the world in the Future will be through the attribute of the Land of Israel, which in essence is the concept of “He informed His people of His powerful works…” (Psalms 111:6). This is as Rashi explains the verse “In the beginning God created heaven and earth” (Genesis 1:1). Rashi explains that this is the reason Scripture begins with “In the beginning”: because “He informed His people of His powerful works, to give them the heritage of the nations.” In order to keep the world’s nations from saying, “You are thieves…,” Scripture therefore began with “In the beginning,” [to make known] that God created it. It follows, that the Land of Israel is in essence the product of “His powerful works”—through knowing that God created the world.
(3) And in the Future, the Holy Blessed One will renew the entire world through this attribute of the Land of Israel. It will be revealed then that God created everything, and then the entire world will be renewed through the attribute of the Land of Israel.
(4) Now, the essence of the Land of Israel’s holiness derives from the continuous presence there of God’s Divine providence, as in “God your Lord keeps His eyes on it continuously, from the beginning of the year to the end of the year” (Deuteronomy 11:12). Thus, in the Future, when the entire world will be renewed through the attribute of the Land of Israel, it will then be governed solely by means of Divine providence, just like the Land of Israel. The natural order will then be voided altogether, and the world will be governed solely through Divine providence, the concept of miracles, the supernatural.
(5) And then a new song will burst forth, the concept of “Sing to God a new song, for He has worked wonders” (Psalms 98:1). This alludes to the song destined to burst forth in the Future, a song of Divine providence/wonders, because the world will then be governed through Divine providence and miracles.
(6) For there is a song that corresponds to the natural order, the concept of “The heavens declare the glory of God, and the firmament proclaims His handiwork” (Psalms 19:2). This is the melody and song of the natural order, the properties of the heavens—i.e., the songs and praises with which we extol God for the present manner of governance which directs the world through the natural order.
(7) But in the Future, a new song—the concept of miracles/Divine providence—will burst forth, because the governance will be solely through Divine providence. This new song that will burst forth in the Future is the concept of the simple-twofold-threefold-fourfold song, whose numerical value of seventy-two is the concept of lovingkindness, through which the world will be renewed in the Future, as in “The world will be built on lovingkindness.” This song is also the concept of the aforementioned voice that waters the garden; the voice that enables one to give reproof, as in “raise your voice Ka’ShoPhaR (like a shofar),” as mentioned above.
(8) It follows, that through prayer one attains the aforementioned concepts which bring to the voice that enables one to give reproof, as mentioned above. This is because prayer makes converts and reveals the glory of God, and this causes prophecy to spread. And through prophecy one merits faith, which, in turn, leads to the renewal of the world in the Future. Renewal of the world is through the attribute of the Land of Israel—i.e., by means of Divine providence, just like the Land of Israel. And then the song of Divine providence—namely, the concept of the aforementioned voice—and miracles will burst forth.
(9) And this is:
(10) “But he saw that the resting place was good, and that the land was pleasant, so he set his shoulder to the load and became l’mas oveid (an indentured servant)” (Genesis 49:15) .
(11) the resting place— This alludes to prophecy, as it is written in connection with Barukh the son of Neriyah: “and I have found no rest” (Jeremiah 45:3)—which refers to prophecy, as our Sages, of blessed memory, explained (Mekhilta, Bo, Introduction).
(12) the land— Namely, the Land of Israel.
(13) so he set his shoulder to the load— This alludes to melody, the aforementioned new song, the concept of “on their shoulder yisa’ u (they did carry)” (Numbers 7:9)—concerning which our Sages, of blessed memory, explained: yiSA’U is nothing other than song, as is stated (Psalms 81:3), “SA’ U (Raise up) a song and sound a timbrel” (Arakhin 11a). And by means of the melody/new song, scent is rectified, as mentioned above. This alludes to Mashiach, the concept of “The breath of our nostrils is m’shiach (the anointed) of God” (Lamentations 4:20). And this is:
(14) and became l’mas oveid— This alludes to Mashiach, as it is written, “Blessed is God, Who has not denied you a redeemer…. They named him Oveid” (Ruth 4:14, 17). And this is “l ’MaS”—this is MiSmus, dissolving an object that has a fragrance so that its scent is diffused. For by means of the aforementioned concepts, scent, the concept of Mashiach, is rectified, as mentioned above.
(1) 11. This is also the concept of Rosh HaShanah. On Rosh HaShanah, prayer is in the category of judgment, for “the judgment is the Lord’s” (Deuteronomy 1:17). And through this we extract all the life-essence of the Other Side that fed upon daat and the Jewish people’s prayers.
(2) This is the concept of “For it is a statute for Israel, a judgment unto the Lord of Yaakov” (Psalms 81:5). The word “statute” denotes sustenance, as our Sages, of blessed memory, expounded on this verse (Beitzah 16a). In other words, all the sustenance and life-essence is extracted from the Other Side, which is compelled to vomit out everything by means of the concept of “a judgment unto the Lord of Yaakov”—i.e., by means of the judgment-prayer, which is the staff of strength that causes it to vomit out all the holiness which it swallowed from the daat and the Jewish people’s prayers.
(3) And this is Tishrei, the concept of “With Your might You drove back the sea; You smashed the heads of the sea-serpents upon the water.” The first letters of Yam Shebarta Rashei Taninim (“the sea; You smashed the heads of the sea-serpents”) in combination spell TiShReI. And when it returns the holy elements of the daat which it swallowed, then the daat and mind are whole. This is the concept of Rosh HaShanah, specifically rosh (head)—rectification of the head and mind by means of the aforementioned staff of strength.
(4) And when we extract from the Other Side what it swallowed, we extract also its life-essence—this being the concept of converts. This corresponds to Tishrei, the concept of “for you know eT nefeSh ha’geR kI (the soul of the convert, because) you were strangers…” (Exodus 23:9)—the last letters of which spell TiShReI. Through converts, the glory of God is revealed, prophecy spreads, holy faith is rectified, and false beliefs are eliminated.
(5) This is the concept of tekiah, teruah, shevarim. TeKiAh signifies the revelation of God’s glory, as in “u’ TeKAtiv (I will affix him) as a peg in a secure place, and he will be a throne of glory” (Isaiah 22:23). Teruah signifies the spirit of prophecy. This is as in “God, their Lord, is with them, the King’s teruah -blast in their midst” (Numbers 23:21), which Targum renders as “their King’s Divine Presence in their midst”—i.e., the indwelling of the Divine Presence, namely, prophecy. SheVaRim signifies the elimination of false beliefs. This is as in “ShaBeR t’ShaBeR (utterly shatter) their monuments” (Exodus 23:24)—i.e., the elimination of false beliefs and rectification of holy faith, the concept of “Everyone’s eyes y’SaBeiRu (look to You with hope)” (Psalms 145:15). And through faith, the world merits renewal.
(6) This is also the concept of Tishrei. For the world was created in Tishrei (Rosh HaShanah 10b), and the world will be renewed through the attribute of the Land of Israel, i.e., Divine providence—this being the concept of Rosh HaShanah, as in “God your Lord keeps His eyes on it continuously, from the beginning of the year….” And then a new ShIR (song) will burst forth, as mentioned above. This, too, is the concept of TiShReI, as in “Come, TaShuRI (gaze) from the head of Amanah” (Song of Songs 4:8).
(1) 12. And this is conceptually related to the lungs. When the lungs are healthy, all the concepts mentioned previously are present.
(2) The aforementioned master of strength—who by praying a judgment-prayer extracts all holiness from the Other Side, the concept of “Pinchas stood vayephalel”—is “a faithful messenger to those who send him,” because he sacrifices himself for the sake of the Jewish people. This is the concept of the lungs, as in “Like the coldness of snow on a harvest day is a faithful messenger to those who send him” (Proverbs 25:13). Cold and coolness are representative of the lungs, which cool off the heat of the body, for if not for the lobes of the lungs fanning the heart, the heart would consume the entire body (Tikkuney Zohar #13, p.28a).
(3) The aforementioned perfected daat is conceptually related to the lungs. This is because the daat and the mentalities are mainly produced by the body’s fatty substances. The breathing of the lungs raises these fatty substances to the brain, enabling the intellect to burn like a lit lamp. Breathing also maintains all the body’s fatty substances, which are essential for the intellect’s existence. The mentalities are therefore referred to as the soul, as in “the NeShaMaH (soul) from the Almighty enables them to understand” (Job 32:8). For more than anything else, it is NeShiMaH (breathing) that ensures the proper functioning of the mind and daat. This is the concept of “The soul of man is the lamp of God” (Proverbs 20:27). The intellect is a lamp lit by means of the body’s fatty substances, which are maintained and raised to the mind through the breathing of the lungs. It follows, that daat’s existence is due primarily to the lungs.
(4) The aforementioned converts are the concept of “hevel descends, hevel ascends,” which is said about the lungs, as is brought (Tikkuney Zohar #69, p.105b). For there are havalim in the world that are the concept of “They are hevel (futility), the work of delusion” (Jeremiah 51:18)—i.e., the futilities of foolishness. But when one inhales this hevel and infuses it into Torah study and prayer, so that it becomes a hevel of holiness, that is the concept of converts. This is because “hevel, the work of delusion” turns into the holy hevel of Torah study and prayer—i.e., the concept of converts. This is “hevel descends, hevel ascends,” which is said about the lungs, because they take in hevel and expel hevel. This alludes to converts, who are made by one’s taking in the hevel of the world—i.e., “They are hevel, the work of delusion”—and through Torah study and prayer elevating it to hevel of holiness.
(5) The aforementioned revelation of the glory is the concept of “Glorify God with your wealth” (Proverbs 3:9)—do not read “from honkha (your wealth),” but “from gronkha (your throat)” (Pesikta Rabbati #25). And the throat emerges from the lungs.
(6) The aforementioned spread of prophecy is the ruach (air) of the lobes of the lungs, which is the ruach (spirit) of prophecy, the concept of “The ruach of God has spoken through me” (2 Samuel 23:2).
(7) Rectification of the imaginative faculty is conceptually related to the lungs. This is because sleep and imagination are dependent upon the lungs. Coolness and moisture are essential for sleep and imagination, which is why people are sleepier when it rains. Thus the lungs, because they are cool and moist, conduce to sleep and imagination—i.e., the fantasies that visit a person while sleeping, namely, the imaginative faculty.
(8) The world’s renewal is conceptually related to the lungs. This is the concept of “You will send Your ruach—they will be created; You renew the face of the earth” (Psalms 104:30), which alludes to the ruach of the lobes of the lungs. And the world will be renewed through Divine providence, the attribute of the Land of Israel. This corresponds to the lungs, as in that which our Sages, of blessed memory, taught: Why is it called Rei’AH (lung)? Because it me’IRaH (brings light to) the eyes (Chullin 49a). This is “God your Lord keeps His eyes on it continuously…,” which was said in reference to the Land of Israel—i.e., the concept of Divine providence, as mentioned above.
(9) The aforementioned melody and new song are conceptually related to the lungs. This is the concept of “Cry out from the throat, without restraint; raise your voice like a shofar.” The throat is the lungs, as mentioned above. [The throat] is also associated with melody, which is the concept of Ka’ShoPhaR (like a shofar), as mentioned above.
(10) Rectification of scent and fear [of God]—namely, sustenance for the soul—which are rectified through all the concepts mentioned previously, are conceptually related to the lungs. This is because the letters that spell ReI’AH (lung) are the final letters of YHVH ro’I lO echsoR (“God is my shepherd, I do not lack”) (Psalms 23:1). “God is my shepherd, I do not lack” alludes to sustenance for the soul. This is the meaning of “I do not lack”—the concept of “for those who fear Him lack nothing” (Psalms 34:10), i.e., fear of God/scent, which is sustenance for the soul.
(1) 13. This is the explanation of the teaching of our Sages, of blessed memory, about King Og of the Bashan: [Og] said : How big is the Israelite camp? It is three parsei (parasangs). I will go and uproot a three-parasang mountain and cast it upon them. He went and uprooted a three-parasang mountain and set it on his head. [But the Holy One, blessed be He,] brought kumtza (ants) onto [the mountain] and they bore a hole through it, so that [the mountain] dropped on his neck. He tried to remove it, but shinei (his teeth) extended downward on this side and the other [and he could not]. … How tall was Moshe? Ten cubits. He took an ax that was ten cubits long, jumped ten cubits, and struck [Og] on his ankle and killed him (Berakhot 54b) .
(2) Og’s hold was on the right side, as is brought (Zohar 184a). He fed on the daat of holiness, because from the right side comes a mind as white as silver (Tikkuney Zohar #70, p.129a). He therefore sought to overpower the Jewish people, and so said: “How big is the Israelite camp? It is three parasangs.”
(3) the Israelite camp— This alludes to the holiness of the Israelite camp, the concept of “Your camp must therefore be holy” (Deuteronomy 23:15). The essential sanctity of the Israelite camp stems from guarding against immoral desire, i.e., against a nocturnal emission, God forbid, as discussed in that section. And the primary means for guarding against this desire is the “three parasangs”—i.e., the three mentalities, each of which is a separate barrier deployed against this desire, as mentioned above. And this is:
(4) How big is the Israelite camp? It is three parasangs— In other words, the essence of the Israelite camp’s sanctity—their keeping separate from this desire, from a nocturnal emission, God forbid—is produced by the “three PaRSei”—i.e., the three mentalities, which are a barrier PRuSah (deployed) against that desire, as mentioned above.
(5) I will go and uproot a three-parasang mountain and cast it upon them. “A mountain” alludes to prayer, as in “I will bring them to My sacred mountain and make them joyful in the house of My prayer.” This is the meaning of “a three-parasang,” because prayer, too, is drawn from the three mentalities, the deployed barriers from which three types of compassion—namely, the three daily prayers—are drawn, as mentioned above.
(6) In other words, Og is the concept of the Other Side that feeds on daat, God forbid. It wants to uproot the prayers of the Jewish people, to draw them to itself and swallow them, God forbid, as mentioned above. This is what [Og] said, “and cast it upon them.” [The Other Side’s] greatest desire is to draw the Jewish people’s prayers to itself and grab hold of them. But afterwards, once it has them, God forbid, it is pleased to return [them] and cast them upon the Jews. For once it has already sustained itself on them, then even if it returns them and throws them to the Jews of its own accord, the flaw induced by its sapping the sustenance remains. This is because “the compassion of the wicked is cruelty,” as mentioned above. Therefore, when [the Other Side] feeds on the Jewish people’s compassion and prayers, even though it returns them to the Jews of its own accord, they nevertheless are flawed as a result of its hold on them. This is what [Og] said: “and cast it upon them,” because when [the Other Side] afterwards uproots and swallows them, God forbid, it wants to return them and throw them to the Jews, for it has already damaged them. {Since the Other Side has not been subdued, but returns [the prayers] to Israel of its own accord, they remain flawed. But when they are removed from it against its will, by means of the staff of strength, as mentioned above, then the Other Side is entirely defeated and returns absolutely everything to the realm of holiness. Understand this; [so] it appears to me.}
(7) He went and uprooted a three-parasang mountain and set it on his head— In other words, it overpowered and uprooted the prayers of Israel, which are “a three-parasang mountain.” “And set it on his head”—it drew the prayers, which are daat and compassion, into its head and mind. This is the concept of “Now the Serpent was cunning,” as mentioned above.
(8) brought KuMTZa (ants)— This alludes to the master of strength’s prayer, which is KiMuTZ (constricted) and judgment, the concept of the aforementioned staff of strength.
(9) and they bore a hole through it— This is the concept of “With his own staff You bore through the head of his arrayed troops” (Habakkuk 3:14). Through the aforementioned master of strength’s constricted judgment-prayer, which is a staff of strength, he subdues and defeats [the Other Side], because it sticks in its throat, as in “Strength resides in its neck.” And this is:
(10) [the mountain] dropped on his neck— It stuck in its neck, as in “Strength resides in its neck.” And this is:
(11) He tried to remove it— It is compelled to vomit out all the holy elements of the prayers and daat which it swallowed, as in “He swallowed wealth and vomits it out,” as mentioned above. And this is:
(12) shinei extended downward— Not only does it vomit out the holy elements of the Jewish people’s prayers, etc., but also “God flushes it out of his innards”—i.e., it is compelled to expel its life-essence, this being the concept of converts. This is the meaning of “ShINei (his teeth) extended downward,” the concept of “its innards are sparkling SheIN (ivory)” (Song of Songs 5:14). In other words, it is compelled to expel its life-essence from within its innards, as in “God flushes it out of his innards,” the concept of “r’dei (rule) within your enemies,” as mentioned above.
(13) How tall was Moshe? Ten cubits— “Moshe” signifies prophecy, because he was the master of all the prophets. “Ten cubits” alludes to the ten levels of prophecy. By means of the aforementioned staff of strength, through which the glory is revealed, one attains prophecy, as mentioned above.
(14) He took an ax that was ten cubits long— “Ax” signifies the tools of the Act of Creation. This is the meaning of “that was ten cubits long”—it alludes to the Ten Utterances with which the world was created, which are the tools of the Act of Creation. Through prophecy one merits faith, which corresponds to the Ten Utterances/tools of the Act of Creation. Faith brings to believing in the creation of the world; that God created everything with Ten Utterances, as mentioned above. And through faith one merits the renewal of the world in the Future, when the aforementioned new song will burst forth. And this is:
(15) jumped ten cubits— This alludes to the Song of the Future, the simple-[twofold-threefold-fourfold] song of ten letters, the concept of “ten cubits.” “Jumped” is the concept of “skipping over mountains, jumping over hills” (Song of Songs 2:8). “Mountains” and “hills” allude to scents, as in “I will take me to the mountain of myrrh, to the hill of frankincense” (ibid. 4:6)—i.e., the scents that grow in the garden by means of the voice of the melody, which waters the garden, as mentioned above.
(16) This is the meaning of “skipping over mountains, jumping….” It alludes to the aforementioned melody which enhances the scents—i.e., the concept of mountains and hills. This is “skipping…”—it refers to the notes of the melody, the masin, which are played by skipping and jumping across the strings of the instrument. This is the meaning of “jumped ten cubits.” It alludes to the aforementioned melody, which is “skipping over mountains….” For it is through the aforementioned concepts that one attains the melody, and this melody is the aforementioned voice—i.e., the voice of yaAKoV, who subdues the AKeiV of the Other Side. And this is:
(17) and struck [Og] on his ankle and killed him— He struck and subdued the heel of the Other Side by means of the aforementioned voice of the melody. This is the voice of Yaakov, who subdues the heel of the Other Side, as in “his hand grasping Esav’s heel,” as mentioned above.
(1) 14. This is the explanation [of the opening verses]: {“Tik’u (Sound) the shofar bachodesh (at the moon’s renewal), [when (the moon is) covered over on our chag (festive day). For it is a statute for Israel, a judgment unto the Lord of Yaakov].”}
(2) TiK’u— This alludes to the revelation of God’s glory, the concept of “u’TeKAtiv (I will affix him) as a peg in a secure place, and he will be a throne of glory.”
(3) BaChoDeSh— This alludes to the ChiDuSh (renewal) of the world, the aforementioned new song. And this is “shofar,” the concept of “raise your voice like a shofar,” as mentioned above.
(4) Then [the verse] further explains how revealing God’s glory/ tik’u warrants renewal of the world/a new song—i.e., “the shofar at the moon’s renewal.”
(5) And this is: when [the moon is] covered over on our festive day.
(6) When [the moon is] covered over— This alludes to prophecy, the concept of “Shall I conceal from Avraham what I am about to do?” (Genesis 18:17). This alludes to prophecy, the concept of “The Lord God does nothing unless He has revealed His secret to His servants, the prophets” (Amos 3:7).
(7) on our chag— This refers to Rosh HaShanah. This is faith, which is rectified through the rectification of the imaginative faculty, namely, the concept of ChaG, as in “and with a m’ChuGah (compass) ye’taareihu (he marks it out)” (Isaiah 44:13). “ye’TaAReihu” alludes to T’ ARim (attributes, depictions) and praises—i.e., the imaginative faculty. All the depictions and praises with which we envisage God are products of the imagination.
(8) For at the most abstract level, God is completely dissociated from all praises and depictions. It follows, that all praises and attributes are products of the imagination. Therefore, when the imagination is refined and rectified, it is possible to formulate praises and depictions of God. For if the imagination lacks rectification, no one knows how to depict God with praises and attributes, as it were, because all praises and attributes are products of the imagination.
(9) Thus, this is the concept of chag /“with a m’chugah ye’taareihu.” And through this [praising and depicting God], faith is rectified, which is the concept of Rosh HaShanah. For the essence of Rosh HaShanah—which is when the world is renewed, because the world was created in Tishrei—is dependent upon faith, as mentioned above. And this is:
(10) when [the moon is] covered over on our festive day— Imagination and faith are rectified primarily through prophecy, as mentioned above. Therefore, the essence of Rosh HaShanah/faith depends upon the month of Sivan, namely, receiving the Torah, through which faith is rectified, as mentioned above. And by rectifying the imagination and faith—which are rectified through prophecy, the concept of “when [the moon is] covered over on our festive day”—we merit renewal of the world/a new song, which is “the shofar at the moon’s renewal.” And this all stems from the revelation of the glory, the concept of Tik’u. For the revelation of God’s glory warrants the spread of prophecy, and so on, as mentioned above.
(11) And the totality of these concepts is achieved through the concept of For it is a statute for Israel, a judgment unto the Lord of Yaakov. As mentioned above, this alludes to a staff of strength, through which all the aforementioned concepts are achieved.
(א) ב אַךְ לָבוֹא לָזֶה, לִבְחִינַת קוֹל הַנַּ"ל, הוּא עַל־יְדֵי תְּפִלָּה. כִּי עִקָּר הַתְּפִלָּה הִיא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים (כמבואר בפ"ב דאבות), וְעִקָּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בְּדַעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו י״א:ט׳): לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. כִּי לֶעָתִיד יִגְדַּל הַדַּעַת, וְאָז לֹא יִהְיֶה שׁוּם הֶזֵּק וְאַכְזָרִיּוּת, כִּי יִתְפַּשֵּׁט הָרַחֲמָנוּת עַל־יְדֵי הַדַּעַת, כִּי עִקָּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בְּדַעַת.
(ב) וְלִפְעָמִים, כְּשֶׁהַסִּטְרָא־אָחֳרָא יוֹנֶקֶת מִן הָרַחֲמָנוּת, אֲזַי הֵם מַמְשִׁיכִין לְעַצְמָן הָרַחֲמָנוּת, וַאֲזַי נִתְמַעֵט הָרַחֲמָנוּת אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ מְעַט הָרַחֲמָנוּת שֶׁנִּשְׁאָר הוּא בִּבְחִינַת אַכְזָרִיּוּת, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁהֵם יוֹנְקִים מִן הָרַחֲמָנוּת, נִתְקַלְקֵל הָרַחֲמָנוּת וְנַעֲשֶׂה אַכְזָרִיּוּת, כִּי רַחֲמֵי רְשָׁעִים־אַכְזָרִי (משלי י״ב:י׳). וְעַל־כֵּן גַּם מְעַט הָרַחֲמָנוּת הַנִּשְׁאָר אֶצְלֵנוּ הוּא בִּבְחִינַת אַכְזָרִיּוּת, כִּי נִתְקַלְקֵל עַל־יְדֵי שֶׁהֵם יוֹנְקִים מִן הָרַחֲמָנוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל.
(ג) וְזֶה בְּחִינַת (איכה ד׳:ג׳): גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד – זֶה בְּחִינַת רַחֲמָנוּת דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, בְּחִינַת: כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי (ישעיהו י״ג:ו׳), כִּי שַׁדַּי הוּא בְּחִינַת רַחֲמָנוּת דִּקְדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת (בראשית מ״ג:י״ד): וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁהוּא שִׁדּוּד הַמַּעֲרָכוֹת. וְעַל־יְדֵי שֹׁד מִשַּׁדַּי, בְּחִינַת הָרַחֲמָנוּת דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, בְּחִינַת: גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד – עַל־יְדֵי־זֶה: בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כִּי עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁהֵם יוֹנְקִים מִן הָרַחֲמָנוּת, עַל־יְדֵי־זֶה גַּם מְעַט הָרַחֲמָנוּת הַנִּשְׁאָר אֶצְלֵנוּ נִפְגָּם וְנַעֲשֶׂה אַכְזָרִיּוּת כַּנַּ"ל.
(ד) וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁנִּתְקַלְקֵל הָרַחֲמָנוּת וְנַעֲשֶׂה אַכְזָרִיּוּת, נִפְגָּם הַדַּעַת, בִּבְחִינַת: כָּל הַכּוֹעֵס, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ (פסחים סו:); וַאֲזַי נִקְטָן הַדַּעַת וְנַעֲשֶׂה בִּבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, וַאֲזַי הֵם יוֹנְקִים, חַס וְשָׁלוֹם, מִפְּגַם הַדַּעַת, בִּבְחִינַת (בראשית ג׳:א׳): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם. הַיְנוּ דַּעַת דְּסִטְרָא־אָחָרֳא, שֶׁיּוֹנֵק עַל־יְדֵי נְפִילַת הַדַּעַת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁנִּפְגָּם עַל־יְדֵי אַכְזָרִיּוּת וָכַעַס כַּנַּ"ל.
(ה) וּמִזֶּה בָּא, חַס וְשָׁלוֹם, תַּאֲוַת נִאוּף, כִּי הַמֹּחַ הוּא מְחִצָּה פְּרוּסָה בִּפְנֵי תַּאֲוָה זוֹ, כִּי אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא־אִם־כֵּן נִכְנָס בּוֹ רוּחַ־שְׁטוּת (סוטה ג); אֲבָל כְּשֶׁהַמֹּחַ וְהַדַּעַת שָׁלֵם, הוּא מֵגֵן בִּפְנֵי הַתַּאֲוָה הַזֹּאת.
(ו) כִּי יֵשׁ שְׁלֹשָׁה מֹחִין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הוּא בְּחִינַת מְחִצָּה פְּרוּסָה בִּפְנֵי זֹאת הַתַּאֲוָה; וּמֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה מֹחִין נִמְשָׁךְ שְׁלֹשָׁה מִינֵי רַחֲמָנוּת, כִּי יֵשׁ שְׁלֹשָׁה מִינֵי רַחֲמָנוּת, בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק (בראשית כ״א:כ״ג): אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי – עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן (ב"ר וירא פ' נ"ד והובא בפירש"י שם), שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה מִינֵי רַחֲמָנוּת, וְהֵם נִמְשָׁכִין מִשְּׁלֹשָׁה מֹחִין, כִּי מֹחַ הַבֵּן – מִמֹּחַ הָאָב (תקון י"ח).
(ז) וְזֶה בְּחִינַת שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת בַּיּוֹם, כִּי כָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה הוּא בְּחִינַת מֹחַ מְיֻחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה מֹחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה מִינֵי רַחֲמָנוּת הַתְּלוּיִים בַּמֹּחַ, כִּי עִקָּר הַתְּפִלָּה הִיא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כַּנַּ"ל. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁהַדַּעַת נִפְגָּם, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל, מִזֶּה בָּא, חַס וְשָׁלוֹם, תַּאֲוַת נִאוּף כַּנַּ"ל.
(ח) וַאֲזַי כְּשֶׁנִּפְגָּם הָרַחֲמָנוּת וְהַדַּעַת, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, וְאָז הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, וּכְשֶׁהַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, אָז הַסִּטְרָא־אָחֳרָא בּוֹלַעַת אֶת הַתְּפִלָּה, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עִקָּר יְנִיקַת הַסִּטְרָא־אָחֳרָא הִיא מִבְּחִינַת דִּינִים, שֶׁהֵם מֹחִין דְּקַטְנוּת, בְּחִינַת אֱלֹקִים, כַּיָּדוּעַ, וְעַל־כֵּן הֵם נֶאֱחָזִין, חַס וְשָׁלוֹם, בִּתְפִלָּה זוֹ שֶׁהִיא בְּחִינַת דִּין, וּבוֹלְעִין אוֹתָהּ, חַס וְשָׁלוֹם:
(1) 2. The only way to attain this aforementioned voice is through prayer. The essence of prayer is compassion and entreaty (as explained in Avot 2:13). And compassion depends mainly upon daat (unitive knowledge and awareness of God), as it is written, “They will do nothing evil or destructive anywhere on My sacred mountain, for the earth will be filled with daat, as water covers the seabed” (Isaiah 11:9). In the Future, daat will increase. There will then be no destruction or cruelty, for daat will bring to the proliferation of compassion, which depends primarily upon daat.
(2) But sometimes, when [evil forces of] the Other Side feed on the compassion, they draw it to themselves and thereby diminish our compassion. And even the little compassion which remains is an aspect of cruelty. As a result of their feeding on the compassion, it spoils and turns into cruelty, for “the compassion of the wicked is cruelty” (Proverbs 12:10). Consequently, even the little compassion we retain resembles cruelty, having been spoiled as a result of the Other Side’s feeding on compassion, God forbid.
(3) {“Even sea-serpents offer ShaD (the teat) to suckle their young; [but] the daughter of my people has become cruel, like ostriches of the wilderness” (Lamentations 4:3) .} This is the concept of “Even sea-serpents offer ShaD”—alluding to the compassion of the Other Side, the concept of “like ShoD (disaster) from ShaDai (the Almighty)” (Isaiah 13:6). ShaDai signifies holy compassion, as in “May El Shadai (God Almighty) grant you compassion” (Genesis 43:14). This refers to prayer, which is SiDuD (rearrangement) of the celestial order. But on account of “ShoD from ShaDai”—i.e., the compassion of the Other Side, the concept of “Even sea-serpents offer ShaD”—“my people has become cruel.” Because they feed on compassion, even the little compassion we retain becomes flawed and turns into cruelty.
(4) And when compassion spoils and turns into cruelty, daat becomes flawed, as in: Whoever gets angry, his wisdom leaves him (Pesachim 66b). Daat diminishes, and turns into constricted mentalities. Then, the Other Side feeds on the flawed daat, God forbid, as in “Now the Serpent was cunning” (Genesis 3:1). This refers to daat of the Other Side. It feeds on the fallen holy daat, which has become flawed on account of cruelty and anger.
(5) This, in turn, leads to immoral desire, God forbid. For the mind is a barrier deployed against this desire. Thus, a person does not sin unless a spirit of foolishness enters him (Sotah 3a) [and flaws his daat, God forbid]. But when the mind and daat are whole, this protects against this desire.
(6) For there are three mentalities, each one a barrier deployed against this desire. And from these three mentalities three types of compassion are generated. For there are three types of compassion, as alluded to by that which our Sages, of blessed memory, taught concerning the verse: “that you will not deal falsely with me, or my children, or my grandchildren” (Genesis 21:23)—thus is the extent of a father’s compassion for a child (Bereishit Rabbah 54:2 and Rashi on the verse). These allude to three types of compassion, which are generated from the three mentalities, because the mind of the son derives from the mind of the father (Tikkuney Zohar #18, p. 35a).
(7) This is also the concept of the three daily prayers. Each of the prayers corresponds to a specific one of the three mentalities. These are the three types of compassion that are dependent upon the mind, because, as mentioned above, the essence of prayer is compassion and entreaty. Therefore, when daat becomes flawed, God forbid, it brings to immoral desire, God forbid.
(8) And when compassion and daat are flawed, offering prayers in the form of compassion and entreaty is impossible. At such a time, prayer is in the category of judgment. And when prayer is in the category of judgment, the Other Side swallows it, God forbid. This is because the Other Side primarily feeds on strict judgments, i.e., the constricted mentalities, which correspond to Elohim, as is known. Therefore, they grab hold of this prayer in the category of judgment and swallow it, God forbid.
on the full moon for our feast day. (5) For it is a law for Israel,
a ruling of the God of Jacob;
(א) צַדִּיקַיָּא, אִתְדַּחְיָין מִתַּמָּן, בָּהּ רְשִׁימִין וּמְצוּיָירִין וּמִתְחַקְּקִין דִּיּוֹקְנִין דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, צִיּוּרָא דְאָדָם רְשִׁימָא תַּמָּן, וְאִיהוּ דְּמוּת אָדָם, רְשִׁימָא דְאַרְיֵה תַּמָּן לִימִינָא, וּרְשִׁימָא דְשׁוֹר לִשְׂמָאלָא, וּרְשִׁימָא דְנִשְׁרָא בְאֶמְצָעִיתָא, וְרָזָא דְמִלָּה וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעִִתָּם וכו' (יחזקאל א י), לְכָל חֵיוָתָא אַרְבַּע אַנְפִּין, אִלֵּין אַרְבַּע אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְיהו''ה, דְּנָהִיר בְּהוֹן, מַלְכָּא דְכֻלְּהוּ חֵיוָון דָּא אָדָם, דְּאִיהוּ יו''ד ה''א וא''ו ה''א, דְּסָלִיק בְּחֻשְׁבָּן חָד, דְּמוּת אָדָם דָּא שְׁכִינְתָּא קַדִּישָׁא, דְאִיהִי דִיּוֹקְנֵיהּ.
(ב) אִיהִי חוֹתָם דִּילֵיהּ, וַעֲלָהּ אִתְּמַר (שיר ח ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, דְּהָכִי אָמְרַת שְׁכִינְתָּא, אַף עַל גַּב דְּאַנְתְּ תִּסְתַּלַּק לְעִילָא, דִיּוֹקְנָךְ לָא אִתְעַדֵּי מִנָּאִי לְעָלַם, כְּהַהוּא חוֹתָם דִּבְהַהוּא אֲתַר דְּאִתְדַּבַּק בֵּיהּ רְשִׁימוּ דְּמָארֵי חוֹתָמָא, לָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ דִּיּוֹקְנָא דְחוֹתָמָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בֵיהּ, וּבְגִין כַּךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כִּרְשִׁימוּ דִּתְּפִלִּין דְּיָד דְּאִינוּן לָקֳבֵל לִבָּא, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעִִךָ, כִּתְפִלִּין דְּרֵישָׁא דְאִינוּן תַּלְיָין רְצוּעִין לְכָל סִטְרִין עַל לִבָּא וּדְרוֹעָא, וּבְהוֹן אִינוּן רְשִׁימִין דְּאִינוּן עַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעוֹד שִׂימֵנִי כַחוֹתָם דָּא חוֹתָם דְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ, וְהוּא אוֹת בְּרִית שַׁבָּת קֹדֶשׁ וְיָמִים טוֹבִים.
(ג) כִּי עַזָּה כַמָּוְת אַהֲבָה, תַּקִּיפָא אִיהִי אַפְרָשׁוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתָּא מִיִּשְׂרָאֵל, כִּפְרִישׁוּ דְּנִשְׁמָתָא וְרוּחָא וְנַפְשָׁא מִגּוּפָא, וְתוּ כִּי עַזָּה כַמָּוְת אַהֲבָה, כַּד יִשְׂרָאֵל מְיַחֲדִין שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִרְחִימוּ, וְאָמְרִי הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהִי מְקַנֵּי עֲלַיְיהוּ, בְזִמְנָא דְיִפְקוּן מִן גָּלוּתָא, דְאִיהוּ יְהֵא בְהַהוּא זִמְנָא קַנָּא וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְעַר שְׂמָאלָא בְשַׁלְהוֹבִין דִּילֵיהּ, דְּאִנּוּן רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶת י''הּ, וְיוֹקִיד כַּמָּה הֵיכָלִין דְּבָתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה, וְיִטּוֹל נוּקְמִין מֵעֲמָלֵק, דְּאִיהוּ אוֹמֵי בִתְרֵין אַתְוָן דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְאִינוּן י''ה, לְנָטְלָא נוּקְמָא מִנֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס י''הּ, וְדָא אִיהוּ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת י''הּ.
(ד) וְיִשְׂרָאֵל אָמְרִין, רִבּוֹן עָלְמַא, אַף עַל גַּב דַּאֲנָא בְגָלוּתָא מְרַחֲקָא מִמָּךְ, שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, וְלָא יִתְעַדִּי מִינָּן דִּיּוֹקְנָךְ, דְּאִיהִי חוֹתָם דִּילָךְ, שְׁכִינְתָּא דִילָךְ, דִּבְגִינָהּ אַנְתְּ הֲוִית דָּכִיר לָן בְּגָלוּתָא, וְחוֹתָמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַדַּאי אִיהִי שְׁכִינְתָּא.
(ה) בְּרֵאשִׁית בָּרָא, ב' אִיהִי וַדַּאי, בָּהּ פָּתְחַת אוֹרַיְיתָא בְּב', וְדָא בְּרֵאשִׁית ב' רֵאשִׁית, ב' אִיהוּ וַדַּאי, אוֹצָרָא דְכֹלָּא, עֲלָהּ אִתְּמַר (ישעיהו לג ו) יִרְאַת יְיָ' הִיא אוֹצָרוֹ:
(ו) (בראשית, זמנין סגיאין אינון באורייתא ראשית, וכל חד אתפרש באתריה, קדמאה איהו יהו''ה קנני ראשית דרכו (משלי ח כב), ודא אורייתא, דאית בה טעמי ונקודי ואתוון, וכמה פקודין דעשה ולא תעשה, דכלהו תליין בשם יהו''ה, הדא הוא דכתיב (שמות ג טו) זה שמי לעלם וכו', שמ''י עם י''ה שס''ה, זכר''י עם ו''ה רמ''ח, שס''ה משמאלא מדחילו דגבורה אתיהיבו, פחד יצחק).
(ז) בְּרֵאשִׁית, תַּמָּן יִרְאַ''ת, מָה אִשְׁתָּאַר מֵאִינוּן אַתְוָון, ש''ב, וְרָזָא דְמִלָּה שָׁב
(א) בְּיִרְאַת יהו''ה, וְאִם לֵית דְּחִילוּ לֵית חָכְמָה, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה, בְּגִין דְּיִרְאָה הִיא אוֹצָרָא לְחָכְמָה, אִיהִי גְנִיזוּ דִּילָהּ, אִיהִי טְמִירוּ דִּילָהּ, אִיהִי בֵיתָא דְמַלְכָּא.
(ב) בְּרֵאשִׁית, רֹא''שׁ בַּיִ''ת, וְרָזָא דְמִלָּה בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת (משלי כד ג), וּמָאן דְּבָעִי לְמֶחְזֵי לְמַלְכָּא, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶחְזְיֵיהּ אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ, וְרָזָא דְמִלָּה חָכְמָה לָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ.
(ג) כְּגַוְונָא דָא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְאִיהוּ יהו''ה, לָא אִשְׁתְּמוֹדָע לְנָבִיא וְחוֹזֶה אֶלָּא בְּהֵיכָלֵיהּ, דְּאִיהוּ אדנ''י, וְרָזָא דְמִלָּה וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ (חבקוק ב כ), וְאִיהִי כְלִילָא מִשִּׁבְעָה הֵיכָלִין, מִשִּׁבְעָה אַרְעִין, וַעֲלַיְיהוּ אָמַר דָּוִד (שם קטז טו) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יהו''ה בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, וְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא אִיהוּ כְּלִיל שֶׁבַע רְקִיעִין, וַעֲלַיְיהוּ אָמַר דָּוִד (שם קטו טז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהו''ה, וְלֵית יְדִיעָה כְלָל בְּמַלְכָּא וּבְמַלְבּוּשֵׁיהּ וּבְתִקּוּנֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּעָלְמָא, עַד דְּיֵעוּל לְבֵיתֵיהּ וּלְהֵיכָלֵיהּ, דְּאִיהִי ב', וַעֲלָהּ אִתְּמַר (ישעיהו נו ז) כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.
(ד) וּמָאן דְּאִיהוּ אָדָם בְּדִיּוֹקְנָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, עֲלֵיהּ נֶאֱמַר אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, וּמָאן דְּנָטִיר בְּרִית, אִתְקְרֵי אִישׁ תָּמִים, וְתַמָּן בְּרֵאשִׁית, בְּרִי''ת אֵ''שׁ, דְּנָטִיר לֵיהּ מֵאֶשָּׁא דְגֵיהִנָּם, אֲבָל מָאן דְּאִתְעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָא וְנָטִיר לָהּ, אִתְקְרֵי אָדָם, בְּדִיּוֹקְנָא דְהַהוּא דִלְעִילָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מד יג) כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת, תָּא חֲזִי, כָּל מָאן דְּנָטִיר אוֹת בְּרִית, דִּיּוֹקְנֵיהּ רָשִׁים בִּשְׁכִינְתָּא וְצַדִּיק, וּמָאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דִיּוֹקְנֵיהּ רָשִׁים בְּעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא:
(ה) בְּרֵאשִׁית, כְּתִיב (תהלים קיח יט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה י''הּ, פִּתְחוּ לִי דָא אִינוּן תְּרֵין עַפְעַפֵּי עִינָא, דְאִינוּן פָּתְחִין וְסָגְרִין, וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר (שמות כה כ) וְהָיוּ הַכְּרוּבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעִִלָה, אִלֵין תְּרֵין כְּרוּבֵי עִינָא, פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם עַפְעַפֵּי עִינָא, וְעוֹד פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵין עַיְינִין, בְּזִמְנָא דְאִינוּן מִסְתַּכְּלִין בְּאֹרַח מֵישַׁר, אִתְּמַר בְּהוֹן וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, וּבְזִמְנָא דְלַאו אִנּוּן מִסְתַּכְּלִין בְּאֹרַח מֵישַׁר, הָא נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן תַּמָּן, עֲלֵיהּ אִתְּמַר (רות א יז) כִּי הַמָּוְת יַפְרִיד וְגוֹמֵר.
(ו) תְּלַת גַּוְונֵי עִינָא אִנּוּן תְּלַת אֲבָהָן, דְּאִתְּמַר בְּהוּ (שמות ו יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבוֹתָם, בַּת עַיִן דְּאִיהִי דְקִיקָא זְעִירָא, דָא שְׁכִינְתָּא דְאִשְׁתַּתְּפַת בַּאֲבָהָן, וַעֲלָהּ אִתְּמַר (תהלים יז ח) שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן, וְכֹלָּא בְרָזָא דִבְרֵאשִׁית, תַּמָּן רָאשֵׁ''י תַּמָּן בַּ''ת.
(ז) קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן עַל רַגְלוֹי וְאָמַר, רִבּוֹן עָלְמִין אַפְתַּח עִינַי לְאִסְתַּכָּלָא בְהוֹן לְעִילָא, אָבֹא בָ''ם בְּאַרְבָּעִים וּתְרֵין אַתְוָון דִּשְׁמָא מְפָרַשׁ, לְמִנְדַּע כָּל אָת וְאָת עַל
(א) בְּרֵאשִׁית, קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן, (פתח) וְאָמַר לְאֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ אֵלִיָּהוּ בְּאוֹמָאָה עֲלָךְ בְּמַלְכוּת קַדִּישָׁא, דְאִיהִי נְפִילָא בְגָלוּתָא, טוֹל רְשׁוּתָא דְלָא תָזוּז מִינָן, דְּהָא שְׁכִינְתָּא וְחֵילָהָא נָטְרִין לָךְ, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (ישעיהו לג ז) הֵן אֶרְאֶלָם צָעֲקוּ חוּצָה, לְבַר מֵהֵיכָלִין, לָא אִית מָאן דִּמְקַבֵּל צְלוֹתִין דְּיִשְׂרָאֵל, כַּמָּה צִפָּרִין מְצַפְצְפִין בִּצְלוֹתִין לְגַבֵּי אִמָּהוֹן, דְּאִינוּן מְקַנְנָן עַל אַרְעָא, דְנָטְרִין לָךְ, וְכֻלְּהוּ אִתְקְרִיאוּ צִפָּרִים, עַל שֵׁם קַן צִפּוֹר דְּאִיהִי אִימָּא קַדִּישָׁא, דְאִתְּמַר בָּהּ (דברים כב ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, וַעֲלָהּ אִתְּמַר (תהלים פד ד) גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, וְדָא ב' מִבְּרֵאשִׁית, דְּאִתְּמַר בָּהּ (משלי כד ג) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, וּדְרוֹר קֵן לָהּ דָּא אִימָּא עִלָּאָה יוֹבֵל, דְּאִתְּמַר בָּהּ (ויקרא כה י) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, בְּזִמְנָא דְצִפּוֹר מָצְאָה בַיִת דְּאִיהִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְבְּנִיאַת וְאִתְתַּקְנַת, מִיָּד דְּרוֹר דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, אַשְׁכְּחַת קֵן לָהּ לְעִילָא.
(ב) וּמִיָּד אֲשֶׂר שָׁתָה אֶפְרוֹחֶיהָ, אִלֵּין שִׁית בְּנִין דִּילָהּ, שִׁית סְפִירָן, דְּאִינוּן שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, כֻּלְּהוּ פָרְחִין לְגַבָּהּ, בְּכַמָּה חַגִּין וּזְמַנִּין וְיוֹמִין טָבִין, וְאֶפְרוֹחִים דְּאִינוּן יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ פָרְחִין עִמָּהּ בְּגָלוּתָא, וּבְזִמְנָא דְאִנּוּן בֵּיצִים, דְּלֵית לוֹן גַּדְפִין בְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה לְפָרְחָא, אִתְּמַר בָּהּ לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.
(ג) אִי הָכִי מַאי כִּי יִקָּרֵא קַן, אֶלָּא בְזִמְנָא דְלֵית לָהּ לִשְׁכִינְתָּא אֲתַר לְשַׁרְיָא תַּמָּן בִּקְבִיעוּ, אִיהִי אָזְלַת בְּמִקְרֶה, וְדָא אִיהוּ כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ וכו', כְּמָה דְנִשְׁמָתִין עָבְדִין, הָכִי שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן, נִשְׁמָתָא דְאִיהִי קְבוּעָה בִּצְלוֹתָא אוֹ בְּאוֹרַיְיתָא אִיהִי אֲתַר קָבוּעַ לְשַׁרְיָא בָּהּ שְׁכִינְתָּא, אֲבָל נִשְׁמָתָא דְלֵית לָהּ קְבִיעוּ בִצְלוֹתָא אוֹ בְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא אִי אִזְדַּמְנַת לָהּ בְּמִקְרֶה, הָכִי אִיהִי שַׁרְיָא עֲלָהּ בְּמִקְרֶה, וְדָא אִיהוּ כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ וכו'.
(ד) דְּוַדַּאי נִשְׁמָתָא, אִיהִי קַן צִפּוֹר וְכֵן הַהִיא נִשְׁמָתָא דְבַר נַשׁ אִתְקְרִיאַת קַן צִפּוֹר, וְגוּפָא קַן דְּנִשְׁמָתָא, וְכֵן נִשְׁמָתִין דְּאִינוּן עוּלֵימָאן דִּילָהּ, דְּאִתְקְרִיאוּ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ, יָתְבִין בְּגוּפִין דְּאִינוּן קַן דִּלְהוֹן בְּאֹרַח מִקְרֶה, בְּזִמְנָא דְלַאו אִינוּן קְבוּעִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מֶדְרָשׁוֹת, וְדָא אִיהוּ כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ.
(ה) וְעוֹד קַן צִפּוֹר לְעִילָא, אִיהוּ כָּרְסַיָּא, וְקַן דִּילָהּ לְתַתָּא מטטרו''ן, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (במדבר יד יח) וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, דְתַמָּן קַן, וְאִיהוּ קַנֹּא וְנוֹקֵם, בְּזִמְנָא דְלָא אַשְׁכְּחַת קִינָא לְשַׁרְיָיא, בַּדֶּרֶךְ, דָּא דְאִתְּמַר בָּהּ (יהושע ה ד) מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם, וְעוֹד בַּדֶּרֶךְ, דָּא קְבוּרַת רָחֵל, דְּאִיהִי בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין, וַעֲלָהּ אִתְּמַר (ירמיהו ט א) מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים, וְאִינוּן תְּרֵין מְשִׁיחִין, דְּמִתַּמָּן קָא עָבְרִין כַּד אָתָאן לְמִפְרַק לְיִשְׂרָאֵל.
(ו) בְּכָל עִץ דָּא אִיהוּ עִץ הַחַיִּים, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (משלי ג יח) עִץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (דברים כ יט) כִּי הָאָדָם עִץ הַשָּׂדֶה, וְעוֹד בְּכָל עִץ דָּא צַדִּיק דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (בראשית א יא) עִץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, וְדָא יוֹם הַשַּׁבָּת דְּתַמָּן זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָּא עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתַמָּן אִית לָהּ נְיָיחָא, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים א ג) וְהָיָה כְּעִץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, דָא עִתּוֹ דְצַדִּיק דְּאִיהִי לֵיל שַׁבָּת, דְּצַדִּיק מִנֵּיהּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין חַדְתִּין בְּיִשְׂרָאֵל עִִרֶב שַׁבָּת דְּאִתְקְרִיאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת.
(ז) אֶפְרוֹחִים אִלֵּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דִּבְגִינְהוֹן שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא עַל יִשְׂרָאֵל, אוֹ בֵּיצִים אִלֵּין אִינוּן תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, דִּבְגִינְהוֹן שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא עַל יִשְׂרָאֵל, וְאִלֵּין אִינוּן מָארֵי מִקְרָא, וּבְזִמְנָא דְאִינוּן עָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא אוֹ בְמִצְוָה דְאִנּוּן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתָּא, וְגָרְמִי לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, יָרְתִין מִתַּמָּן נִשְׁמָתִין, וְאִתְקְרִיאוּ בָנִים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּמָארֵי מִקְרָא וּמָארֵי מִשְׁנָה אִינוּן מִגַּדְפִין
(א) דִּילָהּ, וּבְגִין דָּא וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, אִיהִי רְבִיעָא עֲלַיְיהוּ בְּאַרְבַּע גַּדְפִין דִּילָהּ, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (יחזקאל א ו) וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, יוֹנְקִין אַנְפֵּי זוּטְרֵי, וְאִינוּן אַרְבַּע אַנְפִּין לְכָל חַד וְחַד, וּבְהוֹן אִימָּא רְבִיעָא עֲלַיְיהוּ, וְזִמְנִין אִיהִי עֲלַיְיהוּ, וְזִמְנִין אִסְתַּלְקַת מִנַּיְיהוּ, אֲבָל בְּגִין דְּאִינוּן מִן מֵעוֹי, (נ''א דאתמר בהון (ירמיהו לא יט) המו מעי לו), בְּגִין דִּרְחִימוּ דְחָמוּ מֵיעָהָא עֲלַיְיהוּ וְאִינוּן מָארֵי קַבָּלָה, אִתְּמַר בְּהוֹן (דברים כב ו) לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, דְּאִימָּא לָא זָזָה מִנַּיְיהוּ לְעָלַם.
(ב) דְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ אוֹרַיְיתָא, וּשְׁכִינְתָּא הִיא מִצְוָה, זַכָּאָה מָאן דְּמִתְעַסֵּק בְּהוֹן לְיַחֲדָא לוֹן, וְכֵן זָכוֹר וְשָׁמוֹר אִינוּן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דִּמְיַחֵד לוֹן בְּיוֹם שַׁבָּת, דְּאִיהוּ יְסוֹד, וּבִרְחִימוּ וּדְחִילוּ דְי''ה, דְּאִינוּן אַבָּא וְאִימָּא. זָכוֹר וְשָׁמוֹר, אִינוּן לָקֳבֵל תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא י', וּתְפִלִּין דְּיָדָא ה', דְּכַר וְנוּקְבָא, וְזַכָּאָה אִיהוּ מָאן דִּמְיַחֵד לוֹן בִּקְרִיאַת שְׁמַע בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, דִּבְזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְלִין בְּאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וּבְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה, בִּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, אִתְּמַר בְּהוֹן לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וּבְזִמְנָא דְלָא מִשְׁתַּדְלִין בְּהוֹן בִּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, אִתְּמַר בְּהוֹן שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם.
(ג) בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל נָטְרִין שַׁבַּתָּא בְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, אִתְּמַר בְּהוֹן לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וְאִם לַאו כְּתִיב בְּהוֹן שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וְגוֹמֵר, תְּרֵין תְּרוּכִין, וּבְזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְיַחֲדִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּתְפִלִּין דְּיָד וּבִתְפִלִּין דְּרֹאשׁ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, אִתְּמַר בְּהוֹן לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וְאִם לַאו שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, וּבְזִמְנָא דִמְקַיְּימִין מִצְוַת בְּרִית מִילָה וְאַעִִבְרָן מִנַּיְיהוּ עָרְלָה, וְעָבְדִין פְּרִיעָה, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, אִתְּמַר בְּהוֹן לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וְאִם לַאו שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, בְּזִמְנָא דִמְיוּחָדִין בְּזִוּוּגֵיהוֹן בְּקִדּוּשִׁין וְשֶׁבַע בִּרְכָאָן, דְּאִינוּן יִחוּדָא דִלְהוֹן בִּקְדוּשָׁה וּבְבִרְכָתָא, אִתְּמַר בְּהוֹן לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וְאִם לַאו שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וכו'.
(ד) וְאִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא בִרְשׁוּתָא אָחֳרָא, דְּכַד לָא מִתְיַיחֲדִין בְּזִוּוּגַיְיהוּ בְקִדּוּשִׁין וְשֶׁבַע בִּרְכָאָן, דְּאִינוּן יִחוּדָא דִלְהוֹן בִּקְדוּשָׁה וּבְרָכָה, בַּאֲתַר דִּקְדוּשָׁה שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ מְסָאֲבָא, וּבַאֲתַר דִּבְרָכָה שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ לְטוּתָא, וּבַאֲתַר דְּיִחוּדָא שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ פִּרוּדָא, וְדָא גָרִים גָּלוּתָא לִשְׁכִינְתָּא, דְאִתְתַּרְכַת מֵאַתְרָהָא וּמִקִּנָּהָא דְאִיהִי יְרוּשָׁלַםִ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נ א) וּבְפִשְׁעִיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם, תְּרֵין שִׁלּוּחִין שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, חַד מִבַּיִת רִאשׁוֹן, וְחַד מִבַּיִת שֵׁנִי.
(ה) וְאִי תֵימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאו אִתְתַּרַךְ עִמֵּיהּ, בְּגִין דָּא אָמַר קְרָא (משלי כז ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ, בְּגִין לְנַטְרָא לָהּ בְּגָלוּתָא מֵרְשׁוּ נוּכְרָאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מב ח) אֲנִי יְיָ' הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וְגוֹמֵר, לְאַחֵר דָּא אֵל אַחֵר, דָּא סמא''ל, לַפְּסִילִים אִלֵּין מְמַנָּן דְּעַל שַׁבְעִין אוּמִין.
(ו) וּבְגִינָהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, אִיהוּ אָסוּר עִמְּהוֹן בִּתְפִלִּין דְּרֵישָׁא, דְאִינוּן פְּאֵר דְּרֵישָׁא, דִתְּפִלִּין דְּרֵישָׁא אִינוּן בַּאֲתַר דְּרַהֲטֵי דְמוֹחָא, וְדָא אִיהוּ אָסוּר בָּרְהָטִים, וְאִיהוּ חָבוּשׁ עִמְּהוֹן בִּתְפִלִּין דְּיָד בְּקֶשֶׁר שֶׁל יָד, וְדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל כד יז) פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, וּבְגִין דְּאִיהוּ חָבוּשׁ עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, אִתְּמַר בֵּיהּ אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וּשְׁכִינְתָּא אִיהִי בֵּית הָאֲסוּרִין דִּילֵיהּ, בְּגִין רְחִימוּ דִילָהּ אִיהוּ אָסוּר בָּהּ, וְרָזָא דְמִלָּה צְרוֹר הַמּוֹר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין (שיר א יג).
(ז) וּבְגִין דָּא מָאן דְּבָעִי לְאַשָּׂגָא לְמַלְכָּא, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְאַשָּׂגָא לֵיהּ אֶלָּא בִּשְׁכִינְתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ט כב) אַל יִתְהַלֵּל כו' כִּי אִם בְּזֹאת וְגוֹמֵר, וְאַהֲרֹן כַּד עָאל לְקֹדֶשׁ קֻדְשִׁין בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי, בָּהּ הֲוָה עָאל, דִּכְתִיב (ויקרא טז ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּאִיהִי עִת לַעֲשֹׂת לַיְיָ', וּמֹשֶׁה בְּגִינָהּ אִתְקַיַּים בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר וְגוֹמֵר, וּבָהּ עֲבִיד עֲשַׂר מַכְתְּשִׁין לְפַרְעֹה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, וְיַעֲקֹב בְּגִין דַּהֲוָה יָדַע דְּכָל רְעוּתָא דְמַלְכָּא בָּהּ, מַנִּי לִבְנוֹי עֲלָהּ, דְּלָא יַעֲלוּן קֳדָם מַלְכָּא אֶלָּא בָּהּ, וְכָל שְׁאֵלְתִּין דִּלְהוֹן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין לְמַלְכָּא דִיְהוֹן בָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מט כח) וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם
Hallelujah.
My nard gave forth its fragrance.
even he who shares my bread,
has been utterly false to me.-a
Wealth, honor, and life.
He shall not judge by what his eyes behold,
Nor decide by what his ears perceive.
the ocean sounds its thunder,
the ocean sounds its pounding.
Raise your voice like a ram’s horn!
Declare to My people their transgression,
To the House of Jacob their sin.
Find more favor than he who flatters him.
(יג) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ:
(13) Rabbi Shimon said: Be careful with the reading of Shema and the prayer, And when you pray, do not make your prayer something automatic, but a plea for compassion before God, for it is said: “for he is gracious and compassionate, slow to anger, abounding in kindness, and renouncing punishment” (Joel 2:13); And be not wicked in your own esteem.
Nothing evil or vile shall be done;
For the land shall be filled with devotion to the LORD
As water covers the sea.
But the compassion of the wicked is cruelty.
For the day of the LORD is near;
It shall come like havoc from Shaddai.
(ב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר פִּיכֹל שְׁמוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר פֶּה שֶׁכָּל צִבְאוֹתָיו נוֹשְׁקִים לוֹ עַל פִּיו. אֱלֹהִים עִמְּךָ, לְפִי שֶׁהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִין אִלּוּ הָיָה צַדִּיק לֹא הָיָה מוֹלִיד, אֶתְמָהָא, כֵּיוָן שֶׁהוֹלִיד אָמְרוּ לוֹ אֱלֹהִים עִמְּךָ. וְאִלּוּ הָיָה צַדִּיק לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ לְקוֹל אִשְׁתּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ (בראשית כא, יב): כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ, אָמְרוּ לוֹ אֱלֹהִים עִמְּךָ. וְאִלּוּ הָיָה צַדִּיק לֹא הָיָה דוֹחֶה אֶת בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת מַעֲשָׂיו, אָמְרוּ לוֹ אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁחָרְבוּ מְקוֹמוֹת שֶׁל סְדוֹם וּפָסְקוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים וְלֹא חָסֵר קֵלָרִין שֶׁלּוֹ כְּלוּם, לְפִיכָךְ אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶׂה, הוֹאִיל וְהָאֱלֹהִים עִמְּךָ. (בראשית כא, כג): וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִי, עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן. אָמַר רַבִּי אַבָּא עַד כָּאן לָאַחִים הַשֻּׁתָּפִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כְּתִיב (תהלים לח, כ): וְאֹיְבַי חַיִּים עָצֵמוּ, מַה שֶּׁנִּתַּן לְאַבְרָהָם לְשֶׁבַע דּוֹרוֹת נִתַּן לַאֲבִימֶלֶךְ לִשְׁלשָׁה, לָמָּה (שמות יג, יז): לֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, שֶׁעֲדַיִן נֶכְדּוֹ קַיָּם. (בראשית כא, כג): כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ, מַה חֶסֶד עָשָׂה לוֹ, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ (בראשית כ, טו): הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא קִבֵּל עָלָיו.