Matos -Words In Collision

(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יקוק. (ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקוק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ,

כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

Numbers 30:2-3

(2) And Moses spoke unto the heads of the tribes of the children of Israel, saying: This is the thing which the LORD hath commanded. (3) When a man voweth a vow unto the LORD, or sweareth an oath to bind his soul with a bond, he shall not break his word; he shall do according to all that proceedeth out of his mouth.

רש"י על במדבר ל׳:ב׳:ב׳

(ב) "זה הדבר" - (ספרי) משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר יקוק כחצות הלילה והנביאים נתנבאו בכה אמר יקוק מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר (ספרי נדרים עז) ד"א זה הדבר מיעוט הוא לומר שהחכם בל' התרה ובעל (ואב) בל' הפרה כלשון הכתוב כאן ואם חלפו אין מותר ואין מופר.

What is significance of Parshas nedarim and its placement here
This is not first use of "Zeh Hadavar", why then its Drosha here
Is a Neder /Shevuah a positive or negative action
What is significance of extra language in verse of "kichol hayotze mipiv"

משך חכמה, מטות ב׳

זה הדבר. דע דבכ"מ במלואים ובמשכן ובמן נאמר זה הדבר, משום דאינו נוהג לדורות וכן הוכיחו מזה ב"ב דף ק"כ, דלא תסוב נחלה אינו לדורות, רק דפריך משחוטי חוץ וזה לפירוש רמב"ן ממדרש דגם על חולין נאסרו במדבר, משום דאז נאסר להם בשר תאוה, והיה דין כל בהמות כשלמים, א"כ א"ש דזה רק בדור הזה. אולם זה הדבר דפ' נדרים נראה כי במעשה זמרי הסבה היה שלא נאסר יין עמוני במדבר, ומשום יינן באו לבנותיהן ולדבר אחר. ולא היו יכולים לעשות סייגים אז, דהנסכים במדבר היה מיין עו"ג, כדאמר במדרש שיר השירים, לכן אמר לראשי המטות כי יראו שיעשו סיגים ונדרים ונזירות לבלי לשתות יין כדי שלא יבוא מכשול מזה, כמו שקרה לנשיא זמרי שקנא קנאת שבטו ובא למה שאירע, והענין מושכל ונכון, לכן נאמר זה הדבר, דבדור זה הי' נאות לראשי המטות לעיין בזה.

Meshekh Chokhmah, Mattot 2

...

נדרים כב. 13-14

דתניא, רבי נתן אומר: הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו מקריב עליו קרבן.

רש"י על במדבר ל׳:ג׳:ב׳

(ב) "לא יחל דברו" - כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין

רמב"ן על במדבר ל׳:ב׳:א׳

(ב) וטעם וידבר משה אל ראשי המטות - כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט:

רמב"ן על במדבר ל׳:ג׳:א׳

(ב) וטעם ידור נדר לה' - איננו כמו אשר נשבע לה' (תהילים קלב ב), כי הוא כמו וישבע לו (בראשית כד ט), שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע (דברים ו יג), ואשביעך בה' (בראשית כד ג), כאשר נשבעתי לך בה' אלוהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי (מ"ב א ל), השבעה לי באלוהים הנה (בראשית כא כג), אבל בנדר לא יאמר "ידור בה'" אלא "לה'". וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי (מטות יד), אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיקוק המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך (מלכים ב ד ל). והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצווה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו:

בראשית כ״ח:כ׳-כ״ב

(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יקוק לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃ (כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃

Genesis 28:20-22

(20) And Jacob vowed a vow, saying: ‘If God will be with me, and will keep me in this way that I go, and will give me bread to eat, and raiment to put on, (21) so that I come back to my father’s house in peace, then shall the LORD be my God, (22) and this stone, which I have set up for a pillar, shall be God’s house; and of all that Thou shalt give me I will surely give the tenth unto Thee.’

Reb Tzadok- First time mentioned in Torah

רסיסי לילה נ״ב:ו׳

.....

אבל בפעם שניה שבא אחר שנגזר על משה רבינו ע"ה שלא ליכנס לארץ נאמר וידר ישראל נדר וגו' וישמע יקוק בקול ישראל וגו' והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שהתחיל להיות נודר בעת צרה.

וענין הנדר שנאמר בו כי יפליא שהוא מדברים המופלאים ונעלמים מכל בריה שאי אפשר להתגלות על פי חכמת התורה כלל שדבר זה אסור לו או צריך לו כי הוא מצד השער החמשים הנעלם. ורק ישראל עלה במחשבה העליונה היא החכמה הנקראת פלא שהוא שורש הנעלם דתורה שהיא נובלות חכמה העליונה כמו שכתוב בבראשית רבה (פרשה יז). וכל ישראל דבוקים באותו שורש ומצד הזה יבוא במחשבת אדם לידור איזה נדר והוא מצד רצון השם יתברך הנעלם שלא נתגלה בתורה ועל ידי זה הוא הניצוח לעמלק שהוא השורש לכל מיני צרות ויסורין רצה לומר הבאים על איש הישראלי שצריך לפשפש במעשיו ואם פשפש ולא מצא חסרון כלל מצד התורה יתלה בביטול תורה (ברכות ה.) רצה לומר ריפוי ידים שעל ידי זה מתעורר שרש הנעלם דרע דעמלק. ועצת ישראל סבא שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא הקו האמצעי המבריח מקצה אל הקצה ודבוק בפלא העליון הוא לידור נדר. ועל כן נאמר במקרא זה השם ישראל ולא בני ישראל דדרך רז"ל בכל מקום לפרשו על ישראל סבא. וזהו וישמע בקול כי על ידי הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטות. וקול הוא מסטרא דדכורא כידוע דקול ודבור הם זכר ונקבה דדבור רומז לתורה שבעל פה וספר דברים שאמרן משה מפי עצמו (זח"ג רסא א) והוא השגת תורה שבעל פה דמשה רבינו ע"ה שהוא רק משנה תורה שבכתב. כי שורש משה רבינו ע"ה הוא תורה שבכתב ועל כן גם דבוריו נקראים תורה שבכתב.

Resisei Layla 52:6

...

תהילים קל״ב:ב׳-ה׳

(ב) אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיקוק נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. (ג) אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. (ד) אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. (ה) עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיקוק מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב.

Psalms 132:2-5

(2) How he swore unto the LORD, And vowed unto the Mighty One of Jacob: (3) ‘Surely I will not come into the tent of my house, Nor go up into the bed that is spread for me; (4) I will not give sleep to mine eyes, Nor slumber to mine eyelids; (5) Until I find out a place for the LORD, A dwelling-place for the Mighty One of Jacob.'

משנה אבות א׳:י״ז

(יז) שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:

Pirkei Avot 1:17

(17) Shimon, his son, used to say: All my days, I grew up among the Sages, And I found nothing better for a person than silence. And studying [the Torah] is not the most important thing, but doing [it is]. And whoever talks too much brings about sin.

ברטנורא על משנה אבות א׳:י״ז:ג׳

(ג) וכל המרבה דברים מביא חטא שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים, ואמרה, אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה, ודחפה נחש עד שנגעה בו, ואמר לה, כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, ומתוך כך באת לידי חטא שאכלה מן הפרי. הוא ששלמה אומר (משלי ל') אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת:

See Commentary of Rabbeinu Yonah

רבינו יונה על פרקי אבות א׳:י״ז:ב׳

ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. כבר פי' רמז"ל בענין השתיקה כי בדבור שיש לאדם נזק בו מכל צד או אם יש בו ריוח מצד אחד ונזק מצד אחר לא הוצרך רשב"ג להזהיר בזה כי כל אדם יזהר ממנו אם שומר נפשו מצרה. אלא אפי' בדבור שאין לאדם נזק בו כלל וכולו ריוח כמי שמדבר בעסקיו ובצורך גופו ובצורך פרנסתו צריך למעט בדבור ושלא יאריך בו אך כדי סיפוקו. ואין צריך לומר בדבר של הבל ושאינו מעלה ולא מוריד שאין לאדם לזכרו כלל. וכן אמרו בירושלמי (ברכות א:) ארשב"ל אלו הוינא בטורא דסיני בעינא תרי פומי. הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כל שכן אי הוה לן תרין. ר"ל שלא ידבר בפה דברי תורה ודברים שכלו דברים של הבלי עולם שהיו החכמים הקדושים עושים עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול. והיינו דאמרינן בגמרא דבני מערבא (ירושלמי סוף ברכות) כל פטטיא בישין בר מפטטיא דאוריתא טב. ויש שגורסין כל כרביא בישין בר מכרביא דאוריתא טב. פי' כרביא חרישא לומר שכל הדברים והמחשבות שאדם משתדל בהם בעולם הזה הכל הבל ורעות רוח לבד ממחשבת התורה ומעשה ה' כי נורא הוא:

Rabbeinu Yonah on Pirkei Avot 1:17:2

"and I did not find anything better for the body than silence": Rambam, may his memory be blessed, already explained about the matter of silence that if it was about speech that brings damage to a person in every way or that brings gain from one side but damage from the other, Rabban Shimon ben Gamliel would not have needed to warn us about it - as every person who guards himself from anguish would be careful about it. But rather, even with speech that brings no damage to a person at all and is all gain, like one who speaks about his business affairs and the needs of his body and the needs of his livelihood - one must minimize speech and not be long-winded in it, but rather [just speak] according to his need. And it is not necessary to say about a vain matter that does not [change a thing] that one should not mention it at all. And so [too] did they say in Talmud Yerushalmi Berakhot 1:2, "Rabban Shimon ben Gamliel said, 'If I had been at Mount Sinai, I would have needed two mouths.' Afterwards he said, 'Now that we only have one, I am not able to save our souls from evil speech, all the more so if we had two.'" He means to say [he wanted two mouths] so that he should not speak from his [one] mouth words of Torah and words that are completely vain things of the world; in the same [way] that our holy sages would make themselves like vessels of [the sacrificial] service, which are not to be used for profane matters. And this is that which we say in the Talmud of the Westerners (Talmud Yerushalmi Berakhot 9:5), "All chatter (patatia) is bad except for Torah chatter which is good." And some have the version, "All karavia is bad except for Torah karavia which is good." And the meaning of karavia is plowing. [This is] to say that all of the words and thoughts with which a person makes efforts in this world, 'it is all vain and bad spirit, besides thoughts about Torah and 'the acts of God, as [they are] awesome.'

ישעיהו מ״ג:כ״א

(כא) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.

Isaiah 43:21

(21) The people which I formed for Myself, That they might tell of My praise.

Nesivos Sholom

mitzvos done with mouth

Bris Hameor & Bris Haloshon

תהילים קי״ט:פ״ט

(פט) לְעוֹלָם יקוק דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.

Psalms 119:89

(89) For ever, O LORD, Thy word standeth fast in heaven.

תקוני הזהר ק״ה ב:ז׳

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָּא, זַכָּאָה חוּלְקָנָא דְעִלָּאִין וְתַתָּאִין אִינוּן בְּאַסְכָּמוּתָא לְסַיֵּיעַ לָן, הַאי אִיהוּ דְאוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין דְּבַר נַשׁ דְּאִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנָא דְמָארֵיהּ דְּכָל בִּרְיָין דְּעָלְמָא אִינוּן בְּסַיְעַתָּא דִילֵיהּ, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְצַוּוֹת לָזֶה, וַאֲפִילוּ שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים לָא אִתְבְּרִיאוּ אֶלָּא לְסַיַּיעִִתֵּיהּ, וְכַד בַּר נַשׁ אַפִּיק הֲבָלִים וְדִבּוּרִים בִּצְלוֹתֵיהּ, כַּמָּה עוֹפִין פָּתְחִין גַּדְפַיְיהוּ וּפִימַיְיהוּ לְקַבְּלָא לוֹן,... וְנָטִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִלֵּין מִלִּין וּבָנֵי בְּהוֹן עָלְמִין, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (ישעיה סו כב) כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, וְרָזָא דְמִלָּה (שם נא טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה.

Tikkunei Zohar 105b:7

...

רבנו בחיי, במדבר ל׳:ג׳:ד׳-ה׳

וע"ד המדרש איש כי ידור נדר ליקוק, אמר להם הקב"ה לישראל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בהם סופו למעול בשבועות, וכל המועל בשבועות כפר ואין לו מחילה בעולם הזה, שנאמר (שמות כ) כי לא ינקה יקוק, וכתוב אחד אומר (ירמיה ד) ונשבעת חי יקוק באמת במשפט וצדקה, אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי באמת אי אתם רשאים להשבע בשמי כלל אלא אם כן יש בכם כל המדות הללו (דברים י) את יקוק אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, אם יש בך כל המדות הללו אתה רשאי להשבע בשמי ואם לאו אי אתה רשאי להשבע בשמי, עד כאן.

וע"ד הקבלה איש כי ידור נדר ליקוק, נדר מלשון דירה, ליקוק הוא דירתו של עולם, אלקים שבבראשית שברא העולם, והשבעה נאצלים משם, והמקיים נדר דעתו שהוא מאמין באותה דירה כשתשוב נשמתו שם והעובר על הנדר הנה הוא מוסר מאותה דירה, וזהו לשון נדר שמשמע דבר והפכו, קביעות דירה והסרת דירה, וכן לשון נשבע, כי המקיים שבועתו נכנס בתוך השבעה ועובר עליה מוסר מהם.

Rabbeinu Bahya, Bamidbar 30:3:4-5

A Midrashic approach based on Tanchuma Mattot 1. On the words: איש כי ידור נדר לה' the Midrash quotes G’d as saying to the Israelites: ‘be careful before making a vow not to violate it, as if someone violates a vow he will eventually violate his oaths also.’ If that were to happen he is as if he had denied G’d and all aspects of the Jewish religion and there is no forgiveness for this as the Torah has told us in Exodus 20,7 that G’d will not completely exonerate anyone who has used His name in vain. We have another verse on this subject in Jeremiah 4,2: “and swear ‘as the Lord lives;’” G’d said to the people: “do not think that it is permissible to utter such a kind of oath as the prophet quotes.” There is a general prohibition of swearing an oath involving the name of G’d unless the people doing so possess the following characteristics: described in Deut. 10,20 as: “you shall revere the Lord your G’d to serve Him and to cling to Him--and to swear in His name.” Only when you have fulfilled the conditions set out in the first half of this verse are you allowed to swear an oath using the name of the Lord. A kabbalistic approach: the word ידור in the line איש כי ידור נדר is related to דירה, “dwelling.” The word לה' means that the vow is directed to the Lord Who is the דירתו של עולם, “the dwelling of the universe,” the G’d Who created His world and the seven celestial regions emanating from there. Anyone fulfilling his vows is as if he thereby confirms his belief in this dwelling of the Lord in those regions, whereas anyone defaulting on his vows is as if he denied such beliefs. The former is assured that his soul will return to that dwelling, whereas the ones failing to honour their vows will be removed from those domains permanently The word נדר alludes to a certain thing and its opposite, i.e. the establishment of a dwelling or the uprooting of it. [According to Rabbi Chavell the dagesh in the letter ד permits it to be read as if the word were ינדור, derived from בינה. If one employs one’s בינה one establishes a claim to a permanent dwelling in the celestial spheres for oneself, i.e. within these seven celestial regions. If one fails to so one achieves the reverse.] The same is true of people who honour their oaths or violate them. If they honour them they enter the domain of these seven celestial dwellings; if not, they forfeit that entitlement. The word שבועה is a clear allusion to these seven regions.

איכה א׳:ג׳

(ג) גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.

Lamentations 1:3

(3) Judah is gone into exile because of affliction, And because of great servitude; She dwelleth among the nations, She findeth no rest; All her pursuers overtook her Within the straits.

R' Bunim Mepshischa-

עבודת ישראל, ספר במדבר, מסעי א׳

אלה מסעי בני ישראל וגו'. אל"ה במספרו ל"ו רומז על ו"ק כ"א כלול מכולם עולה ל"ו ועם היכל קודש מכוון באמצע ומצטרף לכל הקצוות. נמצא החשבון ששה פעמים שבע' עול' מ"ב והם מ"ב מסעי בני ישראל בקדוש' שם מ"ב שבו עליית העולמות. וכן הם יצאו ממצרים עד בואם אל ארץ נושבת. והנה אנו רואים כמה מבנ"א אשר היתה נפשם שוקקה לעבוד ה' ולא עלתה להם. וסוד הענין הוא מחמת שלא נטהרו מקודם מחלאת טומאתם ומחטאת נעוריהם ועי"ז לא יכלו לגשת אל הקודש לכן צריך כל אדם החפץ ברצון יוצרו לכבס ולנקות א"ע ולחזור בתשובה על כל מה שעשה מעודו מעשים לא טובים. וכאשר האריכו בזה ס"י ואח"כ יזכה לעשות רצונו לעבוד ה' כראוי. וזה הרמז בא בפסוק אלה מסעי בנ"י. כלומר כן דרך הנסיעה אשר יצאו מארץ מצרים ראשית דבר לצאת מחלאת טומאתו אשר כל הגילולים ועבירות נק' בשם מצרים שהיתה מלאה גילולים וצריך מקודם לצאת מזה. ואח"כ לצבאותם שפי' בזוהר מלת צבאות כמצבי' עביד. דהיינו שאח"כ יוכל לעבוד ה' כרצונו. והשלים הענין ביד משה ואהרן. דהיינו להתקרב אל צדיקי הדור וראשי העם והם ינהיגו אותו בידם כלומר שישפיעו עליו אהבה וירא' לה' וזה הבחי' נק' ידין כי אהבה דרוע' ימינא וגבורה דרועא שמאלא והנה אדו"מו הגאון מה"דב זלה"ה אמר כי כל המסעות שנסעו ישראל העיקר היה לתקן כל המקומות ולהגביה הני"ק מהם. ולכן נכתבו בתורה שמות המסעות והמקומות אשר תקנום בתקנה. וזה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה'. שמשה כתב כל מה שהוציא ני"ק במסעיהם שנסעו. ושנסעו ע"פי ה' ולא נסעו במ"א זולת שהוצרכו לתקן וזהו ואלה מסעיהם למוצאיהם ודפח"ח. והנה פרשה הזאת נק' תמיד בין המצרים שהם נחשבים כ"א יום. כמו שפירש"י וכ"א יום וכ"א לילות הם מ"ב כנגד מ"ב מסעות שצריך לעבור בין המצרים בכמה מסעות לתקן הכל ולעבוד את ה' הגם שהזמן גרמא להיות עצב ונאנח על חורבן בית ה'. עכ"ז יש לחזק א"ע ולטהר לבבו ולעבוד ה' בתורה ותפלה בשמחה בפרט בשעת אמירת שירות ותשבחות. ולהבין זה ע"פי משל ומליצה מדרך מלך ב"וד שיש לו כל מיני טוב ומיני שמחה וגם מנגנים בתוף ומחול וכנור ועוגב ובודאי כאשר טוב לב המלך והוא שרוי בשמחה אין מן הצורך לו אל המשוררי' והמנעימים בקולי קולו' כי בלא"ה יש לו שמחת לב. אכן כאשר לפעמים בא עת עצב ויגון ממקרה אשר הקרהו. אז יקראו הפורטים על נבל לשירם ולזמרם לשמח לבבו ולהצהיל פנים. וכן הנמשל ודוגמא כביכול אל קדושתו ית' שבוודאי משרתיו ברקיע מנעימים לו ומקלסים שמו. רק בזמן שב"המק חרב יש עצב בבתי בראי אז צריכים מי אשר נגע ה' בלבו להתחזק ולכנו' אל בתי גוואי ולהפשיט עצמו מכל מיני עצבות ולשמח כבוד המלך ולומר לפניו אתה מלכנו מעולם וגם עכשיו ותמלוך לעולם ועד והכל כאין נגדך ועלו מושיעים בהר ציון ויאתיו כל לעבדך ויתנו לך כתר מלוכה. וכבר הקדים לנו אדומ"ור ז"ל הנ"ל רמז בפסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים. דהיינו כל מי שרודף להמליך את הבורא יוכל להשיג יותר דוקא בימים אלו בין המצרים למשל כי כשהשר יושב בביתו אז אימתו מוטלת אשר לא כל איש ואיש יכול לבא פנימה. משא"כ אם השר עובר בשוקים וברחובות חוץ לפלטרין שלו אז הוא קרוב לכל קוראיו ויאזין שועת כל הקוראים בשמו. וכן הנמשל לדעת כי בזמן הזה כי כצפור נודדת מקנה וגומר. לכן הרשות נתונה לכל אדם להתקרב אל מלכו של עולם והוא עונה אליהם עכ"ל. ועיקר הענין להתחזק ולאמץ את לבבו בעתים הללו לבלתי יפול ברשת ההתרשלות מעבוד ה' חלילה ואפי' בת"ב שהוא חושך למראה עין. הגם שיש לבכות במר נפש על כל אשר מצאתנו ביום ההוא. מ"מ יש לשמח לב המלך בשמחה העתידה שבו יולד מנחם ויגאלנו במהרה וישמח ה' במעשיו והיתה לו המלוכה כימי קדם. והנה הצדיק איש אלהים מוה' יעקב יצחק אמר פי' הגמרא ביקש רבי לעקור ת"ב שחל בשבת ואמר הואיל ואידחי ידחי ע"ש. פי' שרצה לעקור צרת ת"ב כלל ועיקר ולגלות הקץ ע"י שחל בשבת יום הקדוש והואיל ואידחי ידחי לגמרי. ולכן לא הודו לו חכמים כי אין לדחוק את הקץ עכ"ל. ונוסף עוד על דבריו כי ביקש רבי לעקור ת"ב דהיינו לעשותו עיקר ולהראות גודל מלכות השי"ת דהיינו הגם שצר לנו עד מאוד אנו מתחזקים ומתאמצים ושמחים בשבת במלכותו ועל רחמיו המרובים אנו בטוחים שישוב נדחינו במהרה. וזה הענין הוא עיקר ויותר תענוג לפניו מאשר שאנו שמחים וטובי לב בימים הנגלים ונראים לטובה. ולכן מהתעוררות עיקר ותענוג זה היה בכוחו לדחות את ת"ב ולעקרו ולגלות את הקץ ואמר הואיל ואידחי ידחי. ולא הודו לו חכמים. פי' שהחכמים הודו לו בבחי' ל"א שהוא בחי' אי"ן בבתי גואי אבל עדיין לא היה בכחם לשלשל השמחה לבתי בראי ולגלות הקץ עד שיושיענו ה' ויגדיל כח הצדיקים לגלות בחי' אי"ן והשמחה הגנוזה ואז ישמח ה' עמנו אמן:

Avodat Yisrael, Sefer Bamidbar, Masei 1

...

פרי צדיק, מטות י׳:א׳

איתא בשם הרבי רבי בער זצ"ל על פסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים (איכה א:ג) פי' כל רודפי ה' שרודף אחר השגת התגלות ה' יכול להשיגוה ביותר בין המצרים כמשל המלך כשאיננו בביתו יש ביכולת להגיע אליו בנקל יותר. והענין הוא כי כ"ב ימים שבין המצרים הם נגד כ"ב אותיות התורה שעברו ישראל אז כדאיתא במדרש איכה שהקינות שהם מא' ועד ת' על רמז זה. וי"ז בתמוז הוא נגד אות א' שבו ביום נשתברו הלוחות המתחילים באות א' אנכי. ות"ב הוא נגד ת' ע"ש תם עוניך בת ציון ששפך חמתו על עצים ואבנים. וזה לשון בין המצרים כמיצר מכאן ומיצר מכאן שאין לההסתר התפשטות לא קודם המיצר וגם לא אחר ת"ב שכבר נתקן ונשלם הכל דייקא בימים הללו בתוך ההסתר כמו שראינו שדייקא אחר חורבן הבית התחיל התפשטות והתרבות תורה שבעל פה על ידי התנאים והאמוראים שעמדו אחר זה דוקא. וכמו שא' במד' (תנחו' ר"פ נח) שעיקר התגלות תורה שבעל פה הוא דייקא על ידי צער ויסורים ועליהם נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. ועוד א' שם שהקב"ה קבע שתי ישיבות שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה וכו' ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא גלות ולהלן א' שם שאין רואין חבלי משיח נראה מזה שיש להם קיום עד ימות המשיח. ובאמת לא היו השתי ישיבות רק בבבל כמו רב ושמואל רבה ורבי יוסף ואחר כך פסקו. אולם פנימיות המכוון על שורש החרש והמסגר כמו שא' (בתנחו' שם) חרש בשעה שפותח וכו' נעשו הכל חרשין וזה הוא בחינת נביאת ירמיהו שהוא בהסתר למעלה מן השגה כנ"ל. והמסגר כיון שאחד מהן סוגר וכו' אין בעולם שיכול לפתוח והוא נגד נבואת ישעיה שבא לידי התגלות. ויש לרמז זה גם כן באבעיות הגמרא (סוף הוריות) חריף ומקשה ומתון ומסיק הי מיניהו עדיף חריף ומקשה היינו בחינת החרש ומתון ומסיק בחינת המסגר תיקו. והיינו שהגם שעל פי שכל בודאי מתון ומסיק התגלות הלכה עדיף עם כל זה הוא נשאר בתיקו מפני שבחינת מתון ומסיק בא על ידי חריף ומקשה על ידי ההעלם מקודם כנ"ל. שהוא דייקא בין המצרים על ידי ההסתר והוא כאמרם ז"ל במקום שבע"ת עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד וכאמרם ז"ל (מנחות כ"ט:) מ"ט תליא כרעי' דה' וכו' דאי הדר בתשובה מעיילי לי' וליעייל בהך לא מסתעייא מלתא וכו' בא לטהר מסייעין אותו. כי על ידי הריחוק והסתר נצרך אחר כך להחזיק במקום גבוה יותר למעלה:

Peri Tzadik, Matot 10:1

...