בשכל יש שתי פעולות עקריות ''הכרה'' ו''הערכה''.
השכל ''מכיר'', כאשר אין טעות בהכרה, הרי ההכרה אמיתית שכל בעל שכל יוכל להסכים עימה.
אם אי אפשר להסכים אם הכרה שכלית מסוימת, יש לזה אחת משתי סיבות, או, שהמחשבה אינה פועלת כהוגן, אז אנו אומרים שהשכל אינו ישר, או, שהשכל היה משוחד ממשהו.
כדי ששכל יגיע להכרה אמיתית ואוביקטיבית, נדרש שיהיה שכל ''ישר'' ו''טהור'' ( בלתי משוחד).
והשכל ''מעריך'' אם נתבונן בחיינו היום יומים, נראה כי אנו עסוקים במהלך היום ב''להעריך'' הרבה יותר מ''להכיר'', כמעט בכל דבר שאנו עושים ביום, אנו שוקלים האם זה מוצא חן בעינינו, או אינו מוצא חן בענינו.
''הערכה'' אינה נמדדת אם קנה מידה של אמת ושקר, ועד כדי כך היא מופקעת מקנה מידה זה ש:
מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו הֱוֵי אוֹמֵר יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעיניו
אדם מעריך מה שמתאים לו אישית, ''הערכה'' היא פעולה סוביקטיבית של השכל, ומבאר זאת המהר''ל:
אבל יותר נראה, כי כל הערכה על ידי הערכת בני אדם, כי לפעמים מעריך אותו בכך, ואינו כך אם יעריך אחר, ולכך כתב "ערכך", כלומר הערך שאתה מעריך, אף על גב שלא יערכנו אדם אחר כך. ובשביל כך כל הערכה בלשון הקודש "ערכך" נקרא. ואף על גב דכתיב "ערכך" גם כן בהערכה ששערה תורה לאדם לפי שניו, אין זה קשיא, כיון שכל הערכה נקרא "ערכך" שאתה מעריך אף אם לא יעריך כך אחר - יאמר הכתוב שהערך אשר ראוי להעריך את האדם לפי שוויו יהיה ערכך כך לזכר וכך לנקיבה, ואין צריך לשום אותו לפי שוויו.
ה''הכרה'' וה''הערכה'' אינן תלויות זו בזו, בהתפתחות של אדם כח ההערכה קודם להכרה, תינוק כבר מעריך מה נח לו ומה לא, כח ההכרה מתפתח לאט יותר, גם אדם מבוגר עלול להכיר אמת אך לא להעריך אותה, זוהי סתירה בין ''הכרה'' אביקטיבית, ל''הערכה'' סוביקטיבית, שעלולה לגרום למאבק פנימי, אדם בר מעלה מעריך מה שהוא מכיר כאמת.
ה''הכרה'' היא פעולת מחשבה עיונית.
ה''הערכה'' מהיכן נובעת?
(קמח) ...ואחרי אשר התברר שהכל ברא הש"י לכבודו. חייב האדם לשום לבו בכל עת לכבד את ה' ולקדשו בכל דבריו ולרוממו להודות לו ולברכו תמיד כמו שנאמר (תהילים ל״ד:ב׳) אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי. וכאשר יתיצב בתוך העם וידבר עם חביריו. יתבונן בינה וידקדק וישגיח בכל מוצא שפתיו. לקדש את ה' בדבריו. ולדבר בשבח עבודתו ותהלת יראתו. ולשבח (עבודותיו) [עבדיו] ויראיו ויזכה בזה בהגיון לבו ומבטא שפתיו בלא יגיעה ופועל כפים זכות גדולה עד שמים. ''כי זה מעיקרי יצירת האדם''. ונאמר (משלי כ״ז:כ״א) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. ופירוש מעלות האדם לפי מה שיהלל. אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושרש הצדק נמצא בו. כי לא ימצא את לבו לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו. ולגנות העבירות ולהבזות בעליהן. מבלי מאוס ברע ובחור בטוב. ואם יתכן כי יש בידו עונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שרש בבחירה והוא מעדת מכבדי ה'. והמשבח מעשים מגונים, או מהלל רשעים - הוא הרשע הגמור והמחלל את עבודת הש"י.
(148) Behold these are honorable reasons - strong as a mirror of cast metal. But there is another honorable reason above them all - and we hinted to it in the introduction to our words about the matters of the evil groups mentioned: As it is known that among the ways to sanctify His name, may He be blessed, is to make known - with every expression of the lips, with every hint of the eyes and with every practice and movement of the hands - that the foundation of man’s soul and his glorious adornment, and the good and the essence, and the purpose and the preciousness in it, is the service of God, may He be blessed, and fear of Him; as it is written (Ecclesiastes 12:13), “for this is all of man.” And this thing is the glory of God, may He be blessed. And the ones that spurn Torah scholars and fear of Him are nullifying this knowledge and showing the opposite with their behavior. And it is as if they are saying, the service of [God] is not the essence; and the root of the matter is found somewhere besides the service of God, may He be blessed. So they are profaning the Torah - therefore they shall be lost from among the congregation. And it will cease (vayikhlu) in their mouths. (It appears to me that it should say, vayiratsu with their mouths - like the usage [in Psalms 49:14], “the end of those pleased yirtsu with their mouths,” which according to some commentators is an expression of speaking. Or maybe it should say, “and they will be able to say [vayokhlu leimor] with their mouths” - meaning to say that they will be able to say, by way of an excuse) [On my opinion, it should say, express (vayibateu) with their mouths - Y. B.] As they are serving God without involvement in Torah study.
Is it not a well known thing that the service does not survive without those that study Torah, who meditate upon it day and night? For they instruct knowledge and bear understanding of the times, to know what the Israelites should do. And they hold up [the Torah] in Israel, so that it will not be forgotten from the mouth of their seed. And in a place where there is no one involved with Torah, the snares grow and there is no upright person. Therefore the servants of God, may He be blessed, honor the sages of the Torah for [the sake of] God’s honor; and to make known that only His service is the essence of existence.
And since it has been clarified that God, may He be blessed, created everything for His glory - a man is obligated to pay attention at all times, to honor God and sanctify Him with all of his words; to exult Him, to praise Him and to always bless Him, as it is stated (Psalms 34:2), “I bless the Lord at all times; praise of Him is ever in my mouth.” And whenever he stands among the people and speaks with his friends, he should reflect with understanding, be exacting and supervise everything that comes out of his mouth; to sanctify God with his words; to speak in praise of His service and in glorification of His fear; and to praise His (works) [servants] and those that fear Him. And through this, he will merit - with the meditation of his heart and with the expression of his lips, [and] without exertion or the actions of his hands - great merit [that reach] to the heavens. For this is from the essence of man’s creation. And it is stated, (Proverbs 27:21), “For silver, the crucible; for gold, the furnace; and a man is tested by his praise.” And its explanation is that the virtues of a man are according to what he praises: If he praises good deeds, the sages and the righteous ones - know that you have tested that he is a good man and the root of justice is found within him. For he would not find it in his heart to praise the good and good people with all of his words - and to detest sins and spurn their masters - without being disgusted by evil and choosing the good. And even if it is possible that he has some hidden iniquities in his hand, he is nevertheless among the lovers of justice. So his root is from [the right] choice and he is from the congregation of those that honor God. But one who praises detestable acts or praises evildoers is a complete evildoer and profanes the service of God.
הרי מה שאדם מעריך נובע מעצם מהותו, ומה שאדם מעריך, ילמד על מהותו של אותו אדם, כמו שכתב רבינו יונה ''כי זה מעיקרי יצירת האדם''.
(א) וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל איש כי יפליא נדר. זה שאמר הכתוב: כי מי בשחק יערך לה' (תהלים פט, ז). ...דבר אחר, כי מי בשחק יערך לה'. בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראת את העולם ובקש לבראת את האדם, היו מלאכי השרת אומרים: מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה), מה אתה מבקש מן האדם הזה. ...או יש ביניכם ערך נפשות כמה שנאמר: איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'? הוי, כי מי בשחק.
(1) (Lev. 27:1-2:) “Then the Lord spoke unto Moses, saying, ‘Speak unto the Children of Israel [and say unto them], “When anyone explicitly vows to the Lord [the value (rt.: 'rk) of human beings (npshwt)].”’” This text is related (to Ps. 89:7), “For who in the skies is comparable (rt.: 'rk) to the Lord?” The Holy One, blessed be He, said, “Whoever performs deeds like Mine shall be [considered] like Me.” R. Levi said, “[The matter] is comparable to a king who built a city and lit two lanterns within it, and [so] all of those multitudes [in the city] called him, Augustus. The king said, ‘When anyone builds a city like this and lights two lanterns in it, call him Augustus and I will not be jealous of him.’ Similarly, the Holy One, blessed be He, created the heavens and set in them [two lanterns, to give light to the world], the sun and the moon, as stated (in Gen. 1:17), ‘And God set them in the firmament of the heavens to give light upon the earth.’ The Holy One, blessed be He, said, ‘Whoever makes [lights] like these shall be equal to Me.’ Thus it is stated (in Ps. 89:7), ‘For who in the skies is comparable (rt.: 'rk) to the Lord?’ These words can only be words [referring to] light, since it is stated (in Lev. 24:4), ‘He shall set (rt.: 'rk) up [the lamps] upon the unalloyed lampstand.’ Ergo (in Ps. 89:7), ‘For who in the skies is comparable (rt.: 'rk) to the Lord?’” That is what is written (in Is. 40:25), “’Then unto whom will you liken Me that I should be equal,’ says the Holy [One].” Do not read it as “says [the Holy],” but as “holy, will be said” (meaning, the term holy is applied to him just as holy is applied to Me); in the same way that it is written (Isaiah 17:7), “to the holy.” Another interpretation (of Ps. 89:7), “For who in the skies is comparable (ya'arok) to the Lord”; R. Eebon the Levite said, “Who like You enlightens the eyes of those in the dark, as it is stated (in Lev. 24:4), ‘He shall set (ya'arok) up [the lamps] upon the unalloyed lampstand…?’” Another interpretation (of Ps. 89:7), “For who in the skies is comparable (ya'arok) to the Lord”: R. Eebon the Levite said, “Who like You clothes the naked”…. Another interpretation: “Who like you feeds the hungry?” “Is comparable (rt.: 'rk)” can only refer to the hungry, since it is stated (in Lev. 24:8-9), “[He shall arrange (rt.: 'rk) it (i.e., the shewbread) before the Lord regularly] on every Sabbath day […] And it shall belong to Aaron and his children, who shall eat it.” Ergo (in Ps. 89:7), “For who in the skies is comparable to the Lord” (in feeding the hungry)? Another interpretation (of Ps. 89:7), “For who in the skies is comparable to the Lord”: When the Holy One, blessed be He, created the world and wanted to create Adam, the ministering angels said to Him, (in Ps. 8:5), “’What is a human that You are mindful of him, and a person that You should think of him?’ What do You want from this human?” The Holy One, blessed be He, said to them, “Who is to fulfill my Torah and My commandments?” They said to Him, “We will fulfill Your Torah.” He said to them, “It is written in [the Torah] (in Numb. 19:14), ‘This is the Torah: When a person dies in a tent,’ but there are none among you who die. It is written in [the Torah] (in Lev. 12:2), ‘When a woman emits her seed and bears a male,’ but there are none among you who bear [children]. It is written in [the Torah] (in Lev. 11:21), ‘these you may eat,’ (and in Lev 11:4) ‘these you may not eat,’ but in your case there is no eating among you. Ergo, the Torah is not going forth to you,” as stated (in Job 28:13), “nor is it found in the land of the living.” [Rather] when the Holy One, blessed be He, said to Israel that they should make a tabernacle and an altar of burnt offering, they began to sacrifice within it. [Then] the Holy One, blessed be He, began to give them several commandments. These commands concerned every single thing, and they carried them out. The Holy One, blessed be He, began to say to the ministering angels, “’Who among you would prepare (rt.: 'rk)’ [everything] for Me just as Israel prepares (rt.: 'rk) for Me, that you were saying to Me (in Ps. 8:5), ‘What is a human that You are mindful of him…?’ They prepare (rt.: 'rk) sacrifices for Me, just as stated (in Lev. 1:12), ‘and the priest shall arrange (rt.: 'rk) them,’ (in Lev. 4:10), ‘upon the altar of burnt offering.’ They set (rt.: 'rk) tables for Me, just as stated (in Lev. 24:8), ‘He shall arrange (rt.: 'rk) it (i.e., the shewbread) before the Lord regularly on every Sabbath day.’ Or is there anyone among you that evaluates the value of human beings, as stated (in Lev. 27:2), ‘When anyone explicitly vows to the Lord the value (rt.: 'rk) of human beings (npshwt).’” Ergo (in Ps. 89:7), “For who in the skies?”
הרי שעל כח ה''הערכה'' עומד העולם! במילים אחרות: העולם הזה הוא עולם הערכים, ובו כל אדם יכול לבחור לעצמו ערך עליון, ויש בידו יכולת, להעריך דבר שעד לאותו רגע היה נטול ערך לגמרי.
אבל אנו אומרים:
אֵין כְּעֶרְכֶּךָ ה' אֱלקֵינוּ ''בָּעולָם הַזה''.
וזאת היא הערכה אמיתית.
אמרנו לעיל: כאשר השכל ''ישר'' ו''טהור'' הוא יכול להגיע להכרה אמיתית, שכל כזה אינו אינטליגנציה בלבד, אלא משהוא מעבר, כמו שאמרו רבותינו הראשונים:
הערה. הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהאלוה ית' הוא הדיבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדיבוק הזה - תעשה ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו - תעשה.
(6) Note.--I have shown you that the intellect which emanates from God unto us is the link that joins us to God. You have it in your power to strengthen that bond, if you choose to do so, or to weaken it gradually, till it breaks if you prefer this. It will only become strong when you employ it in the love of God, and seek that love: it will be weakened when you direct your thoughts to other things. You must know that even if you were the wisest man in respect to the true knowledge of God, you break the bond between you and God whenever you turn entirely your thoughts to the necessary food or any necessary business; you are then not with God, and He is not with you: for that relation between you and Him is actually interrupted in those moments. The pious were therefore particular to restrict the time in which they could not meditate upon the name of God, and cautioned others about it, saying, "Let not your minds be vacant from reflections upon God." In the same sense did David say, "I have set the Lord always before me; because he is at my right hand, I shall not be moved" (Ps. 16:8); i.e., I do not turn my thoughts away from God; He is like my right hand, which I do not forget even for a moment on account of the ease of its motions, and therefore I shall not be moved, I shall not fail.
השכל הזה הוא מקום החיבור בין האדם לבוראו, ובקום הסיעתא דשמיא באדם, הוא מעורר את האדם למעשה טוב, ומזהיר אותו ממעשים שאין לעשותם, והוא המצפון הנוקף אותו על מה שכבר קלקל, ואפי' בדברים שבמסחר נאמר:
(יח) וְתִדְכַּר יָת ה' אֱלָקָךְ אֲרֵי הוּא יָהֵב לָךְ ''עֵצָה'' לְמִקְנֵי נִכְסִין בְּדִיל לְקַיָּמָא יָת קְיָמֵיהּ דִּי קַיִּים לַאֲבָהָתָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין:
*****
חז''ל מלמדים אותנו בכל מקום, ש''בינה'' זה להבין דבר מתוך דבר:
להבין אמרי בינה. שצריך אדם שיהא בו בינה להבין דבר מתוך דבר.
(יש עוד הרבה מקורות לזה, רק בחיפוש למשפט ''להבין דבר מתוך דבר'' התקבלו 200 מקורות! כאן הבאתי את הקדום ביותר).
הבנת דבר לכשעצמו אינו נקרא ''בינה'' בהבנת דבר ''מתוך'' דבר יש עניין מחודש, כמו הפשטת עניין עד בירור הצורה, ומסקנה למעשה בשאלה חדשה.
ולכן זה נקרא ''בינה'' שמהותה בניית בנינים חדשים.
המהלך בזה הוא: שאדם שמסוגל ומתרגל, להבין תמיד דבר מתוך דבר בהפשטת הצורה מהחומר, הוא נהיה ''משכיל'' בישרות וטוהר גם יחד, כיון ששכל שאינו ''טהור'' אנו מסוגל לחדור לצורת הדבר מבעד לחומר כי החומר משחד אותו, אך בעומדו על הצורה האמיתית, הוא מסוגל להגיע למסקנה אמיתית בישרות שכלו.
רש''י אומר את זה כפירוש לרצונו של הקב''ה לברוא את האדם ''כדמותנו'', נמצא, שבזה שתל הקב''ה בקרבנו את הכח להתדמות אליו.
ומהו הדרך בה אנו מתדמים אליו?
הרי שאנו מתדמים אליו ב''מידות'' ע''י השכל ובינה!
כאן יש דבר עמוק יותר ממה שלמדנו למעלה, לא רק שהשכל זה מקום הסיעתא דשמיא באדם, ''להבין ולהשכיל'' הם כוחות הקדושה באדם, שע''י הוא מתקרב לבוראו ומתדבק בו, ובהם הוא זוכה להשראה ממרום.
נחזור אל השכל, ונתבונן בעוד הגדרה של חז''ל הקשורה לענין זה.
(א) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע. - זה שאמר הכתוב (משלי טו כד) ארח חיים למעלה למשכיל. מי שהוא מסתכל למעלה מה כתיב עליו - אורח חיים למעלה - למשכיל! בניו של קרח שנסתכלו למעלה נמלטו. וכן הוא אומר (תהלים לד ו) הביטו אליו ונהרו. ואביהם שלא נסתכל למעלה ירד למטה. שנאמר (במדבר טז לג) וירדו הם וכל אשר להם. וכן בדוד שנסתכל למעלה נמלט. שנאמר לדוד משכיל. וכן אתה מוצא בנבוכדנצר שנאמר (דניאל ד לא) עיני לשמיא נטלית. מה אם הרשעים שהן חייבים להקב"ה כשמסתכלין למעלה הקב"ה מוחל להם. לישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב אם מסתכלין על אחת כמה וכמה. אמר דוד: אני מסתכל למעלה. שנאמר לדוד משכיל. ומי שהוא מסתכל הוא כסוי חטאה. וכן הוא אומר (שמואל-א יח יד) ויהי דוד בכל דרכיו משכיל. ואומר (שם טו) וירא שאול כי הוא משכיל מאד. ומפני שהיה משכיל היה כסוי חטאה. שהיה פורש ממעשיו והודה לפני הקב"ה. וכן הוא אומר חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי:
חז''ל כאן את האדם ה''מסתכל למעלה'' כבעל שכל (''משכיל'').
הרגע שבא אדם פונה אל הקב''ה הוא רגע של שכל ישר וטהור וברגע הזה הוא קרוב לבורא ונושע ממנו כבני קורח ואפ' נבוכדנצר, דוד המלך היה כולו משכיל ונמחל לו חטאו ו''משכיל'' זה ''אורח חייו'' תמיד למעלה.
שכל קדוש זה מאוחד בקשר אמיץ עם הבינה, גם הבנת דבר מתוך דבר אינה פעולה של תבונה אנושית בלבד, אלא משהו מרומם יותר:
The breath of Shaddai, that gives them understanding.
(י) ונמצא, שהחכמה כבר ניתנה, והפה אינו אלא מקיים אותה, אך הדעת והתבונה הן מתחדשות, דהיינו שמתחדש גילויין תמיד רק בכח נשיבת הפה. ועל כן אמר אליהוא (איוב לב ח): "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", ולשון נשמת הוא כמו "נשמת ה' כנחל גפרית", שהוא מלשון "נשימה" ולא מלשון "נשמה", דהיינו נשימת הפה, נשיבת הרוח. וזאת היא הנותנת הבינה, ולא הימים או השנים:
הרי שנשימת פיו כביכול של הקב''ה היא הנותנת בינה הרי גם הבינה היא כח של קדושה, וכך אפשר להבין יותר את ענין ''כדמותנו'' ע''י ''להבין ולהשכיל'' להיות הולכים בדרך ה'.
*****
המקום שבו נהפכת הכרה שיכלית לדבר מעשי כמו ''מידה'' או הנהגה בפועל, היא הדעת.
מהו דעת?
במשלי מצינו שתי הגדרות בדעת:
- הגדר הראשון:
And is established by understanding;
With all precious and beautiful things.
פסוקים אלו הם משל לבנין צורת האדם (עיין אלשיך על המקום שמבאר באריכות).
דעת, ממלאה חדרים.
הכח ה''בונה בית'' שהוא היוצר צורת האדם ע''י ''הכרה'' ו''הערכה'' הוא השכל, הנקרא כאן חכמה (''בית'' הוא מקום צורה מוגדרת - עיין בספר דעת חכמה ומוסר בסוף החלק השלישי מאמר ''חומר וצורה'').
הבינה היא המוציאה את השכל אל הפועל ''ובתבונה יכונן''.
גם שכל וגם בינה הם כוחות המתייחסים על דברים מחוץ, לאדם אנו מכירים, מעריכים, ומבינים, מה שמחוצה לנו.
והשאלה שעולה: האם הכל אנו צריכים להכניס אלינו? האם לנו מעצמנו כלום?
ותשובה היא: לא! יש בנו מושכלות שאנו ''יודעים מעצמנו'' מבלי שנצטרך להכירם מבחוץ, או להבינם דבר מתוך דבר.
''מושכלות ראשונים'' אלא הם הדיעה שבאדם, מכח הדיעה הזאת יודע האדם יחסי אנוש תקינים, מבלי שלימדו אותו אחרים, מי שלא יודע דברים בסיסים אלו ''נבלה טובה הימנו:
(טו) דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה', מִכָּן אָמְרוּ כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת, נְבֵלָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ, תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, צֵא וּלְמַד מִמּשֶׁה אֲבִי הַחָכְמָה, אֲבִי הַנְּבִיאִים, שֶׁהוֹצִיא יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַל יָדוֹ נַעֲשׂוּ כַּמָּה נִסִּים בְּמִצְרַיִם וְנוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף, וְעָלָה לִשְׁמֵי מָרוֹם וְהוֹרִיד תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְנִתְעַסֵּק בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים עַד שֶׁקָּרָא לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א, א): וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר.
בודאי ישנם הרבה מושכלות כאלה, שברורים לאדם בלי ספיקות אף שאין לו הוכחה עליהם, (במדעים קוראים לזה ''אקסיומות'', אפי' מתמטיקה, המדויק שבמדעים מבוסס על אקסיומות)
זהו ''דיעה'' שממלאת חדרי האדם מצד עצמה.
- הגדר השני
He established the heavens by understanding;
And the skies distilled dew.
פסוקים אלו מדברים אל בריאת העולם.
דעת, בוקעת תהומות.
זהו הכח שמקשר בין השכל וה''מידות'', דעת זו חודרת לכל שכבות הכוחות והמידות, מרוממת אותם ומחברת אותם אל השכל, (בלשון הקודש, הרבה פעמים המילה ידיעה (או כל שורש י.ד.ע.) פירושה ''חיבור'' וזה ה''דעת ה''בוקעת תהומות'' שהידיעה מחוברת לאדם, ולא כדבר חיצוני).
(הוא אשר התבאר במאמר ''מהוא אדם לפי התורה'' בהבדל בין עם ישראל לשאר האומות שישראל כל מה שהקב''ה משפיע להם הם ממעטים עצמם אך אומות העולם גדולתם מביאתם לגאווה
(מ) ולא קם נביא בישראל כמשה - אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור!
(40) (Devarim, Ibid. 10) "And there shall not arise in Israel again a prophet such as Moses": But among the nations, there did arise. And who was he? Bilam the son of Beor. But there is a difference between the prophecy of Moses and the prophecy of Bilam. Moses did not know who was speaking to him, and Bilam did know, viz. (Bamidbar 24:16) "The speech of the hearer (Bilam) of the words of the Almighty." Moses did not know when He would speak to him until He did so. Bilam did know, viz. "and the knower of the knowledge of the Most High." Moses did not speak with Him unless he was standing, viz. (Devarim 5:28) "And you, here, stand with Me." And Bilam spoke with Him when he was fallen, viz. (Bamidbar 24:4) "The vision of the Almighty shall he see, fallen and his eyes uncovered."
הצד השווה בהם היא בדעת:
(טז) נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְ''יֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן'' מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃
Who obtains knowledge from the Most High,
And beholds visions from the Almighty,
Prostrate, but with eyes unveiled:
אבל היתה זו רק דעת של השגה של ''חדרים ימלאו''' אך הדעת ה''בוקעת תהומות'' לא היה לו, דעת זו, היא השלהבת היוצאת מנקודת הקדושה של נשמת ישראל, אך איננה אצל אומות העולם, ''בידיעה'' הם יודעים היטב את תורת המידות, אך ב''הנהגה למעשה הם רחוקים ממנה).
המקום של אותה דעת ''בוקעת תהומות'' הוא במידות, הוא אשר ביאר הרמב''ם:
(ד) הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. כֵּיצַד. - לֹא יְהֵא בַּעַל חֵמָה נוֹחַ לִכְעֹס וְלֹא כְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶלָּא בֵּינוֹנִי. לֹא יִכְעֹס אֶלָּא עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּזוּלָתָן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז טז) "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק". וְלֹא יִקְפֹּץ יָדוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ אֶלָּא נוֹתֵן צְדָקָה כְּפִי מִסַּת יָדוֹ וּמַלְוֶה כָּרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ. וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן שְׁאָר דֵּעוֹתָיו. וְדֶרֶךְ זוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים. כָּל אָדָם שֶׁדֵּעוֹתָיו דֵּעוֹת (בֵּינוֹנִית) [בֵּינוֹנִיּוֹת] מְמֻצָּעוֹת נִקְרָא חָכָם:
(4) The straight path is the mean disposition found in each and every tendency of all the human tendencies. Such tendency is removed from both extremes an equal distance, and is not nearer to one than to the other. Therefore have the wise men of yore commanded that man should ever review his tendencies, estimate them, and direct them toward the middle-path so that he will be sound in body. How may one do it? He should not be an excitable person, easily angered; nor like the dead without feelings, but adopt a middle-course, not to become indignant, save only at something big which is worthy enough to be angry at, so that the like should not be done another time. Likewise shall he not crave for aught save the things which the body requires, and without which it is impossible to be, as the subject is spoken of: "The righteous eateth to the satisfying of his soul" (Pro. 13.25). Likewise shall he not continue to fatigue himself in his affairs, save to acquire what is necessary for him to live on for the time being as the subject is mentioned, saying: "A little that a righteous man hath is better" (Ps. 37.16). He should not be too close-fisted, nor yet squander his money, but give Z'dakah within the means of his hand, and lend accordingly to the needy. He should not be too optimistic and playful, nor too pessimistic and mournful, but spend all of his days in good cheer and with a pleasant countenance. So should he measure all the rest of his tendencies. And this path is the path of the wise men. Every man whose tendencies are mean tendencies of the middle-course, is called wise.
(וראה שם כל הפרק).
הדרך הבינונית היא הדעת,זהו ענין תיקון המידות, שאדם יתנהג בהן כפי ''שיקול'' הדעת, וזו היא הדעת ה''בוקעת תהומות'' בכל עניני הכוחות והמידות. הדעת מכריעה בין שתי הקצוות שיש בכל מידה, ככל שהיא מתחזקת באדם, היא חודרת יותר אל המידות ומכוונת אותן בדרך הרצויה.