(א) השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם. ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אע"פ שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל. (ג) והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אע"פ שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוק עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד יקוק מלא אותו תמיד.
(1) These are the names of the sons of Israel who came to Egypt with Jacob, each coming with his household:
(2) Reuben, Simeon, Levi, and Judah;
(3) Issachar, Zebulun, and Benjamin;
(4) Dan and Naphtali, Gad and Asher.
(5) The total number of persons that were of Jacob’s issue came to seventy, Joseph being already in Egypt.
ואלה שמות בני ישראל. אע"פ שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאם במיתתם, להודיע חבתם, שנמשלו לכוכבים, שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם (שמות רבה), שנ' "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" (ישעיהו מ'):
Two concepts we will deal with in parsha
- numbers and significance
- names
intro idea of numbers being ruchniyus DNA of world
(א) טעם ואלה שמות כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי,
ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם (שם מ''ו כ''ז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. ... ורש''י כתב (רש"י על שמות א׳:א׳) אע''פ שמנאן בחייהם חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חבתם שנמשלו ככוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (ישעיה מ כו). ואלו דברי אגדה (שמו''ר א' ג'), והם דברים של אמת בענין החבוב שהקב''ה מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא''ו הוא כמו שפירשתי:
A similar case is found in the Book of Chronicles and the Book of Ezra. The Book of Chronicles finishes with the verse: Now in the first year of Cyrus king of Persia, that the word of the Eternal by the mouth of Jeremiah might be accomplished, the Eternal stirred up the spirit of Cyrus king of Persia, that he made a proclamation throughout all his kingdom, and put it also in writing, saying: Thus saith Cyrus king of Persia, etc. The author repeated the very language of these two verses at the beginning of the Book of Ezra in order to connect the narrative. However, since they were indeed two books, he completed the first book, [i.e., the Book of Chronicles], with the events that transpired before the building of the Second Sanctuary, and he devoted the second book, [i.e., the Book of Ezra], to the events that happened from the time of the building [of that Sanctuary]. The same thing occurs in these two books, Bereshith and V’eileh Shemoth. (2) Rabbi Abraham ibn Ezra said that because He mentioned at the end of Bereshith [50:23] that Joseph saw children of the third generation to his children, this is why He mentioned [here in the second book] that his brethren likewise were at first few and then were fruitful and multiplied. But this is not correct.
Rashi wrote: “Although Scripture had already enumerated them whilst they were living, it again enumerates them by name, following their death, in order to show how they were beloved by G-d. They are compared to the stars which G-d also brings out by number and brings in by number, as it is said, He bringeth out their host by number, He calleth them all by name.” These are words of homiletic exposition, and insofar as they indicate the love of G-d for the tribes — how the Holy One, blessed be He, loves them and repeats their names always — they are words of truth. But the matters of the connection of the verses and how they are joined by the vav — [v’eileh shemoth — (‘And’ these are the names of…)] — is as I have explained.
(א) אף על פי שמנאן בחייהן וכו'. פירש הרא"ם שאין לפרש שכותב התורה מנאן, דהיינו משה רבינו, דמאי זה שאמר 'שמנאן בחייהן', דבעת שכתב משה רבינו עליו השלום התורה - שני המניינים לאחר מיתתם היו, אלא כך הפירוש - שהקב"ה מנאן, דבעת שבאו למצרים היה מונה אותם 'ראובן שמעון'. ואינו נכון, דהא לא משמע מן הכתוב שהקב"ה מנאן בעת שבאו למצרים, לכך נראה לומר כיון דמשה רבינו עליו השלום מנה אותם על שם שבאו למצרים, ומונה אותם אחר מיתתם (כאן), בודאי היה הקב"ה מוציאם במספר ומכניסן במספר, דאם לא כן לא היה מונה אותם על שם שעת יציאה והכנסה
, אלא מפני שהקב"ה מנה אותם בהוצאה והכנסה - מונה אותם הכתוב גם כן על שעת ביאתן ועל שם אחר מיתתן: (ב) להודיע שנמשלו לכוכבים. ומה שכתוב זה דוקא בשבטים ולא בצדיקים אחרים, מפני שהשבטים הם דוגמת הכוכבים, י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות (שמו"ר טו, ו), וכל מזל ומזל כולל כוכבים הרבה, כמו שיכלול כל שבט ושבט הרבה מאוד, מטעם זה נמשלו השבטים לכוכבים: (ג) המוציא במספר צבאם. אף על גב דלא כתיב בקרא רק ההוצאה,
שנאמר (ישעיה מ, כו) "המוציא במספר צבאם", דייק מדכתיב (שם) "לכלם בשם יקרא", ולא שייך 'קריאה' אלא לבוא אל הקורא, והיינו הכנסה, שבא אליו בקריאה שהוא קורא (כ"ה ברא"ם). אף על גב דלא כתיב "מספר" רק אצל היציאה וה"שמות" אצל הכנסה, דייק דהוי למכתב 'המוציא במספר צבאם יקרא לכלם בשם', להקדים הפועל, כמו שאמר "המוציא במספר צבאם", אלא למדרש (שמו"ר א, ג) הכי "המוציא במספר צבאם לכלם בשם", וגם "מספר צבאם לכל בשם יקרא", והשתא הוי "מספר" ו"שם" אצל הכנסה ואצל הוצאה. ועוד דנלמוד קל וחומר, מה הוצאה שלא נאמר בו שמוציא אותם בשם - מוציא אותם במספר, הכנסה שמכניס אותם בשם - אינו דין שמכניס אותם במספר. והוא הדין נמי נלמוד שמוציא אותם בשם, דמה הכנסה שלא נאמר בה שמכניס אותם במספר - אפילו הכי מכניס אותם בשם, הוצאה שנאמר בה שמוציאם במספר - אינו דין שמוציאם בשם. ואין להקשות איך נוכל ללמוד קל וחומר דמוציאם בשם כיון שכבר למדנו שבהכנסה יש מספר, ולא נוכל לעשות עוד קל וחומר, דכהאי גוונא מצינן בכמה דוכתי, עיין בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פח ע"ב) אצל 'ומה דיש'.
וקשיא אחר דמקשינן הכנסה להוצאה, למה לא נכתבו כל שבעים נפש בהכנסה בשמות כמו שכתובים אצל ההוצאה, ויש לומר דודאי לענין הוצאה צריך להוציא כל אחד ואחד בשמו, שגם התולדות יש להוציא כל אחד ואחד בשמו, לפי שההוצאה חשובה יותר להיות משמש בעולם, וכל אחד מן התולדות משמש בעולם בפני עצמו, שהרי התולדות היו מעמידים משפחות הרבה, וכל אותן שבאו למצרים היה כל אחד ואחד משפחה בפני עצמו, ולכך מנה כל אחד בפני עצמו. אבל אצל הכנסה אין מכניס בשם רק העיקר, שהוא האב. וכן הוא אצל הכוכבים נמי, כאשר מוציא אותם - מוציא בשם כל אחד ואחד, שכל מזל ומזל יש לו כוכבים הרבה, ומוציא הקב"ה כל אחד, ובהכנסה אין מכניס רק העיקר, שהוא המזל עצמו.
ואם תאמר ומנא לן שכך הוא בכוכבים, ויש לומר דכך משמע הכתוב, דגבי הוצאה כתיב "המונה במספר צבאם", שה'צבא' רוצה לומר רבוים, דהיינו צבא הכוכבים מונה אותם במספר, אבל אצל הכנסה לא כתיב "צבאם", ולכך "בשם יקרא" קאי על המזלות עצמם, לא על צבאיהם. והקשה הרא"ם למה צריך לתרץ שהמנין הוא מפני שנמשלו לכוכבים, הוי ליה לתרץ מפני חבתן מונה אותם כל שעה כמו שתירץ רש"י בפרשת במדבר (א, א), ואין זה קשיא, דלא שייך לומר כן אלא כשהוא מונה אותם בחייהם כמי שמונה את הצאן, אבל מנין הזה שהוא לאחר מיתה לא יתכן לומר שהוא משום חבה, שאין הרועה מונה את הצאן רק כמה יש לו עדיין, ולא מונה הצאן כמה מתו מן הצאן:
The transition from Yakov to Nation
אחד - יעקב, אב
יב' שבטים - בנים, כוחות יחידי
שבעים נפש - אומה
ששים רבוא - שלימות האומה
we'll explain maharal concept of numbers and representation in world
after go thru -will discuss implications for us -what is our takeaway -avodah
... כאשר באו למצרים, באו במפקד ובמספר ובשמות, (שמות א, א) "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". כאשר תשים דעתך על מספר בני ישראל בפרשת שמות, יש בהם שני מנינים; כי י"ב שבטים נמנו בפרט (שם פסוקים ב-ד), ושבעים נפש נמנו בכלל (שם פסוק ה). ויעקב שורש הכל, לא בא במנין. כי יעקב ראוי להיות נבדל מן הבנים, כי השורש לא יצטרף אל התולדות. ולא שייך מספר בדבר שהוא יחידי, ולפיכך לא נמנה יעקב. והשבטים נמנים בפרט, מפני חשיבות מדריגתם, שהיו מפורסמים בשם שבטים. אך התולדות נמנים בכלל, שהם שבעים נפש, ולא בשמם.
(ב) וכל תולדות יעקב בא בענין נפלא מאוד. כי כאשר היה ראוי לשורש האמת שיהיה אחד, וזה כי השורש הוא אחד. ומן האחד,
gematria is 13, 1 for yakov, 8 children of rochel leah, and 4 of shefachos
שהוא יעקב, יצאו י"ב שבטים. ונקראו "שבטים", כי השבט הוא ענף וחלק האילן, כן אלו י"ב כל אחד חלק הכלל. והיה מספר שלהם י"ב, מפני שכל דבר אחד נעשים ממנו י"ב גבולים מחולקים, כל אחד בפני עצמו. ואלו הן; גבול מזרחית רומית, גבול מזרחית תחתית, גבול צפונית רומית, גבול צפונית תחתית, גבול דרומית רומית, גבול דרומית תחתית, גבול מערבית רומית, גבול מערבית תחתית, גבול מזרחית צפונית, גבול צפונית מערבית, גבול מערבית דרומית, גבול דרומית מזרחית. אלו י"ב גבולין אלכסונים נעשים מדבר אחד. וכנגדם היו בניו של יעקב י"ב, כי יעקב שהוא אחד, נעשים ממנו י"ב גבולין מחולקין, לכך על ידי יעקב יצאו י"ב שבטים. דברים אלו כבשונו של עולם איך היו יוצאים מן יעקב י"ב שבטים.
the point is the expression of shevatim defines space and purpose -tachlis of world at indiviual level, and that parralles the 12 kochos of person and mazalos/months etc
this is seen from sefer yetzira
(א) שתים עשרה פשוטות ה ו ז ח ט י ל נ ס ע צ ק יסודן ראיה, שמיעה, ריחה, שיחה, לעיטה, תשמיש, מעשה, הלוך, רוגז, שחוק, הרהור, שינה. מדתן שתים עשרה גבולים באלכסונן. ...
(ב) שתים עשרה פשוטות ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק חקקן חצבן שקלן צרפן המירן וצר בהם שנים עשר מזלות בעולם סימן טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד. ואלו הן שנים עשר חדשים בשנה ניסן אייר סיון תמוז אב אלול תשרי מרחשון כסלו טבת שבט אדר. ואלו הן שנים עשר מנהיגין בנפש שתי ידים ושתי רגלים שתי כליות טחול כבד מרה המסס קיבה קרקבן .....גם את זה לעומת זה עשה האלקים......
(1) The simple letters are twelve, namely: Hei, Vav, Zayin, Chet, Tet, Yud, Lamed, Nun, Samech, Ayin, Tsade, and Quph; they represent the fundamental properties, sight, hearing, smell, speech, desire for food, the sexual appetite, movement, anger, mirth, thought, sleep, and work. These symbolize also twelve directions in space: northeast, southeast, the east above, the east below, the northwest, southwest, the west above, the west below, the upper south, the lower south, the upper north, the lower north. These diverge to all eternity, and an as the arms of the universe.
(2) These twelve letters, he designed, formed, combined, weighed, and changed, and created with them the twelve divisions of the heavens (namely, the zodiacal constellations), the twelve months of the year, and the twelve important organs of the frame of the human, namely the right and left hands, the right and left feet, two kidneys, the liver, the gall, the spleen, the intestines, the gullet, and the stomach. God produced ה [Hei], predominant in Speech, crowned, combined, and formed Aries in the world, Nisan in the year, and the right hand of man and woman. God produced ו [Vav], predominant in Mind, crowned, combined, and formed Taurus in the world, Iyar in the year, and the left hand of the human. God produced ז [Zayin], predominant in movement, crowned, combined, and formed Gemini in the world, Sivan in the year, and the right foot of the human. He produced ח [Chet], predominant in Sight, crowned, combined, and formed Cancer in the world, Tammuz in the year, and the left foot of the human. He produced ת [Tet], predominant in Hearing, crowned, combined, and formed Leo in the world, Av in the year, and the right kidney in the human. He produced י [Yud], predominant in Labor, crowned, combined, and formed Virgo in the world, Elul in the year, and the left kidney of the human. He produced ל [Lamed], predominant in sexual desire, crowned, combined, and formed Libra in the world, Tishrei in the year, and the gall in the human. He produced נ [Nun], predominant in smell, crowned, combined, and formed Scorpio in the world, Marchesvan in the year, and the intestines in the human. He produced ס [Samech], predominant in sleep, crowned, combined, and formed Sagittarius in the world, Kislev in the year, and the stomach of the human. He produced ע [Ayin], predominant in Anger, crowned, combined, and formed Capricornus in the world, Tevet in the year, and the liver in the human. He produced צ [Tsade], predominant in Taste, crowned, combined, and formed Aquarius in the world, Shevat in the year, and the gullet in the human. He produced ק [Kuf], predominant in Mirth, crowned, combined, and formed Pisces in the world, Adar in the year, and the spleen in the human.
ובבואם למצרים היו שבעים נפש בפרט, כי מספר זה היה ליוצאי ירך יעקב, כמו שבכלל האומות הכל שבעים, לכך כתב (דברים לב, ח) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וענין דבר זה נתבאר למעלה, כי מה שמספר בני יעקב מספר שבעים נפש פרטים מורה על מעלה גדולה מאוד, יותר ממה שהאומות הם ע' אומות.
Michtav M'Eliyohu Vol 2
cartesian coordinate system -need 7 to define 3 dimensionall space
3 axis xyz and 3 cordinate pionts plus point of origin
(ו) וראייה לזה ששלימות ישראל זה המספר, שהרי כשיצאו ממצרים היו שש מאות אלף (שמות יב, לז), וכשנפלו בעגל היו שש מאות אלף, ובפרשת במדבר היו שש מאות אלף (במדבר א, מו), ובפרשת פנחס היו גם כן שש מאות אלף (במדבר כו, נא), שמזה נראה כי צורת ישראל ושלימותם שש מאות אלף. ומה שנתוספו אחר כן, זהו מפני הברכה שנתברכו, אבל שלימות ישראל המספר שראוי להם הוא שש מאות אלף.
(ז) והטעם הוא ידוע כי שש הוא מספר שלם, וזה כי לא תמצא דבר שלם כי אם על ידי מספר ששה. וזה כי הנקודה היא אחת, והיא חסירה, בעבור שאין לה התפשטות כלל. והקו אשר יש לו התפשטות באורך, ויש לו שלימות יותר, בעבור שיש לו התפשטות באורך, אך אין זה שלימות גמור בעבור שאין לקו התפשטות רק אורך, ואין לו התפשטות אורך ורוחב. והשטח אשר יש לו התפשטות אורך ורוחב הוא שלם יותר, בעבור שיש לו התפשטות אל הצדדין הארבע, אבל אין לו עומק. אמנם הגשם הוא השלם, בעבור שיש לו התפשטות הצדדין הששה, דהיינו מעלה ומטה וארבע רוחות, ואין התפשטות יותר משש קצוות אלו. וכן הסכימו חכמי המחקר כי הגשם הוא השלם בעבור שיש לו שש קצוות, ולפיכך דבר שהוא בעל שש צדדין הוא השלם. ולפיכך היה מספר ישראל שש מאות אלף, כי מספר שש הוא מספר שלם שאין עליו תוספת.
(ח) ומה שהיה המספר שש מאות אלף, לא שש מאות, או שש אלף. וטעם זה ידוע, כי צריך להיות להם כל שלש מדריגות של מספר, דהיינו שש ומאה ואלף; שאם היה שש מאות, עדיין היה מספר חסר, בעבור שלא היה בו מספר אלף, שהוא יותר גדול. וכן אילו היה שש אלף, היה מספר חסר, בעבור שחסר מאה, שהוא בין שש ובין אלף. ולפיכך המספר השלם מספר שש מאות אלף, כי עתה יש כאן כל המספרים. כי מספר רבוא לא תמצא רק מעט, ואין צריך למספר הזה. כי אף במקום שיכול למנות מספר רבוא, אין מונה בו כי אם באלף. ועוד, כי לשון "רבוא" מלשון רב, בעבור שהוא החשבון היותר גדול, ואין ראוי מספר זה לישראל, כי אין זה מספר של שלימות, רק מספר של רבוי, והרבוי אינו שלם, כי השלם [הוא] אשר אין בו תוספת וחסרון, והרבוי יש בו תוספת, שהוא רבוי.
(6) Scripture states, "When Israel went forth from Egypt; the House of Jacob from a foreign people." (Ps. Ch. 116) Scripture mentions both names because God redeemed both aspects of Israel: its physical substance and its spiritual essence or form. The two names of the Jewish people refer to the form and substance of Israel as a nation. Jacob, which is a humble and lowly name, is connected to the material substance that makes up the nation. This name comes from the word ekev, a heel and to supplant. The name Israel refers to the spiritual form of the nation. This name is connected to the more important aspect of Israel - it is connected to the essence of Israel, ki sarita, "who wrestled with God."
explain why in 600,000 use 6 not 7
רוח חיים - אבות
ודע כי התורה ששים רבוא אותיות, והם כללות נשמת כל ישראל יוצאי מצרים,
.. כי קב״ה ואורייתא וישראל כולא חד. שכ״א מישראל שרש נשמתו העליונ' מדובק ונאחז באות א' מהתורה והיו לאחדים ממש.
...אמנם עוד ענין אחר נמצא, כי יש כמה פנים לתורה, וכבר קבלו הקדמונים, שלכל שורש מנשמות ישראל יש כולם בתורה, עד שיש ששים רבוא פירושים לכל התורה מחולקים לששים רבוא נפשות של ישראל. וזה נקרא שהתורה מתפוצצת לכמה ניצוצות, כי בתחילה מתלהטת, ואז נראים בה כל האורות הראויים לענין ההוא, ואותם האורות עצמם מאירים בששים רבוא דרכים בששים רבוא של ישראל....
Parallel development of the individual
- Child -self absorbed
- Bar Mitzva -Self-aware
- Adult - multiple perpectives
- Mature Adult - unity - in role, purpose and nation
(א) נהורא ישרי בה כו' דבי' תחדי נפשא. נר יקוק נשמת אדם ואיתא בזוה"ק זכה יתיר זכה לרוח זכה יתיר זכה לנשמה והנשמה הוא מלמעלה ואין בו שום רע ופגם (ע' ראשית חכמה שער היראה פ"ט מתיקונים) כמ"ש אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא וכנסת נשמת ישראל אבוקה גדולה מאורות רבים. וכל נפש יש לו נר מיוחד נשמת אדם והתורה ג"כ נר תורה אור אורה זו תורה (כמ"ש מגילה ט"ז:) והוא נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי וכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה שהוא נר שלו. שכן הי' בדור המדבר עיקר המספר ששים רבוא נפשות וכנגדן ששים רבוא אותיות לתורה כמו"ש ישראל ר"ת "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה ואף שאין החשבון מכוון כל אות מתחלק לנציצות והוא תורה שבכתב. ואח"כ בחידושי תורה שהשי"ת מחדש הלכה בכ"י (כמש"כ ב"ר פ' מ"ט) מתרבין נפשות ישראל. וזה שאנו מבקשים ותן חלקנו בתורתך שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה והוא נר שלו נר יקוק נשמת אדם. אך מקודם צריך להסיר כל חמדת עוה"ז כמש"כ תוס' (כתובות ק"ד ד"ה לא) בשם מדרש עד שיתפלל אדם שיכנס ד"ת לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו (וע' חדבא"ר פ' כ"ו בלשון אחר יעיי"ש) ומתפללין מקודם קדשנו במצותיך שע"י מצות זוכין לקדושה ופרישות. .... וכן אנו אומרים בסוף הקרבנות שיבנה בהמ"ק ב"ב ותן חלקנו בתורתך וכן אחר התפלה שהוא במקום קרבן (כמו"ש ברכות כ"ו: תפלות כנגד תמידין תקנו) כיון שאין לנו מקדש ונשלמה פרים שפתינו אנו מבקשים על בנין בהמ"ק ושיופיע לכ"א מישראל חלקו בתורה. ...
אמר רבי סימון, חמש פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חמשי תורה. ויאמר אלקים יהי אור, כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו. ויהי אור, כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפלה לאורה. וירא אלקים את האור כי טוב, כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות. ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, כנגד ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. ויקרא אלקים לאור יום, כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות.
רבנו מדבר באריכות בהרבה מחבוריו שכל הפנימיות של תוה"ק, האורות העילאין כל כוונות התורה שנכתב וכל התורה שבע"פ, כל העולמות וכל הנבראים העליונים והתחתונים צפונים הם ברמזין בתורה ובחז"ל. ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא ליכא מידי דלא רמיזי באורין, ליכא מידי דלא רמיזי במתניתין, וכן ליכא מידי בעקבות משיחא דלא רמיזי במגלת סתרים של רבנו. וכל הרמזים כלולים במספרים לפי סוד "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" היינו שכל נברא מהנבראים יש לו מספר יסודי בפני עצמו והיעוד של כל אחד מהם לפי שמו ומספרו היסודי נרמז בתורה בסוד מעשה וחשבון היינו בחושבנא שבאותיות התורה בגימטריאות ונוטריקון. וכאמרם: לכו חזו מפעלות יקוק אשר שם שמות בארץ אל תיקרי שמות אלא שמות. פרפראות לחכמה, הם הכלים המקבלים את הסגולות העליונות מעולם האצילות במלויין ומלויין דמלויין עד אין סוף, וכל יצירה וכל אדם לפי תפקידיו הכלליימ והפרטיים מרומזין בשמו של כל אחד ומרומז בתורה במספר גימטריאות. רבנו בביאורו לספרא דצניעותא כותב בלשון זה "והכלל כי כל מה שהיה הוה ויהיה עד עולם הכל כלול בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, ולא הכללים בלבד אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין ושל כל אדם בפרט, וכל מה שאירע לו מיום הולדו עד סופו וכל גלגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו וכן של כל מין בהמה וחיה וכל בעלי חי שבעולם וכל עשב וצומח ודומם וכל פרטיהם ופרטי פרטיהם בכל מין ומין ואישי המינים עד לעולם ומה שיארע להם ושרשם, וכן כל מ"ש באבות ומשה וישראל כולם הן בכל דור ודור שכולם מתגלגלים ניצוצותיהם בכל דור ודור כידוע, וכן כל מעשיהם מאדה"ר עד סוף התורה הוא בכל דור כידוע למבין וכ"ה בכל אדם ואדם לבד כמו שהתחיל לבאר במדרש הנעלם ברמז. ...
ואלה שמות אלה הנזכרים בכאן היו ראוים להודע בשם כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית. ואלה כל ימי חייהם היו למאורות, ולא יצא הדור לתרבות רעה. אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני אלקים ואדם:
[קפד]... מ"מ הש"י עושה מתורת יקוק תורתו ואומר שגם זה שלו והוא המחדש החדושין דאורייתא והוא מדרגה גדולה כענין עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה (ב"ב עה:) כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה וזהו מצד תורת יקוק. וגם שמותן של ישראל כנודע דיש ס' רבוא אותיות לתורה וזהו מצד תורתו. ולכך פתיחת ס' שמות שהוא ס' מתן תורה בואלה שמות בני ישראל. וכמו ששמעתי כי פתיחת כל ספר ופרשה הוא צורתא דשמעתא של אותו ספר ופרשה וכך קריאת שם הס' שמות ע"ש שמות בני ישראל שזהו כללות התורה כי השם הוא יסוד הדבר. ולכך אדה"ר קרא שמות והמלאכים לא ידעו כמשאז"ל (בר"ר פ' יז) דמלאכים אין להם שם דלפי שליחותו נקרא (כמש"ש פ' עח). והוא ע"ד שכתבו הקדמונים כי מנהג מצרים ג"כ וארץ הקדם שהאדונים יקראו לעבדיהם שמות כרצונם להורות כי אינו רשות ובעל בחירה בפני עצמו כלל. ... וההתחלה לד"ת הוא מצד הבחירה זה נקרא שמות בני ישראל והסיום שמות הקב"ה. אבל הקב"ה אומר להיפך בתחלה תורת יקוק כו'. וכיוצא בו בברכות (לה.) ליקוק הארץ ומלואה קודם ברכה שכשסבור שזה נבדל מצד מדת הבחירה אז ליקוק הארץ ואחר הברכה שמכיר שהכל שלו אז הארץ נתן לבנ"א. וכן כאן אז נקרא תורתו. וצדיקים נקראו בשמותיו של הקב"ה כי שמות בני ישראל הם עצמם שמות הקב"ה כנ"ל ...
ואלה שמות בני ישראל, בא לחודש כי בעת באו ישראל למצרים היו בתכלית החשיבות מפני ג' ענינים, ואח"ז ירדו מחשיבותם בכל ג' ענינים אלה, ומזה התחיל השעבוד, א] היה להם חשיבות מצד עצמם, וזה מציין במ"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, וזה נבדל ממ"ש בפ' ויגש ואלה שמות ב"י הבאים מצרימה יעקב ובניו, שבעת ההיא לא נפרדו לי"ב שבטים רק יעקב היה ראש המשפחה וכולם אכלו על שלחנו והיו טפלים אליו, והיו כולם בית אחד ויעקב אבי הבית, וכשבאו למצרים אז נתעלו בחשיבות מאד ונפרדו לי"ב בתים, שכ"א מן השבטים היה לבית מיוחד, ועז"א הגם שבאו מצרימה את יעקב שאז היו טפלים ליעקב, אבל אחר שבאו מצרימה איש וביתו באו היה כ"א לבית בפ"ע, וכ"א קרא בשם בפ"ע ראובן וביתו ושמעון וביתו, שזה מורה רוב חשיבותם, כמ"ש שנים עשר נשיאים יוליד, שזה חשיבות כשיתפרדו לבתי אבות ונשיאים:
ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת וכו'. אפשר דכונת פרעה היתה כפי הפשט כמו שתרגם אנקלוס דמטמרן גליין ליה. אך כל השמות מן השמים כמש"ה אשר שם שמות בארץ ואז"ל אל תקרי שמות אלא שמות. ולכן כונת השם בעצם כי על ידו מתגלים אורות הקדושה הנטמעים בקליפות ערות הארץ והוא יסוד המעלה להעלות כל ניצוצות הקדושה ועל ידו באו ישראל שם והוא סיבת שיצאו כמו שאמר בזהר ולכן שמו נאה לו צפנת פענח אשר הוא מגלה הסתומות.
ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בן אורי גו׳ איתא בש״ס שמא גרים והיינו ראובן ראו מה בין בני לבן חמי כו׳ וכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וזאת גרמה לו שמו כי במה שאמרה מה בין בני כו׳ הבדילה ופרשה אותו ממעשה עשו כי השם שקוראים את האדם האותיות הם חיותו וכך קוראים אותו בשמים ועם חיות וקדושות האותיות שבשמו הוא יכול לעבוד את השם כל ימיו אחר שיבחר בטוב כי הבחירה חפשית ולכן הרשעים אינם יודעים לאחר מיתה את שמם היינו כי לא עבדו את השם עם האותיות הקדושות שבשמים ושואלין אותם מה עשית עם האותיות הקדושות שבשמך. ולכן אמר דוד המלך ע״ה (תהלים מ״ו, ט׳) לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שמות בארץ אל תיקרי שמות אלא שמות וקשה הלא כתיב שמות ומהו אל תיקרי כו׳ וי״ל כי הצדיקים עובדים את השם על ידי אותיות הקדושות שבשמים אבל הרשעים שאינם עובדים את השם ונעשים האותיות שבשמים שממות כי לא החיו את האותיות על ידי איזה מעשה טוב וזהו אשר שם שמות בארץ היינו שמות קדושים וזהו שמוכיח את העולם אל תיקרי שמות לשון שממה ח״ו היינו הרשעים שמשממין כביכול את האותיות שבשמם אלא שמות שהצדיקים עובדים את השם על ידי האותיות שבשמם וזהו שמות כי הם שמות הקדושים. וזהו שאמר משה רבינו ע״ה ראו קרא ה׳ בשם בצלאל וגו׳ כי משה אמר לעשות כלים ואחר כך משכן ובצלאל אמר הכלים שאעשה להיכן אכניסם ואמר לו בצל אל היית וזה גרמה לו שמו וזהו ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בצל אל היית. ורבי מאיר הוה דייק בשמא כאשר בא אל אחד ששמו כי דור אמר כי דור התפוכות המה וכן היה כי הבחירה חפשית ואילו היה רוצה היה עובד את השם עם האותיות שבשמו. ורחל מפני שראתה שני בתי מקדשים שיחרבו בחלקו של בנימין לכן קראה אותו בן אוני (בראשית ל״ה, י״ח) ואביו קרא אותו בנימין בן ימין שהקשיר אותו לימין ה׳ כביכול ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב (שמות ט״ו, ו׳) הוא חסר אל כי גדול יהיה כבוד הבית האחרון גו׳:
ואלה שמות בני ישראל וגו'. ולכאורה הלא כבר שמענו ונדעם שמות שבטי בני יעקב כולם כאחד, ובפרטות למעלה בפרשת ויגש הודיע שמות כל אשר הורד מבית יעקב לארץ מצרים, ולמה זה חזר וכפל כאן להזכיר שמותן. והנראה אלי בדבר הזה, על פי אומרם ז"ל (ברכות ז':) מאי רות אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, מנא לן דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות יקוק אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות וכו', עד כאן. הנך רואה מזה דשמא גרים להיות שם האדם נמשך אחר מעשיו, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ע"א, ג') שמותיהן נאין ומעשיהן נאים אלו השבטים ראובן ראו בן בין הבנים, שמעון שומע בקול אביו שבשמים וכו', עד כאן. כי היו שמותן נאה להם לתפארת מעשיהם, וזה יגיד הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל כלומר כי הנה אלו שמות הקודש שהיה להם בירידתן למצרים בחייהם הן הן היו שמותן עד יום מותם (כי כאן נזכרו במיתתן כמו שהוא ברש"י כאן אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן וכו') ולא נתחלף ולא נשתנה שמם מאז, כי מעשה אחד להם כאשר היה מעשיהם בארץ כנען במעשים טובים נאה לשמותן בעודם היו באמנה אתו אצל יעקב אביהם כן גם בארץ מצרים הגם שהיה מקור מקום הטומאה ערות הארץ, לא שינו מעשיהם. ועל כל אלה שמותן עד יום מותם ראוים אליהם. ולזה אמר ואלה בתוספת וא"ו להוסיף שבח על שנותיהם הראשונים מה הראשונים בתמימות נמשך אחרי שם קדשם אף אחרונים כראשונים הנה אלה שמותיהם אין בהם נפתל ועקש, כראוי לבית יעקב.
ואלה שמות בני ישראל, על שם גאלת ישראל נזכרו כאן, ראובן, שנאמר (שמות ג, ז): ראה ראיתי את עני עמי. שמעון, על שם (שמות ב, כד): וישמע אלקים את נאקתם. לוי, על שם שנתחבר הקדוש ברוך הוא לצרתם (שמות ג, ב): מתוך הסנה, לקים מה שנאמר (תהלים צא, טו): עמו אנכי בצרה. יהודה, על שם שהודו להקדוש ברוך הוא. יששכר, שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכר שעבודם, בזת מצרים ובזת הים, לקים מה שנאמר (בראשית טו, יד): ואחרי כן יצאו ברכש גדול, זבולן, על שם שהשכין הקדוש ברוך הוא שכינתו בקרבם, שנאמר (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואין זבולן אלא בית המקדש, שנאמר (מלכים א ח, יג): בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים. ובנימן, על שם (שמות טו, ו): ימינך יקוק נאדרי בכח. דן, על שם (בראשית טו, יד): וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול. נפתלי, על שם תורה ומצות שנתן להם הקדוש ברוך הוא, שכתוב בהם (תהלים יט, יא): ומתוקים מדבש ונפת צופים. גד, על שם המן שהאכילם הקדוש ברוך הוא, שהוא (שמות טז, לא): כזרע גד. אשר, על שם שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאלתן וגדלתן, דכתיב (מלאכי ג, יב): ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר יקוק צבאות. יוסף, על שם שעתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף ולגאל את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב (ישעיה יא, טז): והיה ביום ההוא יוסיף יקוק שנית ידו וגו' וכל הענין.
ולזה אמר הכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו'. כלומר כי אלה כולם באו בבחינת יעקב אבינו ע"ה כאשר נאמר לו ואנכי אעלך גם עלה שלא ירדו להשתקע במצרים להכנס ח"ו בתוך טומאת ערות מצרים, ואדרבה הם התגברו עצמם תמיד על טומאת מצרים להעלות מן הטמא אל הטהור להעלות ניצוצי הקדושה למעלה למעלה. וגמר אומר לא אלו בלבד שבאו עם יעקב מארץ כנען, גם ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. כלומר כל השבעים נפש כולם היו יוצאי ירך יעקב בבחינת ברא כרעא דאבוהי שהלכו בעקבות יעקב אביהם הצדיק שלא להשקע ח"ו בטומאת מצרים. וגם יוסף שהיה במצרים מכבר, גם הוא בכלל השבעים נפש שהלך בעקבות יעקב אבינו להעלות הניצוצות תמיד בכח צדקתו הרבה.
Finding ones purpose and role in world -Ohr Gedalyahu -go page ד then 8
Time period of leaving exile -parrallel to individual exile of self & potential . work on liberating the self -our penimiyus and kochos hanefesh