Moed Katan No.1: People of the Black Book
(ד) תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃

(4) When Moses charged us with the Teaching, As the heritage of the congregation of Jacob.

Divine Justice in Rabbinic Hands

Meesh Hammer-Kossoy

The tannaim and amoraim greatly restricted the practical applications of biblical punishments. At the same time, they invented alternative punishments that have no roots in biblical mandates, thereby demonstrating that they are not opposed to the notion of punishment itself. This dissertation examines the rabbinic criminal punishment as it is developed in the tannaitic literature and Talmudim, focusing on rabbinic power-conferring rules that permit punishment against Torah law and createa special royal jurisdiction as well as three specific punishments of rabbinic origin: kipah, rabbinic lashes, and the ban.

An examination of these punishments reveals that the rabbis of the talmudic period created a system of punishment that grants individual judges discretion over which punishment to impose, if any, thereby shunning the mandatory sentencing that characterizes biblical punishments. Punishments vary from locality to locality and are dependent on the identity of the offender. Rabbis may also have preferred rabbinic punishments over biblical punishments because their implementation required little bureaucratic or administrative power

תשובה כבר ידעת שכל מה שדנין דיני נפשות בזמן הזה [במקום שהותר מדינא דמלכותא] אינו מן הדין שכבר בטלו דיני נפשות אבל משום מיגדר מלתא היו ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה אם השעה צריכה כמ"ש ביבמות פ' האשה רבה (יבמות צ':) וכבר היו החכמים עושין מעשה בזה להמית מי שאינו חייב מיתה בדין התורה כההוא דמעשה באחד שרכב על סוס בשבת וכו' (שם) וכן שמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד (סנהדרין מ"ה:) וראב"ש היה הורג ברשעי ישראל בהורמנא דמלכא ושלא בעדים ושלא בהתראה כמוזכר בפ' הפועלים (בבא מציעא פ"ג:) וכן בימי האמוראים כההיא דר"ה קץ ידא על שהיה רגיל להכות באגרוף רשע ואמר וזרוע רמה תשבר (סנהדרין נ"ח:) וכן גבי בר חמא קטל נפשא ואמר ריש גלותא אי ודאי קטל נפשא לכהיוהו לעיניה (שם כ"ז.) לפי שראה לפי צורך השעה שדי ביסור כזה ולא צוה להורגו ומכ"מ היה בסמוי העינים סכנת מיתה דשורייני דעינא בלבא תלו (ע"ג כ"ח:) ואם בשאר העברות היו הורגין שלא כדין לצורך השעה אצ"ל בשפיכות דמים שהחמירו בו חז"ל שכונסין אותו לכיפה כשהורג שלא בעדים כדאיתא בפרק הנשרפין (סנהדרין פ"א:) ואין כן בשאר חייבי מיתות בית דין ואין צריך להאריך לך בזה שתלמוד ערוך בידך אבל מ"מ אפילו נדון כפי צורך השעה אין כל העונשים שוין כי יותר ראוי להעניש למי שהרג ממי שחבל לבד וכן למי שיש עדים ברורים על העברה או אין עדים ברורים רק עד אחד או אמתלאות שהרי בהורג נפשות שלא בעדים דתנן בפרק הנשרפין שאין ממיתין אותו אלא שכונסים אותו לכיפה וגורמין את מיתתו מוקים לה בגמרא בעדות מיוחדת שכשרה בדיני ממונות הא בעדות אחד לבד או בעדות נשים או קרובים אין כונסים אותו לכיפה ושמואל מוקים לה שלא בהתראה ואיכא נמי מאן דמוקים לה דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות וכן ראוי לנו לעשות קרוב לזה במה שנדין משום מיגדר מלתא ובנדון זה ראוי לנו לעיין אם היו פטורין הרוצחים ממיתה מן הדין מפני העדיות המעידין בזכותן ונראה שעד הא' שמעיד שהנהרג התחיל בקטטה ובא להכות הדיין הנה הוא בטל במעוטו שלא הסכימו עמו האחרים ואין דבריו של הא' במקום ב'. גם העדים שמעידים שנכנסו לבקרו וא"ל שהקל החולי מעליו גם זה העדות אינו פוטר אותם שכיון שהוכה מכת חרב חדה והתורה העידה על הברזל שממית בכל שהו הנה היה ראוי למות מתחלה וכ"ש זה שהוכה בראשו ובגופו והרי הוא כאלו הוכה באבן או באגרוף ואמדוהו למיתה ואעפ"י שהקל כיון שמת בסוף הרי יש רגלים לדבר דקיי"ל כרבנן דתנן בפרק הנשרפין (סנהדרין ע"ח.) דאמדוהו למיתה והקל ואח"כ הכביד ומת חייב ואמדוהו למיתה היינו שיש באבן כדי להמית ובהכאה כדי להמית לא שודאי ימות כגון ששחט בו שנים או רוב שנים שעשאו טרפה דא"כ פשיטא והיכי פליג ר' נחמי' ואיך אומדין אותו לחיים מפני שהקל והא מחתכי סימני' דהאי. גם בעדות הרופאים שסתמו דבריהם ואמרו שלא מת מחמת ההכאות רק מחמת חולי אחר שנתחדש בו אם דעתם לומר שלא היו בהכאות כדי להמית אם ההכאות היו מכת חרב חדה כמו שנראה אעפ"י שלא הוזכר כן בדבריך בבאור הנה הרופאים האלה התורה מכחישתם שהעידה על הברזל שממית בכל שהו כי מ"ש שם (עו:) והוא דברזי' מבריז היינו בכל שהו כגון מחט אי נמי לאפוקי הכאה בשבט ברזל שהוא כמו הכהו באבן אבל מכת חרב של חתך הוי כברזיה מברז דפרזלא מזרף זרף וכ"כ בתוספות ואם רצונם לומר שהקל אח"כ ואומדין אותו לחיים אם לא שהכביד אח"כ ג"כ אין חוששין להם מאות. דבפרק הנשרפין (סנהדרין עח:) שאין אומדין אותו אומד שני שאין אומד אחר אומד שהרי החולי שנתחדש אנו תולין שנתחד' מחמת המכה אא"כ מעידין שאמדוהו לחיים מחמת שהקל והחולה פשע בעצמו ועבר על דברי רופא בדברים הנכרים לעין שהם ממיתין מעצמן שאם לא כן תולין במכה שרגלים לדבר אבל מה שפוטר אלו הרוצחים ממיתה מן הדין הוא מפני שהיו שנים וקיי"ל כרבנן (שם ע"ח.) דאמרי הכוהו עשרה בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אח"ז כלן פטורין ומוכח התם בהדיא דאפילו היה בכל הכאה כדי להמית כלן פטורין אא"כ נעשה טרפה במכה הראשונה שאז השני פטור והראשון חייב ומ"מ משום מיגדר מלתא כיון שמת מביניהם אם רואה אתה להמיתם כיון שעשו כן בשאט בנפש ביד רמה ובזדון כמו שנראה שארבו לו בלילה וגם ביום ובפרהסיא בפני טובי הקהל היו הולכין בכלי זיין כנגדו הרשות בידך וכמ"ש הר"ם ז"ל (פ"ב מהלכות רוצח) ואף לאותו שאין בו עדים רק ראיות חזקות ואמתלאות אמתיות כההיא דראב"ש שהיה הורג באמתלאות ואם לא היו שם כ"כ חזקות ואם רצית להקל עליהם שבור זרוע רמה אם ראית שדי בזה לפי צורך השעה הרשות בידך ואם הייתי אני הדיין בהורמנא דמלכא כך הייתי עושה ולא הייתי מיקל עליהם ביותר מזה אם לא ברצון קרובי הנהרג ורב ודי שנקל באלו המכים בן ברית מכת אכזרי בחרב רעה מכה שיש בה כדי להמית ושמת מבין שניהם שלא להענישם רק כההיא דרב הונא משום וזרוע רמה תשבר אמנם אם אמרו הרופאים שכבר נתרפא המוכה אלא שהוא פשע בעצמו בדברים הנכרין שהם ממיתין מעצמם עם היות שמפני ההכאות לבד היה אפשר להחמיר עליהם ולדונם בזה אם השעה צריכה לכך מ"מ אפשר וראוי להקל עליהם לבלתי יחסרו אבר רק לענוש נכסין ולאסורין ובמלקיות ונדויין וגלות ימים ושנים. גם על הדיין ההוא אשר העיז פניו בבית הכנסת בפני טובי העיר ודבר בזדון ואמר שהוא צוה הדבר ושהוא מצוה אותו גדול עונו מנשוא וראוי להוכיחו ולהענישו הרבה באשר היה דיין הקהל ובמקום המשפט שם הרשע וצוה להמית נפש מאחיו מישראל וכבר המיתוהו שניהם ע"פ צואתו וכ"ש שהיה לו להוכיח את בנו על רדפו בחרב אחיו והיה רואה אותו בכלי זיין בפני טובי הקהל ולא כיהה בו אבל החזיק ידו ואמר שהוא מצוה הדבר הזה ועם היות שהוא פטור מן הדין דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין כבר כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות רוצח) על השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו ועל כיוצא בו שעם היות שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אם ראו ב"ד לענשו בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות לעשות בהורמנא דמלכא כאשר יראו: עוד כתב ז"ל הרי שלא הרגו ולא היתה השעה צריכה לכך לחזק הדבר הרי ב"ד חייבין מ"מ להכותן מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבבם ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר ע"כ. ואין לדיין הרשע הזה התנצלות במה שאמרו העדים שהיה נראה להם שאמר זה מרוב כעסו כי כל הרוצחים כן דרכם להרוג מתוך הכעס ומתוך מריבה כמו"ש כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו' ומכאן למדו ז"ל שחובשין אותו והכעס בחיק כסילים ינוח לא בלב שופטי ארץ ומן הנראה בעיני שמלבד מה שתיסרהו לדיין הזה על רעתו הן לעונש נכסים ולאסורין כו' ראוי מלבד זה להורידו מגדולתו ולעקור אשרה הנטועה אצל מזבח ושלעולם לא יתמנה בשום שררה על הצבור כדקיי"ל ברוצח בשוגג השב במות הכהן הגדול שאינו חוזר לשרר' שהוא בה כמו שדרשו ז"ל (מכות י"ג.) למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו זהו מה שנ"ל בזה מתוך האומד כי כבר ידעת שבזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות ואף לא לקוץ יד ורגל כי המשפט למלך הוא האמנם אתה היושב על המשפט ויודע מנהג משפט הארץ ושופטיה איך נוהגין לדון מפני צורך השעה בענינים כאלה עשה כהם ואל תטוש תורת אמך כי באמת כשאני כותב בזה רתתו ידי וארכובותי דא לדא נקשן ולכן לא תסמוך בזה על דעתי רק על דעתך כאשר יורוך מן השמים כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא תהא שמיעתי גדולה מראיתך :

(translation source)

You already know that capital punishment nowadays [incountries where it is permitted] is not technically part of the law, for capital jurisdiction has already been canceled. However, as a protective measure, the court can strike and punish extra-legally, not as part of the Torah law, if it is necessary at the time.… If it is true that for general sins they would execute [people] if it was necessary at the time, then it is certainly true of murder, where the Sages were particularly strict, by placing the person in confinement when he killed without witnesses… and this is not

true for other capital offenses...Nevertheless, even if we judge based on necessity, not all punishments are the same, for it is more

fitting to punish a person who killed than a person who only struck; also [it is more fitting to punish] a person who has clear witnesses about the crime than if there are no clear witnesses, or if there are extenuating circumstances…

Now in this case, we should look closely, if we would exempt the murderers from capital punishment technically, from the testimony offered in their favor. It would appear that the first witness, who said that the victim
began the fight and he actually went to attack the judge, can be discounted because no one corroborated this, and his voice cannot stand up to that of the other two witnesses. Also, the witnesses who claim to have visited the victim and said that he had fully recovered from the blow are of no help [to the defendant]. Since [the victim] was hit by a sharp sword, and the Torah testifes that even a small iron [weapon] can kill, the wound should be considered mortal from the beginning. Certainly in this case, where he was hit in his head and his body, this should be seen as being identical to the case where a person is hit by a stone or a fist and the doctors evaluated the wound as mortal, even if he begins to convalesce, since he died at the end, it is reasonable to assume [a connection…].

The reason the murderers are technically exempt from punishment is that there were two of them … nevertheless, as a protection, since [the victim] died by their hands, if you wish to execute them, the option is yours, as they did so in cold blood, with a heavy hand and on purpose, as it appears, since they set their trap for him at night, and did it during the day, and in public, and in front of the important members of the community they would walk with arms against him. However, if you want to be lenient with them, you should break their strong arms, and if you think this will be enough for the necessity of the community, that is also your prerogative. If I were the government-appointed judge, this is what I would do, and I would not be more lenient with them than this, unless the victim’s family requests it. It is enough that we are at all lenient with those who hit fellow Jews with the cruel blow of a sword, mortal blows, and between the two of them causing him to die, by following Rav Huna’s precedent….

Also, with regard to that judge who had the nerve to announce unabashedly in the synagogue, and in front of the leaders of the town, that it was he who commanded this thing [i.e. the attack], and that it occurred on his authority — “his sin is too great to bear”! It is fitting to rebuke him and punish him greatly, as he is the judge of the community, and “the place of judgment is the place of evil,” as he commanded the death of one of hisIsraelite brothers, and the two [defendants] have already killed him based on [the judge’s] command. Certainly
he should have rebuked his son, since he was chasing his fellow with a sword, and he [the judge] saw him with his weapon in front of the community leaders and did not soften [his anger], rather he encouraged him and

said that it was a mitzvah to do this! Now even though he is not technically liable …Rambam has already written [Laws of Murder, 2:4]… “If the courts would like to punish him as a one-time measure, if it is necessary at the time, they have the permission from a royal decree to do as they see fit.”

The claim of the witnesses that it seemed to them that[the judge] was speaking out of great anger constitutes no defense for this wicked judge, for this is the way of all murderers: they kill out of anger and a fight.… “Anger lies in the bosom of fools,” not in the hearts of the country’s judges! It seems to me that not only should this judge be rebuked for his wickedness… but, above this, he should be stripped of his position, and you should uproot this Asherah planted by the alter and that he should never be allowed to be appointed for any position of authority in the community.

This is is what seems to be correct by my estimation, but you know that in this land

we do not judge capital cases, nor do we chop off hands or legs, for judgment is in the hands of the king. Truly you, who sit in judgment and know the custom of sentencing and other judges in your lands, how they treat special cases and the like, do what they would do, and “do not abandon the teaching of your mother.” For truly, as I write this, my hands are shaking, and my knees are knocking; therefore, do not

rely on my opinion for this, only on your own opinion, as the heavens direct you, for my hearing cannot be better than your seeing…

(י) מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וּבָרַח וּבָא לִפְנֵי אוֹתוֹ בֵית דִּין, אֵין סוֹתְרִים אֶת דִּינוֹ. כָּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה...

(10) This mishna continues to discuss the matter of testimony in the case of one who is liable to be executed. Concerning one whose verdict was delivered and he was sentenced to death and he fled, and he then came before the same court that sentenced him, they do not overturn his verdict and retry him. Rather, the court administers the previous verdict. Consequently, in any place where two witnesses will stand and say: We testify with regard to a man called so-and-so that his verdict was delivered and he was sentenced to death in the court of so-and-so, and so-and-so and so-and-so were his witnesses, that person shall be executed on the basis of that testimony. The mishna continues: The mitzva to establish a Sanhedrin with the authority to administer capital punishments is in effect both in Eretz Yisrael and outside Eretz Yisrael. A Sanhedrin that executes a transgressor once in seven years is characterized as a destructive tribunal. Since the Sanhedrin would subject the testimony to exacting scrutiny, it was extremely rare for a defendant to be executed. Rabbi Elazar ben Azarya says: This categorization applies to a Sanhedrin that executes a transgressor once in seventy years. Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva say: If we had been members of the Sanhedrin, we would have conducted trials in a manner whereby no person would have ever been executed...

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אי הכי ליגבהיה טפי משום דמינוול:
Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “You shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), teaching that even with regard to a condemned man, select a good, i.e., a compassionate, death for him. Therefore, even though the one being executed is likely to die from a fall from a lesser height, a platform is built that is twice the height of an ordinary person in order to ensure a quick and relatively painless death. The Gemara challenges: If so, they should raise the platform even higher. The Gemara answers: This is not done, because if the condemned man were pushed from a higher platform, he would become seriously disfigured, and this would no longer be considered a compassionate form of death.

...רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל:

...Rabban Shimon ben Gamliel says: In adopting that approach, they too would increase the number of murderers among the Jewish people. The death penalty would lose its deterrent value, as all potential murderers would know that no one is ever executed.

ונקלה - בשעת שלוקה יהא אחיך שיכה את החי ולא את המת וכיון דמית ליה בפלגא כי מחי על אידך פלגא לאו על החי הוא:
למאי הלכתא אילימא דתו לא משמתינן להו והא תניא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו
The Gemara asks: With regard to what halakha did Rabba bar Rav Sheila state that the butchers of Huzal have been under excommunication for twenty-two years? If we say that we do not excommunicate them for a period any longer than twenty-two years, but isn’t it taught in a baraita: In what case is this statement, that one is not excommunicated for committing a transgression, said? It is said with regard to a prohibition, for which one is liable to receive a relatively severe punishment, e.g., death or karet. But with regard to one who refuses to perform a positive mitzva, e.g., the court says to him: Perform the mitzva of sukka, and he does not do so, or: Perform the mitzva of taking the lulav, and he does not do so, or: Prepare ritual fringes for your garments, and he does not do so, the court strikes him an unlimited number of times, even until his soul departs. Accordingly, the butchers of Huzal should remain under excommunication indefinitely until they separate the gifts.
מתני׳ מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת:
MISHNA: One who was flogged for violating a prohibition and then repeated the violation and was flogged again assumes the status of a forewarned transgressor. The court places him into the vaulted chamber [lakippa] and feeds him barley bread until his belly ruptures due to the low-quality food, and he dies.
כִּי אֲתָא מַלְכָּא, פָּתַח רַב שֵׁשֶׁת וְקָא מְבָרֵךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: לְמַאן דְּלָא חָזֵית לֵיהּ קָא מְבָרְכַתְּ? וּמַאי הֲוִי עֲלֵיהּ דְּהָהוּא מִינָא? אִיכָּא דְּאָמְרִי: חַבְרוֹהִי כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב שֵׁשֶׁת נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת.
When the king came, Rav Sheshet began to bless him. The heretic mockingly said to him: Do you bless someone you do not see? The Gemara asks: And what ultimately happened to this heretic? Some say that his friends gouged out his eyes, and some say that Rav Sheshet fixed his gaze upon him, and the heretic became a pile of bones.

Halakhah in the Making: The Development of Jewish Law from Qumran to the Rabbis

Aharon Shemesh

Halakhah in the Making offers the first comprehensive study of the legal material found in the Dead Sea Scrolls and its significance in the greater history of Jewish religious law (halakhah). Aharon Shemesh's pioneering study revives an issue long dormant in religious scholarship: namely, the relationship between rabbinic law, as written more than one hundred years after the destruction of the Second Temple, and Jewish practice during the Second Temple. The monumental discovery of the Dead Sea Scrolls in Qumran led to the revelation of this missing material and the closing of a two-hundred-year gap in knowledge, allowing work to begin comparing specific laws of the Qumran sect with rabbinic laws. With the publication of scroll 4QMMT-a polemical letter by Dead Sea sectarians concerning points of Jewish law-an effective comparison was finally possible. This is the first book-length treatment of the material to appear since the publication of 4QMMT and the first attempt to apply its discoveries to the work of nineteenth-century scholars. It is also the first work on this important topic written in plain language and accessible to nonspecialists in the history of Jewish law.

מְנוּדֶּה שֶׁמֵּת, בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא שֶׁיַּעֲמִידוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים כְּגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, אֶלָּא בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמַנִּיחִין אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל אֲרוֹנוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִידּוּיוֹ — בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.
It was further taught there: If one who is ostracized dies, the court places stones on his coffin. Rabbi Yehuda says: This does not mean that they pile up a heap of stones over him like the heap of stones that was placed over the grave of Achan (see Joshua 7:26). Rather, the court sends its agents, who place a large stone on his coffin as a symbolic gesture. This comes to teach you that anyone who is ostracized and dies while in his period of ostracism, without seeking to be released from it, the court places stones on his coffin.

"British Museum bowl, BM 135563"

source

אָבֵל אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין, מִדְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר. מְנוּדֶּה מַהוּ בִּתְפִילִּין? תֵּיקוּ. מְצוֹרָע מַהוּ בִּתְפִילִּין? תָּא שְׁמַע: ״וְהַצָּרוּעַ״ — לְרַבּוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. ״בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים״ — שֶׁיְּהוּ מְקוֹרָעִים, ״וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״ — אֵין פְּרִיעָה אֶלָּא גִּידּוּל שֵׂעָר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
§ The Gemara moves on to another halakha: A mourner is prohibited from donning phylacteries. This is derived from the fact that the Merciful One says to Ezekiel, while he is in mourning: “Bind your headwear [pe’er] upon yourself” (Ezekiel 24:17). The word pe’er alludes to phylacteries. Ezekiel was unique in that he was commanded to put on phylacteries while in mourning, which proves by inference that everyone else is prohibited from doing so. The Gemara asks: What is the halakha governing one who is ostracized, with regard to phylacteries? The dilemma shall stand unresolved. The Gemara proceeds to its next question: What is the halakha in the case of a leper with regard to phylacteries? The Gemara suggests: Come and hear a proof from the following baraita: The verse states: “And the leper” (Leviticus 13:45); as explained earlier, this comes to include the High Priest in all the halakhot of the leper. The verse states there: “His garments shall be perumim,” meaning that they shall be rent. The verse continues: “And his head shall be parua,” and this peria means only growing the hair long; this is the statement of Rabbi Eliezer.
הָהוּא טַבָּחָא דְּאִיתְפַּקַּר בְּרַב טוֹבִי בַּר מַתְנָה, אִימְּנוֹ עֲלֵיהּ אַבָּיֵי וְרָבָא וְשַׁמְּתוּהוּ, לְסוֹף אֲזַל פַּיְּיסֵיהּ לְבַעַל דִּינֵיהּ. אֲמַר אַבָּיֵי: הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לִישְׁרֵי לֵיהּ — לָא חַל שַׁמְתָּא עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין. לָא לִישְׁרֵי לֵיהּ — קָא בָּעוּ רַבָּנַן לְמֵיעַל.
§ The Gemara relates that a certain butcher behaved disrespectfully toward Rav Tuvi bar Mattana. Abaye and Rava were appointed to the case and ostracized him. In the end the butcher went and appeased his disputant, Rav Tuvi. Abaye said: What should we do in this case? Shall he be released from his decree of ostracism? His decree of ostracism has not yet been in effect for the usual thirty days. On the other hand, shall he not be released from ostracism? But the Sages wish to enter his shop and purchase meat, and they are presently unable to do so. What, then, is the most appropriate course of action?
אָמַר רַב חִסְדָּא: נִידּוּי שֶׁלָּנוּ כִּנְזִיפָה שֶׁלָּהֶן, וּנְזִיפָה דִּידְהוּ שִׁבְעָה וְתוּ לָא. וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי וּבַר קַפָּרָא הֲווֹ יָתְבִי וְקָא גָרְסִי, קַשְׁיָא לְהוּ שְׁמַעְתָּא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַר קַפָּרָא: דָּבָר זֶה צָרִיךְ רַבִּי. אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: וּמָה רַבִּי אוֹמֵר בְּדָבָר זֶה?
Rav Ḥisda said: Our decree of ostracism in Babylonia has the power of their admonition in Eretz Yisrael. Since the authorities in Eretz Yisrael are ordained with the title Rabbi, their admonition carries more weight than a decree of ostracism issued in Babylonia. The Gemara asks: Is their admonition in Eretz Yisrael only seven days and no more? But isn’t it related that Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, and bar Kappara were sitting and studying, and they posed a difficulty with a certain halakha. Rabbi Shimon said to bar Kappara: This issue requires my father, Rabbi Yehuda HaNasi, to explain it. Bar Kappara said to Rabbi Shimon, somewhat mockingly: And what can your father, Rabbi Yehuda HaNasi, say about this issue? What can he add and teach us about it?
רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְנַטַּר פַּרְדֵּיסָא. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְקָאָכֵיל תְּאֵינֵי, רְמָא בֵּיהּ קָלָא וְלָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. אֲמַר: לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא, אִם מָמוֹן נִתְחַיַּיבְתִּי לְךָ, נִידּוּי מִי נִתְחַיַּיבְתִּי לָךְ? אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַרוּ לֵיהּ: שֶׁלּוֹ — נִידּוּי, שֶׁלְּךָ — אֵינוֹ נִידּוּי.
Similarly, it was related that Reish Lakish was guarding an orchard for payment when a certain man came and ate some figs that were growing there. Reish Lakish raised his voice and yelled at him, but this man paid no attention to him and kept eating. Reish Lakish said: Let that man be in a state of excommunication. The man eating the figs said to him: On the contrary, let that man, i.e., Reish Lakish, be in a state of excommunication, for even if I have become liable to you for payment, as I have eaten of the figs without permission, have I become liable to you for excommuncation? With that statement, the man left. Reish Lakish went to the study hall to inquire about the halakha with regard to this man. The other Sages said to him: His decree of ostracism is valid, but your decree of ostracism is not. In other words, that man was correct and Reish Lakish should not have ostracized him in response to his actions.

The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion

Jonathan Haidt

Drawing on his twenty-five years of groundbreaking research on moral psychology, social psychologist Jonathan Haidt shows how moral judgments arise not from reason but from gut feelings. He shows why liberals, conservatives, and libertarians have such different intuitions about right and wrong, and he shows why each side is actually right about many of its central concerns.

In this subtle yet accessible book, Haidt gives you the key to understanding the miracle of human cooperation, as well as the curse of our eternal divisions and conflicts. If you’re ready to trade in anger for understanding, read The Righteous Mind.

הָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּהֲווֹ סְנוּ שׁוּמְעָנֵיהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה: הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לְשַׁמְּתֵיהּ — צְרִיכִי לֵיהּ רַבָּנַן, לָא לְשַׁמְּתֵיהּ — קָא מִיתְּחִיל שְׁמָא דִשְׁמַיָּא. אֲמַר לֵיהּ לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא״. אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ — יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו, וְאִם לָאו — אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו. שַׁמְּתֵיהּ רַב יְהוּדָה. לְסוֹף אִיחֲלַשׁ רַב יְהוּדָה. אֲתוֹ רַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ וַאֲתָא אִיהוּ נָמֵי בַּהֲדַיְיהוּ, כַּד חַזְיֵיהּ רַב יְהוּדָה, חַיֵּיךְ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא, אֶלָּא אַחוֹכֵי נָמֵי חַיֵּיךְ בִּי?! אֲמַר לֵיהּ: לָאו בְּדִידָךְ מְחַיֵּיכְנָא, אֶלָּא דְּכִי אָזֵילְנָא לְהָהוּא עָלְמָא בְּדִיחָא דַּעְתַּאי, דַּאֲפִילּוּ לְגַבְרָא כְּווֹתָךְ לָא חַנֵּיפִי לֵיהּ.
There was a certain Torah scholar who gained a bad reputation due to rumors about his conduct. Rav Yehuda said: What should be done? To excommunicate him is not an option. The Sages need him, as he is a great Torah authority. Not to excommunicate him is also not an option, as then the name of Heaven would be desecrated. Rav Yehuda said to Rabba bar bar Ḥana: Have you heard anything with regard to this issue? He said to him: Rabbi Yoḥanan said as follows: What is the meaning of that which is written: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek Torah at his mouth; for he is a messenger [malakh] of the Lord of hosts” (Malachi 2:7)? This verse teaches: If the teacher is similar to an angel [malakh] of the Lord, then seek Torah from his mouth, but if he is not pure and upright, then do not seek Torah from his mouth; even if he is knowledgeable about Torah, do not learn from him. Based on this statement, Rav Yehuda ostracized that Torah scholar. In the end, after some time had passed, Rav Yehuda took ill and was on the verge of death. The Sages came to inquire about his well-being, and the ostracized scholar came along with them as well. When Rav Yehuda saw him, that scholar, he laughed. The ostracized scholar said to him: Was it not enough that you excommunicated that man, i.e., me, but now you even laugh at me? Rav Yehuda said to him: I was not laughing at you; rather, I am happy as I go to that other world that I did not flatter even a great man like you, but instead I treated you fairly in accordance with the halakha.

(טו) הָרוֹאֶה אֵת חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא, אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב מִצְוָה לְהַחְזִירוֹ לְמוּטָב, וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֵת עֲמִיתֶךָ. וְהַמּוֹכִיחַ אֵת חֲבֵרוֹ, בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם, צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ, אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ, לְהָבִיאוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְכֹל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחֹת, וְאֵינוֹ מוֹחֶה, הוּא נִתְפָּס בְּעָוֹן זֶה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לִמְחֹת (רמב"ם פ"ו).

(15) If you see someone committing a sin or following a wrongful course, it is a mitzvah to bring him back to the good path and make him aware that he is acting sinfully by committing his wrongful deeds, for it is said: "You must admonish your neighbor." And when you admonish someone, whether it concerns his personal relationships, or something that concerns his relationship with God, you should admonish him privately speaking to him gently with soothing words, letting him know that you are speaking to him only for his own good, to help him merit the life of the World to Come. Anyone who has the opportunity to protest [against a sinful act] and does not speak out in protest, will be held responsible for that very sin, because he could have protested.