פרק ד׳- הצרעת בימנו
הצרעת בימנו עברה שינויים רבים מאז ראשית דרכה. כיום ידועה לנו ממה נגרמת המחלה, חיידק שתוקף את הגוף ולא מרפה ממנו. כיום ניתן גם לטפל ביותר יעילות מפעם במחלה ובתסמינייה.
למרות כל ההתקדמויות והחקר מסביב למחלה, עדיין רובחת הטפיסה המיושנת בקשר למחלה. תפיסה של מחלה מדבקת קשה שרק להיות בנוכחותו של אדם מצורע מסוכנת.
לאור זה, עדיין בימנו ההתייחסות אל מצורעים לא השתפרה. קיום קיימות מושבות מצורעים ברחבי הודו בהם מתגוררים כבר דור שלישי של משפחות מצורעים.
בירושלים פעלה מושבת המצורעים ב״בית הנסן״ מ-1887 עד 2002. עד היום רבים מתושביי ירושלים מכשיבים את המקום כאסור לכניסה ובמשך השנים ניסו לסגור את בית החולים מספר פעמים.
ההתנהגות כלפי מצורעים במשך רוב השנים ניתנת להקבלה כהתנהגות מחרימה ודוחקת של האחר.
הצרעת בימנו עברה שינויים רבים מאז ראשית דרכה. כיום ידועה לנו ממה נגרמת המחלה, חיידק שתוקף את הגוף ולא מרפה ממנו. כיום ניתן גם לטפל ביותר יעילות מפעם במחלה ובתסמינייה.
למרות כל ההתקדמויות והחקר מסביב למחלה, עדיין רובחת הטפיסה המיושנת בקשר למחלה. תפיסה של מחלה מדבקת קשה שרק להיות בנוכחותו של אדם מצורע מסוכנת.
לאור זה, עדיין בימנו ההתייחסות אל מצורעים לא השתפרה. קיום קיימות מושבות מצורעים ברחבי הודו בהם מתגוררים כבר דור שלישי של משפחות מצורעים.
בירושלים פעלה מושבת המצורעים ב״בית הנסן״ מ-1887 עד 2002. עד היום רבים מתושביי ירושלים מכשיבים את המקום כאסור לכניסה ובמשך השנים ניסו לסגור את בית החולים מספר פעמים.
ההתנהגות כלפי מצורעים במשך רוב השנים ניתנת להקבלה כהתנהגות מחרימה ודוחקת של האחר.
יום בשורה
רחל/ יום בשורה
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים
פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ
אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-
בְּשֹׂרָה הוּא (מלכים ב‘, ז’, ג-ט)
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.
כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים
פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ
אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-
בְּשֹׂרָה הוּא (מלכים ב‘, ז’, ג-ט)
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.
כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.
רחל המשוררת כתבה בשירה ״יום הבשורה״ על בשורת הגאולה. רחל לוקחת דוגמא מהמקרה של מצורעי שומרון. היא מקבילה את שומרון לארץ ישראל אך היא לא נותנת למצורעים לבשר את הגאולה. הגאולה כאן היא מספר דברים, לפי פירוש השיר.
יש הבוחרים לראות את המצורעים כחברי התנועה התנועה הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי. הרוויזיוניסטים נחשבו למוקצים ביישוב, שזיהה בהם סממנים פשיסטיים, ולפיכך היו "מצורעים". ניתן לראות שרחל אינה מוכנה לקבל מדינת ישראל אם היא הגיעה בידי הטמאיי דעת.
יש הבוחרים לראות בשיר אירונייה, ולפיה המצורעת היא רחל בעצמה, שחלתה והודרה עקב כך מקבוצת כנרת. השיר, לפי קריאה זו, מציג באופן ביקורתי את הקוראים הטהרנים אשר אינם מוכנים לקבל את בשורתה של המשוררת בשל היותה "מצורעת" ומבודדת (או את בשורתם של דוברים משולי החברה בכלל). דעה זו תקפה מאז ומתמיד ומשמעותה אוניברסלית.
גם כיום הליכה נגד הדעה הרוחבת והמקובלת גורפת התנגדות גדולה ודירדור מהיר מאוד ביחס הבין אישי, בהן תופעות של החרמות ונידויים. אנשים ממהרים היום לקחת מאדם את נפשו ואת יכולתו להיות אדם רק בגלל דעותיו, אשר משתנות ולא קובעת את אופיו. אלו המשמיעים דעות ועמדות השונות מעמדות המיינסטרים סובלים קשות. עלינו להתמודד בנחישות ובהתמדה עם תופעות כאלו ולגלות יחס של כבוד לכל אדם באשר הוא.
בתקופת הקורונה ראינו את תופעות אלו ברחבי העולם. אם זה היה בחבישת המסיכה או במתן חיסונים. מתנגדים ותומכים בעניינים אלו הגיעו פעמים רבות לשפלם כאשר נתנו למאפיינים אלו באדם לקבוע את התייחסותיהם.
יש הבוחרים לראות את המצורעים כחברי התנועה התנועה הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי. הרוויזיוניסטים נחשבו למוקצים ביישוב, שזיהה בהם סממנים פשיסטיים, ולפיכך היו "מצורעים". ניתן לראות שרחל אינה מוכנה לקבל מדינת ישראל אם היא הגיעה בידי הטמאיי דעת.
יש הבוחרים לראות בשיר אירונייה, ולפיה המצורעת היא רחל בעצמה, שחלתה והודרה עקב כך מקבוצת כנרת. השיר, לפי קריאה זו, מציג באופן ביקורתי את הקוראים הטהרנים אשר אינם מוכנים לקבל את בשורתה של המשוררת בשל היותה "מצורעת" ומבודדת (או את בשורתם של דוברים משולי החברה בכלל). דעה זו תקפה מאז ומתמיד ומשמעותה אוניברסלית.
גם כיום הליכה נגד הדעה הרוחבת והמקובלת גורפת התנגדות גדולה ודירדור מהיר מאוד ביחס הבין אישי, בהן תופעות של החרמות ונידויים. אנשים ממהרים היום לקחת מאדם את נפשו ואת יכולתו להיות אדם רק בגלל דעותיו, אשר משתנות ולא קובעת את אופיו. אלו המשמיעים דעות ועמדות השונות מעמדות המיינסטרים סובלים קשות. עלינו להתמודד בנחישות ובהתמדה עם תופעות כאלו ולגלות יחס של כבוד לכל אדם באשר הוא.
בתקופת הקורונה ראינו את תופעות אלו ברחבי העולם. אם זה היה בחבישת המסיכה או במתן חיסונים. מתנגדים ותומכים בעניינים אלו הגיעו פעמים רבות לשפלם כאשר נתנו למאפיינים אלו באדם לקבוע את התייחסותיהם.
לוינס והאחר
עמנואל לוינס אמר:
״אני תופס את האחריות כאחריות כלפי האחר, הווה אומר, אחריות כלפי מה שאינו שלי, או אפילו אינו נוגע לי; או שמא כלפי מה שאכן נוגע לי, היינו מה שניצב לנגדי כפנים... מן הרגע שהאחר מסתכל בי, אני אחראי כלפיו אף מבלי ליטול כלפיו כל אחריות שהיא; אחריותו מוטלת עלי... הקשר עם האחר שזור אך ורק בתור אחריות, בין אם אתה מקבל או דוחה אותה, בין אם אתה יודע או אינך יודע איך ליטול אותה ובין אם אתה מסוגל לעשות משהו קונקרטי למען האחר אם לאו. לומר: הנני. לעשות משהו למען האחר. לתת. להיות רוח אנוש... האחריות היא מה שמוטל אך ורק עלי, ובאופן אנושי אינני יכול לסרב לה.....להיות "אני" מסמן אפוא להיות חסר יכולת להתנער מן האחריות, כאילו כל בניין הבריאה מוטל על כתפי. אבל האחריות המרוקנת את ה"אני" מהאימפריאליזם שלו ומהאנוכיות שלו – גם אם מדובר באנוכיות של הגאולה – אינה עושה אותו לרגע בסדר האוניברסלי. היא מאשרת את אחדות ה"אני". אחדות ה"אני" היא העובדה שאיש אינו יכול לענות במקומי".
כאן ניתן לראות את תפיסתו של לוינס אל האחר כאחר לגמרי. האחר לא צריך להיות זהה אלינו ובכל זאת אנו צריכים לפעול איתו בכבוד ובאחריות אליו. דעה זו מגיעה בעיקר מפני שלוינס חושב שפעמים רבות כאשר האדם באינטרקצייה עם האחר הוא מנסה להקביל אותו אל עצמו. האדם מנסה להכניס את האחר לתבנית ובגלל שהאחר לא יכול להיכנס לתבנית זו, נוצר פחד וכעס שמופנה אל האחר. עם המידע החדש הזה ניתן להבין לעומק יותר את ההתייחסות המפלה והקשה כלפי המצורעים. הם אחרים ושונים משאר האנשים וכאשר מנסים להכניס אותם לתבנית הרגילה היא מתנפצת. מכאן נובעת השנאה והפחד כלפיהם. דבר זה לא קורה רק עם מצורעים, אך מצורעים הם אחד הדוגמאות העתיקות יותר שיש לנו בחברה האנושית.
לסיכום פרק ד'
הצרעת בימנו לא סוחבת אימה את אותה הכובד הרוחני שהיה לה פעם אבל ניתן לראותה בכל מיני תחומים בחיינו. ניתן לראות את הצלקות שהיא השאירה בחברתינו, כמו הצלקות שעל גופם של חולי המחלה. חלקן צלקות קלות בהם חוסר מידע הוא הגורם המכריע, וחלקן צלקות עמוקות בהן מושרש רעיון ודרך פעולה. בכל הנוגע לצרעת תמיד יהיה הילה של פחד ושל סקרנות. כמו ילד הרואה מישהו מפחיד בפעם הראשונה, הוא מפחד ונרתאה אך גם מסוקרן ובגלל זה הוא מביט בלי למצמץ. מה שנשאר לנו לעשות בימנו הוא לנסות ולהבין את הפועל בראשנו ולשנותו לחיוב. אם זה בנוגע לחולים הפיזיים של מחלה כלשהי או אם זה בנוגע לחולים במחלה התאורטיית אשר מושפעים מתסמינה הכואב ביותר, ניתוק והחרמה כללית.
״אני תופס את האחריות כאחריות כלפי האחר, הווה אומר, אחריות כלפי מה שאינו שלי, או אפילו אינו נוגע לי; או שמא כלפי מה שאכן נוגע לי, היינו מה שניצב לנגדי כפנים... מן הרגע שהאחר מסתכל בי, אני אחראי כלפיו אף מבלי ליטול כלפיו כל אחריות שהיא; אחריותו מוטלת עלי... הקשר עם האחר שזור אך ורק בתור אחריות, בין אם אתה מקבל או דוחה אותה, בין אם אתה יודע או אינך יודע איך ליטול אותה ובין אם אתה מסוגל לעשות משהו קונקרטי למען האחר אם לאו. לומר: הנני. לעשות משהו למען האחר. לתת. להיות רוח אנוש... האחריות היא מה שמוטל אך ורק עלי, ובאופן אנושי אינני יכול לסרב לה.....להיות "אני" מסמן אפוא להיות חסר יכולת להתנער מן האחריות, כאילו כל בניין הבריאה מוטל על כתפי. אבל האחריות המרוקנת את ה"אני" מהאימפריאליזם שלו ומהאנוכיות שלו – גם אם מדובר באנוכיות של הגאולה – אינה עושה אותו לרגע בסדר האוניברסלי. היא מאשרת את אחדות ה"אני". אחדות ה"אני" היא העובדה שאיש אינו יכול לענות במקומי".
כאן ניתן לראות את תפיסתו של לוינס אל האחר כאחר לגמרי. האחר לא צריך להיות זהה אלינו ובכל זאת אנו צריכים לפעול איתו בכבוד ובאחריות אליו. דעה זו מגיעה בעיקר מפני שלוינס חושב שפעמים רבות כאשר האדם באינטרקצייה עם האחר הוא מנסה להקביל אותו אל עצמו. האדם מנסה להכניס את האחר לתבנית ובגלל שהאחר לא יכול להיכנס לתבנית זו, נוצר פחד וכעס שמופנה אל האחר. עם המידע החדש הזה ניתן להבין לעומק יותר את ההתייחסות המפלה והקשה כלפי המצורעים. הם אחרים ושונים משאר האנשים וכאשר מנסים להכניס אותם לתבנית הרגילה היא מתנפצת. מכאן נובעת השנאה והפחד כלפיהם. דבר זה לא קורה רק עם מצורעים, אך מצורעים הם אחד הדוגמאות העתיקות יותר שיש לנו בחברה האנושית.
לסיכום פרק ד'
הצרעת בימנו לא סוחבת אימה את אותה הכובד הרוחני שהיה לה פעם אבל ניתן לראותה בכל מיני תחומים בחיינו. ניתן לראות את הצלקות שהיא השאירה בחברתינו, כמו הצלקות שעל גופם של חולי המחלה. חלקן צלקות קלות בהם חוסר מידע הוא הגורם המכריע, וחלקן צלקות עמוקות בהן מושרש רעיון ודרך פעולה. בכל הנוגע לצרעת תמיד יהיה הילה של פחד ושל סקרנות. כמו ילד הרואה מישהו מפחיד בפעם הראשונה, הוא מפחד ונרתאה אך גם מסוקרן ובגלל זה הוא מביט בלי למצמץ. מה שנשאר לנו לעשות בימנו הוא לנסות ולהבין את הפועל בראשנו ולשנותו לחיוב. אם זה בנוגע לחולים הפיזיים של מחלה כלשהי או אם זה בנוגע לחולים במחלה התאורטיית אשר מושפעים מתסמינה הכואב ביותר, ניתוק והחרמה כללית.