הנה ידוע דבין החששות של הוסתות יש חשש דעונה בינונית. וצריך לבאר מהו עונה בינונית, למה חיישינן לעונה בינונית, ומתי חיישינן לעונה בינונית. והנה להלכה קי"ל דעונ"ב הוא יום ל' לראייתה, וכן הוא פשטותו של לשון המחבר בסעי' א', אבל החוו"ד כתב דהוא יום ל"א לראייתה, וכן נקטו הלחם ושלמה והחת"ס. ודעת הש"ך (ס"ק ל') דעונ"ב הוי יום החודש.
והנה המקור לחוש לעונ"ב נובע מהסוגיא בדף ט"ו. דאיתא שם במתני' דהבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה ואמר ר"ל דוהוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. וכתב רש"י וז"ל בתוך ימי עונתה, ל' יום לראייה אבל לאחר ל' בעי' בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה, עכ"ל. הרי דאם בא מן הדרך והוי לאחר ל' יום לראייתה צריכה האשה בדיקה כדי להיות מותרת לבעלה.
ובהמשך הסוגיא יש מימרת ר' הונא דלא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה, אבל הגיע שעת וסתה אסורה קסבר וסתות דאורייתא. וכתב רש"י דאינה מותרת אפי' תוך העונה אא"כ לא הגיע שעת וסתה. והרמב"ן והר"ן כתבו בדעת רש"י דאשה דוסתה יותר מל' יום אסורה רק מעונ"ב, אבל אם יש לה וסת קבוע לפחות מל' יום אסורה כבר משעת וסתה כיון דוסתות דאורייתא.
ומק' עליו הרמב"ן דאם יש לה וסת קבוע לראות לאחר ל' למה צריכה לחוש לעונ"ב בכלל והא כיון דאורח בזמנו בא לא תיחוש שתראה אלא בשעת וסתה בלבד.
ושם בסוגיא רבב"ח חולק על רב הונא וסובר דוסתות דרבנן, וא"כ אם עבר הוסת ולא בדקה אינה אסורה. אבל מבואר בסוגיא דאינו חולק על מימרת ר"ל, ומודה הוא דאם עבר גם וסתה וגם עונ"ב דאסורה, כיון דיש ב' חששות המורים על איסורה. דאף דמצד הוסת דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן אם עבר וסתה, אבל מ"מ כשעברה גם על עונ"ב צריך לחוש שראתה.
ויתכן לבאר צירוף החששות דיום הוסת ודעונ"ב לאיסורא באופן זה. דהא דוסתות דרבנן הוי משום דיש לה חזקת טהרה, ואף דנגד זה יש חזקה דאורח בזמנו בא, מ"מ זה אינו חזק כ"כ להתנגד להחזקת טהרה כיון דיכול זמן האורח להשתנות מחמת סיבות מן החוץ. אבל כיון דעכ"פ צריכה לראות באיזה זמן שהוא דיש סברא דוכי לעולם לא תראה, א"כ נחוש לעונה דסתם נשים דראייתן לל' יום.
ועכ"פ דעת הרמב"ן והר"ן בדעת רש"י דס"ל לרב הונא דאם וסתה יותר מל' יום דמ"מ חוששת לעונ"ב. אבל דעת הרשב"א אינו כן וס"ל דרק אם וסתה פחות מל' יום הוא דחושש רש"י לעונ"ב. ואף דפשטות לשונו של רש"י משמע כמש"כ הרמב"ן בדעתו מ"מ מסברא הי' קשה לו להרשב"א לומר דצריכה לחוש שתראה ביום ל' אם הוי קודם לזמן ראייתה הקבועה.
וכתב עוד הרשב"א דאף הא דחוששת לעונ"ב לדעת רש"י אם יש לה וסת קבוע לפחות מל' יום הוי חומרא גדולה, כיון דאם יש לה וסת קבוע לא היתה צריכה לחוש כלל לעונ"ב.
אבל דעת הרמב"ן והר"ן [דלא כהרשב"א] דאם עברה יום הוסת דחוששת לעונ"ב. והביאור בזה דבדרך כלל חוששין לוסתה, אולם אם לא ראתה בשעת וסתה אז חוזרין לחוש שתראה כסתם אשה משום הסברה דוכי לעולם לא תראה.
אלא דיש לתמוה על הרמב"ן ודעימיה מסוגיא דלכאורה מתנגד לדבריהם, וכן מעורר הכרתי. דמבואר מהסוגיא בדף ס"ד בנוגע וסת הדילוג דלאחר שנקבע הדילוג אינה חוששת אלא להמשך וסת הדילוג. אבל לדבריהם דס"ל דאין עונ"ב סתירה לוסת קבוע מדוע לא ניחוש גם לעונ"ב. וא"כ צריכה היא לחוש גם לי"ז או י"ח מפני עונ"ב, ולמה כתבה הגמ' דאינה חוששת אלא לי"ט. והכרתי מק' כן על הש"ך אבל בעצם זהו קו' על שיטת רש"י.
ואם עונ"ב הוא יום ל"א הי' מקום לדחות דבחדש חסר יהי' שוה לי"ט לחודש הבא, אבל חידוש הוא לומר דאיירי באוקימתא זו דוקא. וגם הי' מקום לדחות ולומר דמיירי דראתה באמצע החודש דאינו מפסיק וסת החודש אבל מ"מ לא יהא עונ"ב כיון דראתה בינתיים, אבל גם זה דוחק. ועוד דמ"מ לא יתיישב עם דעת הט"ז (ס"ק י"ז) דס"ל דיש חשש דעונ"ב אף אם ראתה בינתיים. ועכ"פ שאלה הוא.
והכרתי (ס"ק ט"ו) כאמור כתב זה כקושיא על הש"ך דאם עונ"ב הוא יום החודש א"כ למה כתבה הגמ' דאינה חוששת אלא לי"ט [ולא לי"ח משום עונ"ב]. וכדברינו לכאו' הקושיא הוי קושיא כללית ויש להאיר למה מק' הכרתי רק על הש"ך.
ועוד יש להעיר דאדרבא אולי על הש"ך גופא אין להק' כיון דהש"ך כתב דעונ"ב הוא יום החודש ולא יום ל', וא"כ אשה זו דמדלגת בימי החודש, אדרבא העונ"ב שלה ג"כ הוי בדילוג, דעונ"ב אחד הוא עם היום החודש דקובעת בדילוג.
ואף דיש ליישב כן את שיטת הש"ך מקו' זו, אבל בכלל תמהו האחרונים על הש"ך דנאמר דשיפורא גרים, וכמו שהרמב"ן מתקשה בכל הענין דוסת החודש, ולומר שזהו טבע דרוב הנשים הוא תמי' גדולה.
והנה החכם צבי (תשו' סי' קי"ד) הרבה להק' על הש"ך. דהרי מבואר בשו"ע דיש דינים חלוקים לוסת החודש ולעונ"ב. א'- לענין בדיקה, דאם עבר יום החודש שאינו קבוע אין הבדיקה מעכבת משא"כ בעונ"ב דהבדיקה מעכבת. ב'- לענין שאלה, שצריך לשואלה לאחר עונ"ב אם מותרת היא משא"כ אם עבר יום החודש שאינו קבוע. ועוד מק' דהרשב"א בתוה"ב מביא ב' מקורות חלוקות לוסת החודש ולעונ"ב, דוסת החודש נלמד מאבל אם שינתה דדף סד. ועונ"ב נלמד מהא דדף טו: וע"כ דב' חששות חלוקות הן. וכן נראה מהשו"ע דבסע' א' מביא הדין דעונ"ב ולא מביא הא דוסת החודש (אפילו אינו קבוע) עד סעיף ב'.
וכתבו הכרתי והסד"ט דאין כוונת הש"ך דיום החודש ועונ"ב הויין ממש א', אלא דיש ב' חששות המורות לחוש ליום ההוא, מצד וסת החודש שבו ומצד ההפלגה שבו דהוא העונ"ב. דהיינו יום החודש דבא בכמעט הפלגת ל' יום חוששת לו, משא"כ אם ראתה בינתיים דלא הי' היום החודש כה"ג גם העונ"ב, אז החשש רק כי יום החודש שאינו קבוע. וכתבו דכיון דיש דינים חלוקים ליום החודש דבא עם עונ"ב וליום החודש דבא בלי עונ"ב לכן צריכין ב' מקורות. עיי"ש בדבריהם.
וההבנה לכאו' קשה איך ב' הדברים מתקשרים. אבל עוד צ"ע לשון הש"ך שכתב דוסת החודש היינו עונ"ב ולא משמע דהם ב' דברים נפרדים שרק מזדמנים יחד.
ובאמת הסד"ט עצמו מעורר דאפי' לכל הנ"ל עדיין אין דברי הש"ך מיושבים, דמתקשה הש"ך בזה דקצת מהראשונים מביאים רק את החשש דעונ"ב ולא מביאים הא דיום החודש ויש שמביאים רק הא דיום החודש ולא הא דעונה בינונית. ולפי הנ"ל בדעת הש"ך אינו מיושב למה לא אמרו שניהם והא יש נ"מ אם הוי יום החודש עם העונ"ב.
והנה אם נאמר כהסד"ט והפלתי בדעת הש"ך לא נוכל לתרץ קושית הכרתי הנ"ל מהסוגיא דוסת הדילוג כמו שהצענו לומר דאה"נ שם היום החודש וכן העונ"ב משתנה אצלה בדילוג, דזה לא הי' מועיל אא"כ הם ממש א' ולדבריהם אינם אותו דבר אלא דיש שילוב בין ב' חששות חלוקות אם לא ראתה במשך החודש.
ואולי יש להציע בדעת הש"ך דחששא דעונ"ב הוא דתראה כסתם נשים שלדעתו רואות ביום החודש. ורק דמה דנאמר דחוששת לעונ"ב כסתם נשים אינו אלא כשאנו רואין אותה במסגרת דסתם נשים. וכיון דיש גם רוב דסתם נשים רואות פעם א' בחודש, א"כ אשה שראתה באמצע החודש, שוב אינה כסתם נשים מאחר דלא הפליגה חדש שלם, וא"כ לא ניתן לה גם עונ"ב דתחוש להיום החודש כסתם נשים, דהרי אינה כסתם אשה. והיינו דלא הוי הרכבה בין ב' חששות אלא דהחשש דעונ"ב הוא דתראה ביום החודש כאשה רגילה. ואם ראתה בפחות מחודש מראייתה שעברה הרי אינה כסתם אשה וכיון דהפקיעה עצמה מלהיות סתם אשה לכן אין לה חשש דעונ"ב. ואה"נ תחוש ליום החודש שאינו קבוע בלי עונ"ב, אבל החשש דעונ"ב דהוי גם יום החודש מכח סתם נשים אין לה, ונ"מ לגבי בדיקה וכו' כהנ"ל.
ולפי זה יש ליישב קושיות החכ"צ וכן יש ליישב קושית הכרתי כהנ"ל, דאם אשה קבעה וסת הדילוג, יש לה שינוי ביום החודש שלה, דיום החודש שלה ע"פ חשבון הוסת יהי' ביום י"ט. וכמו"כ החשש דעונ"ב יהיה ביום י"ט כיון דהוי חשש דתראה כסתם אשה ביום החודש. וממילא הדרה התי' הנ"ל בישוב הקושיא.
והחוו"ד כתב ליישב את הש"ך מקו' החכ"צ דאין דיני עונ"ב שייכים תמיד ליום החודש כגון אם היתה לה וסת קבוע ושינתה [כציורו של הט"ז בס"ק ה'] דמאותה הראי' יהי' חשש יום החודש ולא עונ"ב, והיינו דהחומר דעונ"ב אין לה באופן זה. ויסוד זה דאינו חוששת לעונ"ב אינו כ"כ פשוט, דהבאנו מראשונים מלבד הרשב"א דאם יש לה וסת קבוע לפחות מל' יום דחוששת לעונ"ב אם לא ראתה ביום וסתה.
ואף דכתב הטור להדיא דחששא דעונ"ב אינו אלא באשה שאין לה וסת וכן כתב השו"ע בסע' א'. וכתב הט"ז דכוונת השו"ע לומר דאם יש לה וסת קבוע דאינה חוששת לעונ"ב. אבל זה גופא צ"ע למה פסקו כהרשב"א ולא כהרמב"ן והר"ן.
ובאמת דהי' לנו להק' כן גם על המהרש"ל המובא בט"ז (ס"ק ל"א) דכתב דאשה שיש לה וס"ק דאינה חוששת לעונ"ב. וכן על הסד"ט, הכרתי והגר"ז דכולם כתבו להקל בדין זה ולא חששו לשיטת הרמב"ן והר"ן שכתבו דיש לחוש לעונ"ב לאחר שעבר וסת קבוע.
ובאמת דיש כמעט סתירה גדולה בהט"ז. דבסע' ד' כתב השו"ע דאשה שיש לה וסת שאינה קבוע ועבר הוסת ולא בדקה דמותרת היא בלא בדיקה, אבל עבר עונ"ב צריכה לעשות בדיקה. ומק' הט"ז (ס"ק ה'), וכן מק' בסי' קפ"ד (ס"ק י"ג), דמה נעשה בהא דסי' קפ"ו דאשה שאין לה וסת לעולם צריכה בדיקה לפני תשמיש, ואיך י"ל דמאם אין לה וסת קבוע דמותרת היא בלא בדיקה. וכתב הט"ז ליישב דמיירי דיש לה וסת ורק דשינתה, וא"כ א"צ בדיקה לפני תשמיש מכח דינא דסי' קפ"ו ורק מדין וסת היתה צריכה בדיקה, וכיון דאין הוסת קבוע הבדיקה אינה מעכבת. ולדבריו ע"כ צ"ל כן גם בהא דעונ"ב, ומש"כ השו"ע דבעונ"ב הבדיקה מעכבת היינו באותו ציור דאל"כ קשה מה נעשה להבדיקה דצריכה בלא"ה מכח הא דסי' קפ"ו. וא"כ ע"כ מבואר מהט"ז דאשה שיש לה וסת קבוע ושינתה דחוששת לעונ"ב. וזה הוי סתירה למש"כ הט"ז בס"ק א'.
ולגוף הקושיא יש לדחות ולומר דבסע' א' מיירי באשה דעדיין רואה כפי סדר וסתה ואומר דלא תחוש אח"כ לעונ"ב דעדיין לא שינתה, ובס"ק ה' דמיירי בשינתה דהיינו שעבר וסתה ולא ראתה דתחוש לעונ"ב.
ובאמת יש ט"ז (ס"ק י"ז) שכתב צד כזה דאין חשש עונ"ב נשתנה בראי' בינתיים. ולפי זה י"ל דכתב בס"ק א' דאם יש לה וסת קבוע ולא שינתה עדיין דלא תחוש לעונ"ב, דהיינו אם ראתה כוסתה למשל ביום כ"ה דאינה חוששת דתראה לאחר ה' ימים ביום ל'. משא"כ אם עבר הוסת ולא ראתה כהא דס"ק ה' אז ס"ל להט"ז דחוששת לעונ"ב דהוי כמה ימים אחר היום דהיתה צריכה לראות.
וחוץ מזה דעצם החילוק הוי חידוש, מ"מ עוד צ"ע לתלות דברי הט"ז וחידושו בס"ק א' בדבריו המחודשים בס"ק י"ז. דהרי כל האחרונים (רעק"א, חוו"ד וסד"ט) מתקשים בדבריו שם, דאדרבא נימא דאם ראתה בינתים דתמנה ל' יום מראי' ההיא. ואף דבט"ז בס"ק א' מדובר בוסת קבוע ובס"ק י"ז מיירי בוסת שאינו קבוע מ"מ כיון דעל הראשונים אנו מצטערין למה נבוא לגלגל ולתלות עוד דברים המוקשים בדבר שלעצמו צ"ע.
ובאמת דקושיא זו מובא גם בסי' קפ"ד סע' ט' דהט"ז מביא קושיית הפרישה ותי' כמו שכתב כאן דשינתה מוסת קבוע. והק' שם הסד"ט והכרתי למה חוששת לעונ"ב והרי יש לה וסת קבוע. וזהו הקו' הנ"ל.
אלא דהיה אפשר לשאול דמה תלונתם על הט"ז והא דעת הרבה ראשונים דיש לחוש לעונ"ב אף אם יש לה וס"ק ואולי הט"ז קאי בשיטתייהו. אלא דהם באים בעקבות השו"ע דכתב דאין חששש דעונ"ב בזה. אבל באמת דיתכן לומר יותר, דהט"ז שם מביא דברי הטור שמביא דברי הרשב"א והרי הרשב"א עצמו כתב להדיא דאינה חוששת לעונ"ב כשיש לה וסת קבוע, וא"כ שפיר מק' על הט"ז. ואם כנים אנחנו מבואר בהט"ז דאף לשיטת הרשב"א ישנו אופן דאשה שיש לה וסת קבוע תחוש לעונ"ב, ומש"כ על דברי רש"י דהוי חומרא גדולה יש לזה הגבלה.
ויתכן להציע באופן זה דהרי כתב המהרש"ל (מובא בט"ז ס"ק ל"א) דאשה שיש לה וס"ק ועבר שעת וסתה דאינה חוששת לעונ"ב מאחר דליכא ריעותא לפנינו. וק' דכיון דלא ראתה ביום וסתה אדרבא יש ריעותא לפנינו. וכ"כ האשכול להדיא דאשה שלא ראתה ביום וסתה חוששת לעונ"ב כיון דיש ריעותא.
וצ"ל דמש"כ המהרש"ל דאין ריעותא לפנינו היינו כיון דיש מוסג דלפעמים אשה מפסיקה קצת מהרגלה, וכשתראה שוב תמשיך לראות כהרגלה. והיינו דנדון הא דלא ראתה כהפסק ולא דמשנית לראות באופן אחר. ואה"נ מה שלא ראתה הוי עקירה אבל אינו מורה עדיין על שינוי הרגלה שנאמר דעתה תראה כסתם נשים בעונ"ב. אבל אם תראה לזמן אחר דהיינו ששינתה וראתה ביום אחר, אז יש לה כבר ריעותא כשעבר וסתה בפעם הב' ואולי א"כ לא תראה עוד כהרגלה וא"כ יתכן דכה"ג חיישינן דתראה בעונ"ב כסתם נשים.
ואם כנים אנחנו יתכן דגם הרשב"א שכתב דזו חומרא גדולה לא כתב כן אלא בעבר הוסת ולא ראתה אבל אם ראתה שוב בעונה אחרת יתכן דיודה הרשב"א דכה"ג תחוש גם לעונ"ב דהוי עונת סתם נשים.
והט"ז בס"ק א' מיירי בציור דהרש"ל דעבר וסתה ולא ראתה אבל גם לא ראתה ביום אחר, דבזה אין ריעותא עדיין לחוש לעונ"ב כהנ"ל מהמהרש"ל. ובס"ק ה' ובסי' קפ"ד ס"ק י"ג מיירי הט"ז באופן דראתה מכ"ה לכ"ה דהיינו דהפליגה וראתה שלא כפי וסתה ובזה יש כבר ריעותא וחוששת לעונ"ב.
אבל עדיין צ"ע דאפי' אם נאמר כן ומתיישב בהרשב"א, מ"מ יש לעיין למה פסק הט"ז כיחיד ולא חשש אפילו לדעת הרמב"ן ודעימיה.
ובאמת דהרמב"ן בהל' נדה אינו מביא כלל החשש דעונ"ב. והש"ך כבר מעורר על זה. והחוו"ד כתב לבאר דהרמב"ן מיירי בראתה ביום כ' באמצע ההפלגה ולכן אין חשש דעונ"ב. אולם דבריו מוקשים דהש"ך מביא רק תחילת דברי הרמב"ן דעוד לא כתב שם דראתה בכ', ודברי החוו"ד צ"ע.
והנה כתב הרמב"ן (פרק ו' הל' ד') וז"ל הפסיקה ולא ראתה משעבר עלי' יום כ' ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם, חזרה לראות חוששת ליום כ' מראי' זו דעדיין לא נעקר הוסת, עכ"ל. ומבואר מפשטות דבריו דכה"ג דיש לה וס"ק ולא ראתה ביום וסתה דאינה חוששת לעולם גם לעונ"ב, ובפשטות דברים אלו כהרשב"א. וצ"ע דא"כ דבריו סותרים למש"כ בחידושיו הנ"ל דחוששת לעונ"ב אפי' בוסת קבוע.
ואולי י"ל דמש"כ בחידושים הוא לענין בא מן הדרך דמאחר דלא ידע מה אירע כשלא היה בביתו, צריך לחשוש שראתה אם עבר עלי' הוסת והעונ"ב, כיון דיש ב' טעמים לאסור נאמר דראתה דוכי לעולם לא תראה. אבל אם הוא בעיר ויודע דלא ראתה ביום כ"ה דהוא יום וסתה, אולי מודה הרמב"ן דאינה צריכה לחוש לעונ"ב. ואולי מכח הטעם הנ"ל מהמהרש"ל.
ובאופן דאין להק' למה קיימינן כהרשב"א ולא כהרמב"ן, דיתכן דגם הרמב"ן מודה בזה.
ובאמת דהיה אפשר להציע עוד מהלך בישוב הט"ז בס"ק ה'. דאולי הא דכתב השו"ע דעונ"ב דינו כוסת קבוע היינו דשינתה מוס"ק דפחות מל' יום וראתה ביום ל', דבזה ניתן חומר ליום ל' שראתה בו מאחר דהוא עונה דסתם נשים.
והיה אפשר לפרש בזה דקדוק לשון הטור בסי' קפ"ד שכתב וז"ל הי' לה וסת שלא קבעתו עדיין ג"פ והרי הוא פחות מעונ"ב, עכ"ל. ומשמע דאילו הי' כשיעור עונ"ב הי' לו חומר דעונ"ב.
ויש ראי' לזה מהכרתי (ס"ק י"ט) דמק' על השו"ע בסעי' ט"ו שכתב על אשה שהיתה לה וס"ק לכ' יום ושינתה פעם א' ליום ל' והשני לל"ב והג' לל"ד דנעקר הוסת הראשון ואין לה וסת כלל. ומק' אחרונים הרי בזה יש וסת הדילוג לרב ולמה כתב שאין לה וסת כלל. וכתב הכרתי לולי דמסתפינא י"ל דאשה דראתה אחר ל' יום, יש לה דין עונ"ב, וכמו דאמרינן למודה שאני ואינו מצטרף לקבוע וסת גם לרב, כמו"כ עונ"ב אינו מהמנין לקביעות אחרת. אלא דמסיים הכרתי דלא מצאתי דבר זה לא' מהמחברים.
ועכ"פ רואין סברה זו דאם נזדמנה לה הפלגת ל' יום דיש לה חשיבות אחרת. וא"כ י"ל דה"ה אם שינתה לראות ביום ל' יהא לה חומר טפי להיות כעונ"ב לענין חיוב הבדיקה וכדומה.
ויתכן דזה הביאור בלבוש דמביא הש"ך והתוה"ש לגבי עקירת עונ"ב ג"פ. דמיירי דראתה ביום ל' כסתם נשים וס"ל ללבוש דחוששת עתה ג"פ ליום ל' ופליגי עלי' הש"ך והתוה"ש.
ואף דביארנו כמה מהלכים בהט"ז ודעימיה דאין לחוש לעונ"ב באשה שיש לה וסת לפחות מל' יום, והצענו דגם הרמב"ן יכול לסבור כן, מ"מ לענין דינא דעת הבית מאיר, הלחם ושמלה ועוד אחרונים להחמיר בזה. ויש עוד אחרונים דאין ברירות בדבריהם איך ס"ל בזה להלכה. ולכן כתבו הפוסקים דיש לחוש לדעת המחמירים, ואשה שיש לה וס"ק לפחות מל' יום ועבר יום וסתה דיש לה לחוש לעונ"ב.