מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים?

מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים? ​​​​​​​הופיע במקור בשאלה

תוכן עניינים

• תשובה
• מקורות

שבט תשפ"ב

שאלה

אבקש את עזרתכן. בתי רוצה לדעת מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים, ומהו המקור לאורך החצאית או החולצה? תודה!

תשובה מאת הרבנית דבי צימרמן

אם הייתה תשובה פשוטה לשאלתך, הייתי מצביעה על הפסוק, או הדף בגמרא, או הסעיף בשולחן ערוך – ואולי על כולם גם יחד – ומסתפקת בכך. אבל התשובה אינה כל כך פשוטה; לא רק שאין מקורות מובהקים לדיני צניעות, הנושא גם טעון מאוד, ועלול להוביל למתיחות בין בני הבית, או בין אישה להלכה.

לכן, לפני שאני פונה לענות על השאלה שלך, אקדים כמה מילים, לאחר מכן אשתדל לספק את המקורות המרכזיים הנוגעים לנושא. אשמח לספק מענה לשאלות נוספות שיעלו בעקבות הדברים.

הקדמה

מקורות מעטים בלבד בתלמוד ובראשונים מפרטים באופן מפורש את הלכות הצניעות הנוגעים ללבוש האישה. לעניות דעתי יש סיבות פילוסופיות וחברתיות לחוסר התייחסות זה. הלכות הנוגעות לצניעות האישית כרוכות באופן מובהק בנורמות הלבוש הנהוגות בחברה, ולכן גם עשויות להשתנות בהתאם לזמן ולמקום. מאידך, כאשר הנורמה החברתית מקפידה על צניעות אין צורך לפרט הלכות אלו, שכבר מקובלות ממילא. כאשר המקורות התלמודיים מתייחסים למושג “צניעות”, אין הם עוסקים באורך החצאית; המושג בדרך כלל מתייחס לכללי התנהגות שנוגעים הן לנשים והן לגברים – התנהגויות שמצמצמות את ההתעסקות בפן הגופני, ומדגישות את הפן הרוחני.

רעיון זה לעיתים הולך לאיבוד בהתמודדות של עולם ההלכה המודרני מול הגסות של התרבות המערבית וההחפצה של הגוף בכלל, והגוף הנשי בפרט. הכוונה אמנם רצויה, אבל הכלים בעייתיים: הם מעבירים את המיקוד לאורך החצאית או צורת הבגד, תוך קביעת כללים מחמירים ללבוש של נשים, לפעמים בלי הסבר או מסורת הלכתית ברורה. ההלכה אמנם קובעת פרמטרים ברורים למידות וגבולות כמו גודל הסוכה, נפח היין לקידוש, או גובה העירוב – אבל יישום הגדרות הלכתיות מעין אלו בנוגע לגוף האישה עלול להוביל לרתיעה ואי נוחות.

למרבה הצער עידוד הצניעות מתפרש לעיתים קרובות כמיושן ואנטי-פמיניסטי, וכסוג של החפצה. העובדה שרוב הספרים מתמקדים בלבושן של נשים ולא של גברים מחריף את הבעיה.[1] בתפקידי החינוכי מול נערות מצאתי שמתן הדגש על פרטים אלו בא לעיתים קרובות על חשבון ערכים והלכות שברמה החינוכית קל יותר לנערות להזדהות איתם, ואולי אף מרכזיים יותר בקיום התורה. ההתמקדות בהלכות צניעות עלולה להביא לניכור מהמסורת ההלכתית, ולהרחיק מחשבתית ילדים מהוריהם.

לכן, יש לגשת לנושא זה ברגישות ובזהירות.

חשוב גם לציין שהפרטים המעטים שכן מובאים בתלמוד אינם מפרטים מה נדרשת האישה לכסות, אלא למה אסור לגבר להיחשף בזמנים מסוימים, או מה אישה צנועה מכסה בדרך כלל.

לאור הערות אלה, אפרט מספר מקורות ואסביר מה אפשר ללמוד מהם.

ערווה ושוק

הנביא ישעיהו מקביל בין השוק לערווה (ישעיהו מז, ב): “קְחִי רֵחַיִם, וְטַחֲנִי קָמַח; גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל גַּלִּי שׁוֹק, עִבְרִי נְהָרוֹת: תִּגָּל, עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ […]”. התלמוד עוסק בהגדרת הערווה במסכת ברכות (כד, א). לדעת רב יצחק, אפילו טפח אחד מגולה מעור האישה נחשב לערווה; לדעת רב ששת, הבעיה אינה גילוי גופה של האישה אלא דווקא ההסתכלות על ידי הגבר. לאור דעה זו הגמרא מסייגת את דעת רב יצחק ומגבילה את הגדרת הערווה לזמן אמירת קריאת שמע על ידי האיש. הגמרא מביאה את הפסוק מישעיהו כסמך להגדרת שוקה של האישה כערווה.

האם הבעיה ההלכתית נובעת מחשיפת גוף האישה, או הבטה של האיש בזמן שהוא קורא קריאת שמע? כלומר, האם אישה נדרשת לכסות את גופה, או האם האיש נדרש לא להביט בה בזמן שהוא קורא שמע?

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן עה סעיף א), נפסק: “טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה”. נראה מכאן שיש בעיה הלכתית בהבטה של האיש בזמן שהוא קורא שמע, ולא דרישה מהאישה להתכסות. עם זאת, ייתכן שהשולחן ערוך אינו מתייחס לשאלת חובת הכיסוי משום שעל פי הנורמה החברתית שהכיר בזמנו האישה הייתה ממילא מכסה את רוב גופה.

גם במשנה ברורה אין התייחסות מפורשת לאזורים בגוף שהאישה נדרשת לכסות; ולמרות זאת, הוא מכנה את המנהג ללכת עם שוק או זרוע חשופה “דרך הפרוצות”. לדעת החזון איש בשוק הכוונה לכל אורך הרגל, משום שמובן מאליו שיש לכסות את הירך ולכן אף פחות מטפח מתחת לברך יהי אסור לחשוף. לעומת זאת, במשנה ברורה השוק מוגדר כירך שבא אסור אף פחות מטפח, וכיסוי הרגל כולה תלוי בנורמות החברתיות המקובלות בכל מקום. בפרי מגדים מובאת דעה מקילה בנוגע לכיסוי הברך: לפי דעה זו השוק מתחיל מעל הברך, ולכן אפשר לגלות את הברך אם הדבר מקובל.

הזרוע

דין הזרוע בהלכה ברור אפילו פחות מדין השוק. בגמרא בכתובות עב, ב מובא שאדם יכול לגרש את אשתו בלא כתובה אם היא “טווה בשוק”. מפרשי הגמרא מסבירים שהסיבה לכך היא שבזמן שהאישה טווה נחשפים אזורים בזרועותיה שבדרך כלל מכוסים.

אילו אזורים בזרוע מכוסים בדרך כלל? הרב יהודה הנקין מסכם את הדינים שעולים ממספר מקורות, וכותב שאסור לגלות את בית השחי, שהוא חלק מפלג הגוף העליון – ולכן אסור בהחלט ללבוש חולצה ללא שרוולים. הדין של יתר האזורים בזרוע הוא שילוב של נורמות חברתיות ופרשנות של המקורות. בעוד שבמקורות רבים נזכר הדין של כיסוי עד או מעבר למרפק, ייתכן שאפשר להצדיק כיסוי של רוב הזרוע, עד טפח מעל המרפק.

לסיכום:

סיכום הלכתי

החוט הקושר בין כל המקורות, החל בגמרא וכלה באחרונים, הוא ההנחה שיש אזורים בגוף שראוי לכסות בציבור. עם זאת, ההנחיות אינן חד משמעיות, ונראה שהן תלויות בנורמות חברתיות ובמצבים מסוימים. כמענה לשאלה מובאים בהמשך מקורות רלוונטיים לעיון, בפסקאות הבאות כתבתי הנחיות שתואמות את הקונצנזוס ההלכתי.

יש לכסות את כל פלד הגוף העליון (כולל בית השחי) ועד הירכיים בציבור. לדעת הרב הנקין, הואיל ואזורים אלה צמודים למקום הערווה, אותה הוא מגדיר כאזורים המוצנעים של הגוף, חובה לכסותם. כיסוי האזור שמן הברך ומטה תלוי בנורמות חברתיות המקובלות בקהילה, כפי שמסבירים המשנה ברורה והפרי מגדים. בנוסף, אסור לחשוף את כל הזרוע. ההלכה מקובלת היא כיסוי המרפק או עד טפח מעל המרפק.

במקורות יש מקום לקריאה מקלה יותר, שמתירה שרוולים שמכסים רק חצי מהזרוע העליונה, או גילוי הברך – שכן לפי הפרי מגדים הברך עצמה אינה חלק מן השוק ואינה ערווה, ומותר לגלות עד למעלה מן הברך. עמדה זו פחות מקובלת בזרם המרכזי של ההלכה, אבל היא משקפת נורמות בכמה מן הקהילות האורתודוכסיות.
לעניות דעתי, למרות שנראה שיש עדיפות הלכתית להתלבש בהתאם לעמדות הזרם המרכזי בהלכה, חשוב לפעמים לתת לגיטימציה לקריאות מקלות יותר. אנו חיים בחברה שנוטה לשפוט אנשים לפי המראה החיצוני שלהם; בנות נדחות מבתי ספר ונשים מרגישות דחויות בקהילות אורתודוכסיות בשל צורת הלבוש שלהן, במקום האופי והמסירות שלהם להלכה. כאשר נשים ונערות מרגישות דחויות בשל דבר שטחי כמו צורת לבוש, הן עלולות לפקפק בסדרי העדיפויות של היהדות האורתודוקסית, ולחפש את ביתן הרוחני במקום אחר. האם אנחנו רוצים שזה יהיה המבחן היחיד לקיום ההלכה? אני תוהה אם האפשרות להתחיל בדעות מקלות יותר הייתה מאפשרת לנשים ונערות רבות להשתלב באופן יותר טבעי בקהילה הדתית ולשלב את ההלכה בחייהן.

מצד שני היום יש אבדן פרופורציה מוחלט בקשר להצנעת הגוף. קשה לי לחשוב על תקופה אחרת שבה הגוף בכלל, וגופן של נשים בפרט, זכו להחפצה גדולה יותר. דווקא בשל כך ייתכן שהלכות אלו חשובות יותר מתמיד; ועם זאת דיני צניעות הם מקור למתיחות גדולה עם התרבות והחברה הסובבת אותנו. תרבויות הממשטרות את הלבוש הנשי נתפסות כארכאיות, מדכאות, ומתעללות. לעיתים קרובות, תפיסה זו נכונה. חשוב למצוא את היופי במסורת שלנו ואת ההזדהות איתה לשם העברתן לדורות הבאים. חשוב גם לזכור שהשאיפה שלנו לא צריכה להיות קיום ההלכה באופן המינימלי ביותר; יש לשאוף לשיפור והתקדמות בזמן שאנו גדלים בתורה, ולקיים על הצד הטוב ביותר, גם את דיני הצניעות. הנביא מיכה אומר (ו, ח), “הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ”. כל איש ואישה נדרשים להחליט כיצד הם לוקחים על עצמם לקיים ולקדם את מסורת הצניעות, ומהי הדרך הנכונה להציג את עצמם בעולם באופן ששומר על כבודם ועל צניעותם

הרבנית דבי צימרמן מלמדת תנ"ך, גמרא ומחשבה במספר מדרשות בירושלים. יש לה תואר ראשון בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת בר אילן והיא מסיימת תואר שני בחינוך. היא בוגרת התכנית למקרא ופרשנות במתן ולמדה תלמוד בבית מורשה. עמיתה בתכנית הלכתא במתן.

יש לך שאלה הלכתית? https://bit.ly/ask-shayla