Kabbalah and Parashat Tazria

(א) אשה כי תזריע וילדה זכר כו׳. דהנה כתיב "יום ליום יביע אומר" נ"ל דהנה בני אדם ההולכים שובב בדרך ליבם אחר שטותיהם והבליהם, אז אין הפרש אצלו, וכמו שהיה מתנהג יום אתמול כן היום כן מחר, ולא יוסיף דעת ושכל כלל, אבל הצדיקים ההולכים בדרכי השי"ת ועבודתו, אז כל יום ויום יבין וישכיל יותר ויותר מה שלא השכיל אתמול, ובכל יום יוסיף פיו לדבר חכמות ואמרי נועם בחכמות אלקות ורוממות עד אין תכלית, וזהו "יום ליום יביע" לשון מים תבעה אש, שנעשה כמין אבעבועות הנגבהים למעלה, כמו כן הצדיק בכל יום עולה לו אמירה נעימה יתירה מיום אתמול, שיום אתמול שנהג בקדושה גורם לו קדושה יתירה ליום הבא אחריו, רק שצריך האדם לילך ממדריגה למדריגה, דהיינו שמתחילה צריך לתקן מדותיו ואת חטאת נעוריו, וזה נקרא בשם נקבות, ואחר כך יבא אל הקדושה עליונה הנקרא בשם דוכרא, שהוא כלי שלם ומלא בקדושתו ית"ש.

(יג) וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא אַכְרִיזַת וְאַמְרַת, (תהלים לד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹ', וּכְתִיב (משלי כא) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וְגוֹ', בְּגִין דְּאִי שִׁפְוָותֵיהּ וְלִישָׁנֵיהּ מְמַלְּלָן מִלִּין בִּישִׁין, אִינּוּן מִלִּין סַלְּקִין לְעֵילָּא, וּבְשַׁעֲתָא דְּסַלְּקִין, כֹּלָּא מַכְרִיזִין וְאָמְרִין אִסְתֵּלָקוּ מִסּוֹחֲרָנֵיהּ דְּמִלָּה בִּישָׁא דִּפְלַנְיָא, פְּנוּן אֲתַר לְאָרְחֵיהּ דְּחִוְיָא תַּקִּיפָא. כְּדֵין נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרָא מִנֵּיהּ וְאִסְתְּלָּקַת, וְלָא יַכְלָא לְמַלְּלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים לט) נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב.

(יד) וְהַהִיא נִשְׁמְתָא סַלְּקָא בְּכִסּוּפָא, בְּעָאקוּ דְּכֹלָּא, וְלָא יָהֲבִין לָהּ אֲתַר כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כְּתִיב, שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ וַדַּאי הַהִיא דַּהֲוַת מְמַלְּלָא, אִתְעָבִידַת מַשְׁתּוּקָא, בְּגִין מִלּוּלָא בִּישָׁא. וּכְדֵּין חִוְיָא אִזְדְּמַן, דְּכֹלָּא לְאַתְרֵיהּ אִתְהַדָּר, וְכַד הַהִיא מִלָּה בִּישָׁא סַלְּקָא בְּאוֹרְחִין יְדִיעָן, וְשָׁארִי קַמֵּיהּ דְּחִוְיָא תַּקִּיפָא, כַּמָה רוּחִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, וְרוּחָא נַחְתָּא מֵהַהוּא סִטְרָא, וְאַשְׁכַּח דְּהַהוּא בַּר נָשׁ אִתְּעַר לֵיהּ בְּמִלָּה בִּישָׁא, וְהָא רוּחָא מְמַלְּלָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרָא מִנֵּיהּ, כְּדֵין שַׁרְיָא עֲלוֹי וְסָאִיב לֵיהּ, וּכְדֵין הוּא סָגִיר.

(א) ועל דא אורייתא וכו׳: ועל כן התורה מכריזה ואומרת, נצור לשונך מרע וגו׳. וכתוב, שומר פיו ולשונו וגו׳. משום שאם שפתיו ולשונו מדברים דברים רעים אלו הדברים עולים למעלה, ובשעה שעולים, כולם מכריזים ואומרים הסתלקו מסביב דבור הרע של פלוני, תנו מקום לדרכו של נחש הקשה. אז נעברת ממנו הנשמה הקדושה, ומסתלקת ואינה יכולה לדבר. כש״א נאלמתי דומיה החשיתי מטוב.

(א) ועל דא אורייתא וכו׳: ועל כן התורה מכריזה ואומרת, נצור לשונך מרע וגו׳. וכתוב, שומר פיו ולשונו וגו׳. משום שאם שפתיו ולשונו מדברים דברים רעים אלו הדברים עולים למעלה, ובשעה שעולים, כולם מכריזים ואומרים הסתלקו מסביב דבור הרע של פלוני, תנו מקום לדרכו של נחש הקשה. אז נעברת ממנו הנשמה הקדושה, ומסתלקת ואינה יכולה לדבר. כש״א נאלמתי דומיה החשיתי מטוב.

(א) וההיא נשמתא סלקא וכו׳: ונשמה ההיא עולה בבזיון, בצרה, מכל. ולא נותנים לה מקום כבתחילה. ועל זה כתוב, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפשו ודאי אותה שהיתה מדברת, נעשית שותקת, משום דבורים הרעים שדברה. ואז נזדמן הנחש. כי הכל חזר למקומו, לתחילתו. כמו מטרם שזכה לנשמה. וכשהדבור הרע עולה בדרכים ידועים, ושורה לפני הנחש הקשה, כמה רוחות מתעוררים בעולם, ורוח טמא יורד מצד ההוא של הנחש, ומוצא שאדם ההוא עורר אותו בדבור הרע, ומוצא שהרוח המדבר הקדוש נעבר ממנו, אז שורה עליו הרוח הטמא ומטמא אותו, ואז הוא מצורע.

(א) כמה דעונשא דהאי וכו׳: כמו שעונש האדם הוא משום דיבור רע, כך עונשו, משום דיבור טוב שבא לידו ויכול לדבר ולא דיבר. משום שפגם ברוח המדבר ההוא, כי הוא נתתקן לדבר למעלה, ולדבר למטה, והכל בקדושה. כל שכן, אם העם הולך בדרך עקום, והוא יכול לדבר להם, ולהוכיח אותם, ושותק ואינו מדבר. כמו שאמרתי, שעליו נאמר, נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. נעכר בנגעים של הטומאה. וזה הוא שאמרו, שדוד המלך נלקה בזה, בצרעת, והקב״ה פנה ממנו. שכתוב, שבקש, פנה אלי וחנני. משמע שהפנה פניו ממנו. מהו פנה אלי. הוא כש״א ויפן אהרן, כמו ששם הוא בצרעת, אף כאן הוא בצרעת. ירדו ר׳ חייא ור׳ יוסי ונשקוהו, נתחברו יחד בכל הדרך ההוא. קרא ר׳ חייא עליהם, וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום.