הרבה דיו נשפך בהבנה זו, אמנם נראה בחוש שיש הפרש בין האדם לעץ השדה, כי עץ השדה פושט זרועותיו להנאתו, כמו הפרחים מול השמש, הרי המה עושים זה בלי חשבון או אפילו התעוררות, והאדם ברוב מעשיו, הריהו מוכרח להתעורר, גם שופט ומכריע לפי שכלו.
אמנם אמת הוא, שהאדם מעשיו אוטומטיים כמו כל הדצח"ם בלי שום הפרש, אשר מעשיהם באים בקודם ונמשך בחיוב גמור בלי שום חירות הרצון, אלא הרצון הוא בא תמיד לאחרונה, נדחף מהמקרים הקודמים.
ויש לחלק המקרים לב': א' דוחפים פנימיים, ב' חיצונים. כמו שתראה דג צף בנהר בקו בלתי ישר, יש להבין בו שיש לו בהכרח ב' דוחפים אשר מיישרים לו הקו ההוא: א' פנימי מגופו עצמו, שרוצה לאכול או לשאוף אויר. הב' חיצוני, שיש מהות חיצון שהפגישה אינה נאותה לו, ועל כן מתעקם להתרחק הימנו.
וכן האדם יש לו מקרים אוטומטיים גופניים שקדמו לכל מעשה לעשותו בקו ישר, ויחד עם זה יש לו שכל ודעת וחשבון בדמות דוחף חיצוני ולא פנימי כמקרים הגופניים, אמנם ודאי שנכנס בגדר דוחף שמוכרח לעשות מעשהו בקו מעוקם.
למשל, הוא רעב מאוד ומוצא מזונות וקונה בשוק, אשר ודאי מקרה הרעב מחייב אותו לאכול בשוק, ודחיפה זאת היא פנימיות. אמנם יחד עם זה בא חשבון שכלי ומעקם את הקו שאינו הולך לאכול בדרך הקצר, דהיינו תיכף, כמו הדג שאינו צף מקרקעית הנהר בקו ישר קצר, משום דוחף חיצוני ומעקם את הקו. כן אדם, מסבת השכל החשבוני מעקם את הקו, והולך לזוית למקום מוצנע לאכול מפני מה יאמרו הבריות.
וכחו של דוחף חיצון תלוי הכמות ואיכות כלפי דוחף הפנימי, כי לפעמים כשהרעב גובר על הדג, מסכן עצמו אפילו לחטוף מדג אחר, או מבלי להשגיח עליו ועובר על פניו בלי פחד, והוא משום דוחף הפנימי שנתחזק ונצח דוחף החיצון. אמנם ודאי אין כאן חירות הרצון אצל הדג או אצל האדם, אלא נצחון של כחות דוחפים יש כאן, וגם לזה תמצא בנקל חשבון שאוטומטי כולו.
השכל
והנה נתבאר, שהשכל אינו פועל ומנהיג באדם, ועכ"ז אינו בחינת מסתכל מחוץ כמין שפיגעל (-ראי), אלא נוטל חלק בהנהגה, אלא בדמות דוחף חצון כנ"ל.
גם אין לשאול מי נוטל חלק יותר גדול, אם המולקולות (-פרודות, חלק קטן של חומר) או השכל, כי יש כאן חשבון של כמות ואיכות המכריע בין הדוחפים כנ"ל, אמנם הכל נעשה בלי חירות הרצון.
וענין שכר ועונש הוא כי יש להשכיל באותם דרכי השכל, דהיינו להרבות כחות חיצונים מבתחילה, שיהיה תמיד מזומן בכמות ואיכות גדול על דוחפים הפנימיים אשר יספיק לדחוף את הרצון לטוב.
וע"כ אע"פ שבשעת החטא הוא מוכרח לחטוא, נענש על שלא הקדים רפואה למכה.
למד לך מהטבע: אם אנו משתוקקים לדעת את האמת הטהור והמוצלח המוחלט, יש לנו אך להתחקות אחר הטבע, כי בהכרח בלי מחלוקת אשר היא ערוכה בידי שמים, ומה מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו.
אין שינוי בגופין: הנה אנו מוצאים אשר כל בריות העולם הוטבעו בחותם אחד. הגם שיש איזה שינויים בין גוף לגוף, אולם קטנים המה ואינם כדאים לעמוד עליהם. ואין צריך לומר בשעה שיש הבחנות רחוקות שעדיין לא השכלנו אותם די צרכם.
השינוי בין הדעות: אולם לעומת זה, כמה משתנים הדעות מאחד לחבירו, הגם שכולם יוצאים מבסיס אחד הנסיוני הגופני שגדרנו אותו שתמונה אחת לכולם (כי על כן מבינים איש לרעהו), מכל מקום מסתעפים הדעות למזרח ולמערב, ומה שהאחד אוסר השני מתיר, אחד בונה והשני סותר.
הדעות מתברכות מתוך המחלוקת וההתנגדות: הדעות מתברכות מתוך המחלוקת וההתנגדות, ולא עוד, אלא כל ההפריה וההבראה שבדעות נבנים על חשבון בנין וסתירה. ובהתרבות הבקורת תתרבה הדעת, וכל התנוונותה של הדעת הוא בהתרבות ההסכמה.
הגופות מתברכות משלוה: משא"כ הגופין, כל אשרם והצלחתם תלוי רק באחדות שלא יבקרו ולא יתקוטטו, כי המחלוקת יטשטש אותן, והשלוה מפרה ומרבה אותם.
שעבוד היחיד לצבור: מכל האמור, צריכין גם אנו לקבל העתקה נכונה בהתאם עם המציאות, ולהבדיל הבדל גמור ומוחלט בין הגופות והדעות, אשר גופות כל העולם צריכים להתלכד כאחד בלי שום חירות ליחיד בשום פנים.
חירות היחיד: ולעומת זה, בבחינת הדעות צריכין ליתן חופש גמור לכל יחיד ולכל אומה ללכת לרוחה ולטעמה, ובשום פנים לא לטשטש שום צורה של יחיד, משום שהמחלוקת והשנויים הם הפרייתם ובריאותם.
כלל הגופות נצחי, ויחידי דעות ג"כ נצחיים: ועוד הגופות יש להם נצחיות של כלל, ובשום אופן אינם בזכות קיום פרטי, וע"כ כל האנשים וכל הדורות נחשבים לאיש אחד. משא"כ הדעות יש לו נצחיות כל יחיד לעצמו, כי לא נשאר לנו מכל החיים מהדורות שעברו, רק דעות יחידים בלבד.
הדעות הם צבוריות מעצמם: הדעות הם צבוריות מעצמם, כי בנפול להאדם איזה שכל מצוין, לא ינוח עד שיגלהו לאחרים. וזהו כל טובו ושלימותו, בהבאתו לאחרים, ומה שנותן לא יחסר לעצמו.
הגופות הם בעלי קנינים הפרטים: הגופות הם בעלי קנינים הפרטים, כי כל עיקרו משתלם ברבות רכושו, ומה שנותן לאחרים יחסר לעצמו. קנין פרטי דהדעת תלוי בכמות מסירותו לאחרים: כי המטרה הוא השם טוב. קנין פרטי דהגופין תלוי בעצירתו לעצמו: כי המטרה הוא הרכוש עצמו, כלומר בלי מטרה.
חירות היחיד אינו בגופניות: מתוך ההוכחה שבמאמר מחקר מדעי בעבדותו ית' (מאמר י' 'השלום' אות יב), שהוכחנו מצד הטבע עצמו, שהאדם מחוייב לחיבור עם החברה, וחיבור זה משעבד ליחיד שישפיע לחברה, הרי הטבע בעצמו מחייבתו וחומסת ממנו את חירות, וזהו החוק אשר בצדק יכפו הרבים להמיעוט לקבל עליהם את התורות המיוסדות על המדע מנסיונות החיים, באותו שיעור שקיום החברה תלוי עליהם.
חירות היחיד נשאר בתקפו בדבר חופש הדעות: ומתוך שענין ההשפעה האמורה הוא מצוה הנוהגות בגופו, דהיינו שמחוייב לקיים את חיים הגופניים של החברה, שרק על זה שולט הטבע של החיבור, משא"כ צרכי הרוחניים שאין קיום גופו תלוי עליהם, ודאי שאין האדם מחוייב לחיי חברה, כי יכול להתקיים בלי דעת כלל, כמו הבהמה הפרימיטיבית, ועל כן אין הצדקה להרבים לגזול את חירות היחיד בנוגע לדעות.
הלכה ואגדה: 'יחיד ורבים הלכה כרבים' (ברכות ט, א). הנה חוק הזה עם כל חסרונותיו (המבוארים במאמר פה 'החירות' באות ס) הגיע אלינו מצד מצות השגחה, כי אין לו (אולי צ"ל 'לנו') שום סדר בקיום החיים זולתו, וזהו עצמו החיוב על שמירתו, כי אין לך מצוה וחובה יותר גדולה, מחובת חוק הטבע והכרח החיים.
אולם זהו אמור רק בחוקים לסדרים הגופנים. משא"כ המורם מהזק איזה גוף, ודאי שאין לחוק הזה שום זכות קיום, וזהו ההבחן בין הלכה לאגדה.
רצון לקבל הגופני צריך להמחות - רצון לקבל הרוחני צריך להשאר: ונתבאר שהרצון לקבל הפרטי, שהוא עצמותו כולו של אדם פרטי, צריך להמחות לאושר החברה ולהצלחתם, משא"כ הרצון לקבל הדעותי הוא נצחי גם בפרטיותו, ואם הוא נצחי הרי יש לו חירות היחיד גם כן, כיון שזהו אפיו.
משא"כ הרצון לקבל הגופני, מתוך שהוא אין לו זכות קיום ביחידות, אלא בחברה שלימה, המדינה או העולם, ולפיכך יש כח בהחברה לבטלו.
ועם זה תבין כמה שגו הרוסים במה ששללו גם את חופש הדעת, כי זהו עון פלילי. כי מתוך שהדעת אינו צריך לקיום החברה, אין לחברה הרשות לעושקו וליקח ממנו את תכונתו הפרטי, ועל כן צריך להשאר כל הקולטרים (-תרבויות) של הנאציונליות (-הלאומיות) בכל כל, הן בדת והן בנימוסיות. ורק מה שנוגע או מזיק לגוף הכללי, אותם שצריכים להחריב ולא יותר כלל.
[הג"ה: ומכאן תשכיל את מקום החולשה של הפאשיסטים והקומוניסטים, כי עמדו להרוס לגמרי את חירות היחיד אפילו מבחינת המושכלות והדעות, ורוצים אשר דעות כל חברי החברה לא יזרומו לשום צד שבעולם זולת לתוך הקערה הפאשיסטית או הבאלשביסטית, כי הוא עול אשר לא יכופר, כלומר שאין להם זכות קיום, כי לא על חינם הטביע השי"ת בכל בריה לחיות חיי חופש לעצמו ברשותו, עד שהוא היקר בחיים. ואמת שיש רשות להרבים לגזול את חירות היחיד מבחינת הגופות, גם להגביל את חופש הדעות במדה שלא יזיק להחיים הגופניים של הרבים, אולם לא לכפות עליהם ממשלה שלימה לבלי שום גבול, ולעשות מכל הדעות שבהמדינה עיסה אחת ועבדים נרצעים משמשים לחיי הגופניים של החברה. זהו נגד הטבע, וההשגחה לא יכפר להם, כי הכל הולך קדימה ולא אחורנית, והם רוצים לדחוף את המושכלות אחורנית, ולעצור את הפרייתו גידולו והתפתחותו, כמ"ש (מאמר פה 'החירות' אות עג, עי' גם מאמר פז) שאיחוד הדעות היא קלקלתם חורבנו ... ועצירת הפריה ורביה שלו, כמו שפירוד ומחלוקת הוא חורבנם של הגופות].
יחיד ורבים הלכה כרבים' (ברכות ט, א) – הוא מצות ההשגחה, דכל עוד שאין היחיד יכול להכריע את הרבים בחכמתו, אין חכמתו שלמה.
החכמה מתבררת גם ניכרת רק מבחינת רילטיב (-יחסיות) לגבי הפחותים הימנה, לפיכך כל הדעות יש להם זכות קיום כל זמן שלא בא החכם מהם והורסם.
התפתחות הדעת
הדעות המשובשות המה גרעינים לצמיחות דעות טובות, וגם החכמה נבדקת ונערכת על פיהם, על דרך הקליפות שאסור לבערם רק בהציג בנין קדושה בחורבנם, כי על כן המה נתונים ברשות קיום בעולם.
וזה סוד 'אסור ללמוד תורה בפני עם הארץ', כי הקושיות שלו במה שנוגע לצרכי נשמתו מחכות על פירוקם בעצמו, שאלו הם ארוסתו מהר סיני, ועל ידי הפירוקים שהוא מוצא יכול להכניסה לחופה.
חוק התפתחות בדעות
הדעות כמו הגופין שורה עליהם חוק ההתפתחות ממש כמו שניתכנו בגופים, שכל דעה יש לה זכות קיום, עד שאי אמיתיותה מתבררת, וכשמתבררת, אז נצמחת המיושרה במקומה.
חופש הדעות
כשיסתיים זמן בירור חוק התפתחות שבגופין, דהיינו שיתאחד כל העולם תחת אלטרואיזם (-אהבת הזולת), יתחיל הזמן בירור חוק התפתחות שבדעות. על כן עד שם היה מוכרח להשמר חירות הגופין, כדי שיתברר ענינם לאור הנסיון, ואחרי זה מתחיל חירות הדעת דיחיד.
חירות היחיד
כל זמן שחירות היחיד נוהג בגוף, אין חירות היחיד יכול להיות בדעת. כי החכמים משתעבדים לההמון כדי למלאות משאלות גופם.
orhasulam.org