ליל שבועות, חג מתן תורה, הוא הזדמנות נפלאה לבחון: האם יש לי תורה בחיים? דבר מה של רוח ונפש? רבים מאיתנו עשויים להרגיש כי אין להם כל כך רוח ביום-יום, מפני שאנו משקיעים את רוב היום בעבודה או בלימודים. מאידך, יש מאיתנו מי שכל חייהם עוסקים ברוח, ויושבים בבית המדרש או בין כותלי האקדמיה. זוהי תמונת מצב לפיה כל אחד קובע את מקומו בעולם מסוים. האם תמונה זו מוכרחת? האם ניתן לשלב בין העולמות?
איור: אלונה מילגרם, מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
-
תנו רבנן: ״ואספת דגנך״ מה תלמוד לומר? - לפי שנאמר: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך״ — יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר: ״ואספת דגנך״ — הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל.
רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ״ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו׳״, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ״ואספת דגנך״. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ״ועבדת את אויבך וגו׳״.
אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל, ועלתה בידן. כרבי שמעון בן יוחי, ולא עלתה בידן.
- הברייתא המובאת בגמרא מציגה מעין מחלוקת. מה הצדדים השונים בה?
- נסו לחשוב - מה עומד מאחורי כל עמדה? מה השיקולים שיכולים להניע כל צד לחשוב כשם שהוא חושב?
- האם מדובר במחלוקת טכנית אודות היכולת לשלב בין תורה למלאכה, או שמא מדובר במחלוקת ערכית? מה ההבדל בין השניים?
-
הרמב"ם נוגע בכמה היבטים בשאלתנו ובמורכבות שבהם. עיינו בדבריו, ונסו לחשוב: מה עמדתו? האם הוא סובר כרבי ישמעאל, או כר' שמעון בר יוחי? או שמא הוא מציע עמדה אחרת?
(ה) תחלת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:
(ו) מי שנשאו לבו לקים מצוה זו כראוי ולהיות מכתר בכתר תורה. לא יסיח דעתו לדברים אחרים. ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העשר והכבוד כאחת. (משנה אבות ו ד) "כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". ולא עליך הדבר לגמר ולא אתה בן חורין לבטל ממנה. ואם הרבית תורה הרבית שכר. והשכר לפי הצער:
(ז) שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזר ואקרא. עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזר ואקרא. אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם. אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולא תאמר 'לכשאפנה אשנה' שמא לא תפנה:
(י) כל המשים על לבו שיעסק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור להנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים (משנה אבות ד ה) "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". ועוד צוו ואמרו (משנה אבות ד ה) "אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדם לחפר בהן". ועוד צוו ואמרו (משנה אבות א י) "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות", (משנה אבות ב ב) "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון". וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות:
(5) The judgment of man in the world to come commences with no other than the question of the study of the Torah, whereafter concerning the rest of his deeds. Therefore the wise men said: "Let man ever pursue the study of the Torah, whether for its own divine purpose, or not for its own divine purpose, because studying it for non-divine purpose he will attain its own divine purpose." (Pesahim, 50b; Sotah, 22a; Nazir, 23b).
(6) Whosoever is ambitious to establish this commandment properly and to become adorned with the crown of the Torah must not divert his thoughts to other matters, nor set his heart to acquire the knowledge of the Torah and wealth and honor simultaneously. The way leading to the knowledge of the Torah is such: "a morsel of bread with salt thou shalt eat, and water by measure thou shalt drink, upon the ground thou shalt sleep, and a burdensome life thou shalt live while thou toilest in the Torah." (Pirke Abot, 6.4; 21). Nevertheless, it is not obligatory upon thee to complete it, nor art thou free to exclude thyself from its study, for if thou hast increased thy study of the Torah thou also hast increased thy reward, as the reward is equal to the pain.
(7) Peradventure, one will say, I will interrupt my study of the Torah until I will accumulate wealth when I will again return to it, or until I will acquire sufficient substance to supply all my needs when I will retire and return back to it; if such a thought will penetrate thy heart you will never acquire the crown of the Torah. But make thy study of the Torah paramount and thy secular work incidental, and do not say, when I will be unoccupied then I will study, lest you will never be unoccupied.
(8) Holy Writ says: "It is not in heaven … neither is it beyond the sea" (Deut. 30.12–13) it is not in heaven, that is to say, the Torah is not found among the arrogant nor is it found among the travelers beyond the sea." (Erubin, 55a). The sages, therefore said: "Not he who engages himself over-much in commerce is wise." (Pirke Abot, 2.6). The sages, moreover, commanded: "Engage thyself but little in worldly pursuits and pursue the study of the Torah" (Pirke Abot, 4.12).
(9) The words of the Torah are likened unto water, even as it is said: "Ho, everyone that thirsteth, come ye for water" (Is. 55.1), which is to teach you, even as waters do not gather in steep places, but flow by gravity and gather in a well, so are the words of the Torah, they are not found among the high spirited nor in the heart of all haughty but in the humble and meek spirited who embraces the dust of the feet of the wise and removes the passions and the pleasures of the age from his heart and does a little work daily for his living, if he happens to be unprovided with food, and the rest of his days and his nights he pursues the study of the Torah.
(10) Nevertheless, whosoever sets his heart to pursue the study of the Torah but do no secular work at all, and permits himself to be supported by charity, behold him, he blasphemed the Name, and degraded the Torah, and shadowed the light of religion, and caused evil to be brought upon himself, and deprived his own life from its share in the world to come; because it is forbidden to enjoy aught in this world in return of the study of the words of the Torah. The sages said: "Whosoever enjoys aught in return of the study of the words of the Torah takes his own life away from the world" (Pirke Abot, 4.7). They have, moreover, commanded and said: "Thou shalt not make them a garland by which to be considered great nor a spade to dig with them" (Ibid.). Again they have commanded and said: "Love manual labor and hate rank". (Pirke Abot, 1.10); whosoever studies the Torah and does not acquire at the same time a manual trade his knowledge of the Torah will be nullified and bring about sin" (Ibid. 2.2.). The end of this will be that he will rob people for his living.
מחד, מביע הרמב"ם יחס אוהד כלפי חיים של לימוד תורה, עד שהוא סובר כי איכות החיים של האדם צריכה להיות ירודה. מאידך, הוא מדגיש בחריפות את חשיבותה של המלאכה והפרנסה העצמאית.
- מה דעתך? האם שתי עמדות אלו של הרמב"ם סותרות? האם באמת ניתן ללכת על פי הרמב"ם, ולעסוק בעולם הפנימי לצד פרנסה?
- אם לדעת הרמב"ם לימוד התורה כל כך חשוב, מדוע חשובה לו גם המלאכה והפרנסה? מדוע שאדם לא יקדיש את חייו לעיסוק פנימי שהוא אוהב כל חייו?
-
רוב חכמי המזרח, כמו הרמב"ם, תמכו בשילוב של מלאכה עם תורה. חכמי המזרח עודדו את בני קהילתם לחיי מעשה ומלאכה, לצד לימוד תורה. רק מי שכשרונם היה בלימוד תורה הקדישו לכך יותר זמן. אולם גם מרביתם של החכמים והרבנים הקפידו שלא להתפרנס מעיסוק בתורה, ועבדו לפרנסתם במקביל. דוגמא לכך ניתן לראות בסיפור הבא:
אהוב את המלאכה | מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
חכמי טריפולי הרבו להפציר ברב יעקב רַקח לקבל על עצמו משרת דיין או רב, אך הוא שב וסירב. "איני רוצה להתפרנס מן הרבנות", נימק את דבריו, ולכן המשיך לעבוד כמנהל חשבונות אצל הסוחר יוסף נמני, ומדי יום היה מתיישב לאחר עבודתו ושוקד על התורה.
בשבת פרשת "וישב" נפטר הסוחר יוסף נמני, ונערכה לו אזכרה בהשתתפות כל חכמי העיר.
הרב משה סרוסי ראה שהרב רקח הגיע להשתתף באזכרה, קפץ על ההזדמנות ודרש: "על פתיחת פרשתנו ‘'ישב יעקב' אמרו חכמים במדרש 'ביקש יעקב לישב בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף': ביקש רבי יעקב רקח לשבת בשלווה וללמוד תורה ללא הפרעה, אך קפץ עליו רוגזו של יוסף – הסוחר יוסף נמני נפטר, ועתה הוא ייאלץ לקבל עליו משרת רבנות".
ממקומו בקהל השיב לו הרב רקח: "ואף על פי כן – ‘אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'".
(מקור הסיפור: מסורת בעל פה מפי הרב כמוס עגיב, רבה של אור יהודה)
לא רק שהרב רקח הקפיד להתפרנס בעצמו ולא מצדקה, הוא אחז בערך של פרנסה ממלאכה, ולא מן הרבנות. מדוע? מה עניינו של ערך זה?
תשובה אפשרית לשאלה לזו, ולשאלת החשיבות בפרנסה טובה ניתן למצוא במעשה הבא:
פת במלח | מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
ה"חכם צבי", הרב צבי אשכנזי, רבה של קהילת האשכנזים באמסטרדם, הגיע לביקור אצל ידידו חכם משה חאגיז, שאיתו שיתף פעולה במאבק נגד השבתאות. המאבק המשותף קירב את שני החכמים, והם הפכו לידידים.
כשנכנס חכם צבי לביתו של חכם חאגיז עמד נדהם למראה הבית המטופח, הכלים הנאים והיופי שניכר מכל פינות הבית. חדר הסלון היה מואר ומבושם, וחכם חאגיז ישב על כיסא יפה ועל שולחנו ספרי לימוד.
ה"חכם צבי", המופתע שאל את חברו: "מה יש צורך לרב בכלים נאים כל כך?"
ענה לו רבי משה חאגיז: "כבודנו – כבודו".
ה"חכם צבי" התרגש לשמע תשובתו של רבי משה, ניגש אליו ונשקו על מצחו: "אשריך, ואשרי הדור ששומע לקולך".
החכם צבי מבטא בסיפור זה את המשנה במסכת אבות (פרק ו משנה ד) אשר בה דבק גם הרמב"ם, לפיה "דרכה של תורה: פת במלח תאכל". אך הרב חאגיז סבור אחרת. לדעתו, סגפנות אינה בהכרח ערך חיובי. הוא מסביר כי איכות החיים של האדם היא דבר חשוב. יתרה מזאת, באורח חיים שיש בו כבוד, יש גם מימד דתי משמעותי.
על חשיבות הקשר בין לימוד תורה לתענוגות החיים עומד הבן איש חי בקטע הבא:
רבי יוסף חיים (הבן איש חי) | עוד יוסף חי, עמ' יט-כ
אין אני אומר לך "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, אלא תאכל ותשתה כל דבר אשר יטב לבך בו ותהנה ממנו ויערב ויהנה לך רפואה וחיים... וכן יביאך האלוהים עוד במשפט בדברים של חלוקה השנית הרמוזים במאמר "וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ" (קהלת יא, ט) - שהוא עונג אכילה ושתיה אשר יערב מתקם לאדם ויטב לבו בהם. יאמרו לך בבית דין של מעלה ביום המשפט: "הלא אכלת ושתית וערבו לך ומתקו לחכיך רפואה וחיים. הגד נא לנו אם מתקו לך דברי תורה אשר למדת ואשר שמעת אפילו ערך עשרה למאה ממתיקות שהיה לך במאכל ומשקה"...
הבן איש חי מסביר כי התענוגות הם חלק טבעי ומשמעותי מן החיים. לפיכך, לא אמורה להיות סתירה בין חיים של רוח ולימוד לבין שמחה ותענוגות (אם לא מפריזים בהן). השאיפה של האדם היא שההנאה מן הרוח ולימוד התורה תשתווה לכל הפחות להנאותיו מתענוגות החיים, שהן כאמור טבעיות ולגיטימיות.
מדבריו של הבן איש חי והסיפורים שקדמו להם נוכל לחזור לשאלת הקשר שבין מלאכה לתורה, ובהשראתם לזהות עמדה שלמה יותר. הפרנסה ממלאכה חשובה, בין היתר, מפני שהיא מאפשרת חיים נאים ומכובדים, שיש בהם גם הנאה מרכיבים נוספים בעולם הזה. מכך, אנו למדים גם על חשיבותם של כלל המרחבים בחיים. התורה היא תורת חיים והיא פוגשת את המרחבים האלו, אך בלי מפגש ישיר עם החיים - הן דרך מלאכה, והן דרך חוויות שונות - חייו של אדם חיים חסרים.
הדפים נכתבו ונערכו על ידי שי כהן מטעם ספריא, בשיתוף עם צוות חכימא