Photo by Taylor Wilcox on Unsplash
במובן הכי נפוץ ואולי הפשוט ביותר, "תורה" מגדירה את חמשת חומשי התורה, "ספר התורה" שממנו נקראת פרשת השבוע בציבור. אבל האם מושג זה מופיע בחומש עצמו? - זאת שאלה כבר לא פשוטה. המקום הראשון שבו מופיע מושג זה (לפי סדר ספרי החומש) נמצא בפרשת תולדות:
עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃
inasmuch as Abraham obeyed Me and kept My charge: My commandments, My laws, and My teachings.”
כאן המילה "תורה" מוצבת מול המושגים הסמוכים אבל מובדלים "משמרת," "מצוה" ו"חוק."
ובמרקא בכלל:
מיהו על כל פנים מדברי רבותינו אלה מתבאר לעניות דעתי דהתורה נשארה בקדושתה בדביקותה עם נביאים וכתובים. דאי סלקא דעתך שאינה בקדושתה, ואין לקרות בה בצבור, אם כן למה להו לחפש טעמים דחוקים בדרבי יהודה שאוסר לדבק תורה לנביאים וכתובים? לימרו הטעם מפני שמורידה לתורה מקדושתה, שזהו טעם גדול ונכון? וגם נביאים וכתובים, שאוסר לחברם יחד, נימא הטעם שמוריד הנביאים מקדושתן? דקדושת נביאים גדולה מקדושת כתובים, דכתובים הם רק ברוח הקודש ולא בנבואה. וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן בפרק רביעי דרא השנה, דקדושת נביאים גדולה מכתובים, עיין שם. וגם לחכמים היה אפשר לומר הטעם משום דכל נביא יש לו מדרגה בפני עצמה, כדאמרינן דישעיה דומה כבן כרך וכו', ויש נביאים ראשונים ויש אחרונים. אלא וודאי דכל דבר עומד בקדושתו. ועוד ראיה: דלא בעינן בקריאה בציבור שיהא רק דבר זה שקוראין עתה, שהרי במגילה (מגילה יט א) אמרינן: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובין – לא יצא, מטעם דבעינן "אגרת" לעצמה. וכשהיא בין הכתובין – אינה "אגרת", כדפירש רש"י שם. ולכן אמרו שם דאי מחסרא, ומייתרא פורתא – לית לן בה, עיין שם. הרי מבואר דמשום חיבור לאחרים – לית לן בה. ועוד: דאי סלקא דעתך דבזה מורידין התורה מקדושתה, היאך מתיר רבי מאיר ורבי? וכי מותר להוריד תורה מקדושתה? אלא וודאי דאין זה הורדה.
עוד זאת אמרתי לבא במגלת ספר כתוב בגודל החיוב של עסק התורה. על כל איש ישראל יום ולילה. ולהרחיב מעט הדבור בלשון מדברת גדולת יקר תפארתה ומעלתה של התורה. והאדם הישר העוסק והוגה בה בתורת חסד על לשונו לעשות נחת רוח ליוצרו ובוראו ית''ש ואיש דעת המאמץ כח לסומכה ולסעדה ולהחזיק בדקיה אחרי אשר זה ימים רבים לישראל שהושפל עסק תורה הקדושה בכל דור ודור.
Additionally, I desired to include the following in the range of the book’s contents:1. the tremendous obligation of involvement with Torah that’s incumbent upon each person of Israel day and night, and2. to expand a bit in words about the greatness of:a. the Torah’s splendorous honor and high degree; and ofb. the righteous person who is involved with and attends deeply to it [fem.], the Torah of compassion being on his tongue so as to gratify his Former and Creator (blessed be His name); and ofc. the person of knowledge who expends effort to support it [fem.], and nourish it [fem.] and to reinforce its [fem.] condition, even after so long for Israel, during which the involvement with the holy Torah was denigrated in each successive generation.
וּמִי כְּתָבָן מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם וְאִיּוֹב יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה שְׁמוּאֵל כָּתַב סִפְרוֹ וְשׁוֹפְטִים וְרוּת דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים עַל יְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן עַל יְדֵי מַלְכִּי צֶדֶק וְעַל יְדֵי אַבְרָהָם וְעַל יְדֵי מֹשֶׁה וְעַל יְדֵי הֵימָן וְעַל יְדֵי יְדוּתוּן וְעַל יְדֵי אָסָף
The baraita now considers the authors of the biblical books: And who wrote the books of the Bible? Moses wrote his own book, i.e., the Torah, and the portion of Balaam in the Torah, and the book of Job. Joshua wrote his own book and eight verses in the Torah, which describe the death of Moses. Samuel wrote his own book, the book of Judges, and the book of Ruth. David wrote the book of Psalms by means of ten elders of previous generations, assembling a collection that included compositions of others along with his own. He included psalms authored by Adam the first man, by Melchizedek king of Salem, and by Abraham, and by Moses, and by Heman, and by Jeduthun, and by Asaph,