Can i take prenatal vitamins containing chametz on Pessach? originally appeared on Shayla.
Contents
- Teshuva
- Texts Referenced
Nissan 5782/April 2022
She'ela (Question)
I am a nursing mother, 3 months post-partem. I still take prenatal vitamins daily, and when I don’t take I get lightheaded and nauseous and can’t function. I can’t find the kosher for pesach vitamins on the approved list – can I just use what I have? (note: this question was asked the day before erev Pesach)
Teshuva (Answer) from Rabbanit Debbie Zimmerman
When there is no kosher for pesach alternative, life-saving medications containing chametz are clearly permitted due to the importance of pikuach nefesh, saving a life. Less vital medications and vitamins that contain chametz are the subject of much debate. Nevertheless, they may be allowed under certain circumstances.
Shelo k’derech achila – a prohibited food consumed in an unusual manner
Chametz is prohibited on Pesach – both to eat and to own. But there are exceptions to the rule. The laws of Chametz apply specifically to food; the gemara in Pesachim 24b establishes that there is no biblical prohibition when a prohibited food is not consumed in an unusual manner – shelo k’derech achila. Although it is rabbinically prohibited to eat, the gemara (25b) posits that this does not apply to a choleh – a person who is ill. Based on this concept Rambam rules that one who is ill may consume a prohibited food, such as non-kosher meat or chametz on Pesach, in a manner that is not the usual way of deriving benefit or satisfaction – shelo k’derech hana’a. (Hilchot Yesodei HaTorah 5:8, Shulchan Aruch YD 155:3) One example he brings is eating something prohibited mixed with a bitter substance so it is no longer palatable.
The parameters of this dispensation are debated. Does shelo k’derech achila include swallowing without chewing, such as in the case of medicine?
The gemara in Pesachim 115b debates whether someone who swallows matza without chewing has fulfilled the biblical obligation to eat matza. Rabba rules that this is still eating as he derives another form of enjoyment from food – hana’at grono, satisfaction of the throat. Noda b’Yehuda (YD 35) explains that if a person receives hana’at grono from food this would still be considered eating and therefore one may not swallow a biblically prohibited food for medicine if they are not in life-threatening danger.
While some cite the Noda b’Yehuda to preclude a sick person from swallowing tablets of medicine made from prohibited food, Rav Shlomo Zalman Aurebach disagrees. (Minchat Shlomo 1:17) Rather, he explains that Noda b’Yehuda only prohibited food that is normally edible but is swallowed instead of chewed, even for medicinal purposes. He explains that the concept of hana’at grono does not apply to medicine in tablet form, as it is not food and is only meant to be swallowed by sick people. Items in this category are allowed for choleh she’ain bo sakana – people with a non-life-threatening illness.
Choleh – How sick is halachically sick?
Based on such reasoning most authorities allow for a choleh to swallow tasteless or bitter medicinal pills containing chametz on Pesach. (Yechaveh Da’at 2:60) Rav Shlomo Zalman Aurebach questions whether the category of choleh in this case is limited to the cases a choleh may take medicine on shabbat – only someone who is so sick they must lie down – or whether it is more inclusive and applies also to the slightly ill or uncomfortable (michush), or even a healthy person who takes medicine. The former would preclude almost all uses of vitamins, the latter allows for more inclusivity1.
Is a nursing mother considered cholah?
It seems that you should be allowed to swallow tasteless vitamins even according to those who only make allowances for a choleh, for two reasons. First, the symptoms you describe – the weakness and dizziness – are incapacitating and encompass your whole body. This is the definition of a choleh. In addition, there are many reasons to rule that the category of choleh applies to any meineket – lit. a nursing mother, but halachically defined as any woman within 24 months of giving birth – due to the stress pregnancy and labor put on the body. (TB Nidda 9a, Hilchot Ishut 21:11, Rabbi Nahum Eliezer Rabinovitch, Techumin 17 pg. 343)
In summary: which vitamins may you take?
The dispensation for a choleh to take pills containing prohibited substances only applies when nothing else is available. Therefore, there is a hierarchy to which vitamins you can take:
– Look for comparable prenatal vitamins available to you that are on a kosher for Pesach list.
– If that is not available check the ingredients/contact the manufacturer when possible:
– Items labeled gluten free or on gluten free lists are unlikely to contain chametz
– Look for problematic ingredients: Aside from the obvious 5 grains, glucose and sorbitol may be derived from wheat (mainly a problem in Europe, less common in the U.S.), and in turn used to produce ascorbic acid for Vitamin C. Riboflavin (Vitamin B2) and Cyanocobalamin (Vitamin B12) are the results of fermentation that may include chametz.
– Tzitz Eliezer (Ba’ei Mo’ed 3:2-5) points out that even items that contain flour are not chametz if they were not mixed with water or dried before they could leaven – although this level of knowledge of the manufacturing process may be beyond your ability.
– If you have done your due diligence and/or the above options are not available, any tasteless or bitter pill that is swallowed is allowed in your situation.
Conclusion:
In summary, in this case it is preferable to seek out vitamins that are certified kosher for Pesach, but as you are considered a choleh and the vitamins act as medicine and are not consumed k’derech achila you are allowed to swallow vitamins that contain chametz ingredients.
Rabbanit Debbie Zimmerman graduated from the first cohort of Hilkhata – Matan’s Advanced Halakhic Institute and is a Halakhic Responder. She is a multi-disciplinary Jewish educator, with over a decade of experience in adolescent and adult education. After completing a BA in Social Work, Debbie studied Tanakh in the Master’s Program for Bible in Matan and Talmud in Beit Morasha.
Have a Halakhic question? https://bit.ly/ask-shayla
Footnotes
1 There are several relevant issues that have not been mentioned – the exemption of nifsal mei’achila (inedible to humans/dogs) and the reverse claim of achshavei (lit. considerations, in this case it is used to claim that if one consumes something inedible they must consider it edible, and therefore there is no exemption). If we were to apply nifsal mei’achilat kelev the dispensation for vitamins would be much broader, as Rav Herschel Schachter indicates (Daf Ha-Kashrus 12:2, http://www.ou.org/pdf/daf/5764/Daf%2012-2.pdf).
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא דֶּרֶךְ אֲכִילָתָן. לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: לְמַעוֹטֵי שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב חַי, שֶׁפָּטוּר.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי נֵימָא דְּאִיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ עֲצֵי אֲשֵׁירָה נָמֵי! וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה נָמֵי לָא?! לְעוֹלָם דְּאִיכָּא סַכָּנָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי עֲצֵי אֲשֵׁירָה לָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״. וְאִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת
The Gemara discusses another matter pertaining to deriving benefit. Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said with regard to objects from which it is prohibited to derive benefit: One may heal oneself with any substance except for wood of a tree designated for idolatry [asheira]. The Gemara asks: What are the circumstances? If we say it is a case in which there is danger to a person’s life, then it is permitted to use even the wood of an asheira. And if it is a situation where there is no danger, then all the prohibited substances in the Torah also may not be used, as one may not derive benefit from them. The Gemara answers: Actually, it is referring to a case where there is danger, and even so, one my not derive benefit from the wood of an asheira. As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul,” why is it stated: “And with all your might” (Deuteronomy 6:5)? And if it is stated: “With all your might,” why is it stated: “With all your soul”? One of these statements appears to be superfluous. Rather, it is to tell you that if there is a person whose body is more beloved to him than his property, therefore it is stated: “With all your soul.” The verse teaches that one must be willing to sacrifice his life to sanctify God’s name. And there is a person whose property is more beloved to him than his body, therefore it is stated: “With all your might.” Rabbi Eliezer understands the phrase: “With all your might,” to mean: With all your possessions. Apparently, there are circumstances in which a person must be prepared to die rather than be healed with a prohibited substance. When Ravin came from the Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: One may heal oneself with any substance from which one may not derive benefit, except for idolatry or forbidden sexual relations
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַחוֹלֶה שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה. אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַחֵךְ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב שֵׁהֵן אֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֵׁלֹּא דֵּרֵךְ הֲנָאָתָן. לְפִיכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֵךְ הֲנָאָתָן אֵלָּא בִּמִקוֹם סַכָּנָה:
בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפי' דרך הנאתן ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן אסור שלא כדרך הנאתן מותר חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה: הגה ועיין לעיל סימן קכ"ג י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה (ר"ן פכ"ש בשם י"א וריב"ש סי' מ"ה) ואפי' יין נסך בזמן הזה מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אע"פ שהוא כדרך הנאתן ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה וכל שכן דמותר לזלף יין על גבי אש דאפי' לבריא מותר דריחא לאו מילתא היא (ארוך כלל ל "ט) . מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה אפילו חולה שאין בו סכנה חוץ מבעצי עבודת כוכבי' (ארוך כלל ל"ב) וכל חולה שמאכילין (לו) איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה (שם כלל נ"ט) ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר (בית יוסף ותשובת הרשב"א סוף סימן קל"ד):
אָמַר רָבָא: בָּלַע מַצָּה — יָצָא, בָּלַע מָרוֹר — לֹא יָצָא. בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר, יְדֵי מַצָּה — יָצָא, יְדֵי מָרוֹר — לֹא יָצָא. כְּרָכָן בְּסִיב וּבְלָעָן — אַף יְדֵי מַצָּה נָמֵי לֹא יָצָא.
שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - יורה דעה סימן לה
תשובה שנית להרב הנזכר.
מכתבו כו' והנה קושייתו לא עלי תשוב רק על רש"י שפירש בפסחים דף ל"ה ע"א המחהו וגמעו כו' אין אדם יוצא י"ח דלאו דרך אכילה קאכיל ליה עכ"ל. ופירש מעלתו כוונת רש"י דלא הוי כדרך הנאתן והקשה על זה הא במצה לא בעינן דרך הנאתן שהרי בלע מצה יצא והביא דברי תורת חיים בחולין דף ק"כ ע"א1 והנה באמת כתב כן התורת חיים וז"ל שם אבל גבי מצה דלא בהנאה תליא מלתא דמצות לאו ליהנות ניתנו דאפי' בלע מצה קיי"ל דיצא אפי' לא נהנה ממצה הלכך אי לאו דלחם עוני אמר רחמנא אם המחה וגמעו הוה יוצא ידי חובתו.
הנה מתחלה אני תמה מי הגיד למעלתו שכוונת רש"י משום שלא כדרך הנאה ודלמא גם כוונת רש"י דלא דרך אכילה קאכיל אלא דרך שתיה וכמו שכתבו התוס' בחולין שם דהוי מצי למימר במצה אכילה כתיב בה. אלא לפי שעיקר דברי הת"ח אצלי הם מן המתמיהים דמה בכך שמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ כיון דכתיב אכילה בעינן דרך הנאתן. ובגוף הדין אם בעינן במצות עשה דרך הנאתו במידי דאכילה כבר נסתפק בזה המשנה למלך בפ"ה מיסודי תורה יעיין שם. ואמנם דבר זה שרוצה התורת חיים דאם בלע דבר מאכל מקרי שלא כדרך הנאתו ולפ"ז יצא לנו דין חדש שמותר לבלוע כל איסורי תורה לרפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה כמבואר בהרמב"ם פ"ה מיסודי תורה דכל איסורי תורה מתרפאין מהם שלא כדרך הנאתן. מ"מ כבר כתב המשנה למלך דדוקא אם המאכל מצד עצמו הוא שלא כדרך הנאתו שמעורב בו דבר מר או שאכלו חם ביותר אבל אם המאכל מצד עצמו הוא טוב אלא שהוא אוכל אכילה גסה וכיוצא נסתפק שם. ואמנם אני אומר הרי באיסורין ודאי אינו לוקה אלא כדרך הנאתן ואפ"ה הבולע דבר איסור לוקה. והרי בחולין דף ק"ג ע"ב לא משכחת לרשב"ל שלוקה משום אמ"ה רק בגרומתא זעירתא שבלעו כולו כאחד ואם יאמר שכיון שהוא קטן דרך לבלעו. אף במצה חתיכה קטנה דרך לבלוע. באופן שפשוט אצלי שבליעה מקרי דרך הנאתן2 ובמרור שאינו יוצא הטעם משום שאינו טועם טעם מר. ויצא לנו מזה שאסור לבלוע מאיסורי תורה לרפואה במקום דליכא סכנה. וכן הרמב"ם בפ' יו"ד /י'/ ממ"א הלכה י"א חושב שם כמה אופנים דמקרי שלא כדרך הנאתן ולא חישב בולע. ולרוב הטרדה אקצר.
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יז
לקיחת תרופות חמץ בפסח /הערת המחבר/ +מתוך תשובה להגאון מוה"ר חיים פנחס שיינברג שליט"א.+
א) לכאורה יש לדון כיון דנקטינן שגם בליעה ללא שום לעיסה חשיב כדרך אכילה, א"כ בנד"ד שעושין בתחלה את העיסה שהיא חמץ נוקשה אך ורק לדבק בה את התרופה וגם להחליק ולהמתיק בכך קצת את המרירות להקל על החולים להכניס את הגלולה לתוך הפה ולבלוע, וכיון שכן אפשר דהרי זה חשיב כחמץ שעומד למאכל עבור חולים מפני שהם צריכים לכך בגלל התרופה שמעורבת בה, ופשוט הדבר שהמערב תרופה מותרת שהיא מרה תוך יין מתוק של ערלה דודאי אסור אף לחולה שאין בו סכנה, וגם כאן הבולע מחשיב מאד את החמץ מפני שעל ידי זה הוא יכול לבלוע התרופה וגם החמץ נראה לעינים יותר מהתרופה עצמה, ואף על גב דאי אזלינן בתר מעיקרא הרי ודאי דאין קמח עומד לכך, מ"מ לאחר שכבר עשאו ויחדו לחולים אפשר דגרע טפי, ולא דמי לכופת שאור שיחדה לישיבה דהתם לא קיימי כלל לאכילה, משא"כ הכא דקיימי לבליעה דרך הפה דחשיב נמי דרך אכילה, ומה שנזכר במלגמא דשרי לחשאב"ס =לחולה שאין בו סכנה= היינו מפני שבלעיסתו עדיין לא מחמיץ כלל את החטים ורק לאחר שמניחם ומשתמש בהם לרפואה רק אז הם מחמיצים (תריאק לא ידעתי איך משתמשים בו), ומצינן נמי בגמ' בכורות דף ז' ע"ב על מי רגלים של חמור דאסור משום "דשתי אינש ומעלו לירקינא" ועיין בש"ך יו"ד סי' פ"א סק"ב שפסק "דמי רגלים של חמור כיון דעכירי ודמי לחלב אסירי אפילו לחולה שאב"ס", ומסתבר דלא עדיף מגלולות, הן אמנם שהפמ"ג כתב שם ליישב דעת הב"ח דיכולים לפרש בגמ' שגם בריאים שותין אותו כי היכי דלא לייתי לירקינא, ועיין גם בכרו"פ מ"מ אין זה כ"כ פשוט.
גם ידוע מה שכתב הצל"ח בפסחים כ"ד ובנוב"ת חאו"ח סי' ס"ד דאביי חולק על ר' זירא וסובר שצריכים דוקא להטעם של זיעה בעלמא משום דלא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר השתא, וכיון דלאחר שכבר נסחט עומד שפיר לשתיה ה"ז חשיב כדרך אכילה [גם נלענ"ד שגם אפר נקברין אשר יש סוברים דאסור מה"ת הוי נמי משום הך טעמא דמן האפר הרי נהנה כדרך שרגילים ליהנות מאפר ואכמ"ל], ולפי"ז הרי גם בנד"ד לאחר שכבר נעשה מהחמץ גלולות הרי הם עומדים ודאי לחולים לבלוע אותם דרך הפה אשר גם זה חשיב דרך אכילה.
אך אעפי"כ נראה דדוקא באוכל גמור שרגילים ללעוס ולאכול רק אז אמרינן שגם בליעה חשיב כדרך אכילה, משא"כ בדבר דלא חזי כלל לאכילה ועומד רק לבלוע וגם רק לחולים כמו גלולות דנד"ד, שפיר חשיב לכו"ע שלא כדרך אכילה ושרי לחולה שאב"ס, שהרי גם מלוגמא ורטיה על מכתו לאחר שכבר נעשו הרי הם עומדים לכך ואפי"ה שרי, ואף גם בדעת הנו"ב נראה שדוקא כההיא דמשקין היוצאין מהפירות הוא דכתב הכי משום דלאחר דכבר נסחט ה"ז משקה משובח, וכמדומה דגם קיי"ל הכי שהרי הלוקח פירות משובחים שכולם רגילים לאוכלם חי ובישלם מסתבר שלהלכה הם אסורים באכילה גם לחולה שאב"ס כמו בישול אגוזים ואפרסקים שכתב שם רש"י, ואף על גב דאי אזלינן בתר מעיקרא שאינם עומדים לכך צריך להיות מותר, משא"כ בהני דמעיקרא לא קיימי כלל להכי וגם השתא הם עומדים רק לחולים וכדאמרן דמוכח הכי ממלוגמא ורטיה וכדומה, וכ"ש כשעומדים רק לבלוע ולא לאכול.
ב) יש הרבה תרופות דאף שסם התרופה מר מעט מ"מ אפשר דלא חשיב כאינו ראוי למאכל אדם מפני זה שאנחנו מפונקים, שהרי משקה שאינה ראויה לשתיית אדם אינה מקבלת טומאה וגם אינו מכשיר, ואפי"ה תנן ופסק כן הרמב"ם בפ"י מטו"א ה"ב שהיוצא מן האוזן ומן החוטם ומי רגלים של בני אדם בין גדולים ובין קטנים חשיבי משקין והרי הם תולדת המים, ויש עוד דוגמאות לכך, ולכן אפשר שצריכים לבדוק היטב כל סוג לדעת אם זה חשיב כעירב בו דברים מרים הפוסלים מאכילת אדם.
ג) לא ברור אצלי מהו הגדר של חולה לענין נד"ד שהרי מצינן דאסרי רבנן רפואה בשבת ולא התירו אלא לחולה שאב"ס שנפל למשכב או כאיב לי טובא אבל לא עבור כאב ראש רגיל או כדור שינה וכדומה, וא"כ אפשר שגם בנד"ד לא שרי אלא בחולים כאלה, אך גם אפשר דשאני שבת שעיקר איסור רפואה הוא עבור חולה ולכן אמרינן שרק בכה"ג הוא דשרי, משא"כ בנד"ד הרי יש גם שכתבו בדעת התוס' שמותר אפי' לבריא, וא"כ אפשר דבכל ענין של חולי קצת שרי וצ"ע.
שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן ס
שאלה: טבליות וגלולות שאין עליהן הכשר מיוחד לפסח, וקיים חשש שמא נעשו בעמילן חמץ, האם מותרים לחולה שאין בו סכנה?
תשובה: כתב הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה ח'): כל האיסורים שבתורה אין מתרפאים בהם אלא במקום סכנה. במה דברים אמורים כשאוכל מהם דרך הנאתם, כגון שמאכילים את החולה נבלה וטריפה, או חמץ בפסח, או שמאכילים אותו ביום הכפורים, אבל שלא כדרך הנאתם, כגון שעושים לחולה רטיה או מלוגמא מחמץ, או מפירות ערלה, או שמשקים אותו משקים אסורים שמעורב בהם דבר מר, שאין בהם דרך הנאה לחיך, הרי זה מותר אפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתם, לפיכך אין מתרפאים בהם אלא במקום סכנה. ע"כ. ולפי זה נראה שטבליות וגלולות שאין החיך נהנה מהן, מפני שטעמן פגום, יש להתירן גם לחולה שאין בו סכנה. ואין להקשות ממה ששנינו בפסחים (דף לט:) לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו מפני שמחמיצות, אף על פי שהוא שלא כדרך הנאתם, שיש לומר ששם מחמיצות בפסח זמן איסורו של חמץ, וחייב לבערם, מה שאין כן תרופות שנפסלו מאכילה לפני הפסח אינו צריך לבערן, וכמו שכתב הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות חמץ ומצה הלכה יא) וזו לשונו: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. (וכן פסקו הטור ושלחן ערוך /או"ח/ סימן תמב סעיף א). וכתב הרב המגיד, שכן מבואר בתוספתא (פסחים פרק ג' הלכה ב'), מלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. ובהשגות הראב"ד העיר ממה שאמרו בירושלמי (פסחים פרק ב' הלכה ו') שזהו דוקא כשנסרחה ולבסוף החמיצה, אבל החמיצה ולבסוף נסרחה צריך לבער. ונראה שסובר רבינו שדברי הירושלמי כשנסרחה בפסח עצמו, ולכן אם החמיצה קודם שנסרחה כבר חל עליו חובת ביעור, אבל דברי התוספתא הם באופן שנסרחה קודם פסח, שכאשר בא הפסח לא חל עליה איסור חמץ כיון שהיתה כבר סרוחה, וכדקיימא לן (בפסחים כא:), חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו, ולכן אפילו החמיצה מקודם אינו צריך לבער וכדין הפת שעיפשה ונפסלה מאכילת הכלב שבודאי נתחמצה ולבסוף עיפשה, ואף על פי כן אינו צריך לבער, ע"כ. וכן כתבו הר"ן ומהר"ם חלאוה (פסחים מה:). וכן כתב בספר המכתם (פסחים שם). וכן נראה דעת בעל ההשלמה (הובא בספר המכתם פסחים מט: ד"ה כתב). וראה בחידושים מהריטב"א ובמאירי (פסחים שם). ע"ש. ועיין בשו"ת נודע ביהודה תנינא, (חלק יו"ד סימן נז), ובשו"ת אחיעזר חלק ב' (סימן יא אות ט). ומעתה טבליות וגלולות שכבר נפסלו מאכילת הכלב עוד לפני הפסח, מותרים לחולה שאין בו סכנה +והנה בספר בית הלל יורה דעה (סימן קנה סעיף ג) הביא בשם הכסף משנה הלכות פסח, שחילק בין נסרחה קודם פסח לנסרחה בתוך הפסח, וכתב עליו החק יעקב (סימן תסו סק"א): ויגעתי ולא מצאתי חילוק זה בכסף משנה, ולפלא שלא זכר שכן מפורש במגיד משנה. וכנ"ל. והחק יעקב עצמו כתב לחלק בזה בין חמצו של גוי שאינו עובר עליו בבל יראה, ובזה מיירי הרמב"ם (בפרק ה' מיסודי התורה), ובין חמצו של ישראל שעובר עליו בבל יראה. ע"כ. וכיוצא בזה כתב רבינו חיים בר שמואל, תלמיד הרשב"א, בספר צרור החיים (עמוד קכד) וזו לשונו: קילור ואספלנית של גוי בפסח מותרת, דשלא כדרך הנאתן קעביד, ואף על פי שאם היתה של ישראל היה עובר עליה בבל יראה, מכל מקום בשל גוי הא קיימא לן (בפסחים ה:) שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואפילו אם נתנו לו הגוי, אין דעת ישראל לקנותו, ואין אדם קונה בעל כרחו. כן שמעתי מפי מורי הרשב"א. ועיין במגן אברהם (סימן תסו סק"ב). ובפרי חדש (שם), ובחזון איש (סימן קטז סוף אות יא). ע"ש. והנה המגן אברהם (סימן תמב סק"י) כתב, שדעת הרבה פוסקים שאם הבצק שבסדקי העריבה אינו עשוי לחזק אפילו בפחות מכזית חייב לבער. וכתב הפרי חדש (שם סעיף ז, ובסימן תסו סעיף א), שזה בכלל חצי שיעור שאסור מן התורה. אולם הדגול מרבבה (סימן תמב) כתב על דברי המגן אברהם הנ"ל, והיותר נראה לי שבדבר שאינו איסור אכילה אין איסור מן התורה בפחות מכשיעור, אלא רק איסור מדרבנן. וראיה לזה מדברי התוספות (שבועות טז:) בד"ה מנא הני מילי, וסיים, שאפשר לומר כן גם בדעת התוספות (פסחים כט:) ד"ה רב אשי, ע"ש. וכן כתב עוד בספרו צל"ח (ברכות מא עא) ביתר ביאור. ע"ש. ובצל"ח פסחים (כט:) כתב שדבר זה שנוי במחלוקת, שלדברי הרמב"ם אפשר שאין איסור בל יראה בפחות מכשיעור, אבל להתוספות פסחים (כט:) גם לענין בל יראה חצי שיעור אסור מן התורה. (וכן הוא בקצרה בשו"ת נודע ביהודה תנינא חלק יו"ד סימן יא בהגהת בן המחבר). ובשו"ת חכם צבי (סימן פו) כתב, שנראה שדוקא באיסורי אכילה אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה, משום דגלי לן קרא כל חלב לא תאכלו, אבל בכל שאר איסורי תורה כגון תולש שער אחד בשבת, ומוציא פחות מכשיעור מרשות היחיד לרשות הרבים, אין בו איסור תורה כלל, דטעמא דאמרינן (ביומא עד ע"א) משום דחזי לאצטרופי לא מהני לחודיה לאסור חצי שיעור מן התורה. והכי נמי איסור בל יראה אינו אלא בכשיעור. אי נמי אף אם נאמר שבכל האיסורים חצי שיעור אסור מן התורה, זהו דוקא כשעושה מעשה שמחשיבו לאותו חצי שיעור, אבל בחמץ פחות מכזית שמניחו בביתו ואינו מבערו, ואינו עושה מעשה להחשיבו, לא אמרינן בזה חזי לאצטרופי לאוסרו מן התורה. ע"ש. גם השאגת אריה (סימן פא) כתב שאין איסור בל יראה נוהג בפחות מכשיעור, וכדמוכח בביצה (ז:) אהא דתנן בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית, ואמרינן עלה, דלענין אכילה כולי עלמא לא פליגי, דזה וזה בכזית, כי פליגי לענין ביעור, וקשה לסברת ר"י בתוספות (פסחים כט:) דאיסור בל יראה הוי לאו הניתק לעשה, אם כן מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא, כיון שלעולם אפילו כשיש ברשותו שיעור גדול של חמץ אינו לוקה עליו, ולענין איסור הרי חצי שיעור אסור מן התורה. אלא ודאי שבפחות מכשיעור אפילו איסור בלבד אין בו. והטעם לזה משום שבאיסור אכילה שייך לומר דחזי לאצטרופי, שאם אכל חצי כזית ושוב אכל חצי כזית בכדי אכילת פרס מצטרף וחייב עליו, נמצא שמה שאכל מתחילה באיסור אכל למפרע, שהרי הוא מצטרף ומשלים לשיעור אכילה. אבל לענין בל יראה אפילו אם ישלים אחר כך לכזית חמץ, אין איסור למפרע, אלא עובר עליו מכאן ולהבא לאחר שהשלים לכשיעור. וכיון שאי אפשר לעולם שיבוא לידי איסור על שהייה זו של חצי שיעור למפרע, לא שייך לומר חזי לאצטרופי ומותר. ע"ש. גם בשו"ת ברית יעקב (חלק או"ח סימן ב) הוכיח מהתוספות (שבועות טז:) שחצי שיעור מותר בשאר איסורים, ושכן דעת הרמב"ם בהלכות שבת. ע"ש. וכן דעת הרדב"ז בתשובה חלק ה' (סימן ב' אלפים ור"ב). ע"ש. וכן הסכים להלכה הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בספר יד שאול יו"ד (סימן רמב), שהעיקר כדברי החכם צבי בזה. והובא בספר דרכי הוראה חלק ב' (פרק לא). ולפי זה בתרופות שבדרך כלל אין בחמץ שלהם שיעור כזית, אפילו הם של ישראל לא שייך בהם איסור בל יראה. ואף על פי שהקונה חמץ בפסח, נחשב כעושה מעשה, ולדעת הרמב"ם (בפרק א' מהלכות חמץ הלכה ג') לוקה עליו, ולפי טעמו השני של החכם צבי אמרינן בזה חזי לאצטרופי לאוסרו מן התורה, כיון שמחשיבו, אולם יש לומר שהקונה תרופות שיש בהן חמץ, עיקר כוונתו לתרופות, ולא לחמץ שבהן, ולא שייך לומר בכהאי גוונא אחשביה. ובלאו הכי דעת השערי דעה חלק א' (סוף סימן ו) לדחות טעמו של החכם צבי בזה. גם הגאון רבי מרדכי פרידבורג בשו"ת דברי מרדכי (סימן יח אות ב) כתב להוכיח היפך הטעם הנ"ל. ושם (אות ה) העלה שהעיקר בזה כטעמו של השאגת אריה הנ"ל, ושדבריו נכונים וברורים. עש"ב. ואף שהבית מאיר (סימן תמב סעיף ז) כתב לדחות דברי השאגת אריה הנ"ל, וע"ע בשו"ת שם אריה (חיו"ד סימן סה, בד"ה אמנם), מכל מקום רבו האחרונים שהביאוהו להלכה והסכימו עמו, ומהם, השערי תשובה (בסוף סימן תמב), והמגן האלף (בסימן תסו סק"א), ועיין בחידושי הפני יהושע (ביצה ז:) שעמד בקושיא הנ"ל, וצידד דבאיסור בל יראה לא שייך חצי שיעור אסור מן התורה. וע"ש. ועיין בהגהות הגאון רבי צבי הירש חיות שם. ובשו"ת פני יהושע (סימן טו). ובפרי מגדים (סימן תמב משבצות זהב סק"ה). ובערך השלחן (סימן תסו סק"א). ועיין עוד בשו"ת בנין ציון חלק א' (סימן יח). ובשו"ת חסד לאברהם תאומים (חלק או"ח סימן כח). ובשו"ת מהרי"א הלוי חלק ב' (סימן טו). ואכמ"ל. ועל כל פנים נראה דחזי לאצטרופי האי ספיקא דדינא לספק נוסף, שהעיר הגאון מהרש"ם בספר דעת תורה או"ח (סימן תמב סעיף ז), וכן בהגהותיו לארחות חיים (שם ס"ק טז), שלפי מה שכתב העצי אלמוגים (סימן קנח) להוכיח שלדעת הרוקח שבאיסור לאו הבא מכלל עשה שאין לוקים עליו אין איסור מן התורה בחצי שיעור, (ושלא כדעת התוספות שבת צא) נראה דהכי נמי איסור בל יראה שאין לוקים עליו משום שהוא לאו הניתק לעשה דתשביתו, לדעת התוספות (פסחים כט:), אין איסור תורה בחצי שיעור. לפיכך יש מקום להקל בנידון דידן לחולה שאין בו סכנה. ועיין עוד בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק יו"ד סימן קעג), ובשו"ת קול אריה (סימן עט), ובשו"ת שערי בנימין קלוגר (סימן יט). ע"ש. ולכאורה יש להעיר עוד לפי מה שכתב הטור (/או"ח/ סימן תריב), האוכל ביום הכפורים אוכלים שאינם ראויים לאכילה, כתב ראבי"ה דאפילו איסורא ליכא. וכתב על זה מרן הבית יוסף, שהרמב"ם חולק על זה, שכתב שהאוכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה מכים אותו מכת מרדות. ומיהו אפשר שגם ראבי"ה לא כתב דאפילו איסורא ליכא אלא באוכל פחות מכשיעור דוקא, אבל באוכל כשיעור מודה ראבי"ה דאיסורא איכא. ע"ש. ואם כן בנידון שלנו שהחמץ מעורב בתרופות שאינם ראויים למאכל אדם, והוא פחות מכשיעור, אפילו איסורא ליכא, בין לענין אכילה, ובין לענין איסור בל יראה. אולם השאגת אריה (סימן עה) כתב, שאפשר שאוכלים שאינם ראויים לאכילה יש להתיר יותר משלא כדרך אכילתן, שבאינם ראוים הוו כעפרא בעלמא, אבל בשלא כדרך אכילתן, כגון שעירב בהם דבר מר, שם אוכלים עליהם, ויש להחמיר בהם יותר. שהרי ביום הכפורים בשלא כדרך אכילתם חייב עליהם כרת, כיון שלא נאמרה בו אכילה, ודמי לבשר וחלב וכלאי הכרם שלוקה עליהם אפילו שלא כדרך אכילתם, (פסחים כד:), ואילו על אוכלים שאינם ראויים פטור. ע"ש. ולפי זה כאן שהנידון הוא בתרופות שמעורב בהן חמץ, הוי רק שלא כדרך אכילתן, דחמיר טפי, ואין ראיה מדינו של ראבי"ה הנ"ל. (ועיין עוד בשאגת אריה סימן עד וע"ו, ובחידושי הרש"ש ביצה ז:). אולם בשו"ת כתב סופר (סימן קיא) העלה שלא כדברי השאגת אריה הנ"ל, אלא גם ביום הכפורים האוכל שלא כדרך אכילה אין בו איסור תורה, ודמי לשאר האיסורים שאינו חייב עליהם שלא כדרך הנאתם. ע"ש. וכן העלה בשו"ת עמק יהושע חלק א' (סימן י). ע"ש. ועיין עוד בערך השלחן (סימן תריב סק"ד). ואכמ"ל. ועיין בקובץ על יד (בפרק ה' בהלכות יסודי התורה הלכה ח), שלפי מה שכתב הר"ן (בריש פסחים), שהטעם של איסור בל יראה כדי שלא יבוא לאכול החמץ, וסובר שזהו פירוש הכתוב ולא יראה לך שאור וכו' כי כל האוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא, ומלת כי היא נתינת טעם לאיסור בל יראה. לפי זה בשלא כדרך הנאתן שהותרו לחולה מן התורה, אין מקום וסברא כלל לומר שעובר על איסור בל יראה בשהייתו. ע"ש. וע"ע במהרש"א וקרני ראם (שבועות כג:). ודו"ק. ואעיקרא יש לדון לפי מה שכתב בשו"ת בית אפרים (חלק או"ח סימן לה), שאם נעשה החמץ ביד גוי, אפילו נפסל החמץ מתוך /בתוך/ הפסח עצמו, כיון שהוא עושה בהיתר, הרי זה כחרכו קודם זמנו שמותר בהנאה לאחר זמנו. ע"ש. והובא להלכה בשו"ת זכרון יהודה (חלק או"ח סימן קנו). וכן דעת הגאון החתם סופר בחידושיו להלכות פסח (סימן תמב סק"ג וסק"י), וכתב, דמה שכתב החק יעקב שאסור לכתוב בדיו (של גוי) שנתבשל בפסח עם חמץ, דהוה ליה כחרכו אחר זמן איסורו, אין דבריו נכונים, שדוקא אם היה ברשות ישראל אחר זמן איסורו והוטל עליו להשביתו, אז לא מהני כשנפסל מאכילת הכלב אחר זמן איסורו, מה שאין כן בחמצו של גוי שאפילו נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו, יש להקל בזה, כיון שלא חלה עליו מצות השבתה מעולם. וכן עיקר להלכה שמותר לקנות דיו מנכרי בפסח אפילו יודע שבישלו בו ביום. ע"ש. וכן כתב בשו"ת שערי דעה חלק ב' (סימן לז). ע"ש. ולפי זה מותר ג"כ לקנות בפסח תרופות שיש בהם חמץ מבית מרקחת של גוי. כיון שנפסל מאכילת הכלב. אולם בשו"ת הרמ"ץ (חלק אורח חיים סימן כח) כתב לפקפק בסברא זו, דשמא דוקא חרכו קודם זמנו מותר לאחר זמנו, כיון שבשעה שחל איסור חמץ אינו אלא כעפר בעלמא, מה שאין כן בחמץ של גוי בפסח, יש להחמיר, כיון שעל כל פנים חל עליו איסור חמץ ונאסר באכילה לישראל. וכמו שהוכיח במישור בשו"ת הריב"ש (סימן ת'). עכת"ד. וכן מוכח להדיא בספר בית מאיר (בסימן תסז סעיף ח). ע"ש. וכן כתב בפשיטות בשו"ת חלקת יואב (מהדורא תנינא, סימן כ). ודחה דברי הבית אפרים הנ"ל. וכן כתב גם הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חלק או"ח סימן כא סוף אות ו). ע"ש. ומכל מקום כיון שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה למקני, וכמו שכתב בספר צרור החיים בשם הרשב"א, יש להקל. וראה עוד בשו"ת חבלים בנעימים חלק ה' (סימן ד). ודו"ק.+
ואמנם מבואר בהרא"ש (פרק ב' דפסחים סימן א) בשם הנשיא ר"י אלברצלוני, שאפילו חמץ שחרכו קודם זמנו שמותר בהנאה לאחר זמנו, מכל מקום אסור באכילה, שמכיון שהוא אוכל ממנו הרי החשיבו לאוכל. וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב ה' חלק יג). וכן כתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן קכט) בדעת הרמב"ם. ואף שבעל המאור והר"ן ריש פרק ב' דפסחים (כא:) כתבו שמכיון שנעשה כעפר בעלמא אפילו באכילה מותר. וכן כתבו המאירי והמהר"ם חלאוה (פסחים כא:). וכן כתב הרשב"ץ בספר יבין שמועה (מאמר חמץ דף כז ע"ד). מכל מקום דעת מרן השלחן ערוך (/או"ח/ סימן תמב סעיף ט) כדעת הרא"ש וסיעתו לאוסרו באכילה. ואם כן עדיין יש לדון להחמיר בבליעת הגלולות והטבליות, אולם האמת תורה דרכה שהואיל ואין החמץ בעין אלא בתערובת העמילן, לא שייך בזה לומר אחשביה. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת זרע אמת חלק ב' (חלק יורה דעה סימן מח). וכן כתב הגאון רבי יהודה ליב גרויברט בשו"ת חבלים בנעימים חלק ה' (סימן ד), להתיר להשתמש בפסח בסמי מרפא שיש בהם תערובת חמץ, מטעם דלא שייך אחשביה כשהוא על ידי תערובת. אלא שסיים שזהו דוקא אם נפסלו מאכילת הכלב, אבל בנפסלו מאכילת אדם בלבד אסורים באכילה. ע"ש. והגאון מופת הדור החזון איש (סימן קטז סוף אות ח) כתב, טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח או עמילן, אם הן מעורבין בדברים שאינם ראויים לאכילת אדם, אין בהם איסור משום חמץ, כדין חמץ שנפסל מאכילת אדם שמותר, כיון שאי אפשר להפריד הקמח והעמילן מהן, וגם אינו ראוי לחמץ בו עיסה, לפיכך מותר לבולען בפסח לרפואה. ואפילו לפי מה שמשמע מהאחרונים שאסור לאכול לכתחילה אפילו חמץ שנפסל מאכילת הכלב, מכל מקום על ידי תערובות שאר דברים מותר, דלא שייך אחשביה, שדעתו על הסמים המועילים לרפואה. ואם לא נפסלו מאכילת אדם אסורים באכילה וחייבים לבער. ע"כ. (ועיין בלחם משנה בפרק ד' מהלכות חמץ ומצה הלכה יא, בדין מלוגמא. ודו"ק). ועיין עוד בשו"ת שערי דעה חלק ב' (סימן לז), שכתב גם כן שמותר לקנות תרופות לחולה שאין בו סכנה, אף על פי שיש בהם חשש תערובת חמץ, אלא שבפסח יותר טוב לקנות התרופות בבית מרקחת של גוי, מלקנות אצל ישראל, שאצל גוי נחשב כחרכו קודם זמנו שמותר בהנאה לאחר זמנו, וכמו שכתב הגאון מלבוב ז"ל, שאצל גוי נחשב כלפני זמנו. עכת"ד. וראה עוד בשו"ת עצי הלבנון (סימן יט), ובשו"ת לבושי מרדכי קמא (חלק או"ח סימן פ"ו). ובשו"ת אגרות משה (חלק אורח חיים חלק ב' סימן צב). ודו"ק.
בסיכום: מותר לחולה שאין בו סכנה להשתמש בטבליות וגלולות, אף על פי שיש לחשוש בהן לתערובת חמץ. ובלבד שלא יהיה בהן הנאה לחיך. וכל זה בחולה שחלה כל גופו, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להתיר. (וכן כתב במגן האלף סימן תסו סוף סק"א).
רב פפא אמר מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה הכא נמי ראשה ואבריה כבדין עליה
הָאִשָּׁה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ יַיִן וּדְבָרִים שֶׁיָּפִין לְחָלָב. פָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ וַהֲרֵי הִיא מִתְאַוָּה לֶאֱכל יוֹתֵר אוֹ לֶאֱכל מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת מִפְּנֵי חֳלִי הַתַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּבִטְנָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהּ כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר שֶׁאִם תֹּאכַל יוֹתֵר מִדַּאי אוֹ תֹּאכַל מַאֲכָלִים רָעִים יָמוּת הַוָּלָד מִפְּנֵי שֶׁצַּעַר גּוּפָהּ קוֹדֵם: