יהודה עמיחי, אהבת הארץ
והארץ מחולקת למחוזות הזיכרון וגלילי התקווה,
ותושביהם מתערבבים אלה עם אלה,
כמו חוזרים מחתונה עם חוזרים מלוויית המת.
והארץ לא מחולקת לשטחי מלחמה ולשטחי שלום.
ומי שחופר גומה נגד פגזים,
ישוב וישכב בה עם נערתו,
אם יחיה לשלום.
והארץ יפה.
אפילו אויבים מסביב מקשטים אותה,
בנשק מבריק בשמש
כמחרוזת על צוואר.
והארץ ארץ חבילה:
והיא קשורה היטב והכל בה, והיא קשורה חזק
והחוטים לפעמים מכאיבים.
והארץ קטנה מאוד,
ואני יכול להכיל אותה בתוכי,
סחף הקרקע סוחף גם את מנוחתי
ומפלס הכינרת תמיד בתודעתי.
ולכן אני יכול לחוש אותה כולה
בעצימת עין: ים עמק הר.
ולכן אני יכול לזכור את כל אשר קרה בה
בבת אחת, כאיש שזוכר
את כל חייו ברגע מותו.
אדמיאל קוסמן, תודה גל תודה עננה
תודה גל. תודה עננה.
תודה רבה לכם,
עלי האזדרכת. תודה,
גשם תודה ניחוח קל. תודה
עץ. תודה דשא. תודה
עלי שלכת.
תודה רבה לכם ממש.
תודה, אבל אני חייב
עכשיו ללכת.
ארי דה-לוקה, הר אדוני, עמוד 57
אני עדיין אומר את התפילות. בחדרון שבו אני ישן אין חלון,
וכשאני אומר את תפילת "המלאך השומר" נדמה לי שאני נמצא על
הגג של הכביסה עם כל מרחב השמיים הפתוחים במקום התקרה. אני
לא חושב שזאת אמונה, אני עושה את זה מתוך הֶרגל, כדי לא
להפסיד את המילים האחרונות של הערב. רָפָניֶלוֹ אומר שמרוב
שאנחנו מתעקשים, אלוהים חייב להיות קיים, ומרוב תפילות נִהְיֵית לו
אוזן, ומרוב הדמעות שלנו העיניים שלו רואות, ומרוב עליזוּת נובט
החיוך שלו. כמו הבּ וּמֶ ראן, אני חושב: מרוב תִּרגול מוכנה הזריקה,
אבל האם האמונה יכולה לצאת מתוך אִימון? אני חוזר על המילים
שלו בכתב, אולי בהמשך אבין אותן. הוא גם אומר שהוא שר כדי
לאוורר את המחשבות, אחרת, כשהן סגורות בתוך הפה, הן מעלות
עובש. אם גם אני אתחיל לשיר עם הקול הגוסס שיש לי, נעשֶׂה כאן
בפנים פסטיבל. מַאסְטאֶריקוֹ עומד על כך שישמעו את קולו גובר על
קול מכונת ההקצעה. דון רָפָניֶה, אני שואל, האם לא ייתכן שמרוב זה
שאתה נמצא בנפולי נעשית נפוליטני? לא, הוא אומר בצחוק, העניין
הוא שהנפוליטנים הם אולי אחד מעשרת השבטים האבודים של
ישראל. מה? איבדתם עשרה שבטים? וכמה נשארו לכם? "רק שניים,
אחד הוא שבט יהודה, שממנו השם יהודים, שם שבא מהפועל
להודות". אז אתם היהודים נקראים תודה? "זה מה שהמילה אומרת,
אבל כל מי שחי היה צריך להיקרא ככה, עם מילה של תודה".
יעקב רז, אני מבקש לומר משהו על אושר
אני מבקש לומר משהו על אושר.
אבל דיבור על אושר,
מסמן היעדר של אושר.
הרי אני פה והוא, האושר, שם.
אבל אם ייקראו הדברים הבאים
בשמחת המציאה, ולא ביגיעת החיפוש,
זו התחלה טובה.
שהרי, הדברים האלה לא מבטיחים אושר.
אין אושר בסוף הקטע הזה.
אין אושר בסוף הדרך, ולא היה בתחילתה.
מעל ראשי, ממש,
להקות עיטים שוב בדרך לאפריקה.
מים זורמים בירקון. ברווזים
ליד צופי ים. איש סיני עומד עם חכה.
חם. מישהו מבקש אספרסו.
וכותרות של אתמול נסחפות בכביש.
איפה נכנס פה אושר, איפה נכנס פה אי אושר.
תפילה בעת מתן שם לבת, פאני נוידא, מובא אצל לביא, תפילת נשים
השבח לאל, המשפיע עלינו את רוב חסדיו! אתה נוטע הרגשות ענוגות בלב אישה, כה קדושים ונשגבים רחשי לב המאצילים אותה ומרוממים אותה בעיניה ובעיני אחרים. אהבת אם וכיבוד אם מביאים למידות טובות, מרחיקים רוח שטות מלב. באתי לשבח ולהלל את שמך אלי. גם לי הענקת אותם רגשות טובים וערבים! נתת לי בת למלא את לבי בחום, בת שהדאגה לה ולחנוכה יהיו מנת חלקי שבדמותה הרכה אשוב בשמחה לראות איך פורחים לנגד עיני ימי ילדותי ונעורי.
נחום לנגנטל, כמשה פגש את בודהא, עמ' 108-109
אמון: אתה אומר שהשלמות נמצאת אי שם אצל הקדוש־ברוך־הוא, ואילו האדם נמצא במקום של חוסר שלמות, ושאיפתנו להגיע אליה. השקפה זו יוצרת פיצול בין האדם לבין סביבתו. אם הרחקנו את הקדושה לשמים. נשארנו פה עם החטא והטומאה. לפי הגישה הבודהיסטית העולם עצמו הוא השלמות. מסביבנו הכול שרוי בהרמוניה ובשלמות, והיחיד שאינו נמצא בשלמות הוא האדם. אם נרצה דוגמאות לשלמות נצא לשדה ונפגוש חיפושיות, שכל אחת מהן היא שלמות מופלאה. העושר של המינים בטבע יכול לפקוח לאדם את העיניים. רק אז הוא מבין שיש סדר בעולם וכל חרק קטן או צמח הם בהרמוניה עם הסביבה. בזמן שאתה עושה מדיטציה – אם אתה יושב ביער, הקשב לרוח העוברת בין העצים, לצפרדעים, לצרצרים, והיה אחד עם היער. אם אתה יושב על שפת הים, הקשב לגלים, לרוח, לשחפים, אהוב את המקום ותכיל אותו בתוכך. אפשר לחיות בחוסר מנוחה ורעש פנימי מתמיד, ואפשר לחיות בשלמות.
ויסלבה שימוברסקה, אל הלב ביום הראשון
תודה לך לִ בי
שאינך מתבטל, שאתה פועם
בלא חנופה, בלא גמול,
בחריצות מלידה.
בעל שבעים זכויות לדקה.
כל התכווצות שלך,
כדחיפת סירה
אל מרחבי הים
למסע מסביב לעולם.
תודה לך לִ בי,
ששוב ושוב,
אתה מוציא אותי מן הכלל.
מובחנת גם בשנתי.
אתה דואג שחלומי לא יעיפני,
לא יעיפני למקום
שבו אין צורך בכנפיים.
תודה לך לִ בי,
ששוב הקצתי
ואף כי יום ראשון היום,
יום המנוחה.
מתחת לצלעות,
נמשכת המולת חולין של טרם חג.
(א) מודה. ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בבטוי "ההודאה". הכרת התודה לאלהי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה. ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.
(ב) אני. האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע"י אור החיים האלהיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה האלהית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקודש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני.
(1) Modeh Ani. The first appearance of the exuberance of life brings with it the transcendent joy of holy rejoicing, which finds the fullness of its glorious expression through thanksgiving. Gratitude, recognizing the goodness of the Lord of the world, Master over all works, who in His goodness gives life to the living, is the storehouse of good. It contains all the substance of a fulfilment of obligation, as well as that spiritual refinement which comes through the fullness of love produced through relationship, and the neshama is illuminated by it, filled with light and joy. The teaching that there is an obligation to give thanks through language, particularly through the expression ‘grateful acknowledgement’ (modeh), is derived from two aspects of meaning in this term. One is thankfulness, todah, which results from gratitude toward the one who does good; the other is confession, hitvadut, which is an acknowledgement of the truth. The two are fit to one another. The first exuberance of life which meets one as they rise from sleep, finding before them a full, new world in all its wholeness and goodness, lifts up the light of the inner intellect to recognize the light and brilliance which lie at the foundation of life. In place of the muddied, physical perspective which is impressed in the nature of flesh, the spirit rises to a clear Divine perspective, to see the soul of the light of the Life-giver of the world in the splendor of its action. And moved by his feelings of thanksgiving, man acknowledges the truth, fulfilling the depths of the truth of spiritual awareness, testifying on all the light of life and existence, that it flows from the spring of goodness and its source, from the source of transcendent lovingkindness, which pours out abundant life to all the many worlds and their creations.
(2) I. A man finds himself within himself, through the light of the Divine life which appears within him, that fills him with the good spirit of a feeling of gratitude, of a recognition of the Divine goodness and its expression. Because of what consideration is man worthy in the weakness of his power, in his small nothingness, when compared to the mighty greatness of existence and the awesome powers of creation which crown it. Standing before them, filled with emptiness, man loses the substance of his selfhood. But when the light of recognition of the Divine goodness shines on him, and all the holy offshoots, powerful in their holy might, which it awakens with him – then a man comes to awareness of the greatness of his worth, of his ‘I-ness’ and its non-disappearance into the wholeness of existence. Then he finds himself filled with joys to say wholeheartedly, I.
סוניה לובומירסקי, הדרך אל האושר, עמ' 100
הכרת תודה היא מעין אסטרטגיית על להשגת אושר. הכרת תודה מתפרשת בצורות
שונות אצל אנשים שונים. זו התפעמות; הערכה; הסתכלות על הצד החיובי בכל מכשול; ירידה לעומקו של השפע; הודיה למישהו בחייכם; הודיה לאלוהים; הוקרת הטוב שבחיים; התענגות; התייחסות לדברים במורכבותם; התמודדות; התכוונות אל ההווה. הכרת התודה היא נוגדן לרגשות שליליים. היא משככת קנאה, תאוות בצע, עוינות, דאגה ורוגז.
נתן זך, אני רוצה תמיד עיניים
אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם, ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו דופי, ולהלל
את מי שעשה אותו יפה, להלל.
ומלא, כל כך מלא, יופי.
ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים, אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי,
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את חיי באומץ, ולא פחות
מכן בסבלנות, סבלנות בלי די.
ולא אחדל מהלל, כן להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום – ולו רק רגע – שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל.
עמנואל קאנט, הרצאות על אתיקה, עמ' 218-219 ,מובא אצל בנזימן, להכיר תודה
בני אדם מבויישים על ידי טובות. אם אני מקבל טובה, יש לי מחוייבות לנותן, יש לו תביעה כלפי משום שאני חייב לו. כולנו מתביישים להיות חייבים. אנשים בעלי נפש אצילה מסרבים לפיכך לקבל טובות, כדי שלא להפוך עצמם לחייבים. אבל הגישה הזו מטה את הנפש לכפיות טובה. אם האדם המאמץ אותה הוא בעל נפש אצילה – טוב ויפה; אולם אם הוא גאה ואנוכי ובמקרה זכה לטובה, ההרגשה שהוא אסיר תודה למיטיבו פוגעת בגאוותו, ובהיותו אנוכי הוא איננו יכול להסתגל לרעיון שהוא חייב משהו למיטיבו. הוא הופך למלא בוז ולכפוי טובה. כפיות הטובה שלו אף עשויה ללבוש ממדים כאלה שאין הוא מסוגל לסבול את מיטיבו, והוא הופך לאויבו. כפיות טובה כזאת היא מהשטן.
ל"נ טולסטוי, מלחמה ושלום, כרך ב', עמ' 571
סוניה ניהלה את משק הבית, טיפלה בדודתה, קראה לפניה בקול, סבלה את הקפריזות שלה ואת טינתה החשאית ועזרה לניקולאי להסתיר מן הרוזנת הזקנה את המצוקה שהיו שרויים בה. ניקולאי הרגיש שהוא חייב לסוניה חוב תודה שאין לפרוע אותו על כל דבר שעשתה למענו ולמען אמו, העריץ את סובלנותה ומסירותה, אך ביקש להתרחק ממנה. בנפשו כמו בא אליה בטרוניה, שהיא מושלמת יתר על המידה, ושאין דבר אשר בגללו אפשר לבוא בטענה עליה.
אבי אוחיון, מודה אני
מודה אני, כל בוקר,
שהחזרת את נשמתי.
מודה אני על בגד,
שהנחת על גופי,
שלא יהיה לי קר, אתה שומר עליי.
מודה אני, כל בוקר,
על האור, על עצם היותי.
מודה אני, על לחם
שהנחת לשולחני,
שלא אהיה רעב, שלא אדע כאב.
על אין ספור חיוכיי, מודה אני,
על כל כישרונותיי, ועל כל שיריי.
את כולם אקדיש לך.
דע לך, דע לך, שמודה אני לך.
אצעק לך, אדיר שמך. אליך אקרא יה.
לך חיי, לך לִ בי ותודתי.
אליך אקרא יה, אליך אקרא יה,
מודה אני, כל בוקר,
על כוחי, על אבי, ועל אמי.
מודה אני על גשם, שנתת בשדותיי,
לדאוג לאוהביי, נתת לי חיי.
על יום המנוחה, מודה אני.
על שפע וברכה, על המשפחה,
כל כולי רק בזכותך.
דע לך, דע לך, שמודה אני לך.
אצעק לך, אדיר שמך. אלייך אקרא יה.
לך חיי, לך לִ בי, ותודתי.
אליך אקרא יה, אליך אקרא יה.
על כל כישלונותיי, מודה אני,
על אכזבותיי, פחדיי, ומכשוליי,
הם כולם לטובתי.
אין אחר בלִ בי רק לך מודה אני.
עוזי חיטמן, תודה
את הידיים נשלב,
ונאמר תודה בלב,
לאדמה שאת הכל באהבה מגדלת, לשמש
שאת האור נותנת,
לגשם שמשקה ומרווה,
לאלוהים, שאת הכל מחדש כל יום בורא.
בתיאבון, ארוחה מבורכת.
)שיר אנתרופוסופי לילדי הגן(
תודה על כל מה שבראת.
תודה על מה שלי נתת,
על אור עיניים,
חבר או שניים,
על מה שיש לי בעולם.
על שיר קולח,
ולב סולח,
שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת.
תודה על מה שלי נתת,
על צחוק של ילד,
ושמי התכלת,
על אדמה ובית חם,
פינה לשבת,
אישה אוהבת,
שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת.
תודה על מה שלי נתת,
על יום של אושר,
תמימות ויושר,
על יום עצוב שנעלם.
תשואות אלפיים,
וכפיים,
שבזכותם אני קיים.