הצרעת במשנה לא משתנה ברובה. היא נשארת מחלה מסתורית ברובה, שמקורה דתי ואלוהי. במשנה בעיקר מוספים סיפורים ומשלים העוסקים בצרעת ובהשפעות שלה.
המשנה לא משתמשת בביטוי "צרעת" אלה הוא מוסיף אותו לתיאור הכללי של "נגעים" ושתי קבוצות, "הבהרת" ו"שאת".
הבהרת: לבנה כשלג, ובה יש גם תתי קבוצה של גווני לבן. היא יכולה להשתנות מלבן נוצץ לבוהק.
שאת: השאת לבנה וצבעה מתואר לצבע צמר. גם לה יש קבוצות משניות, בה צבעה דומה לקרום של ביצה.
בשני קבוצות אלו נכללות סוגים שונים של ה"סחפת", כל נגע המופיע עם קשקשים למרבה צרעת הראש והזקן, שאינן נכללות.
במשנה מבהירים ומכנסים לנו את הסיבות הרבות והשונות שאדם יקבל צרעת. מספרים ומנתחים את סיפורי מרים, נעמן, עוזיהו לעומק ומבינים מדוע הם קיבלו צרעת. בנוסף המשנה עוסק רבות בדרכים שניתן להתרפאות מהמחלה, אך כמעט כולן עדיין מושתתות בדת ובמיסטיקה הקשורה לצרעת מימי המקרא. המשנה ממשיכה את הקו שהמקרא התחילה שמצורעים הביאו על עצמם את מחלתם. לרוב קוראים למצורע "חוטא". זה שוב מעיד לנו על תפיסת הדת והחברה בנוגע לצרעת ולאנשים הנגועים ממנו.
המשנה אינה רואה את טומאת הצרעת והטהרה ממנה כנושא של הידבקות במחלה בין איש לאיש. הוכחה ישירה לכך היא העובדה שחוקי נגעים אינם חלים על נוכרים שאינם נטמאים, אפילו תינוק נוכרי הנולד עם בהרת טהור הוא.
לסיכום, במשנה הצרעת עוד לא עוברת שינוי משמעותי מהמקרא, התנאים מתייחסים אליו כאות מה' ולא כמחלה. בספרות בעיקר יש סיכום של כל החוקים והמשלים מהמקרא למקורות מתומצתים יותר עם נגישות קלה יותר לאדם הממוצע. ההבנה שמצורע לא בהכרח חטא עדיין לא נפוצה, ועל המצורע לחפר על חטאיו כדי להתרפאות. בנוסף לכל זה, הסוגים השונים של הצרעת והדרכים להבחין ביניהם מסודרות לראשונה בספרות המשנה.
ויקרא רבה ט״ז היא פרק שלם שעוסקת בפסוק אחד מויקרא. הפסוק המדובר הינו ויקרא י"ד ב'. "זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃" פסוק זה עוסק בכיצד צריך לפעול לאחר שמצורע מטוהר ממחלתו. בויקרא רבה מדברים התנאים על משמעות פסוק זה ומביאים מקרים רבים כדי להצדיקו ולהצדיק דבר התייחסות שלמה למצורעים.
(א) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע (ויקרא יד, ב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ו, טז): שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ, רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שֵׁשׁ וָשֶׁבַע הֲרֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁבַע מְקַיְימִין, וְשֶׁבַע דִּכְתִיב זוֹ שְׁבִיעִית שֶׁקָּשָׁה כְּנֶגֶד כֻּלָּם, וְאֵיזֶה זֶה (משלי ו, יט): וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, וְאֵלּוּ הֵן (משלי ו, יז יט): עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי, לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה, יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְכֻלָּן לָקוּ בְּצָרַעַת.....
גאוותן, שקרן, רוצח חפים מפשע, בעל ראש שחושב על תוכניות אסורות, ממהר לעשות רע כאשר מזדמן ומסכסך בין קרובים.
כתוב במשלי ששישה דברים אלו שנואים על ה' ושבע הם תועבות נפשו. כיצד זה הגיוני אם כתוב רק שבע דברים? בזה עוסק עיקר החלק הראשון של הדף. לפי חז"ל אמור לצאת שלוש עשרה סה"כ במד האיסור. שבעת ההתנהגויות ועוד האחרון ששווה כמו כל אלה שלפניו, 7+6=13. רבי יוחנן מוסיף בסוף שכל החוטאים חטאים אלו לוקים בצרעת. בהמשך הפסוק חז"ל מביא דוגמאות רבות לטענות אשר העלה. על טענות אלו עברתי מקודם. רבים מהתורה כמו גיחזי ונעמן ומרים.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ מִטְּבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, מְצָאַנִי זָקֵן אֶחָד וְאָמַר לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁחִין הֵן, וְאֵין לְךָ קָשֶׁה לְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה חוּץ מִבַּעַל רָאתָן בִּלְבָד, אָמַר רַבִּי פְּדָת וּבוֹ לָקָה פַּרְעֹה, לְפִיכָךְ הָיָה משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי שָׂח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁחִין הֵן וְכֻלָּן אָמְרוּ חֲכָמִים תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה קָשֶׁה לָהֶן, וּבַעַל רָאתָן קָשֶׁה מִכֻּלָּן, מִמַּאי הֲוֵי תָּנִינָא הִקִּיז דָּם וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ הַוְיָן לֵיהּ בָּנִים נִכְפִּין וכו', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הִזְהֲרוּ מִזְבוּבֵי בַּעֲלֵי רָאתָן. רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּגַוֵּיהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאָהֳלֵיהּ. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסֵּי לָא הֲווֹ אָכְלִין בֵּיעָא דִילֵיהּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה וגו'.
מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי (שֶׁל) בַּעֲלֵי רָאתָן רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּזִיקֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאֻהְלֵיהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי לָא הֲווֹ אָכְלִי מִבֵּיעֵי דְּהָהִיא מְבוֹאָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרָךְ בְּהוּ וְעָסֵיק בַּתּוֹרָה אָמַר אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן אִם חֵן מַעֲלָה עַל לוֹמְדֶיהָ אַגּוֹנֵי לָא מַגְּנָא כִּי הֲוָה שָׁכֵיב אֲמַרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת זִיל עֲבֵיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ אֲזַל אִיתְחֲזִי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אַחְוִי לִי דּוּכְתַּאי אֲמַר לֵיהּ לְחַיֵּי אֲמַר לֵיהּ הַב לִי סַכִּינָךְ דִּלְמָא מְבַעֲתַתְּ לִי בְּאוֹרְחָא יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ כִּי מְטָא לְהָתָם דַּלְיַיהּ קָא מַחְוֵי לֵיהּ שְׁוַור נְפַל לְהָהוּא גִּיסָא נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִגְלִימֵיהּ אֲמַר לֵיהּ בִּשְׁבוּעֲתָא דְּלָא אָתֵינָא אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִי אִיתְּשִׁיל אַשְּׁבוּעֲתָא נֶיהְדַּר אִי לָא לָא נֶיהְדַּר אֲמַר לֵיהּ הַב לִי סַכִּינַאי לָא הֲוָה קָא יָהֵיב לֵיהּ נְפַקָא בַּת קָלָא וַאֲמַרָה לֵיהּ הַב נִיהֲלֵיהּ דְּמִיתַּבְעָא לְבִרְיָיתָא מַכְרִיז אֵלִיָּהוּ קַמֵּיהּ פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לֵיוַאי פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לֵיוַאי אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דַּהֲוָה יָתֵיב עַל תְּלָת עֲשַׂר תַּכְטָקֵי פִּיזָּא אֲמַר לֵיהּ אַתְּ הוּא בַּר לֵיוַאי אֲמַר לֵיהּ הֵן נִרְאֲתָה קֶשֶׁת בְּיָמֶיךָ אֲמַר לֵיהּ הֵן אִם כֵּן אִי אַתָּה בַּר לֵיוַאי וְלָא הִיא דְּלָא הֲוַאי מִידֵּי אֶלָּא סָבַר לָא אַחְזֵיק טֵיבוּתָא לְנַפְשַׁאי רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא שׁוֹשְׁבִינֵיהּ הֲוָה כִּי הֲוָה קָא נָיְחָא נַפְשֵׁיהּ אֲמַרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת זִיל עָבֵיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ אֲזַל לְגַבֵּיהּ וְאִיתְחֲזִי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ שִׁבְקַי תְּלָתִין יוֹם עַד דְּנַהְדַּר תַּלְמוּדַאי דְּאָמְרִי אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ שַׁבְקֵיהּ לְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין אֲזַל אִיתְחֲזִי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אַחְוִי לִי דּוּכְתַּאי אֲמַר לֵיהּ לְחַיֵּי אֲמַר לֵיהּ הַב לִי סַכִּינָךְ דִּלְמָא מְבַעֲתַתְּ לִי בְּאוֹרְחָא אֲמַר לֵיהּ כְּחַבְרָךְ בָּעֵית לְמִיעְבַּד לִי אֲמַר לֵיהּ אַיְיתִי סֵפֶר תּוֹרָה וַחֲזִי מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּכְתִיב בֵּיהּ דְּלָא קַיֵּימְתֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ מִי אִיכָּרַכְתְּ בְּבַעֲלֵי רָאתָן וְאִיעֲסֵקְתְּ בַּתּוֹרָה וַאֲפִילּוּ הָכִי כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ אַפְסֵיק לֵיהּ עַמּוּדָא דְנוּרָא בֵּין דִּידֵיהּ לְעָלְמָא וּגְמִירִי דְּלָא מַפְסֵיק עַמּוּדָא דְנוּרָא אֶלָּא לְחַד בְּדָרָא אוֹ לִתְרֵין בְּדָרָא קְרַב לְגַבֵּיהּ רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי אָמַר עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד חֲכָמִים לָא אַשְׁגַּח עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אָבִיךָ לָא אַשְׁגַּח עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמְךָ אִיסְתַּלַּק אָמַר אַבָּיֵי לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּלָא קַיֵּים (אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת) אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְאַפּוֹקֵי מִמָּר דְּלָא אִית לֵיהּ מַעֲקֶה לְאִיגָּרֵיהּ וְלָא הִיא מִיהְוָה הֲוָה וְהָהִיא שַׁעְתָּא הוּא דְּשַׁדְיֵיהּ זִיקָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִפְּנֵי מָה אֵין בַּעֲלֵי רָאתָן בְּבָבֶל מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין וְשׁוֹתִין שֵׁכָר שֶׁל הִיזְמֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי מָה אֵין מְצוֹרָעִין בְּבָבֶל מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין וְשׁוֹתִין שֵׁכָר וְרוֹחֲצִין בְּמֵי פְרָת
אמר ליה אימת אתי משיח אמר ליה זיל שייליה לדידיה והיכא יתיב אפיתחא דקרתא ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי אמר ליה שלום עליך בר ליואי א"ל לאימת אתי מר א"ל היום אתא לגבי אליהו א"ל מאי אמר לך א"ל שלום עליך בר ליואי א"ל אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי א"ל שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא א"ל הכי אמר לך (תהלים צה, ז) היום אם בקולו תשמעו
חלק מדף הגמרא עוסק בשיחה בין הנביא אליהו לרבי יהודה בן לוי.
השיחה מתחילה אחרי שרבי יהודה בן לוי עובר בסמוך למערת הקבורה של רבי שמעון בר יוחאי ורואה את אליהו הנביא. הרבי שואל את אליהו הנביא מתי יהיה בוא המשיח? מסתובב אליהו אליו ומפנה אותו אל המשיח. הרבי שואל היכן הוא, אליהו אומר שהמשיח בשעריי רומא, בין המצוערים. ובזמן שכולם מחליפים את תחבושתיהם בבאת אחת, הוא מחליף אותם אחת אחת. זה מתוך דאגה שאם יקראו לו לגאול את עם ישראל שיהיה מוכן.
״אפיתחא דקרתא ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב אזל לגביה״.
דקרתא משמעותו מגיע מארמית שפירושו ״בעיר״, מכאן אנו מבינים שמדובר בשערי (אפיתחא) העיר, וכאשר לא מציינים את שמו של העיר ניתן להניח שמדובר ברומא.
שואל הרבי את המשיח מתי הוא יבוא ויגאול את עם ישראל מהמונה הרומי. המשיח עונה לו ״היום!״. חוזר הרבי אל אליהו מאוכזב, וכאשר מתעניין אליהו אומר הרבי שהמשיח שיקר לו. אליהו מתקן את הרבי ומסביר שהמשיח התכוון לפסוק מתהילים אשר אומר שהמשיח יבוא בהאותו היום אם ישמעו בקולו ויעשו לפי רצון ה׳.

במשנה אנו לא רואים שינוי בתפיסה של התנאים בקשר לצרעת. ההיתייחסות אליה מסתמכת על מקרי הצרעת בתנ״ך ולפי זה גם הטיפול במחלה. באותה תקופה מתחילים לראות יותר ויותר מצורעים בקרב האוכלוסייה, לפי הגידול במספר התושבים והקמתן של מרכזי אוכלוסייה צפופים יותר. בגלל שכן הושארו הנחיות מהתורה, הטיפול בנגעים הסתמכה על הצעדים הכלולים. לאור העובדה שגם עדיין היה בית מקדש, יכלו התנאים לשמור על חוקי התורה בקפידות יותר, נוכח העובדה שהיו כוהנים אז והכוהנים הם דמויות מרכזיות בריפויי וקביעת מצב החולה צרעת. בימי המשנה עדיין לא היה את ההבנה העמוקה יותר מאחוריי המחלה אבל כן מתחילה להיות יותר ויותר מודעות למרכיב הקרבה במחלה. במשנה ניתן לראות את תחילת ההבנה שהמחלה מתפשטת ונשארת היכן שהיא נגעה. כל ההלכות בהקשר של צרעת הבגד והבית מעידים על כך. עיקר המשנה משתמש בצרעת כהצדקה לעונש מסוים בהקשר לחטאים שהצרעת מביאה או בא לסדר ולארגן את כל המידע על הצרעת למקום אחד קל ונגיש לאדם הדורש ריפויי.
בתלמוד מגיעה השינוי התפיסתי בהקשר לצרעת. בתלמוד האמוראים עדיין נרתעים מאוד מנגע הצרעת. כך הורגלה החברה כבר במשך שנים. השינוי האמיתי נוצר כי האמוראים מתחילים להסתכל מסביבם ולראות אנשים טובים מקבלים את הנגע הנורא. אמנם לא נעשת היפוך מוחלט ונשארת השנאה וההתחרדות מהנגועים, היא מאבדת ממשמעותה הדתית ביומיום והופכת למחלה רגילה. באותם ימים מתחילים להבין את המנגנונים הבסיסיים מאחוריי נגעים. הגמרא בא להזהיר ולהפיץ התנהגות נכונה שתגן על תושבי ישראל מפני המחלות הקשות שמתפשטות ברחבי העולם. ניתן לראות את השינוי הכי בברור בפחד של חז״ל מפני מצורעים, אפילו שפעם האמונה הייתה שניתן לקבלה רק בגלל חטאים וזה ישר משמיים.
משמעותה הדתית של הצרעת נשארת כפי שהיא הייתה עד עכשיו אבל לאחר חורבן הבית השני והזוואות שהגיעו עימה נוספת עוד משמעות לצרעת. משמעות של טיפול בחלשים ובחסרי הכל. בגלל שבימים אלו חולי צרעת נודו מהחברה והוכרחו לצאת ממקום מגוריהם, הם נהפכו במהרה למקבצי נדבות וחסרי בית ברחבי רחובות הערים. לאור זה, הוקבלה באותן ימים עזרה ועבודה בקרב מצורעים כנעלה במיוחד. מספיק נעלה שהמשיח בעצמו מצורע בעוזר לאחרים ובעצמו נחבש. המשיח בכך דומה עד מאוד למצוערים בשערי רומא וברחובות הערים. הם מוכים, אבל הם לא מיואשים. הם חובשים. הם מתרפאים בכל כוחם. מתוך מכתם הם מאמינים ברפואתם גם אם היא מאחרת לבוא.
