פרק ג׳- הצרעת בימי הביניים
פרשני המקרא והתלמוד בימי הביניים חלוקים בינהם על אופי הצרעת. יש הסבורים שהצרעת מתנהגת כמו מחלה. יש לרפא אותה עם תרופות וללכת לרופא כדי לקבל את מיטב הטיפול. יש הסבורים כי הצרעת הינה נגע. יש ללכת אל הכוהן ולקבל ממנו את העזרה הרוחנית אשר תציל את נפשו. היות הצרעת נגע, אופיו משתנה לאלוהי וניסית. הוא מקושר עם ניסים ודרכי ההיטהרות ממנו ניסיים.
פרשני המקרא והתלמוד בימי הביניים חלוקים בינהם על אופי הצרעת. יש הסבורים שהצרעת מתנהגת כמו מחלה. יש לרפא אותה עם תרופות וללכת לרופא כדי לקבל את מיטב הטיפול. יש הסבורים כי הצרעת הינה נגע. יש ללכת אל הכוהן ולקבל ממנו את העזרה הרוחנית אשר תציל את נפשו. היות הצרעת נגע, אופיו משתנה לאלוהי וניסית. הוא מקושר עם ניסים ודרכי ההיטהרות ממנו ניסיים.
הצרעת כנס
אדם כי יהיה בעור בשרו - כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב, אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים וחקותיהן וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר.
אדם כי יהיה בעור בשרו, none of the verse in the chapters following may be interpreted in the way he sound when read superficially as the phenomena described do not correspond to any skin diseases we are familiar with, and are not subject to medical treatment. What applies to the human skin applies in the same degree to stains on clothing which are described her as well as to manifestations of “mildew” or something similar breaking forth from the walls of houses. The only criteria which we can apply to what is spelled out in these chapters 12-15 are those laid down by our sages of the Midrash, the Talmud, etc, all of which date back to the instructions received orally from Moses.
הרשב״ם ביטא את עמדתו בדרכו הייחודית. בלשון קצרה וחריפה. הוא סבור כי דרכי ההיטהרות הם אלוהיים, ושדבר זה קל להבנה לפי פסוקי המקרא. הוא מוסיף שדרכי הריפוי עברו דורות על ידי דורות בין חכמי ישראל, תחילה על ידי משה בעצמו.
......ולכן צוה שישחטוה על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכלם לפניו כחומר ביד היוצר ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה עם שאר הדברים בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרע' חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא ולכך היו טובלים עמה עץ הארז ושני התולעת והאזוב.....
אברבנאל גם משוכנע שהצרעת מופיעה כתוצאה מהתערבות אלוהית. הוא מסתמך על פסוקי המקרא וטבעם הנסתר. הוא מסביר שהמחלה כה עתיקה ושחכמי ישראל מכירים אותה כבר היטב. דרכי ההיטהרות עובדים להם כבר מימי דאז אז למה לשנות את דרכי התפיסה הכלליים ובכך גם לסכן את שאר עם ישראל.
הצרעת כמחלה
בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. למדנו מזה שהוא יוצא חוץ לשלשה מחנות רוצה לומר חוץ ממחנה ישראל וסבת זה מבוארת ממה שקדם והוא מבואר שזה לא ינהג אלא בעיר המוקפת חומה כי התורה אמרה מחוץ למחנה מושבו והנה המחנה האחד במה שהוא מחנה אחד הוא מוקף מחיצה והנה למדנו מזה שמושבו טמא ולזה חייבה התורה שיהיה חוץ למחנה וכבר יתבאר זה גם כן ממה שנאמר בנגעי בתים שמטמאים בביאה כמו שיתבאר שם והנה להעיר שזה ההפסד בא לאדם מצד החומר לא מצד הצורה זכרה התורה אחר זה טמאת צרעת בקצת הדברים שישתמש האדם בהם הבאים מהצמח והחי והן במדרגת הדומם וענין הצרעת באלו הדברים הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי ויחלש חומם היסודי אשר היה מעמיד הלחיות אשר בהם באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד מההרכבה מצד התכת לחיותיהם אשר בהם קיומם והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העפוש הוא הירוק או האדום כבר תמצא זה במקומות העפושים כמו מימי האשפות ומה שידמה להם ולפי שאין באלו הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העפוש כמו הענין באדם שהוא חי הנה כשיטמאו אלו הדברים בזה האון ישרפו להעיר על חסרון החמר ושמצד צורתו היה השתמשות האדם בו ולזה נמנעה ההשתמשות בו באדם ונאסרו בהנאה להורות על זה הענין:
הרלב״ג מציע הסתכלות אחרת על הצרעת. הוא משוכנע שהצרעת היא מחלה. ניתן לרפאות אותה בעזרת צמחי מרפא הידועים לנו. לדעתו, תפקיד הכהן בשלבי המחלה הם לזהות את הנגע. להגדיר איזה סוג צרעת נגוע החולה. הוא מחליט מתי לבודד את החולה ומתי ניתן לשחררו. זאת הסיבה שרוב הלכות הצרעת עוסקות בזיהוי הנגע, הגדרת סוגו מבין הרבים, הגדרתו כטמא או לא טמא והוצאת החולה אל מחוץ למחנה וקביעת מועד חזרתו, גם על פי אותם צעדים.
הרמב"ם וצרעת כגזירה
בַּיִת הַמְנֻגָּע אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ נִטְמָא. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁחוֹלְצִין מִמֶּנּוּ אַחַר הֶסְגֵּר אוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר שֶׁל בַּיִת כְּשֶׁנּוֹתְצִין אוֹתוֹ כֻּלָּן אֲבוֹת טֻמְאוֹת. וְכָל כְּזַיִת מֵהֶם מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה. כֵּיצַד. אִם נִכְנַס כְּזַיִת מֵהֶן לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת מֵאָדָם וְכֵלִים שֶׁכֻּלָּן מְטַמְּאִין בְּבִיאָה כְּאָדָם מְצֹרָע וְכֻלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. וְאִם שְׂרָפָן וְעָשָׂה מֵהֶן סִיד הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מד) "צָרַעַת מַמְאֶרֶת" תֵּן בּוֹ מְאֵרָה וְאַל תֵּהָנֶה בּוֹ. וְכֻלָּן מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה:
בַּיִת מֻסְגָּר אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִתּוֹכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מו) "וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב". אֲבָל הַמֻּחְלָט מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מד) "צָרַעַת מַמְאֶרֶת" (ויקרא יד מד) "בַּבַּיִת טָמֵא הוּא" וְכִי טָהוֹר הָיָה אֶלָּא לְהוֹסִיף לוֹ טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ טָמֵא וִיטַמֵּא מֵאֲחוֹרָיו. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הַנֶּגַע בְּמֻסְגָּר מְטַמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן:
אֶחָד הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט מְטַמֵּא בְּבִיאָה. כֵּיצַד. בַּיִת שֶׁהָיָה מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַּיִת מְנֻגָּע בֵּין מֻחְלָט בֵּין מֻסְגָּר אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עָלָיו הָעוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן אוֹ הַנִּכְנָס לַבַּיִת הַחִיצוֹן טָמֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא וְהַבַּיִת הַטָּמֵא תַּחַת אֹהֶל אֶחָד. וְכֵן אֶבֶן מְנֻגַּעַת הַנִּכְנֶסֶת לְאֹהֶל וְהֻנְחָה שָׁם נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל. הָיְתָה מֻנַּחַת תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר אָדָם בְּאֶבֶן מְנֻגַּעַת לֹא טִמְּאָהוּ. וְאִם הִנִּיחָהּ שָׁם טִמְּאָהוּ שֶׁמּוֹשָׁב הַמְנֻגָּע כָּמוֹהוּ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין אֲבָנִים וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ:
הַמַּאֲהִיל בְּיָדוֹ עַל אֶבֶן מְנֻגַּעַת אוֹ שֶׁהֶאֱהִילָה עָלָיו טָהוֹר עַד שֶׁיִּגַּע:
טָהוֹר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו אֲפִלּוּ נִכְנַס כֻּלּוֹ חוּץ מֵחָטְמוֹ טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מו) "וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת" דֶּרֶךְ בִּיאָה טִמְּאָה תּוֹרָה:
טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא נִטְמָא. וְכֵן טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ לְבַיִת טָמֵא נִטְמֵאת. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהִכְנִיס אֲוִירוֹ לְבַיִת טָמֵא נִטְמָא. אֲבָל שְׁאָר כֵּלִים עַד שֶׁיַּכְנִיס רֹב הַכֵּלִים, מִשֶּׁיַּכְנִיס רֻבּוֹ נִטְמָא מִיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֵלִים שֶׁנִּכְנְסוּ חֲלוּצִין. אֲבָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְהוּא לָבוּשׁ בִּבְגָדָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו הֲרֵי הָאָדָם טָמֵא מִיָּד. וּבְגָדָיו טְהוֹרִים עַד שֶׁיַּשְׁהֶה שָׁם כְּדֵי שֶׁיָּסֵב אָדָם וְיֹאכַל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים פַּת חִטִּים בְּלִפְתָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מז) "וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו". וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאֵין בְּגָדָיו מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיֹּאכַל שָׁם. אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לַשּׁוֹכֵב כְּאוֹכֵל. וְאַחַד הַשּׁוֹכֵב אוֹ הַיּוֹשֵׁב אוֹ הָעוֹמֵד אִם שָׁהָה כְּדֵי לֶאֱכל שִׁעוּר אֲכִילָה הָאֲמוּרָה נִטְמְאוּ בְּגָדָיו:
מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפָיו וְסַנְדָּלוֹ וְטַבַּעְתּוֹ בְּכַפָּיו הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל מִלְּטַמֵּא מִיָּד אֶלָּא כֵּלִים שֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶן. וְכֵן הָעַכּוּ''ם וְהַבְּהֵמָה שֶׁהָיוּ לְבוּשִׁין בְּכֵלִים וְנִכְנְסוּ לַבַּיִת הַמְנֻגָּע נִטְמְאוּ הַכֵּלִים מִיָּד. אֲבָל הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כִּבְהֵמָה:
מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבַיִת מְנֻגָּע וּפָשַׁט יָדָיו חוּץ לַבַּיִת וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר נִטְמְאוּ הַטַּבָּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּחוּץ. וְכֵן הָעוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לְבַיִת מְנֻגָּע נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד מִיָּד. וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר נִטְמְאוּ טַבְּעוֹתָיו וְאִם לָאו טְהוֹרוֹת:
כָּל הַמַּצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת מְנֻגָּע. וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת אֲפִלּוּ הָיָה מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כֵּיצַד. כְּלֵי חֶרֶס אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְכֵלִים בְּתוֹכָן וְהָיוּ מְכֻסִּין בְּבַיִת הַמְנֻגָּע אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מֻקָּפִין צָמִיד פָּתִיל הֵן וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן טָהוֹר. הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבְּבַיִת הַמְנֻגָּע אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְגֻלִּין כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכָן טְהוֹרִין:
הַצָּרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת כּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה. שֶׁהֲרֵי לֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת. וּנְפִילַת קְצָת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן קָרוּי צָרַעַת. וְשִׁנּוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת. וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקְּרָאַתּוּ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרַע. שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת. אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶּׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ. וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵּיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע. וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר (דברים כד ח) "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת" (דברים כד ט) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ". הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מָה אֵרַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאָחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים וְגִּדְלַתּוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא טָעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוּ לִשְׁאָר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב ג) "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד" וְאַף עַל פִּי כֵן מִיָּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּן אָרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵס אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶּרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבַאי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה ב) "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים". וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לא יט) "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק". וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דֹּפִי בְּדִבְרֵיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו טז) "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו". וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז ט) "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם". וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים עג ט) "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" מִי גָּרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָּאָרֶץ. זוֹ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת וִישִׁיבַת כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג טז) "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת צָרַעַת
The Hebrew term for leprosy is a homonym embracing various meanings. The whiteness in a man's skin is called leprosy; the falling off of some hair on the head or the chin is named leprosy; and a change of color in clothing or in houses is referred to as leprosy. Now this change in clothes and in houses which the Torah has called leprosy, as a homonym, is not a natural phenomenon, but was deemed a sign and a wonder among the people of Israel to warn them against evil gossip. If a man dealt out malicious gossip, the walls of his house would change; if he repented, the house would become clean again. But if he persisted in his wickedness until the house was demolished, leather objects in his home upon which he would sit or lie would then suffer a change; if he repented, they would become clean again. But if he persisted in his wickedness until they had to be burned, the clothes which he wore would undergo a change; if he repented, they would become clean again. But if he persisted in his wickedness until they had to be burned, his skin would suffer a change and he would become leprous, and be set apart and exposed all alone, so as not to engage in evil talk, which consists of mockery and malicious gossip.
In warning against this, the Torah says: "In an attack of leprosy you shall be careful… Remember what the Lord your God did to Miriam on the journey" (Deuteronomy 24:8-9). The Torah means to say: Consider what happened to Miriam the prophetess who spoke against her brother, even though she was older than he, and had nurtured him on her knees after having endangered her life to save him from the sea. Now she did not disparage him but made the only mistake in placing him on a level with other prophets, and he did not mind all this, as it is written: "Moses was a very humble man" (Numbers 12:3). And yet, she was immediately punished with leprosy. How much more then is this applicable to evil men, those fools, who keep talking arrogantly and boastfully.
It is therefore proper for the man who would steer his course of life aright to shun their company and refrain from talking with them, that he should not be caught in the net of evil and arrogant men. The company of wicked mockers follows this usage: At the outset, they indulge in much idle talk, as it is written: "A fool's voice comes with a multitude of words" (Ecclesiastes 5:2). Thereupon they fall into discrediting the upright, as it is written: "Let dumbness strike the lying lips that speak insolence against the just" (Psalm 31:19). Then they get into the habit of talking against the prophets and discrediting their words, as it is written: "They mocked God's messengers, despised his words, and derided his prophets" (II Chronicles 36:16). Then they come to speak against God and to deny the very principle of religion, as it is written: "The Israelites devised things that were not right against the Lord their God" (II Kings 17:9). It is written moreover: "They set their mouthings against heaven, and their tongue roams the earth" (Psalm 73:9). What caused them to set their mouthings against heaven? Their tongue, which first roamed the earth. Such is the conversation of the wicked, occasioned by their sitting at street corners, the meeting places of the ignorant, and the company of drunkards in the taverns. The conversation of worthy Jews, on the other hand, is permeated with words of Torah and wisdom. For this reason, God lends them aid and bestows wisdom upon them, as it is written: "When those who revered the Lord spoke to each other, the Lord heeded and heard them, and a book of remembrance was written before him of those who revered the Lord and ahhered to him" (Malachi 3:16).
In warning against this, the Torah says: "In an attack of leprosy you shall be careful… Remember what the Lord your God did to Miriam on the journey" (Deuteronomy 24:8-9). The Torah means to say: Consider what happened to Miriam the prophetess who spoke against her brother, even though she was older than he, and had nurtured him on her knees after having endangered her life to save him from the sea. Now she did not disparage him but made the only mistake in placing him on a level with other prophets, and he did not mind all this, as it is written: "Moses was a very humble man" (Numbers 12:3). And yet, she was immediately punished with leprosy. How much more then is this applicable to evil men, those fools, who keep talking arrogantly and boastfully.
It is therefore proper for the man who would steer his course of life aright to shun their company and refrain from talking with them, that he should not be caught in the net of evil and arrogant men. The company of wicked mockers follows this usage: At the outset, they indulge in much idle talk, as it is written: "A fool's voice comes with a multitude of words" (Ecclesiastes 5:2). Thereupon they fall into discrediting the upright, as it is written: "Let dumbness strike the lying lips that speak insolence against the just" (Psalm 31:19). Then they get into the habit of talking against the prophets and discrediting their words, as it is written: "They mocked God's messengers, despised his words, and derided his prophets" (II Chronicles 36:16). Then they come to speak against God and to deny the very principle of religion, as it is written: "The Israelites devised things that were not right against the Lord their God" (II Kings 17:9). It is written moreover: "They set their mouthings against heaven, and their tongue roams the earth" (Psalm 73:9). What caused them to set their mouthings against heaven? Their tongue, which first roamed the earth. Such is the conversation of the wicked, occasioned by their sitting at street corners, the meeting places of the ignorant, and the company of drunkards in the taverns. The conversation of worthy Jews, on the other hand, is permeated with words of Torah and wisdom. For this reason, God lends them aid and bestows wisdom upon them, as it is written: "When those who revered the Lord spoke to each other, the Lord heeded and heard them, and a book of remembrance was written before him of those who revered the Lord and ahhered to him" (Malachi 3:16).
בהסתכלות ראשונית ושטחית הרמב״ם נשאר עם הדעה המקובלת בנוגע לצרעת. הוא אומר שהיא עונש ישיר מה׳ ושכל חוטא חטאים של גדולה ולשון הרע ייענשו עליה. הוא מוסיף שצרעת הבית והבגד באים כאזהרות לאדם החוטא. ה׳ שם על ביתו את קללת הצרעת, ולאחר שאדם חוזר אל ביתו וממשיך לחטוא הוא מטיל את הצרעת על בגדיו ולבסוף את הצרעת באדם. התרופה כאן היא לימוד תורה. זוהי ההסתכלות הראשונית.
בהסתכלות עמוקה יותר אנו רואים את משמעות הצרעת הנוספת, השרשת התנהגות נכונה בקרב האנשים בחברה. הרמב״ם מדבר הרבה יותר על איזה התנהגויות מובילות לקבלת הצרעת, הוא משתמש בה כדרך להפחיד אנשים.
בהסתכלות עמוקה יותר אנו רואים את משמעות הצרעת הנוספת, השרשת התנהגות נכונה בקרב האנשים בחברה. הרמב״ם מדבר הרבה יותר על איזה התנהגויות מובילות לקבלת הצרעת, הוא משתמש בה כדרך להפחיד אנשים.
לסיכום פרק ג׳
בימי הביניים מתלקים הוגי הדעות היהודים לשני אסקולות מחשבה. האחד נשאר באותו קו אחיד מימי המקרא, שהצרעת היא תשובה ישירה מאלוהים על חטאו של אדם. היא תגובה למעשה חמור והיא ניתנת בכנגד מידה אחרת.
השנייה משנה את דעתה לאחר שנים של ראיות שמראות שגם אנשים טובים מקבלים את מחלת הצרעת. חכמים אלו היו לרוב פילוסופים ותלמודאיים אך הם גם היו מלומדים בנושאים אחרים. נושאים כגון אסטרונומיה, מדע ומתמטיקה. ניתן להבחין בשינוי תודעתי בקשר למחלה לאחר התקדמות משמעותית ברפואה ובמדע. כאשר האנשים של אותה התקופה התחילו לראות איך ניתן להירפאות ממחלות מסוימות על ידי תהליכים ותרופות, כנראה שהם גם ניסו להבין ולראות אם זה תקף גם למחלות אחרות שהם הכירו.
בימי הביניים מתלקים הוגי הדעות היהודים לשני אסקולות מחשבה. האחד נשאר באותו קו אחיד מימי המקרא, שהצרעת היא תשובה ישירה מאלוהים על חטאו של אדם. היא תגובה למעשה חמור והיא ניתנת בכנגד מידה אחרת.
השנייה משנה את דעתה לאחר שנים של ראיות שמראות שגם אנשים טובים מקבלים את מחלת הצרעת. חכמים אלו היו לרוב פילוסופים ותלמודאיים אך הם גם היו מלומדים בנושאים אחרים. נושאים כגון אסטרונומיה, מדע ומתמטיקה. ניתן להבחין בשינוי תודעתי בקשר למחלה לאחר התקדמות משמעותית ברפואה ובמדע. כאשר האנשים של אותה התקופה התחילו לראות איך ניתן להירפאות ממחלות מסוימות על ידי תהליכים ותרופות, כנראה שהם גם ניסו להבין ולראות אם זה תקף גם למחלות אחרות שהם הכירו.