ליל שבועות הוא הזדמנות להיפגש עם התורה, אך בעצם - איזו תורה אנו פוגשים? התורה מתוארת כהתגלות האל לכל עם ישראל בהר סיני, אך האם יש בה גם נתיב של לימוד אישי? האם גם המחשבות שלי, ומה שיש לי לומר מתוך לימוד תנ"ך או תלמוד בעלי ערך?
איור: דיאנה פרוקופץ, מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
בשלשה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות.
כתר כהנה זכה בו אהרן [...] כתר מלכות זכה בו דוד [...] כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל. שנאמר (דברים לג ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". כל מי שירצה יבוא ויטל.
שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה. הרי הוא אומר (משלי ח טו) "בי מלכים ימלכו ורוזנים יחקקו צדק" (משלי ח טז) "בי שרים ישרו". הא למדת שכתר תורה גדול משניהם.
(1) The people of Israel were crowned with three crowns: the crown of Torah, the crown of priesthood and the crown of sovereignty. The crown of priesthood was acquired by Aaron, even as it is said: "And it shall be unto him, and to his seed after him, the covenant of everlasting priesthood" (Num. 25.13); the crown of sovereignty was acquired by David, even as it is said: "His seed shall endure forever, and his throne as the sun before Me" (Psalms 89.37); but the crown of the Torah, behold it, there it lies ready within the grasp of all Israel, even as it is said: "Moses commanded us a Law, an inheritance of the congregation of Jacob" (Deut. 33.4), Whosoever wants it may come and take it. Peradventure, you will say that those other two crowns are greater than the crown of the Torah, behold, it is said: "By Me kings reign, and princes decree justice; by Me princes rule" (Prov. 8. 13–14), herefrom be instructed that the crown of the Torah is greater than both of the others.
- מהם שלושת הכתרים? ומה המיוחד בכתר תורה?
- מהיכן נלמד הרעיון שהתורה שייכת לכולם?
- במה לדעתך כתר תורה גדול משני הכתרים האחרים?
הרמב"ם מלמד שהתורה שייכת לכל עם ישראל. אך האם כולם יכולים לפרשה? או שמא יכולת זו נתונה רק לחכמים ורבנים? בשאלה זו עוסק הסיפור הבא:
שמע האמת ממי שאמרה | מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
שלמה לניאדו היה נער חריף ובכל יום היה בא ללמוד עם סבו, חכם יצחק ששון מרדכי, מחשובי הרבנים בעיראק.
באחד הימים, כשהשניים למדו יחד סוגיה, הציע הנער שלמה פרשנות משלו. סבו של הנער שמע את הסברה, ושלל את דבריו מכל וכל וקבע שהוא טועה בהבנת הדברים.
לאחר כמה שעות קרא הסב לנכד ואמר: "יא אבני, סלח לי".
והוסיף: "עיינתי שוב בדברים ואף התעמקתי בהם, והנה מצאתי שאחד ממפרשי הגמרא פירש כמוך".
השיב לו נכדו הצעיר: "יא סידי! (סבא!) ומה בכך?! כבר נאמר: 'שמע האמת ממי שאמרה!'"
- מה ניתן ללמוד משמחת הסבא כשמצא מקור התומך בפרשנותו של הנכד?
כיצד הנכד מגיב לכך? ומה עמדתו ביחס לאפשרות לחדש בתורה? עם איזו עמדה אתם מזדהים ומדוע? - לימים, הנער הצעיר יהפוך לרב חשוב, ויש המזהים בסיפור זה את הניצנים לעתידו ככזה. איזו תכונה יש לשלמה לניאדו כבר בצעירותו? מדוע, בעיניכם, היא חשובה? כיצד ניתן לעורר תכונה זו בתוכנו?
- מה הסכנה בעולם שבו כל אחד ואחת בטוח שהוא יכול לפרש את התורה כדעתו? היכן עובר הגבול?
- הסיפור מעלה תמונה של סב ונכד הלומדים תורה. האם החוויה הזו של לימוד משפחתי מוכרת לך? במה היא שונה מתמונות לימוד אחרות (בית ספר, אוניברסיטה, חוג)?
המצב שלכל אדם יש מקום בלימוד התורה, פירושו מחלוקת תמידית. מה המשמעות של מחלוקת זו? לשאלה זו ניתן למצוא מענה בקטע הבא, מתוך פירושו של רבי אברהם אזולאי למסכת אבות:
רבי אברהם אזולאי | אהבה בתענוגים, אבות פרק ה, משנה כב
ובה תחזי שכל מושכלות האדם משכיל ומעיין ימצא הכל רומז בתורה, שהתורה היא כמו המראה המאירה זכה וברה, שכל הצורות שיעמדו כנגדה יראה בה כל אחד כפי צורתו, כן התורה כל אחד ואחד מראה בה פירוש כפי שכלו, ויראה בה הצורה ההיא.
כי יש בתורה שישים ריבוא פירושים, כי כל אחד משישים ריבוא נשמות קיבל פירוש אחד בתורה, כפי הפשט וכפי הרמז וכפי הדרש וכפי הסוד. וכל נשמה ונשמה תפרש בתורה הפירוש שקבלה, ויראה בתורה הפירוש ההוא כמו המראה שמראה כל צורות בני אדם בה ועם היות צורות מתחלפות.
- למה מדמה חכם אברהם אזולאי את התורה? ומה משמעותו של דימוי זה?
- מה משמעות ההקבלה בין מספרם של עם ישראל למספר האותיות בתורה?
- אם התורה דומה למראה והאדם רואה את עצמו בטקסט, אז מדוע יש לפתוח ספר? ומה הערך של העיון בכתובים?
- האם תוכלו לתת דימוי אחר למפגש שלכם עם התורה? מדוע בחרתם בדימוי שבחרתם?
את היכולת של כל אדם לחדש בתורה הופך הרב יוסף בן נאים לדרישה:
חייב לכתוב | מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
הרב יוסף בן נאים, מגדולי רבני מרוקו, נהג להסתובב עם קָנֶה (כלי כתיבה) ששימש לכתיבה וקסת דיו, כך שבכל פעם שהתחדש לו חידוש, נהג לכותבו מיד. גם אם התחדש לו דבר בחלום, מיהר לקום, להדליק את הנר, ולהעלות את הדבר על הכתב. באותם הימים הדפים היו יקרים, ולכן אסף הרב בן נאים עטיפות של טבק, ועליהן כתב את חידושיו וכרך אותן יחד לספר.
פעם הסביר בדרשה שכל אדם צריך לכתוב את הבנתו בתורה:
"כל אדם מישראל עמד למרגלות הר סיני וקיבל תורה משלו, וכדי שאותה לא תורה לא תאבד, הוא חייב לכתוב אותה. רמז לכך בדברי חז”ל במשנה 'וקנה לך חבר', כלומר הקָנֶה שהוא כלי הכתיבה יהיה לך חבר".
- מה לדעת הרב יוסף בן נאים חייב אדם לעשות?
- מה המשמעות של פעולת הכתיבה?
- האם תוכלו לתרגם את דבריו למציאות הטכנולוגית המודרנית?
- מה המשמעות המקורית של העצה "קנה לך חבר", וכיצד דרש אותה הרב בן נאים?
- האם יצא לך פעם לשתף ברעיון שתפס אותך בתורה?
האם יצא לך לפרסם רעיון כזה? בפייסבוק למשל?
הדפים נכתבו ונערכו על ידי שי כהן מטעם ספריא, בשיתוף עם צוות חכימא
