(שבת נז.) בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי, א"ל אריג קאמרת, כל שהוא אריג לא גזרו. איתמר נמי אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו, ואיכא דאמרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו. מאי איכא בין הך לישנא ובין הך לישנא, איכא בינייהו דטניפן. להך לישנא דאמר כל שהוא אריג לא גזרו הני נמי ארוג, להך לישנא דאמרת משום קפידא כיון דטניפא מקפד קפדא עלייהו. עכ"ל הגמ'.
והיינו דרב כהנא בעי מרב אם יכולה לצאת בשבת עם התיכי חלילתא ותלוי אם חוצצין הם לענין טבילה, דאם הם חוצצין יש חשש דתצטרך לטבול ותיטלן מעל ראשה כדי שלא יחוצו ותוליכם ברה"ר. והשיב לו רב דכיון דהם ארוגים לא מצי לאהדוקי שפיר ולכן אינם חוצצין ויכולה לצאת בהן בשבת.
ושוב מביאה הגמ' ב' לשונות במה שאמר רב הונא בריה דרב יהושע בהאי ענינא. לשון ראשון דאמר כל שהוא אריג לא גזרו. ולשון שני דאמר חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו, ופרש"י דלא קפדן ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא שפיר ואפילו להנאת רחיצה. וכיון שכן לענין טבילה נמי א"צ להתירן ומותר לצאת בהן בשבת, דהא אי מיתרמי טבילה לא שרו להו לא משום חציצה ולא משום קפידא, עכ"ל.
ואומרת הגמ' דנ"מ בין ב' הלשונות בדטניפן, דאם משום כל שהוא אריג הא נמי אריג ולא גזרו כלל אבל ללישנא דלא קפדי כה"ג דנטנפו בטיט קפדי ליטלן מראשן כשהן רוחצות. ופרש"י דהיינו לא משום חציצה אבל כיון דמ"מ מחמת קפידת טינוף הטיט תיטלן מעל ראשן בשעת טבילה אסורה לצאת בהן.
אולם מביא רש"י מרבותיו דמפרשין הך קפידא לענין חציצה כדקי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ. ומק' רש"י עלייהו כיון דהוי אריג ולא מיהדק ועיילי בהו מיא מאי חציצה איכא. ואם תאמר דל"צ מיהדק ולישנא דחציצה ל"ד א"כ כיון דטניפן תצטרך ליטלן מראשה אף דהוי אריג ועיילי בהו מיא דהרי א"א לחלוק על הלל"מ. הרי דדעת רבותיו של רש"י צ"ע.
והנה הרא"ש פירש האי דטניפי דמיירי בתיכי מוזהבות דיטנפו במים, ולכן תיטלן מראשה קודם טבילתה. והטור חושש לשיטת רבותיו של רש"י ומביא ב' הפירושים וכתב דתיכי דהוי אריג אינן חוצצין אא"כ הויין מטונפות או מוזהבות.
וכתב הב"י דלרבותיו של רש"י ב' הלשונות פליגי אם חציצה צ"ל מהודק. ל"ק סבר דצ"ל מהודק ולישנא בתרא סבר דאם מקפדת הוי חציצה אף אם אינו מהודק. ומביא עוד פשט דע"י הזיהוב או הטינוף נעשים התיכי הארוגים למהוקדין, ולכן נוטלן מעליה בשעת טבילה ולכן חייצי. ולישנא דכל שהוא אריג לא גזרו ס"ל דאף דמיהדק ע"י הטינוף מ"מ כיון דהוי ארוג לא גזרו.
ולפי פשט זה כתב הב"י דע"כ מש"כ רש"י כדקיי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ אינו מדברי רבותיו. דאם ס"ל דמקום השער נדון בפנ"ע א"כ ל"ש לומר לא גזרו בארוג אם הוי מהודק דהרי זהו על רוב השער. וע"כ דס"ל כהרמב"ם דכל הגוף והשער נדונים ביחד ולכן אף רוב השער אינו אלא מיעוט הגוף ויתכן לומר לא גזרו, או דמיירי דהחציצה אינה אלא על מיעוט השער.
והנה רע"א (שבת שם) מתמיהה על זה שהב"י תלה מה שכתב שדברי רש"י כדקיי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ אינו מדברי רבותיו בפשט השני שלו ברבותיו של רש"י. והא אף לפשט הראשון צ"ל כן כיון דס"ל דבמקפיד ל"צ מיהדק א"כ אם הוי על רוב השער ורוב השער נדון בפנ"ע הוי חציצה, וא"כ אף אם אינה מקפדת מ"מ הוי רובו שאינו מקפיד דחוצץ מיהא מדרבנן.
ויש לתמוה יותר על הפי' הראשון דל"ש דיחויו של הב"י דאף לפי הגאונים יתכן דמדובר על מיעוט השער, דהרי כ"ז באיכא בינייהו דטניפי ומהדקי דלישנא קמא מיקל כיון דהוי ארוג ולישנא בתרא מחמיר. אבל לפי הפי' הראשון של הב"י דאם מקפיד חייץ אף בלא מיהדק א"כ אם אינן מטונפין ואינן מהודקין צ"ל מותר אפילו ברוב שער דלא מחלקי הטור והפוסקים בזה. וא"כ צ"ע דאם במקפדת חייצי מהלל"מ א"כ באינה מקפדת והוי על רוב שער יהא חציצה עכ"פ מדרבנן.
ועוד מק' רע"א על רש"י דמדוע מק' על רבותיו מלישנא קמא דכל שהוא ארוג והא אף ללישנא בתרא דס"ל דחייץ כיון דמקפדת יש להק' דהרי לולי הקפידה לא חייצי, והא מ"מ הוי רובו שאינו מקפיד ויחוצו מיהא מדרבנן.
הרי מבואר מקו' רע"א דהבין דלפי רבותיו של רש"י אם יש דין חציצה ברובו המקפיד אף דאינו מהודק מההלל"מ, צ"ל חציצה מדרבנן ברובו שאינו מקפיד אף כשאינו מהודק. וצ"ע כיון דאינו מהודק ועיילי בה מיא איך יתכן דיש חציצה והא לא חייץ. ועוד דאף רש"י מציע דחייץ ל"ד כיון דבפועל לא חייץ וא"כ איך יתכן לומר דברובו שאינו מקפיד ולא מיהדק דחייץ, דבמה חייץ.
ושאלה זו נוגעת להלכה שהרי הרמ"א בסעי' ד' מביא דברי רבותיו של רש"י להלכה. והנה הפתחי תשובה (ס"ק ד') מביא מהלבושי שרד דמק' על הדין של הרמ"א דלמה מחמיר במוזהבות או מטונפות שמקפדת עליהם והא עיילי מיא בהחוטים החלולין העשויין מעשה רשת. ותי' דהב"י כבר כתב דהטור ס"ל כרבותיו של רש"י, ודהדינים דסעי' א' דרוב ומקפיד חייצי מיירו אף בדעיילי בהו מיא. וכתב דא"כ ע"כ דהדינים דסעי' ג' וד' דלא חייצי חוטים חלולים העשויים מעשה רשת או חוטי שער ע"כ מיירי בדהויין רק על מיעוט שערות אבל אם הויין על רוב שערות חייצי כדין רובו שאינו מקפיד.
ומביא הפתחי תשובה דהדרישה ופרישה למדו אחרת בהטור וס"ל דחציצה צריכה להיות דוקא בדלא עיילי בהו מיא. והחסרון במוזהבות ומטונפות הוי דשמא לא תטבול שפיר כיון דיראה מהטינוף. ולדברי הדו"פ דינים דסעי' ג' וד' אינם חוצצים אף אם הוי על הרוב כיון דעיילי בהו מיא.
וכתב הפתחי תשובה דהעיקר כהדו"פ ומביא ד' ראיות, וג' מהם מביא הלבושי שרד. א'- מהמרדכי דמביא הב"י בענין ריבדא דכוסילתא דמחלק בין לח דעיילי בה מיא ליבש דלא עיילי בה מיא, וכתב דאף דכואב לה להסיר ואינה עומדת להסירו מ"מ כיון דהרגילות הוי להסיר הרי זה חוצץ. ומ"מ היינו דוקא באופן דלא עיילי בה מיא. ב'- מההיא דשירים ונזמים דסעי' כ"ג, דרק חוצצין במהודקים ולא ברפויים, ואף באופן דחשובה מקפדת דתורידם בשעת לישה מ"מ כיון דמים באים תחתיהם אינם חוצצין. ג'- מההיא דסעי' מ' דצריכה אשה לעמוד על הטובלת לראות שכל שערה תחת המים. ואם אין אשה עמה כתב השו"ע דתכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה ובלבד שתרפם או בשרשרות של חוטים חלולות או קושרת בגד רפוי על שערותיה. הרי דאף דכל שערותיה מכוסות בדבר רפוי ל"ה חציצה וע"כ דלא כהב"י.
ומוסיף הפ"ת ומתמיהה מעוד הלכה וכן תמהו אחרונים אחרים. ד'- מהא דסעי' מ"ו דנדה שטבלה בבגדי' דמותרת לבעלה, ומקור הדין מהגמ' דנדה מערמת וטובלת בבגדיה. ואף אם בגדיה רפויים כמש"כ שם הש"ך מ"מ הא הויין על רובה ויחוצו כיון שבודאי מקפדת להורידן בשעת רחיצתה. ומכח ראיותיו מדחה הפ"ת את דברי רבותיו של רש"י.
ומביא הפ"ת מהסד"ט שכתב דגם לרבותיו של רש"י אין חציצה ברובו ואינו מקפיד כשלא הוי מהודק. ורק כתבו דאם מקפדת הוי חציצה אף באינו מהודק. ומתקשה הפ"ת בדבריו דאם ההלל"מ מיירי אף בעיילי בה מיא כיון שמקפדת א"כ באותו אופן צ"ל אסור מדרבנן אף באינה מקפדת.
ומביא עוד מה שכתב הסד"ט להציע דכל דינו של רבותיו של רש"י הוי מדרבנן ובשעת טבילה ודין חציצה דסעי' א' דלפעמים מקפדת עליו רק הוי בחציצה המהודקת. ודוחה הפ"ת דבריו דא"כ כמו דגזרינן על מיעוט המקפיד ואינו מהודק בשעת טבילה כמו"כ יש לגזור על רובו שאנו מקפיד ועיילי בהו מיא. ועכ"פ מסקנת הסד"ט דכל דינם של רבותיו של רש"י הוי מדרבנן ודיש להקל ברפויים אם יש עוד צד להקל.
ובסוף דבריו כתב הפ"ת לעיין בתפארת למשה. והנה התפארת למשה מק' על רבותיו של רש"י מהא דסעי' כ"ג דשירים ונזמים רפויים אינם חוצצין. ומציע דאולי ס"ל לרבותיו של רש"י דפליגי ב' הלשונות אם ארוג רפוי או לא. ל"ק ס"ל דארוג הוי רפוי ול"ב ס"ל דארוג אינו רפוי ומ"מ אינה מקפדת. וא"כ אין מקור לחציצה שאינה מהודקת גם לרבותיו של רש"י. אולם מדחיק תי' זה כיון דא"כ הו"ל להגמ' לומר דאיכא בינייהו ברוב שער דלל"ק אינו חציצה ולל"ב כיון דמיהדק חוצץ.
וכתב התפארת למשה לבאר דס"ל לרבותיו של רש"י דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא תיכי אינם רפויים כ"כ לענין שיבואו בהם מים בשעת טבילה דא"כ לא הוי שייך חציצה, אלא לכו"ע מהודקים הם שאין מי מקוה נכנסים בהם, אלא שבשעת רחיצה בחמין א"צ להסירם דע"י שפשוף וחמימות המים נכנסים בהם ואינה מקפדת להסירם בשום פעם. לל"ק כיון דהוי ארוג לא גזרו אף דאיכא חציצה כיון דאינה מקפדת שהרי נכנסים מים חמים. ול"ב סבר דהטעם משום שאינה מקפדת כיון דנכנסים מים חמים. ולכן מק' הגמ' מאי בינייהו הא גם לל"ק לא גזרו מאותו הטעם. ותי' איכא בינייהו דטניפי. דלל"ק לא גזרו אף דמקפדת כיון דנכנסים שם מים חמים ול"ב ס"ל כיון דמקפדת מחמת הטינוף ליטלן מעל ראשה בשעת רחיצה, ולא עיילי בהו מיא שפיר באופן המספיק בשעת טבילה, לכן חייצי.
אולם גם לדבריו צ"ע כיון דכתב דבשעת טבילה לא עלו בה מיא שפיר מ"ט ל"ה חציצה ברוב השער אף אם אינה מקפדת. וצ"ל או דאזלינן בשיטת הרמב"ם דשער נידון עם הגוף או דמיירי בכריכה רק על מיעוט שער. ויתכן דיש לומר כיון דעיילי בהו מיא קצת ל"ה כחציצה אלא כשמקפדת אבל כשאינה מקפדת חשוב מספיק עיילי בה מיא, אולם לחלק כן הוי דבר מחודש.
ועכ"פ מהתפארת למשה יש לנו התחלה להבין דברי רבותיו של רש"י דאין כל רפוי בכלל ורק דבר כעין מש"כ דעיילי בה מיא אבל לא עיילי בה מיא שפיר נכלל בדבריהם.
והנה כתב הלבוש וז"ל והא דחוטי צמר ופשתן חוצצין, הני מילי כשהם עשויים מעשה גדיל או אפילו ארוגים מפני שהן מהודקין ולא עיילי בה מיא וחוצצין, אבל אם הם חלולין עשוין מעשה רשת אינן חוצצין, דרפויין הן ועיילי בהו מיא. ויש אומרים שאם היו מוזהבות חוצצין ואע"ג דעיילו בהו מיא, כיון שמקפדת עליהם שלא יטנפום המים והוה ניחא לה שלא יבואו שמה המים, פוסלת בטבילה כחציצה דלא עיילי בהו מיא. וכן אם היו מטונפין מתחילה קודם שטבלה בהן חוצצין מפני שמקפדת שלא יבואו שמה המים, מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה, והכי נמי כיון דהוה ניחא לה שלא יבואו שמה המים הוה כחציצה דלא עיילו בהו מיא ופוסלת הטבילה. ויש אומרים הטעם דמוזהבות ומטונפות דחוצצין הוה נמי משום דלא עיילו בהו מיא, דכשהם מוזהבות או מלוכלכות, על ידי הזהב והלכלוך הם מתהדקות טובא עד דלא עיילי שם מיא ולכן חוצצין, אבל דבר הרפוי דעייל שם מיא לעולם אינו חוצץ אפילו דרכו להקפיד עליו לפעמים להסירו, עכ"ל.
וכתב הבית מאיר בביאור דברי הלבוש דחלוק חציצה דמקפדת עליו לפעמים כגון טבעת דמקפדת להורידה בשעת לישה דצ"ל מהודק ליחשב חציצה. אבל ישנו עוד דין דאם בשעת טבילה מקפדת וניחא לה שלא יבואו שמה מים אף אם אינו מהודק חוצצין והוי כמו שלא עלו בה מיא. ומתקשה בזה הבית מאיר עם ראיות וסברות, עיי"ש.
ומסיק הבית מאיר דלא כהלבוש ומבאר בע"א (ע"ד התפארת למשה במקצת), דאף דלל"ק ע"כ בדבר אריג עלו בה מיא הצריך לטבילה מ"מ לל"ב לא עיילי בהו מיא שפיר כמו שצריך לטבילה אולם כיון דלא קפדי לענין רחיצה הוי מיעוט שאינו מקפיד. משא"כ במטונפות דמקפידות הוי מיעוט המקפיד, וכיון דאין מספיק עלו בה מיא הדרוש לטבילת מצוה לל"ב לא עלתה לה טבילה.
אולם נראה לבאר את דברי הלבוש באופן אחר ודלא כמש"כ הבית מאיר, ע"פ מה שנראה מדוייק בלשונו. דהרי כתב על דין זה דחוטין החלולין העשויין מעשה רשת דאין חוצצין כיון דרפויין הן ועיילי בהו מיא, ולא כתב דהמים באים תחתיהם כמש"כ בסעי' כ"ג בדינים דשירים (ונזמים) וטבעות רפויים, ששם כתב דיוכלו המים לבוא תחתיהם. וכן בהמשך בדיני אגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר כתב שמהודקין חוצצין רפויים אינם חוצצין אע"פ שמקפיד עליהם להסירן הרי יכולים המים לבוא תחתיהן.
וכן בדין דסעי' מ' לא כתב לשון דעיילי בה מיא אלא כתב תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה דאגבה יכנסו השערות ג"כ במים ובלבד שתרפם שיוכלו המים ליכנס בתוכם, או שתקשרם בשרשרות של חוטין חלולים שאינן חוצצות כמו שנתבאר למעלה בסעי' ג'. הרי דמחלק הלבוש בין האופנים, דאו דתראה שיבואו המים תחתיהם או דתקשור בחוטין חלולין שאינן חוצצין ומדוייק דבאופן השני א"צ לראות שיבואו מים תחתיהן ומ"מ לא חייצי.
ובביאור דבריו נראה לומר דאה"נ יש איזה הידוק ע"י התיכי חלילתא ע"ד מש"כ התפארת למשה והבית מאיר, אולם דעת הלבוש כיון דעיילי מיא בהתיכי הרי דרך התיכי חלילתא יש נגיעת מים. והנגיעה במים אינה אע"פ דיש שם תיכי דמצד זה הרי לא עלו בה מיא שפיר אלא דע"י התיכי יש נגיעת מים. ומ"ד דכל שהוא אריג ס"ל דיש נגיעה ישרית במים אף דיש שם תיכי. ומ"ד השני ס"ל דיש נגיעה במים רק ע"י התיכי. אולם כ"ז אם אינה מקפדת דאז כיון דעיילי מיא בהתיכי וישנו נגיעה במי המקוה ע"י התיכי בטילי התיכי לגופה לענין הטבילה שלא יעכבו. אבל כשמקפדת והוי ניחא לה שלא יבואו שם המים אז חייצי התיכי אף דעיילי בהו מיא שהרי אינה מבטלת את התיכי לגופה לענין הטבילה וכיון דאין מים נכנס תחתיהן שפיר לא עלתה לה טבילה.
ובאופן דאם יש חציצה הרפויה ובאים מים מתחתיה אין שם חציצה כלל וזהו דינא דשירים וטבעות. אולם דינא דהלבוש ורבותיו של רש"י בתיכי חלילתא מיירי באופן שיש הידוק קצת על השערות לעכב ביאת מים תחת להחוטים, ורק חשיב ביאת מים ע"י התיכי שבטילים להטבילה ואינם מעכבים אותה כיון דאינה מקפדת, אבל אם אינה רוצה את התיכי במים בשעת הטבילה הרי מחשיבתן בפנ"ע וחוצצין בטבילתה.
וייסדנו בחבורה שעברה דכן הוא בכל חציצה בעצם דכשאינה חוצצת הוי משום דאינה חשובה ובטילה להגוף לענין הטבילה. ומה שהלבוש מוסיף הוא דיתכן דיש גם להכשיר עי"ז את הטבילה שיחשב ביאת מים ע"י התיכי.
והנה יש לכאורה סתירה בין בדברי המחבר ובין בדברי הרמ"א בין דבריהם בהלכות חציצה לדבריהם בהלכות שבת סי' ש"ג. דהרי בסעי' ג' פסק המחבר כדעת הראב"ד דס"ל דרק חוטים ארוגים חלולים העשויים מעשה רשת אינם חוצצין. אולם באו"ח סי' ש"ג כתב סתם דחוטים העשויים מעשה אריגה הכרוכים על שערה מותרת לצאת בהם בשבת כיון שא"צ להסירם בשעת טבילה. וכבר עמדו הש"ך (ביו"ד) והמג"א (באו"ח) על הקו'. וכתב הפרמ"ג (באו"ח שם) דהיה אפשר ליישב, דבהל' חציצה מחמיר המחבר לכתחילה לדעת הראב"ד אבל בגזירה דהוצאה לא מחמרינן אלא באופן דהיתה חציצה אף בדיעבד. אולם דוחה זאת הפרמ"ג כיון דהרמ"א בסעי' א' כתב להחמיר לכתחילה להוריד כל חציצה ולא כתב כלום על סעי' ג' ע"כ דדין זה הוי אף בדיעבד, ואם ל"ה החוטים הארוגים חלולים אף דהם ארוגים יחוצו אף בדיעבד.
וכתב הערוה"ש (ס"ק י"ד) ליישב דבטבילה עצמה חשש לדעת הראב"ד, דאע"ג דמדרבנן הוא, דמן התורה במיעוטו אינו חוצץ כמ"ש מ"מ בעצם הטבילה החמיר, אבל לענין שבת דהאיסור לצאת בהם הוי מפני חשש טבילה כמבואר שם, לא חש להחמיר כ"כ דהוי כעין גזירה לגזירה.
אולם גם בדעת הרמ"א יש סתירה שכתב בסעי' ד' לפסוק כרבותיו של רש"י דאף חוטים חלולים שאינן מהודקים אם הם מלוכלכים חוצצים. אולם בהל' שבת סתם כפרש"י דמקפדת להסיר את החוטים המטונפים בשעת טבילה שלא תטנף ולא כתב משום חציצה. וכבר עמדו ע"ז הגר"א והמג"א ומביאם השעה"צ (ס"ק ד').
אולם ע"פ דברינו יש ליישב דכיון דהמחבר באו"ח אזיל בשיטת רוב הפוסקים דאינם סוברים כחומרת הראב"ד ע"ז כתב הרמ"א דרק משום טינוף תסיר החוטים ולא משום חציצה, דהרי ס"ל דכל שהוא אריג לא חייץ ומ"ש אם הם מטונפים. אבל בהל' חציצה אזלי המחבר והרמ"א בשיטת הראב"ד דס"ל דחוטים ארוגים חוצצין ורק בחוטים חלולים כיון דעיילי בהו מיא אינן חוצצין שע"י החוטים יש נגיעת מים בהגוף אף דאין מים הולכים תחתיהם. וכיון שכן אם הם מטונפים ואינה רוצה אותם שם בשעת טבילה אינן בטילים לגופה ולכן חייצי כיון דאין מים הולכים תחתיהם שפיר כנ"ל.
ומצאנו רמז לדברינו דנדון דקפידה מתייחס לדבר דנכנסים המים דרכו ושקפידתו על החציצה מעכב את הטבילה. דהרי הרמ"א עצמו כתב בסעיף י"ד בהלכה דטיט לח אינו חוצץ וז"ל מהו אם היא מקפדת אפילו בדבר לח חוצץ, עכ"ל. וכתב הש"ך (ס"ק י"ט) דזה קאי גם על הסעי' הבא דדיו וחלב ודבש ודם ושרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה לחין אינם חוצצין, דאם היא מקפדת אפילו בדבר לח חוצץ.
והנה יש לעיין בהטעם דלח אינו חוצץ, דמצינו כמה פעמים בסי' דלח אינו חוצץ, כגון בלפלוף שבעין לכמה ראשונים או בדם ודיו וחלב לח (דסעי' ט"ו הנ"ל) או בהא דטיט לח. וחשבתי מתחילה לבאר דהמים מתלחלחין דרך הלח ונוגעים בגוף וכמש"כ התוס' בחולין (כו:) ובזבחים (עח:) דיין וחלב לחין אינן חוצצין שדרך היין עוברים המים ונוגעים בגוף האדם ולכן עלתה לו טבילה. ואולי אה"נ דבר לח עב שאין המים עוברים דרכה חוצץ.
אולם הב"י מביא מהמרדכי דמביא מהיראים דאין זה הטעם, ומביא ראי' מהגמ' בחולין (כו:) דאין המים מחלחלין דרך היין, אלא הכל תלוי בקפידה ובלח אין קפידה וביבש יש קפידה. ויש לעיין למה בלח אין קפידה.
והנה כתב הערוה"ש לבאר הדין דטיט לח אינו חוצץ כיון דבלח יורד כמעט הכל במים בלי שפשוף ונשאר רק קצת רושם דברגיל אינם מקפידים, ואם היא איסטניסה ומקפדת ה"ז חציצה.
ויש לעיין בדבריו דכיון דהש"ך כתב דגם בדיו ודם וחלב יש חילוק בין לח ויבש, האם מציאות זו קיימת בכולם, ונאמר דהוי רק שאלה של קפידה. ויותר דאם כן הוא המציאות דיורד כל החציצה מיד במים ורק נשאר קצת רושם א"כ קשה לפרש הלשון דלח אינו חוצץ דהרי במשך היותה במקוה כבר ירד הדבר הלח ורק נשאר הרושם. ואם נאמר דנשאר חלק מהלח עליה אבל כיון דיורד בקל אינה מקפדת אדרבא כיון דרצונה להורידו הו"ל למימר דחוצץ.
ובאמת דיש ראי' מפורשת דאין אי החציצה מכח שהעבירו המים את הדבר הלח. שהרי הגמ' בפסחים (סה:) ובזבחים (לה.) כתבה דשבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהן בדם. ומק' הגמ' והא הדם הוי חציצה בין רגליהם להרצפה. ותי' דל"ק כיון דהדם הוי לח אינו חוצץ, וכמש"כ הברייתא דהדם והדיו והחלב והדבש יבישים חוצצין לחים אינם חוצצין. וצ"ע אם הא דדם לח אינו חוצץ הוי מפני שהמים מעבירים את הדם א"כ איך יש לומר דדם לח אינו חוצץ בין רגלי הכהנים והרצפה, והא התם אין מים מעבירים. וע"כ דזה דין דדבר לח אינו חוצץ. ויש לעיין בביאור הדבר.
והנה החזו"א (יו"ד סי' צ"ד ס"ק ח') מביא את היראים הנ"ל ומתקשה בדבריו דאיך שייך לומר דאין אדם מקפיד על חציצת דבר לח והא כל אדם מקפיד על רבב לח שעל גופו. ומק' עוד החזו"א מהגמ' בפסחים הנ"ל דעסיק בחציצה בין רגלי הכהנים והרצפה דהתם ע"כ אינו תלוי ברצון וקפידת האדם. ואין לומר דהתם לא קפדי בדם דדרך הדם להיות על הרצפה ולכן לא חייץ, דא"כ תאמר הגמ' דדם לח אינו חוצץ ולא דדבר לח אינו חוצץ. ומסיים החזו"א וכתב וז"ל ובפשוטו משמע דהבשר נוגע ברצפה אף דרך הדם, וכמו שהמים נוגעים בבשר דרך הדם.
וכתב עוד החזו"א (שם) דכשיש טיט עבה לח בקרקע המקוה צריך מים מקדימים וע"כ דאין מי המקוה מתערבין עם המים שבתוך הטיט. וא"כ ע"כ הא דטיט לח אינו חוצץ כשהוי על גוף הטובל הוי משום דאינו מקפיד, וכ"כ היראים. אבל לפי התוס' צ"ל דהא דטיט לח אינו חוצץ היינו דוקא כשהטיט על הגוף ומים מקיפין את הטיט מכל צדדיו משא"כ כשהטיט הוי על קרקעית המקוה חייץ אם אין מים מקדימין. ומשוה זה עם מש"כ הרמב"ם (פ"ב ה"א) דהא דטיט לח אינו חוצץ הוי מפני שנמחה במים. וע"כ דאין כוונתו דנמחה ממש דא"כ אין שאלה, וע"כ דנמחה במים פירושו דאינו עומד בפני המים לעכב הטבילה. ואולי כן י"ל בביאור דברי הערוה"ש דאף דהדבר הלח על הגוף מ"מ אינו חשוב לחוץ בפני המים אלא רק הרושם שישאר.
וי"ל עוד דיתכן דכל דברי הערוה"ש הויין רק בטיט לח ולא בשאר חציצות לחים דבהם יודה למש"כ היראים דאינה מקפדת בהם. ובזה היה מיושב הא דהערנו דמה"ת דהמציאות כתב הערוה"ש דעובר במים ונשאר קצת רושם שייך בכל דבר לח.
והנה מק' הגלות עליות (מקוואות פ"ט מ"ב פסקא ד' אות ג') על הרמ"א שהולך בעקבות הראשונים המחמירים בטיט לח מהתוספתא (פ"ז דמקוואות המובא בר"ש בספ"ט דמקוואות) שכתבה דטבעת שנתונה בתוך לבינה של טיט טופח והטבילה טהורה. ומק' דכיון דכל הטבעת בתוך הלבינה, אף אם אינו מקפיד הרי כיון דברוב בכל ענין חוצץ כ"ש בכולו. וכתב דע"כ המים נכנסים לתוך הטיט וממילא לא איכפת לן אף אם יש הקפדה.
אולם לפי הנ"ל י"ל דהרמ"א לשיטתו דס"ל כרבותיו של רש"י, וכ"כ התפארת למשה דהרמ"א בסעי' י"ד לשיטתו דפסק בס"ד כרבותיו של רש"י. ויש לומר דכמו שאמרנו בחוטין חלולין דיש נגיעת מים ע"י החוטים כמו"כ יש נגיעת מים ע"י הטיט הלח לדעת היראים. ולדעת התוס' אה"נ דמים מחלחלין דרך הלח וא"כ אין נ"מ בין מקפיד ואינו מקפיד. אבל לדעת היראים יש נגיעה במים ע"י דבר הלח. וא"כ כ"ז אם אין מקפיד אבל אם הוי מקפיד הרי אינו רוצה הדבר הלח שם בשעת הטבילה ואינו בטל לענין הטבילה כנ"ל וממילא חסר בנגיעת מים. ולפי"ז י"ל דכן הוא לגבי אי חציצת הדם בין רגלי הכהנים והרצפה דגם שם יש נגיעת רגלים בהרצפה ע"י הדם, וכמש"כ החזו"א.